ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

נדה ד-י "מי הוא זקן"

בס"ד                                                                                                    י סיון תשע"ב

 

נדה ד – י

מי נחשב זקן?

 

המושג 'זקן' הוא, לכאורה, מושג יחסי. בכדורגל, מי שהגיע לגיל ארבעים ועדיין משחק נחשב זקן מאוד. בשוק העבודה גיל שבעים נחשב זקן. בשפת היומיום כשאנחנו חושבים על אדם זקן אנחנו חושבים מן הסתם על אדם שכוחותיו כבר אינם בידו.

בשיעור זה ברצוני לעסוק בהגדרות ההלכתיות של הזקנה. ממתי נחשב אדם לזקן? המשנה עוסקת בהגדרת אשה זקנה לצורך קביעה האם היא טמאה ברגע שהיא רואה שהיא מדממת, או שאוסרים אותה למפרע מאז הפעם האחרונה שהיא בדקה עצמה ומצאה שהיא טהורה:

 

1.     משנה מסכת נדה פרק א משניות ג - ה

 

רבי אליעזר אומר ארבע נשים דיין שעתן בתולה מעוברת מניקה וזקנה... איזוהי זקנה? כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה.

 

אשה שעברו עליה שלושה זמנים שבהם היא היתה אמורה לראות וסת ולא ראתה, עדיין אינה מוגדרת כמסולקת דמים, אלא רק אם הדבר הזה קורה סמוך לזקנתה. לצורך כך צריך להגדיר באיזה גיל נחשבת האשה 'סמוך לזקנתה', ובכך עוסקת הגמרא:

 

2.     תלמוד בבלי מסכת נדה דף ט עמוד א

 

איזו היא זקנה כל שעברו עליה שלש עונות סמוך לזקנתה. היכי דמי סמוך לזקנתה? אמר רב יהודה: כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא. ורבי שמעון אומר: כל שקורין לה אמא אמא ואינה בושה. ר' זירא ור' שמואל בר רב יצחק, חד אמר: כל שאינה מקפדת, וחד אמר: כל שאינה בושה. מאי בינייהו? איכא בינייהו: בושה ואינה מקפדת.

 

שתי דעות הובאו ביחס לשאלה מה היא זקנה: לפי הדעה הראשונה כל אשה שחברותיה אומרות עליה שהיא זקנה נחשבת זקנה, ולפי הדעה השניה זה תלוי גם בה ולא רק בחברותיה. אם קוראים לה זקנה והיא אינה מתביישת בכך, היא באמת זקנה. אם היא מתביישת בכך שקוראים לה זקנה ואף מגיבה בחומרה לכינוי זה, היא נחשבת צעירה. אם היא מתביישת אבל אינה מגיבה – זו מחלוקת אמוראים.

יש כאן חידוש מעניין, שהגדרה הלכתית של האשה תלויה ביחס שלה למה שאומרים עליה. יכול להיות שזה דומה למה שאמרו חז"ל (כתובות יד, ב) שכאשר קוראים לאדם בכינויי גנאי 'ממזר' או 'חלל' והוא שותק, יש בכך אימות למצבו המשפטי.

ואולם, בתלמוד הירושלמי לא קיבלו את ההבנה הזו ואומרים שאין הדבר תלוי בתגובתה אלא במצבה האובייקטיבי:

 

3.     תלמוד ירושלמי מסכת נדה פרק א הלכה ד

 

אי זו היא זקינה? רבי שמעון בן לקיש אמר: כל שקורין אותה אמה ואינה מקפדת. ובדעתה הדבר תלוי? - אמר רבי אבין כל שהיא ראויה להיקרות אימא

 

אגב, יש לשים לב לכך שהגירסא בתלמוד הירושלמי היא ר' שמעון בן לקיש, ולא ר' שמעון כפי שמופיע אצלנו בגמרא, ובכך נעסוק בהמשך. בכל אופן רואים אנו כי הכינוי 'אמא' הוא כינוי לאשה זקנה. לכאורה אפשר היה לומר שמה שאנחנו קוראים היום סבתא הוא מה שבגמרא אמרו אמא, אבל הרי הגמרא אומרת בפירוש שגם תינוק הקורא לאמו משתמש באותו ביטוי, ולכן לא ברור למה זה כינוי לאשה זקנה:

 

4.     תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כח עמוד ב

קטן שאינו צריך לאמו כו' היכי דמי קטן שאינו צריך לאמו? - אמרי דבי רבי ינאי: כל שנפנה ואין אמו מקנחתו, רבי שמעון בן לקיש אומר: כל שנעור משנתו ואינו קורא אמא - גדולים נמי קרו! - אלא: כל שנעור ואינו קורא אמא אמא.

