ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

תמורה ט – טו "לימוד פסוקים בעל פה"

 

בס"ד                                                                                                    ז אדר תשע"ב
 
תמורה ט – טו
לימוד פסוקים בעל פה
 
סוגייתנו, שעוסקת בהקרבת נסכים בלילה, מובילה לדיון האם מותר לכתוב את התורה שבעל-פה:
 
1.     תלמוד בבלי תמורה יד, א
 
ונסכים מי קרבי בלילה? והתנן: אין לי אלא דברים שדרכן ליקרב בלילה, כגון אברים ופדרים שמקריבין מבוא השמש, ומתעכלין והולכין כל הלילה כולו; דברים שדרכן ליקרב ביום, כגון הקומץ הלבונה ומנחת נסכים... שמתעכלין והולכין כל הלילה, מנין? תלמוד לומר: "זאת תורת העולה" - ריבה. קתני מיהא נסכים ביום!
...אמר רב יוסף: סמי מנחת נסכים מהא מתניתא.
כי סליק רב דימי, אשכחיה לרב ירמיה דיתיב וקאמר משמיה דרבי יהושע בן לוי: מנין לנסכים הבאים עם הזבח שאין קריבין אלא ביום? - ת"ל "ולנסכיכם ולשלמיכם", מה שלמים - ביום, אף נסכים - ביום. אמר: אי אשכחיה דכתיב איגרתא, שלחי ליה לרב יוסף ולא תיסמי מנחת נסכים ממתני'; ולא קשיא, כאן - בנסכים הבאין עם הזבח, כאן - בנסכים הבאין בפני עצמן.
ואי הוה ליה איגרתא, מי אפשר למישלחא? והא אמר רבי אבא בריה דרבי חייא בר אבא א"ר יוחנן: כותבי הלכות כשורף התורה, והלמד מהן - אינו נוטל שכר. דרש ר' יהודה בר נחמני מתורגמניה דר"ל: כתוב אחד אומר "כתוב לך את הדברים האלה", וכתוב אחד אומר "כי על פי הדברים האלה", לומר לך דברים שעל פה - אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב - אי אתה רשאי לאומרן על פה. ותנא דבי רבי ישמעאל: כתוב לך את הדברים האלה - אלה אתה כותב, אבל אין אתה כותב הלכות! אמרי: דלמא מילתא חדתא שאני.
 
התורה מורכבת משני חלקים – תורה שבכתב ותורה שבע"פ, וישנה הקפדה שלא לשנות ביניהם: לא לכתוב את התורה שבע"פ ולא לומר בע"פ את התורה שבכתב. המהר"ל, בספרו 'נצח ישראל' (פרק סח) מסביר את העניין כך:
 
2.     נצח ישראל (המהר"ל, ר' יהודה ליווא בן בצלאל, המאה ה-16, פראג) פרק סח
 
התורה שנתן ה' יתברך לישראל, כוללת התורה שבכתב, היא התורה שהיא לפנינו, והתורה שבעל פה, הוא פירוש המצוה. כי בכתב נתן המצוה בלבד, ובפה נמסר פירוש המצוה. ויש לשאול: למה לא נתן הכל בכתב? ויותר מזה אמרו בפרק הנזקין (גטין ס:), דרש רב יהודה בר נחמן מתורגמניה דריש לקיש, כתיב "כתוב לך את הדברים האלה", וכתיב "כי על פי הדברים האלה", הא כיצד, דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, ודברים שבעל פה אי אתה רשאי לאומרם בכתב. דבי רבי ישמעאל תנא, כתיב "כתב לך את הדברים האלה", אלה אתה כותב, ואי אתה כותב הלכות.
והרבה דברים נאמרו בזה. דע, כי אין ראוי שתהיה התורה שבעל פה בכתיבה מפני שהתורה שבעל פה הם פרטי המצוה ופרושיה. ודבר זה אין קץ וסוף, כי הפרטים אין להם קץ. ולא היה דבר שלם אם היה כותב מקצת בלבד, לכך אין לכתוב כלל התורה שבעל פה חסירה. כי הכתיבה מורה על התמימות, שיהיה כאן הכל ביחד, והרי בתורה שבעל פה אי אפשר, כמו שאמרנו. אבל על פה, הרי כי ענין הפה כך הוא, שאין הכל ביחד. כי כאשר מדבר דבור, ואחר כך השני, כבר הלך לו דבור הראשון, ולא שייך בדבור ׳תמימות׳. ולפיכך תורה שבעל פה אין לכתוב כלל. והפך זה גם כן, שהתורה שבכתב היא שלימה ותמימה, מחויב שתהא בכתב ולא בעל פה. שאם לא כן, כיון שראוי לה הכתיבה, אם יאמר אותה בעל פה, אין כאן שלימות ותמימות ואפילו אם יאמר כל התורה כולה ביחד, מכל מקום הרי בשעה שיאמר החלק האחר, כבר אין כאן החלק הראשון, ואין תורת ה׳ תמימה ושלימה. ולפיכך דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה.
 
