ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

ערכים כט-לד "אדר ראשון ואדר שני"

 

בס"ד                                                                                                    כג שבט תשע"ב
 
ערכין כט – לד
אדר ראשון ואדר שני
 
כאשר אדם מוכר בית בעיר מוקפת חומה, זכותו של המוכר לגאול את הבית במשך השנה הראשונה מאז המכירה. אם עברה שנה והבית לא נגאל, הוא הופך להיות של המוכר לצמיתות. כך נאמר בתורה:
1.     ויקרא פרק כה, פסוקים כט-ל
 
וְאִישׁ כִּי יִמְכֹּר בֵּית מוֹשַׁב עִיר חוֹמָה וְהָיְתָה גְּאֻלָּתוֹ עַד תֹּם שְׁנַת מִמְכָּרוֹ יָמִים תִּהְיֶה גְאֻלָּתוֹ: וְאִם לֹא יִגָּאֵל עַד מְלֹאת לוֹ שָׁנָה תְמִימָה וְקָם הַבַּיִת אֲשֶׁר בָּעִיר אֲשֶׁר לוֹ חֹמָה לַצְּמִיתֻת לַקֹּנֶה אֹתוֹ לְדֹרֹתָיו לֹא יֵצֵא בַּיֹּבֵל:
 
נחלקו התנאים כיצד מחשבים את השנה הזו:
 
2.     מסכת ערכין פרק ט משנה ג
 
המוכר בית בבתי ערי חומה הרי זה גואל מיד וגואל כל שנים עשר חדש... אינו מונה לו שנה אלא משעה שמכר לו שנאמר "עד מלאת לו שנה תמימה" וכשהוא אומר תמימה להביא חדש העיבור. רבי אומר: יתן לו שנה ועיבורה.
 
ומסביר הרמב"ם:
3.     פירוש המשנה לרמב"ם מסכת ערכין פרק ט משנה ג
 
רבי אומר כי אמרו יתעלה "שנה תמימה", היא שנת החמה שהיא שלש מאות וששים וחמשה ימים, ואין מחשבין שעות בדינים אלו, ואם היתה שנה מעוברת נותנין לו חדש העבור ואף על פי שימי שנה מעוברת שלש מאות ושמונים וימים אחדים. וחכמים אומרים כי אמרו יתעלה שנה היא שנים עשר חדש מיום ליום, ואמרו "תמימה" להביא חדש העבור. והלכה כחכמים.
 
להלכה, כפי שכותב הרמב"ם, אנו מחשבים את השנה לפי התאריך העברי. ואומרת הגמרא שזה יכול להביא לידי מצב מוזר, שבית שנמכר לפני בית אחר, תתמלא שנתו אחרי הבית שנמכר אחריו:
 
4.     תלמוד בבלי מסכת ערכין דף לא עמוד ב
 
אמר רבי אבא בר ממל: מכר שני בתי ערי חומה, אחד בחמשה עשר באדר הראשון ואחד באחד באדר השני, זה שמכר לו באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר של שנה הבאה עלתה לו שנה, זה שמכר לו בחמשה עשר של אדר הראשון, לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה. מתקיף לה רבינא, ולימא ליה: אנא קדים שחין נורא מקמא דידך! משום דאמר ליה: את נחית לעיבורא. וא"ר אבא בר ממל: נולדו לו שני טלאים, אחד בחמשה עשר של אדר הראשון ואחד באחד באדר השני, זה שנולד באדר השני, כיון שהגיע יום אחד באדר (השני) של שנה הבאה עלתה לו שנה, זה שנולד לו בחמשה עשר באדר הראשון, לא עלתה לו שנה עד חמשה עשר באדר של שנה הבאה. מתקיף לה רבינא, ולימא ליה: אנא קדים אכיל ירוקא מקמא דידך! משום דאמר ליה: את נחיתת לעיבורא, אנא לא נחיתנא לעיבורא. הא תו למה לי? היינו הך! מהו דתימא: התם דכתיב תמימה, הכא דלא כתיב תמימה לא, קמ"ל דשנה שנה מהדדי גמרי.
 