 

מדובר שוב בר' שמעון בן לקיש, וכאן הוא עוסק בשאלה מי מוגדר תינוק שזקוק לאמו כדי לפטור אותו מחיוב מצוות סוכה. בהתחלה הבינה הגמרא שכל מי שמתעורר וקורא לאמו נקרא תינוק הצריך לאמו, אבל במסקנה זה רק אם הוא קורא לה שוב ושוב עד שהיא באה אליו. בכל מקרה, רואים אנו שהכינוי 'אמא' אינו שמור לנשים זקנות אלא דוקא לאמהות צעירות! יכול להיות שהתשובה לכך נמצאת במילון של אליעזר בן יהודה, אשר מנקד אחרת את המלה שאנחנו כל-כך רגילים אליה:

 

5.     מילון בן יהודה, ערך אמא

אַמָּא – קריאה של חיבה בפי הילדים לאמם. כמו אַבָּא, המשקל הארמי נתייחס בפי העברים לקריאה של חיבה... כי קראו גם א פתוחה מפני ההיקש של אבא... ובאמת אַמָּא היא הרבה יותר קלה ונוחה לילדים מאִמָּא.

 

אליעזר בן יהודה טוען שכשילד קורא לאמו הוא קורא לה אַמָּא, בדיוק כמו שלאביו הוא קורא אַבָּא. יכול להיות שאשה זקנה היתה נקראת אִמָּא, ואילו אֵם צעירה נקראה אַמָּא. אגב, אימא שלום, אשתו של ר' אליעזר שהיתה אחותו של רבן גמליאל, מופיעה בכל מקום בש"ס עם יו"ד, מה שמוכיח שאולי זה באמת היה כינוי לאשה מבוגרת. מעניין לציין שאצל היקים סבתא נקראת אוֹמָה.

נחזור לענייננו: ראינו כי ישנה מחלוקת בהגדרת אשה זקנה: רב יהודה אמר שההגדרה היא ע"פ חברותיה, ואילו ר' שמעון אמר שזה תלוי גם בתגובתה. ואולם, נראה שיש בעיה בגרסה שבגמרא, מכיון שרב יהודה (בר רב יחזקאל) הוא אמורא ור' שמעון (בר יוחאי) הוא תנא וברור שהם לא נחלקו. ר' יוסף קארו גרס שהמחלוקת אינה בין רב יהודה לר' שמעון אלא בין ר' יהודה (בר אילעאי) לר' שמעון – ששניהם היו תנאים – והוא פוסק להלכה כדברי ר' שמעון:

 

6.     בית יוסף יורה דעה סימן קפט

ונראה דהלכה כרבי שמעון אי משום דקיי"ל כוותיה לגבי רבי יהודה ואי משום דאיפליגו אמוראי אליביה. ובפלוגתא דרבי זירא ורבי שמואל בר רב יצחק נראה שהרשב"א פוסק כמאן דאמר כל שאינה מקפדת וכן פסק הרמב"ם. ומיהו כתבו התוספות דבירושלמי פריך אהא דקאמר כל שקורין לה אמא ואינה בושה וכי בדעתה תלוי הדבר ומשני כל שראוי לקרותה אמא ולפי זה הא דאמרינן כל שקורין לה אמא ואינה מקפדת היינו לומר שאינה ראויה להקפיד.

 

ה'בית יוסף' פוסק כר' שמעון משתי סיבות: סיבה ראשונה בגלל שתמיד כשיש מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון הלכה כר' שמעון, וסיבה שניה היא בגלל ששני האמוראים נחלקו רק בדעתו ומכיון שהובא דיון הלכתי בדעתו של אחד התנאים, מוכח שכן היא ההלכה.