כלומר שישנה הקפדה שהדברים שנמסרו בכתב ימשיכו להימסר בכתב, כי הם משקפים את החלק הסולידי והבלתי ניתן לשינוי, ואילו החלק שנמסר בע"פ, שהוא החלק הדינמי שבתורה, חייב להימסר בע"פ דוקא.
עד כמה צריכים להקפיד על הדברים הללו? האם יש איסור לומר פסוקים בע"פ? האם חייבים לקרוא קריאת שמע דוקא מתוך סידור? יש להדגיש כי בדורות עברו ודאי לא היה לכל אחד סידור, וממילא רוב התפילות נעשו בע"פ, ובהרבה מקרים רק החזן ידע את התפילה בע"פ, ואילו שאר הציבור יצאו ידי חובה כששמעו אותו. האם אין בכך משום איסור אמירה בע"פ של התורה שבכתב?
המהר"ל, בהמשך דבריו, מסייג את האיסור ואומר שאם אדם רק מצטט חלקי פסוקים ולא עניין שלם, אין בכך איסור:
 
3.     נצח ישראל (המהר"ל, ר' יהודה ליווא בן בצלאל, המאה ה-16, פראג) פרק סו
 
ספר תורה שחסרה יריעה אתת אין קורין בה, הא תיבות, אף אם הרבה חסרים, שפיר קורין בה. ולפיכך אם יש תוספת אותיות או תיבות, בודאי מותר לקרות בה אפילו לכתחילה, ומכל שכן שאין צריך להוציא אחרת. וכן אם חסר בה אותיות, שבשביל אותו חסרון אין משתנה הקריאה, כגון במלא ובחסר, מותר לקרות בה. דלא שייך לומר דאסור משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, דהא לא שייך בחסר אות שהיה צריך להיות מלא. אבל חסרון אותיות המקלקלין הקריאה, בזה יש לאסור. ולא משום שהיא ספר תורה פסולה, אלא משום דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה...
ועוד יש לי לומר, שלא אמרו ׳דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה' רק כאשר הוא דבור שיכול לומר בלבד, כמו ״ובעשור לחודש״ הוא מוסף של יום הכפורים, אבל תיבה אתת שאין לה משמעות כלל בלבד, וצריך לצרף אותו אל דבור שהוא עמו, אין זה דברים נקרא, והוי דומיא ׳דברים שבעל פה', דודאי ׳דברים שבעל פה', אין לפרש רק דברים שהם ענין אחד. וכן פירוש ׳דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה' היינו כשהוא דבור שלם, אבל על תיבה שאין זה דיבור, והיא טפילה אל הכתוב, רשאי לאומרה בעל פה.
 