האגור, אחד מגדולי הראשונים, כתב בסוף ספרו חידות, וביניהם כתב את החידה הבאה:
5.     האגור (ר' יעקב לנדא, המאה ה-15, גרמניה), חידות בסוף הספר
 
נערים שניים, אחד נולד יום לפני חבירו, והנולד אחריו יגיע לחיוב מצוות שהוא י"ג שנים ויום אחד קודם שיגיע הראשון שנולד לפניו כמו חודש ימים. פתרונו אחד נולד בכ"ט באדר הראשון בשנה מעוברת, והשני נולד באדר שני א' בו. ושנה י"ג אינה מעוברת. ואם כן אותו שנולד בכ"ט באדר הראשון צריך להמתין עד כט ימים לחודש אדר בשנת י"ג, ואותו שנולד אחריו בראשון באדר השני יהיה בן מצוה באחד בשנת י"ג כי כבר השלים י"ג שנים.
 
ואכן, כדבריו של האגור נפסק גם בשולחן ערוך, שיכול להיות מצב שאדם אחד נולד לפני אדם אחר, אבל יחגוג בר מצוה לפניו:
 
6.     שולחן ערוך אורח חיים סימן נה סעיף י
 
אם נער אחד נולד בכ"ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני באחד בו, ושנת י"ג אינה מעוברת, אותו שנולד בכ"ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ"ט לאדר בשנת י"ג להיות בן י"ג שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י"ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י"ג. הגה: ומי שנולד באדר ונעשה בר מצוה בשנת העיבור, אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני.
 
משמע מדבריהם של האגור והשולחן ערוך שאם גם השנה שבה חגגו הילדים בר-מצוה היא שנה מעוברת, ודאי שהילד שנולד ראשון יחגוג לפני השני, כי כל אחד יחגוג את בר המצוה שלו בחודש שבו הוא נולד. אבל המגן אברהם אינו מסכים לכך, והוא סובר שכל מי שנולד באדר – בין אם זה אדר ראשון או שני – חוגג בר מצוה באדר שני:
 
7.     מגן אברהם (ר' אברהם אבלי גומבינר, המאה ה-17, פולין) או"ח סימן נה ס"ק י
 
ושנת י"ג אינה מעוברת - משמע דאם שנת י"ג מעוברת, אותו שנולד באדר ראשון נעשה בן י"ג באדר ראשון. וכ"כ בלבוש סי' תרפ"ה. וצ"ע, דהא מי שנולד בשנה פשוטה אינו נעשה בר מצוה עד אדר השני כמ"ש בהג"ה וא"כ גם זה אע"פ שנולד בשנת העיבור מ"מ אשתקד היתה שנה פשוטה ונעשה בן י"ב באדר סתם א"כ לא מלאו לו י"ג עד שנת אדר השני וכן משמע סוף ערכין דבעינן שנה תמימה... לכן נראה לי דנעשה בר מצוה באדר שני, והא דנקט ושנת י"ג אינה מעוברת מילתא דפסיקא נקט.
 
הסברא של המגן אברהם היא מפני שהוא סופר כל שנה כיחידה עצמאית, ומכיון ששנה לפני בר המצוה לא היתה מעוברת, הרי שהילד נכנס לשנתו השנים עשר בחודש אדר, ואם תספור שנה מחודש אדר לשנה מעוברת, השנה הזו תסתיים באדר השני. ואולם, רוב הפוסקים לא קיבלו את דעתו של המגן אברהם, ולהלכה מי שנולד באדר ראשון יחגוג בר מצוה באדר ראשון.
כולם מודים, בכל אופן, שמי שנולד באדר של שנה פשוטה יחגוג בר מצוה באדר שני. ואולם, גם את השאלה הזו צריך לבדוק: מהו המקור לכך? לכאורה התשובה לכך היא המשנה במסכת מגילה, אשר קובעת שאת המגילה קוראים באדר השני ולא באדר הראשון:
8.     משנה מסכת מגילה פרק א משנה ד
 
קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה קורין אותה באדר שני אין בין אדר הראשון לאדר השני אלא קריאת המגילה ומתנות לאביונים:
 
אך עיון בגמרא מלמד אותנו שדברי המשנה הללו אינם מוסכמים על הכל, וכי יש מחלוקת תנאים בשאלה באיזה אדר יש לציין את פורים:
 