אך הט"ז שואל על ה'בית יוסף' קושיה עצומה, שהרי הכלל הוא בדיוק הפוך: בכל מקום שנחלקו ר' שמעון ור' יהודה הלכה כר' יהודה ולא כר' שמעון. לכן מסיק הט"ז שצריך להשאיר את שמו של רב יהודה כפי שהוא מופיע אצלנו, אך לשנות את שמו של ר' שמעון, ואין הכוונה לר' שמעון בן יוחאי התנא, אלא לר' שמעון בן לקיש האמורא:

 

7.     ט"ז (ר' דוד הלוי סגל, המאה ה-17, פולין) יורה דעה סימן קפט ס"ק מה

 

בב"י הביא כאן פלוגתא בגמרא בשם ר' יהודה ור' שמעון וכתב דידוע דהלכה כר"ש דקיי"ל כוותיה לגבי רבי יהודה. ושגגה היא דבהדיא אמרינן בעירובין (דף מ"ז) דהלכה כר' יהודה לגבי ר"ש... ובלאו הכי לא דק הב"י כאן כי הנך ר' יהודה ור"ש לאו תנאי הם דהא במימרא דגמרא איתנהו שם לא בברייתא אלא רב יהודה ורבי שמעון בן לקיש הם

כאמור, ניתן לחזק את תשובתו של הט"ז בכך שגם בירושלמי מי שעונה על ההגדרה מי היא אשה זקנה הוא ר' שמעון בן לקיש.

ואולם, המנחת יהודה סובר שצריך לתקן גם את שמו של רב יהודה. הוא טוען שלא יתכן שרב יהודה חולק על ריש לקיש כי הם לא ראו זה את זה מעולם, כי ריש לקיש חי בארץ ישראל ורב יהודה התנגד עקרונית לעלות לארץ ישראל:

 

8.     מנחת יהודה (ר' יהודה עפשטיין, המאה ה-19, ליטא) נדה דף ט, א

 

לולא דמסתפינא הייתי גורס אמר ר' יוחנן כל שחברותיה וכו'. והמדפיס או המעתיק טעה בין רב יהודה לר' יוחנן, משום דראשי התיבות שלהם ר"י. ומשום הכי הייתי אומר כך, דרב יהודה ס"ל דההולך מבבל לארץ ישראל עובר בעשה (שבת מ, א), ור' שמעון בן לקיש היה בארץ ישראל תלמיד ובר פלוגתיה בכל הש"ס

 

ואולם, נראה שגם אם לא מתקנים את הגירסה, יכול להיות שמדובר במחלוקת בין רב יהודה לריש לקיש למרות שהם מעולם לא ראו זה את זה, כפי שאומר הרב יוסף שמשי, שהאמוראים שסידרו את הגמרא הציבו את דברי ריש לקיש בסמיכות לדברי רב יהודה, אבל הם לא הגיבו זה לדבריו של זה.

היוצא מכל האמור הוא שהגדרת זקנה תלוי במה שאומרים האנשים מסביב ובאופן שבו מגיבה האשה עצמה. זה, כמובן, סותר את דברי המשנה שאומרת שהזקנה היא הגדרה אובייקטיבית ותלויה בגיל בלבד:

 

9.     משנה מסכת אבות פרק ה משנה כא

 

הוא היה אומר: בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.

 

ויש לדעת שהמשנה הזו היא אמנם דברי אגדה, אבל על פי המשנה הזו גם נפסקה הלכה ביחס לפסוק 'מפני שיבה תקום והדרת פני זקן':

 

10. שולחן ערוך יורה סימן רמד סעיף א

 

מצות עשה לקום מפני כל חכם, אפילו אינו זקן אלא יניק וחכים, ואפי' אינו רבו. וכן מצוה לקום מפני שיבה, דהיינו בן שבעים שנה.