זה יכול, אולי, להסביר איך אנחנו מצטטים פסוקים בע"פ, כי לא מדובר בפרשיה שלמה אלא רק בחלקים מתוך הפרשיה. אבל פעמים רבות אנחנו גם מצטטים פרשיה שלמה, כגון בקריאת שמע ובשירת הים. כותב ה'כלבו' כך:
 
4.     כלבו (ר' אהרון הכהן, המאה ה-14, נרבונה) סימן ב
 
ונהגו לומר אלו הפרשיות אפילו בעל פה ואעפ"י שאמרו 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרן בעל פה' הכא משום" עת לעשות לה' הפרו תורתך" (תהלים קיט, קכו) נהגו בו היתר שאי אפשר לכל אחד להביא לו ספר לקרות בו בכל בקר.
 
משמע מדבריו שהסיבה שמותר לומר את הפסוקים בע"פ היא מכיון שאחרת אין אפשרות להתפלל, כי לא כל אחד יכול היה להרשות לעצמו להחזיק סידור תפילה לפני שהמציאו את הדפוס. לפי זה, בימינו, שלכל אחד יש אפשרות להחזיק סידור, אסור לומר פסוקים בע"פ, ויש להקפיד לקרוא קריאת שמע, שירת הים וכו' דוקא מתוך סידור.
ואולם, ע"פ הגמרא במנחות נראה שניתן לחלק בין פסוקים שהם שגורים בפי כולם לבין פסוקים שאינם מוכרים:
 
5.     תלמוד בבלי מנחות לב, ב
ר' ירמיה אומר משום רבינו: תפילין ומזוזות נכתבות שלא מן הכתב, ואין צריכות שירטוט. והילכתא: תפילין לא בעי שרטוט, ומזוזה בעיא שירטוט, ואידי ואידי נכתבות שלא מן הכתב; מאי טעמא? מיגרס גריסין.
 
דוגמא נוספת שבה רואים שקוראים פסוקים בע"פ היא בעבודתו של הכהן הגדול ביום הכיפורים, שאמנם קורא מן התורה את פרשת 'אחרי מות', אבל את מוסף היום הוא קורא בע"פ ולא מתוך החומש, כדי שלא לגלול את התורה ולגרום טורח לציבור:
6.     משנה יומא פרק ז משנה א
 
בא לו כהן גדול לקרות, אם רצה לקרות בבגדי בוץ קורא, ואם לא קורא באצטלית לבן משלו. חזן הכנסת נוטל ספר תורה ונותנו לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנו לסגן, והסגן נותנו לכהן גדול, וכהן גדול עומד ומקבל, וקורא עומד, וקורא "אחרי מות" ו"אך בעשור" וגולל ספר תורה ומניחו בחיקו, ואומר: יותר ממה שקראתי לפניכם כתוב כאן. ו"בעשור" שבחומש הפקודים קורא על פה ומברך עליה שמנה ברכות על התורה ועל העבודה ועל ההודאה ועל מחילת העון ועל המקדש בפני עצמו ועל ישראל בפני עצמן ועל הכהנים בפני עצמן ועל שאר התפלה.
 
ואכן, המרדכי, ע"פ שתי הסוגיות הללו, מיישב מדוע מותר לקרוא את שירת הים ואת פרשיות הקרבנות בע"פ, ולשיטתו גם מי שיש בידו סידור אינו צריך לקרוא דוקא מתוך הסידור, שהרי מדובר בפסוקים שכולם מכירים היטב:
 