 
9.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ו עמוד ב
 
דתניא: קראו את המגילה באדר הראשון ונתעברה השנה - קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון חוץ ממקרא מגילה. רבי אליעזר ברבי יוסי אומר: אין קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני נוהגות בראשון. רבן שמעון בן גמליאל אומר משום רבי יוסי: אף קורין אותה באדר השני, שכל מצות שנוהגות בשני אין נוהגות בראשון. ושוין בהספד ובתענית שאסורין בזה ובזה...
אמר רבי יוחנן: ושניהם מקרא אחד דרשו: בכל שנה ושנה. רבי אליעזר ברבי יוסי סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לשבט - אף כאן אדר הסמוך לשבט, ורבן שמעון בן גמליאל סבר: בכל שנה ושנה, מה כל שנה ושנה אדר הסמוך לניסן - אף כאן אדר הסמוך לניסן. בשלמא רבי אליעזר ברבי יוסי - מסתבר טעמא, דאין מעבירין על המצות, אלא רבן שמעון בן גמליאל מאי טעמא? - אמר רבי טבי: טעמא דרבי שמעון בן גמליאל מסמך גאולה לגאולה עדיף. רבי אלעזר אמר: טעמא דרבן שמעון בן גמליאל מהכא, דכתיב לקים את אגרת הפרים הזאת השנית.
 
המעניין הוא ששני הנימוקים אינם מתייחסים לאחד החודשים כחודש שנוסף על לוח השנה ואינו האדר האמיתי, אלא רק מנסים לנמק מדוע הגיוני יותר לחגוג דוקא את חג הפורים באדר הזה ולא באדר הזה. הנימוק של סמיכת גאולה לגאולה הוא נימוק ספציפי, ואילו הנימוק ש'אין מעבירין על המצוות' הוא נימוק הרבה יותר כוללני. מה זה אומר לגבי בר-מצוה, יום הולדת או יארצייט?
המשנה במסכת בבא מציעא דנה במצב שאדם השכיר דירה לשנה בחודש אדר של שנה פשוטה, ופתאום עיברו את השנה. האם השכירות נגמרת באדר הראשון (והמשכיר הרויח), או באדר השני (והשוכר הרויח) - ותשובת המשנה היא שהאדר הקובע לעניין הזה הוא אדר השני ולא אדר הראשון:
 
10.משנה מסכת בבא מציעא פרק ח משנה ח
 
המשכיר בית לחבירו לשנה נתעברה השנה נתעברה לשוכר השכיר לו לחדשים נתעברה השנה נתעברה למשכיר מעשה בצפורי באחד ששכר מרחץ מחבירו בשנים עשר זהב לשנה מדינר זהב לחדש ובא מעשה לפני רבן שמעון בן גמליאל ולפני רבי יוסי ואמרו יחלוקו את חדש העבור.
 
אם נשוה את הדינים של יום הולדת או יארצייט להשכרת דירה, תאריך יום ההולדת צריך להיות כמו שכירות רגילה לשנה, וממילא מי שנולד באדר יחגוג יום הולדת באדר שני. ואולם, לגבי נדרים הדין הוא שונה: המשנה אומרת שאם אדם נדר לעשות או להימנע מלעשות מעשה מסויים בחודש אדר - הקובע לעניין זה הוא אדר הראשון דוקא:
11.משנה מסכת נדרים פרק ח משנה ה
 
"קונם יין שאיני טועם השנה" - נתעברה השנה אסור בה ובעיבורה. "עד ראש אדר" - עד ראש אדר הראשון. "עד סוף אדר" - עד סוף אדר הראשון.
 
אבל הגמרא אומרת שאין להסיק מכאן שסתם אדר הוא אדר הראשון, אלא שמכיון שמדובר בנדרים מה שמעניין אותנו הוא כוונתו של האדם שנדר, ואם הוא כלל לא ידע שהשנה תהיה שנה מעוברת, ודאי שהוא התכוון לאדר הראשון שיבוא:
 