 

ובכל אופן, מסתבר שזקנה אינה רק עניין של גיל, כפי שהגמרא אומרת שגם שמואל הנביא, שנפטר בגיל 52 מעיד על עצמו (שמו"א יב, ב) שהוא זקן: "וְעַתָּה הִנֵּה הַמֶּלֶךְ מִתְהַלֵּךְ לִפְנֵיכֶם וַאֲנִי זָקַנְתִּי וָשַׂבְתִּי וּבָנַי הִנָּם אִתְּכֶם וַאֲנִי הִתְהַלַּכְתִּי לִפְנֵיכֶם מִנְּעֻרַי עַד הַיּוֹם הַזֶּה", וגם המקרא עצמו מעיד עליו שהוא זקן:   

 

11. תלמוד בבלי מסכת תענית דף ה עמוד ב

 

אמר ליה רב נחמן לרבי יצחק: מאי דכתיב "ויהי כאשר זקן שמואל", ומי סיב שמואל כולי האי? והא בר חמישים ושתים הוה, דאמר מר: מת בחמישים ושתים שנה - זהו מיתתו של שמואל הרמתי! - אמר ליה: הכי אמר רבי יוחנן: זקנה קפצה עליו.

 

מסתבר, לכאורה, שהגדרת זיקנה אינה אחידה לכל דבר. ישנו קריטריון אחד לזיקנה כאשר מדברים על החובה לכבד את הזקנים, ויש קריטריון אחר כשהנושא הוא המגבלות הפיזיות של האדם ויש קריטריון אחר ביחס לשאלה האם אשה אמורה לראות דם. אך נראה שהאדמו"ר מצאנז-קלויזנבורג מנסה לאחד את כל ההגדרות:

12. דברי יציב (הרב יקותיאל יהודה הלברשטם, המאה ה-20 נתניה) יו"ד סימן פא

 

נשאלתי על דבר זקנה כבת נ"ח ונ"ט שכבר פסקה לראות...

אמנם בעיקר דין זקנה וגדרה נסתבכתי, דבש"ס נדה דף ט' ע"א היכי דמי סמוך לזקנתה, אמר רב יהודה כל שחברותיה אומרות עליה זקנה היא, ור"ש אומר כל שקוראין לה אמא ואינה בושה וכו', ובתוס' מהירושלמי דכל שראויה לקרותה אמא עיי"ש. ובשו"ע סי' קפ"ט סעיף כ"ט, כל שקוראין לה אימא בפניה מחמת זקנותה ואינה חוששת, ורמ"א הוסיף שזקנה כל כך שראויה שקוראין לה אימא עיי"ש, וצ"ב שנתנו דבריהם לשיעורין ולא אמרו שיעור קצוב וברור בזה.

וראיתי בשו"ת בית שלמה יו"ד ח"ב סי' ח' בתחלתו, שכתב דלא נתברר לו שפיר הך שיעורא אבל מ"מ בבת נ"ח שכבר זמן רב שחדל מעיינה בכלל זקנה היא, והביא מתשו' פנים מאירות שבבת נ"ג דנה בפשיטות לזקנה עיי"ש, ובסו"ס כ"ח שם דקשה להורות דין זקנה כ"א בזקנה ממש וכהך שבתשו' נו"ב דמיירי בבת ס"ז עיי"ש, והביאו ג"כ בפתחא זוטא ס"ק כ"ה עיי"ש.

ויש לעורר משיעור זקנה לגבי קימה והידור, דזה לשון הטור יו"ד סי' רמ"ד וכן מפני שיבה שהוא מופלג בזקנה דהיינו בן שבעים וכו', ובב"י שמקורו מהרא"ש פ"ק דקידושין ומשנה מפורשת באבות סופ"ה בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה עיי"ש. ובמנ"ח מצוה רנ"ז, דמ"ש בן שבעים היינו לגמ' דידן, אבל להאונקלוס שתרגם על זקן מפני סבא ולא על שיבה א"כ צריך לעמוד מפני בן ששים דמבואר במשנה בן ששים לזקנה, והביא מסי' האריז"ל דמפני בן ששים צריכים לעמוד ונראה שחשש לדעת התרגום עיי"ש, והוא בסידור של ר' אשר ז"ל בהנהגות שבתחלת הסידור.