7.     מרדכי (מרדכי בן הלל, המאה ה-13, אשכנז) גיטין סימן תז
 
ואם תאמר: והאיך קרינן שירת הים ופרשת קרבנות בבית הכנסת בעל פה, הלא דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה?! ואומר ר"ת דהני מיגרס גריסן, תדע דאמרינן (מגילה יח, ב) תפילין ומזוזות נכתבין שלא מן הכתובים, משום דמגרס גריסן. והא דאמרינן ביומא (סח, ב) ובעשור שבחומש הפקודים קורא על פה התם נמי טעמא כדפריש דאין גוללין ס"ת בצבור, ולהביא ס"ת אחר אי אפשר משום פגמו של ראשון.
לכאורה ניתן היה לומר שיש כאן מחלוקת בין המרדכי לבין הכלבו, שהנפקא מינה היא מה לעשות בימינו, שיש לנו סידורים: לפי הכלבו יש להעדיף לקרוא פסוקים דוקא מתוך הסידור, כי אין פה צורך של "עת לעשות לה'", ואילו לפי המרדכי מכיון שמדובר בפסוקים שגורים בפינו אין בעיה לומר אותם בע"פ. ואולם, כל הכלבו עצמו, בהמשך ספרו, כשהוא כותב לומר את המזמור (תהלים כ) 'למנצח מזמור לדוד יענך ה' ביום צרה' מביא אפשרויות נוספות לקרוא פסוקים בע"פ, ומשמע שגם בימינו יהיה מותר לקרוא אותם בע"פ בלא ניגון הטעמים או בלחש. בהמשך הוא מוסיף שכל מה שיש עלינו חובה לומר אותו, מותר ללומר אותו אפילו בע"פ. ואלו דבריו:
 
8.     ספר כלבו  (ר' אהרון הכהן, המאה ה-14, נרבונה) סימן יג
למנצח, ובלחש אומר אותו רק פסוק ראשון, לפי שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרו בעל פה, וטעם זה בקריאת שמע שאנו אומרים בלחש, וכן כמה פסוקים, ובשביל פסוקים ב' או שלשה הואיל והם שגורין אין לחוש. יש אומרים שאין אסור לומר על פה אלא בנגון הטעמים, ואני מצאתי בחדושים של מסכת ברכות שכל פרשה שנהגו לאומרה בתורה חובה כמו קריאת שמע רשאי אדם לאומרו על פה כל שעה ושעה שירצה, אע"פ שאמרו דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה אין לחוש בפרשה זו של ק"ש כיון שהתקינו לאמרה לשם חובה ערבית ושחרית, ומזה הטעם התקינו לומר על פה פרשת קרבנות בכל יום מפני שהיא חובה כמו שמצינו במדרש בזמן שאין בית המקדש אמרו לפני פרשת קרבנות ומעלה אני עליכם כאלו הקרבתם הקרבנות, ומזה הטעם ג"כ אומרים ברכת כהנים על פה שכיון שחובה הם לאמרם בכל יום בשעת נשיאות כפים יכול אדם לאומרן אפילו שלא במקום שאין חובה.
כללו של דבר כל פסוק שניתן לאומרו על פה למצוה או לחובה יכול אדם לאמרו כמה פעמים לרצונו ואין בכך כלום אפילו בשעה שאין בו לא מצוה ולא חובה ואין בזה משום דברים שבכתב הואיל ונתנו לאומרן פעם אחת למצוה או לחובה עד כאן, ובירושלמי מפרש דברים שבכתב וכו' שזהו דוקא בספר תורה שמא יאמר חסר משם, אבל בתפלה אין לחוש כלל.
 
אגב, מדבריו של הכלבו מוכח שאין הבדל בין תורה לבין שאר התנ"ך, והאיסור לומר פסוקים בע"פ כולל גם את הנ"ך ולא רק את התורה. אבל בסוף דבריו הוא מביא את ההסבר של הירושלמי, שאומר שהסיבה שאסור לומר דברים בע"פ היא שאם תהיה טעות בציטוט יחשבו שספר התורה פסול, והסבר זה שייך רק לגבי התורה.
ואולם, גם התוספות בסוגייתנו הבינו במסקנה שיש הבדל בין התורה לשאר הנ"ך באיסור לומר פסוקים בע"פ, אבל הם כתבו שכל האיסור הוא רק כשרוצים להוציא מישהו ידי חובה, ואילו כשאדם רק מצטט פסוקים – ואפילו אם הוא עושה כן כדי לצאת ידי חובה בעצמו - אין בכך כל איסור:
 
9.     תוספות מסכת תמורה דף יד עמוד ב
דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה - וא"ת היכי קאמרינן מזמורים על פה? וי"ל דאין להקפיד רק מה שכתוב בחומש. אמנם קשה היכי קרינן ויושע וקריאת שמע וי"ל דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן.
 