12.תלמוד בבלי מסכת נדרים דף סג עמוד א
 
אלמא סתמא דאדר דקאמר - ראשון הוא; לימא מתניתין רבי יהודה היא! דתניא: אדר הראשון - כותב אדר הראשון, אדר שני - כותב אדר סתם, דברי ר"מ; ר' יהודה אומר: אדר הראשון - כותב סתם, אדר שני - כותב תיניין! אמר אביי: אפילו תימא ר"מ, הא דידע דמעברא שתא, הא דלא ידע.
כלומר שבנדרים סתם אדר הוא אדר ראשון, כי הנודר אולי בכלל לא ידע שהשנה תהיה מעוברת, אבל בשכירות בתים זהו אדר שני.
ר' ישראל איסרלאן נשאל לגבי יארצייט, והוא טוען שהאדר הקובע לעניין זה הוא אדר הראשון ולא אדר השני, למרות שאת פורים מציינים באדר השני:
 
13.שו"ת תרומת הדשן (ר' ישראל איסרלאן, המאה ה-15, אשכנז) סימן רצד
 
שאלה: מי שנפטרו הוריו באדר בשנה פשוטה כשיגיעו שנות העיבור באיזה אדר יצום ויאמר קדיש וברכו בראשון או בשני?
 
תשובה: יראה דיעשה בראשון, ונקטינן האי טעמא משום דענין זה דומה למי שנדר יום קבוע בשנה בחדש פלוני. ובנדרים הנודר לעשות דבר פלוני באדר יעשה באדר הראשון, דילפינן נדרים משטרות כדאיתא פ' קונם יין (נדרים דף סג ע"א), ומייתי התם דפליגי רבי מאיר ורבי יודא רבי מאיר סבר דכותבין בשטרות אדר הראשון אדר הראשון והשני כותבין אדר סתם דאיהו סתם אדר מיקרי, ורבי יודא סבר דכותבין אדר השני והראשון כותבין אדר סתם דאיהו סתם אדר מיקרי, ופסק שם אשירי כרבי יודא. אמנם צריך עיון במיימון בהלכות נדרים משמע דסבר הלכתא כרבי מאיר. עוד נראה להביא ראייה מפ"ק דמגילה (דף ו' ע"ב) בשמעתא דאין בין, פליגי רשב"ג ורבי אלעזר, רשב"ג סבר כל מצות הנוהגין באדר אין נוהגין אלא בשני, ור' אלעזר סבר אין נוהגין אלא בראשון. ופסק תלמודא הילכתא כרשב"ג, ופריך עלה התם בשלמא רבי אלעזר מסתברא טעמא דאין מעבירין על המצות, אלא רשב"ג מאי טעמא, ומשני כדי לסמוך גאולה לגאולה פירוש גאולת שושן לגאולת מצרים, וכל המצות הנוהגים באדר שקלים וזכור לגאולת שושן שייכי להקדים שקלי הקודש לשקלי המן ומחיית עמלק למחיית המן בנו. ופרשת פרה והחודש לגאולת מצרים שייכי לחדש ניסן, באחד בניסן הוקם המשכן שני לו נשרפה הפרה. אבל כל היכא דלא שייכי טעמא דלסמוך גאולה לגאולה לעולם אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצוה. ונ"ד לא שייך מידי לסמוך גאולה לגאולה לכך אזלינן בתר טעמא דאין מעבירין על המצות ויעשה בראשון, וכל שכן אם נפטר בשנת העיבור בראשון שיעשה לעולם בראשון. אמנם בהא מודינא דאם נפטר בשנת העיבור בשני שיעשה לעולם בשני וק"ל. וצ"ע בהגה"ה במיימון בהלכות מגילה ע"ש. אח"כ ראיתי הוראת תשובה מאחד מהגדולים שהורה כדברי וכראיותי דלעיל, אלא ששינה בהן קצת אבל כתב עוד ראייה מאחד שכתב ורשם כל הימים שמתענין בהן בכל חדש זכר לצרות שאירע בהן, ורשם שביעי באדר שמת בו משה רבינו ע"ה באדר הראשון בשנת העיבור כדמוכח התם, וגם הוכיח שמשה רבינו ע"ה בשנה פשוטה נפטר, הנראה לע"ד כתבתי.
 