והגם ששורש הדברים בגבהי מרומים מ"מ זכר לדבר איכא דזקנה בששים, וי"ל גם לענין נדה שלא תלו בשיבה אלא בזקנה דלכו"ע היינו בבת ששים וכדברי המשנה, ובפרט שנשים טבען חלוש מן האנשים. ואולי י"ל דבן ששים לזקנה היינו משנכנס לשנת הששים דהיינו בן נ"ט, וכדרך שכתב הרב המגיד בדעת הרמב"ם פט"ו מאישות ה"ב עיי"ש. ואם שלשים יום חשוב שנה, י"ל קצת רמז בדבר למ"ש הבית שלמה דבת נ"ח ודו"ק.

...ואולם כאן לא נתנו חז"ל זמן קצוב וכנ"ל, ולפענ"ד אפשר לומר דלא שייך לקצוב גיל קבוע בזה כיון שהדבר משתנה אצל כל אשה ואשה לפי טבעה ומזגה, וכטבע הזקנה שלפעמים קופצת על בן חמשים והתהלך על משענתו ויש בן שבעים שהוא כנער בגבורתו, ולזה אמרו דכל שראויה לקרותה אימא ואינה מתביישת, והיינו שלפי אומד וראות עיני בני אדם תש כחה כזקנה אז נסתלק גם שפעת דמיה ודו"ק.

 

ראינו כי האדמו"ר מצאנז קלויזנבורג נטה לפסוק שאשה היא זקנה רק כשהיא מגיעה לסביבות גיל ששים. אבל שו"ת בן הימין הקדים את גיל הזיקנה לנשים לגיל ארבעים:

 

13. בן הימין (ר' ברוך נחמן איידלמן, המאה ה-19, רוסיה הלבנה) סימן ז

 

...ולפענ"ד הוא משנת ארבעים ואילך מתרי טעמי:

א.     משום שיש הרבה נשים שאינן ראויות לילד בשנים כאלו לא מחמת זקנה רק מצד הנישואין כדאיתא בגמרא (בבא בתרא קיט, ב) ניסת לאחר עשרים יולדת עד ארבעים, ניסת לאחר ארבעים שוב אינה יולדת.

ב.      משום דמארבעים ואילך נקראים ימי הזקנה. לבד ממה שנקראים בסימן ימי ירידה. עוד מצאתי סמך לדבר מגמרא (שבת קנב, א) עד ארבעין שנין מכלי מעלי, מכאן ואילך משתי מעלי, ועיין בחידושי אגדות שם שכתב דקאי על מה שאמרו שם בדף הקודם דדרשי קרא 'עד אשר לא יבואו ימי הרעה' – אלו ימי הזקנה.

הלא מבואר דמארבעים ואילך נקראים ימי הזקנה ואז אינה מקפדת אם קורין לה זקנה אף שלא הגיעה לידי זקנה ממש, מכל מקום בושה  היא עדיין כנ"ל. וכיון דאנן קיי"ל כמאן דאמר אינה מקפדת, ע"פ הסכמת רוב האחרונים ז"ל, לכן נראה לפע"ד אשה שהיא מבת ארבעים שנה ואילך שעברו עליה שלוש עונות ולא ראתה - סמוך לזקנתה נקראת לכולי עלמא ועומדת בחזקת מסולקת דמים כדין זקנה. זה אשר מצאתי לעמוד על הפרק בסתימת דברי הפוסקים. מכל מקום אינני מחליט הדבר לעת עתה כי עדיין הדבר צריך תלמוד.

עד כאן דיברנו על אשה זקנה. ומה הדין ביחס לאיש? מתי הוא מוגדר זקן?

פרשת השבוע שנקרא השבת, פרשת נשא, מתחילה במלים אלו:

 

14. במדבר פרק ד, פסוקים כ-כג

 

וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: נָשֹׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי גֵרְשׁוֹן גַּם הֵם לְבֵית אֲבֹתָם לְמִשְׁפְּחֹתָם: מִבֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה וָמַעְלָה עַד בֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה תִּפְקֹד אוֹתָם כָּל הַבָּא לִצְבֹא צָבָא לַעֲבֹד עֲבֹדָה בְּאֹהֶל מוֹעֵד:

 