אגב, דברים אלו של התוספות מסבירים לנו מנהג שכולם מכירים, אבל לא כולם יודעים את מקורו: בברכות קריאת שמע ישנם קטעים שבהם הציבור ממתין לשליח הציבור, וכשהוא מגיע אליהם הוא אומר כמה מלים בקול רם, ואז כל הציבור אומרים ביחד איתו.
לפני קריאת שמע אלו הם הפסוקים 'קדוש קדוש קדוש' ו'ברוך כבוד ה' ממקומו', ולאחר קריאת שמע אלו הם הפסוקים 'מי כמוכה' ו'ה' ימלוך לעולם ועד'. מה הסיבה למנהג זה? מסביר הטור שהסיבה היא פשוטה: בעבר היה שליח הציבור מתפלל בקול רם, והקהל – שלא ידע את התפילה בע"פ – היה יוצא בהקשבה לשליח הציבור. ואולם, ע"פ דברי התוספות, כשמדובר בפסוקים אין לעשות כן, כי אסור לומר את הפסוקים בע"פ באופן שמוציא אחרים ידי חובתם, ולכן כולם אומרים ביחד איתו – כדי לצאת ידי חובה:
 
10.טור (ר' יעקב בן הרא"ש, המאה ה-13, ספרד) אורח חיים סימן מט
ומה שקורין פרשת התמיד על פה וכן פסוקי דזמרה אע"ג דקי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בעל פה, כתב דודי הרב רבי חיים ז"ל כל דבר שרגיל ושגור בפי כל אין בו משום 'דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה'. וא"א הרא"ש ז"ל היה אומר דלא אמרינן דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה אלא להוציא אחרים ידי חובתן אבל כל אחד לעצמו שרי. לכן נוהגים באשכנז כשמגיע ש"ץ לפסוקים שבתפלה כגון מי כמוכה באלים ה' ה' ימלוך לעולם ועד שהוא והקהל אומר אותו כל אחד ואחד בפני עצמו
 
השולחן ערוך אכן פסק להלכה שמותר לקרוא קריאת שמע בע"פ, אבל הנימוק שהוא הביא הוא בגלל שהפסוקים הללו שגורים בפי כל. משמע שהוא אינו פוסק את דברי התוספות והרא"ש, אלא רק את הסברו של המרדכי. היוצא מדבריו להלכה, לכאורה, שאם מדובר בפסוקים שאינם שגורים בפי כל אין לומר אותם בע"פ גם אם הם לא נועדו להוציא אחרים ידי חובה:
 
11.שו"ע אורח חיים סימן מט
אע"ג דקיימא לן: דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם על פה, כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל, כגון ק"ש וברכת כהנים ופרשת התמיד וכיוצא בהן, מותר.
 
לכן נשאל ה'ציץ אליעזר' האם יש להימנע מלתת לתלמידים מטלה ללמוד פסוקים בע"פ – שהרי גם אם זה לא נועד להוציא אנשים ידי חובה משמע שהשו"ע אוסר זאת:
 
12.ציץ אליעזר (ר' אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ירושלים) חלק יג סימן יא
נהוג מקדמא דנא בבתי-ספר וכן גם בבית ספרנו שמורים ומורות מטילים על ילדיהם ללמוד קטעים בעל פה כגון פסוקי שירת הים או שירת הבאר או משלי בלעם וכן שירת דבורה ותפלת חנה.
הנה שאלתי, אם צריך לעקור מה שנהגו ע"פ מסקנת המחבר בסי' מ"ט ס"א שדברים שבכתב אי אתה רשאי לאמרם בע"פ, או שמא משום שיש תועלת מכך בחינה פסוק לי פסוקך אפשר לסמוך על מה שמביא הטור בשם אביו הרא"ש דהאיסור הוא דוקא להוציא רבים ידי חובה, ובמשנה ברורה מביא שכך סוברים פוסקים הרבה וכן הט"ז והגר"א, אך כאמור דעת המחבר אינה כך ואם אומרים להם ללמוד בעל פה הרי יש כאן חנוך נגד פסק המחבר, והדבר צריך לפנים.
ואולם, יש לציין שהסברו של התוספות מוכח לכאורה גם מדברי המשנה והגמרא בעניין קריאת התורה במעמדות. וזה לשון המשנה:
 