הסברא של בעל 'תרומת הדשן' היא שבדרך כלל הדברים שאמורים להיות באדר יהיו באדר הראשון משום שאין מעבירין על המצוות, ורק בדברים שקשורים לגאולה אנחנו דוחים את הדברים לאדר השני. ואולם, הוא אינו מסביר מדוע בשכירות בתים מסתיימת השכירות רק לאחר אדר השני, והשוכר מרויח מכך. המהר"י מינץ מסביר אחרת את הסברא לחלק בין בר מצוה לבין יום פטירה: ביום הפטירה אנחנו מציינים את העובדה שדינו של הנפטר הסתיים, וזה היה שנים עשר חודש לאחר פטירתו, כלומר באדר הראשון:
14.שו"ת מהר"י מינץ (ר' יהודה מינץ, המאה ה-15, גרמניה ואיטליה) סימן ט
 
אשר שאלת עמיתי ידידי ידיד ה' האלוף הר"ר מנחם רפ"א כ"ץ יצ"ו על אודות בנך היניק וחכים היקר החרש משלם קיזי רפ"א כ"ץ יצ"ו אשר נולד בשנה פשוטה באדר ויהיה בר מצוה בשנה מעוברת מה יהיה משפט הנער ומעשהו להיות גדול מן התורה מאיזה חדש מנינן ליה או מאדר הראשון או מאדר השני. אתה אהובי האלוף הזכרתני ותדע גם כ"ת הרי הוא כמו ארבעים שנה שאלני אביך זקניך האלוף מהר"ר משלם קוזי ז"ל דרך חידה איך נמצא שראובן נולד קודם שמעון ושמעון יהיה בר מצוה קודם ראובן כמה ימים והוא שראובן נולד בסוף אדר הראשון ושמעון נולד בתחלת אדר השני, והשנה של י"ג יהיה שנה פשוטה וא"כ שמעון שנולד באדר השני יהיה בר מצוה לא' באדר. וראובן שנולד בכ"ט לאדר הראשון יהיה בר מצוה לכ"ט באדר דהיינו כ"ח ימים אחר שמעון. ומכל מקום נראה לי אם היו תאומים לוקח ראובן חלק בכורתו כי בפטר רחם תליא מילתא...
ומה שאני נוהג להורות לשואלי על התענית מיום שמת בו אביו או אמו אם יתענו באדר הראשון או בשני שיתענו בראשון... דסברא לומר דזה המנהג בא או משום דביום שמת בו אבא או רבו איתרע מזליה או משום כפרה לאביו או רבו... וכיון דמהאי טעמא נהגו להתענות או מטעם כפרת אביו או מטעם שניהם ראוי וסברא לומר דמי שמת אביו או אמו או רבו באדר בשנה פשוטה ובשנה שאחריה עיבור פוסק מלומר קדיש בשבט דלא לשוייה רשע כי משפט רשעים י"ב חדשים... ואם כן מי שנפטר בשנה פשוטה אם נתעברה השנה אחר כך נגמר דינו ומשפטו באדר הראשון ואם כן שם שייך התענית והקדיש וכן בכל שנה. ואין לומר כלל דהשני אדרין חשובין גם לזה כחדש אחד לדינו ומשפטו חלילה כי לעוות אדם בריבו ה' לא צוה ולכן אי משום כפרה הוא למה יאחר כפרת אביו או רבו ולא יביא כפרתם ביום כלות משפטם דהיינו ביום טהרתם ביום אחר כלות דינם ומשפטם אחר כלות י"ב חדשי לבנה ואי משום דמתרע מזליה ביום ההיא ביום שמת בו אביו כו'. מכל מקום אף על גב דבא על פורענות בר מינן ותנן בפרק קמא דמגילה זמן עצי הכהנים וט' באב כו' מאחרים ולא מקדימין ומפרש בגמ' תשעה באב פרענותא הוא ואקדומי פורענותא לא מקדמינן וי"ל דשאני הכא דתעניתא רפואה ותקנה למה שנרמז לו מן השמים ודומה ממש לתענית חלום דמתענה בו ביום ואפילו בשבת ועונג הוא לו תעניתו משום דרפואה ותקנה הוא למה שהראו לו מן השמים וקל להבין. ולכך יש לחלק בין ענין תענית לעניין בר מצוה.
 