הלויים עבדו במשכן רק בין הגילאים 30-50, וכאשר הם עברו את גיל חמישים הם כבר לא באים לצבוא צבא באוהל מועד. אומרת על כך הגמרא שיש בזה הבדל בין כהנים ללויים, כי כל בן לוי שמגיע לגיל חמישים נאלץ לפרוש מעבודתו, ואילו כהן בן גילו ממשיך לעבוד עד שהוא מזדקן. וכאן נאלצים אנחנו שוב לקבוע קריטריונים לגבי זקנה. ממתי נחשב כהן לאדם זקן שכבר אינו ראוי לעבוד בבית המקדש? אומרת הגמרא כך:

 

15. תלמוד בבלי חולין כד, א-ב

 

ת"ר: כהנים - במומין פסולים, בשנים כשרים, לוים - במומין כשרים, בשנים פסולים; נמצא כשר בכהנים פסול בלוים, כשר בלוים פסול בכהנים...

ת"ר: כהן משיביא שתי שערות עד שיזקין כשר לעבודה, ומומין פוסלין בו; בן לוי מבן שלשים ועד בן חמשים כשר לעבודה, ושנים פוסלין בו; במה דברים אמורים? - באהל מועד שבמדבר, אבל בשילה ובבית עולמים אין נפסלין אלא בקול. א"ר יוסי: מאי קרא? "ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד".

"עד שיזקין" - עד כמה? אמר רבי אלעא אמר ר' חנינא: עד שירתת. תנן התם: בעל קרי שטבל ולא הטיל מים (=קודם טבילה. רש"י), לכשיטיל - טמא, ר' יוסי אומר: בחולה ובזקן - טמא, בילד ובבריא - טהור. ילד עד כמה? אמר רבי אלעא אמר רבי חנינא: כל שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמרו עליו על רבי חנינא, שהיה בן שמונים שנה והיה עומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו. אמר רבי חנינא: חמין ושמן שסכתני אמי בילדותי הן עמדו לי בעת זקנותי.

 

הגמרא מגדירה אדם צעיר כאדם שיכול לעמוד על רגל אחת ולחלוץ ולנעול את נעלו ברגל השניה. (אפשר לנסות אחרי השיעור...) בהקשר לזה נסיים בוורט נחמד מאוד של הרב מבריסק שאותו מביא הרב זוין בספרו 'לאור ההלכה' בפרק שעוסק בזקנה:

 

16. לאור ההלכה (הרב שלמה יוסף זוין, המאה ה-20, ישראל) עמוד קפג

על יסוד זה אמר הגאון ר' יהושע ליב דיסקין ז"ל, הרב מבריסק (נפטר בירושלים), דבר חידוד יפה בפסוק: "ויאמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא". בגמרא (זבחים קב, ב) אמרו על זה: "ביקש משה מלכות ולא נתנו לו, שנאמר: "מי אנכי ה' אלוקים כי הבאתני עד הלום". ואף על פי שסמכו חכמים על המלה "הלום", בכל זאת הדבר יפלא: העניו מכל אדם, תיכף בהתחלת התגלות הנבואה אליו, כבר מבקש מהקב"ה מלכות! ואמר הגאון: משה הלא היה אז בן שמנים שנה, כמפורש בתורה: 'ומשה בן שמנים שנה בעמדו לפני פרעה' וראינו שרק ילד יכול לעמוד על רגל אחת בשעת חליצת מנעליו, ובתורת חידוש ויוצא מן הכלל אמרו על ר' חנינא שבהיותו בן שמנים שנה עמד על רגל אחת בשעה שחלץ מנעליו. ובמדרש אמרו, שהטעם שהקב"ה אמר לו של נעליך הוא מפני שכל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל, וכן ביהושע, וכן הכהנים לא שימשו במקדש אלא יחפים. הרי אנו רואים שהמקום ההוא נתקדש בקדושת העזרה. וכיון שמשה רצה לשבת כדי לחלוץ מנעליו, והרי "אין ישיבה בעזרה אלא למלכי בית דוד בלבד" (יומא כה, א), אם כן היתה ישיבתו נראית כבקשת מעלת המלכות, ואמר לו הקב"ה: אל תקרב הלום, של נעליך -כלומר: התרחק מכאן וחלוץ נעליך ברחוק מקום, כדי שלא תשב בשטח העזרה, והיתה זאת הודעה למשה שלא ניתנה לו מלכות.

 

 

קטגוריה: מסכת נדה
AtarimTR