13.משנה תענית פרק ד משנה ג
 
ואנשי המעמד היו מתענין ארבעה ימים בשבוע מיום שני ועד יום חמישי, ולא היו מתענין ערב שבת מפני כבוד השבת ולא באחד בשבת כדי שלא יצאו ממנוחה ועונג ליגיעה ותענית וימותו. ביום הראשון "בראשית" ו"יהי רקיע". בשני "יהי רקיע" ו"יקוו המים". בשלישי "יקוו המים" ו"יהי מאורות". ברביעי "יהי מאורות" ו"ישרצו המים". בחמישי "ישרצו המים" ו"תוצא הארץ". בששי "תוצא הארץ" "ויכלו השמים". פרשה גדולה קורין אותה בשנים והקטנה ביחיד בשחרית במוסף ובמנחה נכנסין וקורין על פיהן כקורין את שמע. ערב שבת במנחה לא היו נכנסין מפני כבוד השבת:
 
אחד החסרונות של דברים שבע"פ שנכתבים בולט במשנה זו: נאמר במשנה: "פרשה גדולה קורין אותה בשנים והקטנה ביחיד בשחרית במוסף ובמנחה נכנסין וקורין על פיהן כקורין את שמע". אילו הדברים היו נאמרים בע"פ היה ברור מה הכוונה, אבל כיון שהם כתובים, מסתפקת הגמרא בכוונת המשנה:
 
14.תלמוד בבלי, מסכת תענית דף כח, א
 
איבעיא להו: היכי קאמר? בשחרית ובמוסף קורין אותה בספר, ובמנחה קורין אותה על פה כקורין את שמע. או דלמא הכי קתני: בשחרית קורין אותה בספר, ובמוסף ובמנחה קורין אותה על פה כקורין את שמע? - תא שמע, דתניא: בשחרית ובמוסף נכנסין לבית הכנסת וקורין כדרך שקורין כל השנה, ובמנחה יחיד קורא אותה על פה. אמר רבי יוסי: וכי יחיד יכול לקרות דברי תורה על פה בצבור? אלא: כולן נכנסין וקורין אותה על פה כקורין את שמע.
 
בכל אופן, מלשונו של ר' יוסי בברייתא מוכח שאסור לקרוא פסוקים בעל פה בציבור, אבל אם אדם קורא ביחידות אין בעיה.
ואכן, הרב ולדינברג אומר שאפשר להמשיך לקיים את המנהג ללמוד פסוקים בע"פ ולשנן אותם למרות שמדובר בפסוקים של התורה שבכתב:
 