סברא נוספת הביא המהרי"ל, והיא שיש לחלק בין דברים שבהם צריך השלמה של שנה, כגון בר מצוה או שכירות של בית, לבין דברים שבהם צריך להגיע לתאריך מסוים, כגון יארצייט או נדרים:
15.שו"ת מהרי"ל (ר' יעקב מולין, המאה ה-14, גרמניה) סימן קד
 
ויום שמת בו אבא, מנהגא דילי להתענות באדר הראשון. וראיה מפטירת משה רבינו ע"ה דאותו יום נהוג עלמא באדר הראשון, ופטירתו סמוך לניסן היה, כדמוכח מל' ימי אבל משה ספ"ק דקידושין (לח, א) גם קריאת מגילה היתה בראשון אי לאו משום מסמך גאולה לגאולה עדיף. ולא דמי לשאר שני דאורייתא דכולהו הוו שני המחזור כמו שקבעו חכמים, וכן שנת הבכור כדאיתא בערכין וכן כתב הרמב"ם דהני כולהו תליא בשנים, אבל הך מילתא לזכרון צער בעלמא, ולהכי לא שייך אקדומי פורענות מידי דהוה אתענית אסתר ותענית בכורות ערב פסח ולענין נדרים נמי קי"ל כר' יהודה דאדר הראשון אדר סתם וכן לענין שטרות.
 
ע"פ הדברים האלה ראינו שנהגו לציין גם את יום פטירתו של משה רבנו באדר הראשון ולא באדר השני. אבל השו"ע אינו מקבל את החילוק הזה, והוא אומר שמוכח מפורים שאדר הראשון הוא חודש נוסף על לוח השנה, וממילא כל מה שאמור להיות בחודש אדר נעשה בחודש אדר השני:
 
16.שולחן ערוך אורח חיים סימן תקסח סעיף ז
 
כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה באדר ב'. הגה: ויש אומרים דיתענה בראשון, אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני; וכן המנהג להתענות בראשון, מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם
 
לכן, מי שנפטר בחודש אדר בשנה פשוטה, הספרדים נוהגים לציין את היארצייט בשנה מעוברת באדר ב, ואילו האשכנזים מציינים אותו באדר א.
 
שאלה מעניינת נשאל הרב יעקב רישר, לגבי חליצה: הדין הוא שאת החליצה עושה האח הגדול ביותר של הנפטר. אבל מי שיכול לעשות חליצה הוא רק מי שעבר את גיל 13. האם לצורך העניין הגדול נחשב זה שנולד קודם, או זה שהגיע לגיל בר-מצוה ראשון?
הרב רישר טוען שבעניין זה ודאי שמי שנולד קודם הוא המייבם, והוא גם דוחה את דבריו של המגן אברהם, שסובר שכל מי שנולד בחודש אדר – גם אדר ראשון – יחגוג את בר המצוה שלו תמיד באדר שני:
 