15.ציץ אליעזר (ר' אליעזר יהודה ולדינברג, המאה ה-20, ירושלים) חלק יג סימן יא
 
ונראה ברור שעפי"ז הא דעמא דבר להקל בדברים שבכתב לאמרם בע"פ, הן פסוקים והן ענינים שלמים והיינו בהיות שלא בא הדבר להוציא רבים ידי חובתן, ולכן אין כל מקום וכל טעם למחות בידי אחרים בזה, או לבטל מנהגים שנהגו בזה, או לבטל מנהגים שנהגו בזה לשם מטרה ותועלת חינוכית מכוונת, ויעוין בשו"ת הלכות קטנות ח"א סי' ט' שכותב וז"ל: וזה כלל גדול שהיה מוסד בידינו, אם הלכה רופפת בידך פוק חזי מה עמא דבר, כי פשוט הוא אשר באהבת ד' את עמו ישראל יסיר מכשול מדרכיהם ולא יטו כל העולם אחר היחיד אילו סברתו דחויה עיי"ש. ומינה בק"ו לכגון נידוננו שרבו גם רבו גדולים וטובים דקיימא בהך הלכה ובהך טעמא וסוברים אותה לעיקרית.
ומה שמעיר כבודו ובא כי דבהיות דדעת המחבר אינו כן הרי אם אומרים להם ללמוד על פה הרי יש כאן חנוך נגד פסק המחבר.
על זה אשיבנו בתרתי. ראשית אשתמש בלשון - מושאל מהגמ' ואשאלה ממנו: וכי פסח אחד יש לנו בשנה? וכו'. כלומר, האם זה המקום היחידי שמצינו שפוסקים וכן מורים ומלמדים את התלמידים לנהוג דלא כפסק המחבר? אמנם המחבר וכן הרמ"א המה לנו הבסיס היסודי לפסק ההלכה, ולאורם נלך, אבל לא פעם פוסקים למעשה דלא דכוותייהו בהיות ונושאי כליהם וגדולי הפוסקים שאחריהם הכריעו דלא כמותם, והרי יש לנו כללי הוראה בזה, ומה מקום איפוא לחשש של חינוך נגד פסק המחבר? אתמהה.
 
ושנית, במקרה שלפנינו אין בכלל בהוראה כזאת הוראה מפורשת נגד פסק המחבר.
דהנה הב"י בעצמו בטור מפרט כמה וכמה דרכי היתר בקריאה בע"פ ע"פ מקורות מדברי הראשונים ובתוך זה הוא מביא גם מדברי התוס' בתמורה דף י"ד שכתבו דאין להקפיד אלא בדבר שמוציא אחרים ידי חובתן, והוא זה כנימוקו של הרא"ש המובא בטור שם. ולא מביא מי שחולק בזה, ורק ממשיך לפרט עוד כמה וכמה דרכי ואופני היתר. וכבר מצינו כמה דינים מוסכמים שהב"י לא כתבם בשלחנו וסמיך ליה במה שכתבם בבית יוסף, אי משום היותם פשוטים, ואי משום שהם כלולים ונלמדים מעיקר הדין שכתב בשו"ע, וא"כ נראה דיש להחיל זה גם כאן, דהרי בשלחנו לא בא מתחילה לשם כך לבאר דין זה של דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ, ולא מתחיל את דבריו בלשון: דברים שבכתב אסור לאמרם בע"פ, וכו'. אלא בא בעיקר לאשמיענו השייך לסימן זה, והוא, שיכול לומר ק"ש וכו' בע"פ, וכדמתחיל בלשון: אע"פ דקיי"ל דברים שבכתב אי אתה רשאי לאומרם בע"פ, כל דבר שרגיל ושגור בפי הכל כגון ק"ש וכו' מותר. ומשום כך מכיון שלא בא בעיקר משום דא לבאר דיני דברים שבכתב וכו', ורק לאשמיענו מה שמותר אעפ"כ לקרוא ק"ש וכיוצא, לכן הסתפק לכתוב בכאן רק נימוק היתר לקרוא ק"ש וכו' ושהוא, מפני שהוא רגיל ושגור בפי הכל. ועל יתר דרכי היתר שישנם עוד בזה בעיקר דינא דדברים שבכתב וכו' סמך על מה שהביא וכתב ופירט בחיבורו הארוך ביתה יוסף.
באופן שלמעשה אין לפנינו כלל כל הוראה מפורשת נגד פסק המחבר.
 
לכן, למעשה, גם לדעת השו"ע אין כל איסור לצטט פסוקים בע"פ, ובלבד שהדברים לא נעשים על מנת להוציא את הרבים ידי חובתם.
 
 
 
 
 
 
 
קטגוריה: מסכת תמורה
AtarimTR