17.שו"ת שבות יעקב (ר' יעקב רישר, המאה ה-17, פראג) חלק א סימן ט
במדינתינו מדינת לועז וספרד שלא נתפשט תקנת רבינו גרשום מאור הגולה ואחד היה נשוי שתי נשים ונולד לו שני בנים בשנת העיבור. אחד זמן מה באדר ראשון, והשני נולד לו באחד לחדש אדר שני וקי"ל דלענין בר מצוה בשנת י"ג שהוא שנת פשוטה דהנולד באחד לחדש אדר שני נעשה מיד גדול באחד לחדש והנולד קודם באדר ראשון לא נעשה בר מצוה עד אותן ימים שנולד בתוך אדר ראשון כגון כ"ט יום לחדש אדר כמבואר בא"ח סי' נ"ה ובי"ד סי' ש"ו נמצא דהמאוחר קודם המוקדם על כן נפל בבית מדרשינו ספק מי הוא נקרא גדול לענין חליצה דאמרינן מצוה בגדול לייבם או לחלוץ אי הולכין אחר הלידה בימים או מי שנכנס תחלה לכלל גדלות בשנים:
...דהיינו דוקא מידי דתליא בשנים גם העיבור בכלל: משא"כ לענין נדון שלפנינו דאפי' בשביל יום אחד או אפי' שעה אחת מקרי גדול שבאחים א"כ בודאי שהגדול הוא גדול ממש ולא דמי לענין בר מצוה דתלי בשנים דוקא בעינן שנים שלימות: ואין לך בו אלא חידושו והבו דלא לוסיף עלה... ותדע שכן הוא דאם נאמר דמי שנעשה בר מצוה תחלה הוא נקרא גדול שבאחים א"כ בשנת העיבור שאז הנולד באדר ראשון השלים שנתו באדר ראשון: והשני באדר שני וא"כ יתהפך הדבר משנה לשנה מגדול לקטן ומקטן לגדול ונתת דבריך לשיעורים אלא ודאי כמו שכתבנו דדוקא לענין בר מצוה ושאר כל מילי תלוי בשנים גם העיבור בכלל משא"כ לכל מילי מי שנולד ראשון הוא הגדול:
ואם יאמר האומר דאף בשנת העיבור ג"כ הנולד באדר ראשון השלים שנתו בשנת העיבור באדר שני וכן הדין לענין בר מצוה וכמ"ש בעולת התמיד ומגן אברהם... בא"ח ס"י נ"ה ס"ק י' זה גרם להם שלא עיינו במקור הדין דהגהות רמ"א שם והוא מתשובת ר"מ מינץ סי' ט... ובודאי אילו ראה המ"א דברי ר"מ מינץ שהיה מקור דין זה לא היה חולק... גם בתשובת הר"ש הלוי חלק א"ח סי' ט"ז פסק כן בפשיטות וכן המנהג פשוט אצל כל בעלי ההוראה וכן הסכים להלכה ולמעשה מחותני הגאון המפורסם מהר"ד אפנהיים נר"ו אב"ד דק"ק פראג. והחולק בזה וסומך על דעת המ"א אינו אלא שגגת הוראה נגד רוב גדולי אחרונים: וגם אין לומר בכיוצא בזה דראוי להחמיר שלא להחשיבו כגדול עד שימתין עוד חדש ימים זה אינו דיותר טוב להקדימו לחיוב מצוות כי זריזין מקדימין למצות וכ"כ שם בתשובת הר"ש לוי וז"ל ואין ראוי להחמיצו ולאחרו מקבלת עול מצות עליו עוד חדש אחד דאדרבה כל עוד שנוכל להכניסו בברית של עול תורה והמצות ראוי להכניסו ולמהר קץ זמנו עכ"ל. וכיון שהדין זה ברור ויתד שלא תמוט דהנולד בשנת העיבור באדר ראשון נשלם שנתו באדר ראשון בשנה מעוברת א"כ גם שאלתינו נפשט דלכל מילי הנולד ראשון הוא הגדול שבאחים וכמו שכתבנו לעיל וכן לענין מה דקי"ל דחייבין לכבד אחיך הגדול היינו הגדול ממש הנולד ראשון דהוא בכור לנחלה וכמ"ש ג"כ בתשובה השייך לי"ד בדין כבוד אחיך הגדול כנ"ל ה"ק יעקב:
 
ואולם, הרב יעקב חגיז חולק על הרב רישר, והוא סובר שלגבי יבום באמת מי שמייבם הוא זה שנולד שני, כיון שהוא הגיע ראשון לגיל מצוות (אגב, הוא מתאר את השאלה הזו במקרה שיכול לקרות אפילו עם אשה אחת!):
 
18.הלכות קטנות (ר' יעקב חגיז, המאה ה-17, מרוקו) חלק ב סימן קעד
 
שאלה אשה שלא בכרה וילדה תאומים, א' פטר רחמה בכ"ט דאדר ראשון וא' בר"ח אדר שני שזה נכנס לכלל שנותיו חודש א' קודם חבירו לענין ייבום מהו: תשובה גזרת מלך היא בכהאי גוונא דרב יעבוד צעיר ולענין כבד את אביך וגו' לרבות אחיך הגדול (כתובות ק"ג) הקודם יכבד את המאוחר וכן לענין ייבום אע"פ שהראשון בכור לכהן אבל אינו בדין "והיה הבכור אשר תלד" כי אין לנו אלא דברי רבותינו (יבמות כ"ד) דבגדול האחים הכתוב מדבר והצעיר הוא הגדול. ומי יודע אם לידת יעקב ועשו היתה כעין זה.
קטגוריה: מסכת ערכין
AtarimTR