ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

מסכת נדה ס-סו "שבירת הכוס בחתונה"

בס"ד                                                                                                    ז מנחם אב תשע"ב

נדה ס – סו

שבירת הכוס בחתונה

בימים אלו אנו אבלים על חורבן בית המקדש. חכמים גזרו דרגות שונות של אבלות זכר לחורבן, בסדר הפוך מהאבלות על מת: כאשר אנחנו מתאבלים על מת, ככל שמתרחקים מתאריך הפטירה ממעיטים בסממני האבלות, ואילו ביחס לחורבן בית המקדש, ככל שמתקרבים לתשעה באב אנו מוסיפים עוד מנהגי אבלות. ואולם, מנהגי האבלות לא התחילו ביום אחד ברגע שחרב בית המקדש, כי היו דברים שגזרו עליהם עוד לפני כן. אחת הדוגמאות לכך היא הגזירה שגזרו בתקופתו של אספסיאנוס – שלוש שנים לפני החורבן - על צמצום התכשיטים של החתן והכלה, ובאותה הזדמנות רצו גם לגזור שלא ללבוש כלל בגדי צבעונין, כפי שאומרת הגמרא:

1.     תלמוד בבלי נדה סא, ב

ת"ר, בגד צבוע - מטמא משום כתם, רבי נתן בר יוסף אומר: אינו מטמא משום כתם, שלא תקנו בגדי צבעונין לאשה אלא להקל על כתמיהן. תקנו? מאי תקנינהו? אלא שלא הותרו בגדי צבעונין לאשה אלא להקל על כתמיהן. הותרו - מכלל דאסירי? אין, דתנן: בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס (=כלי נגינה מסוים). בקשו לגזור על בגדי צבעונין, אמרי: הא עדיפא - כדי להקל על כתמיהן.

מקור הדברים הוא במשנה במסכת סוטה, שם נאמר כך:

2.     משנה סוטה פרק ט משנה יד

בפולמוס של אספסיינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס. בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות ושלא ילמד אדם את בנו יונית. בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר, ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר.

לאחר חורבן הבית היו עוד גזירות שגזרו חכמים, והיו גזירות שחכמים לא הסכימו לקבל, כפי שמספרת הגמרא:

3.     תלמוד בבלי בבא בתרא ס, ב

ת"ר: כשחרב הבית בשניה, רבו פרושין בישראל שלא לאכול בשר ושלא לשתות יין. נטפל להן ר' יהושע, אמר להן: בניי, מפני מה אי אתם אוכלין בשר ואין אתם שותין יין? אמרו לו: נאכל בשר שממנו מקריבין על גבי מזבח, ועכשיו בטל? נשתה יין שמנסכין על גבי המזבח, ועכשיו בטל? אמר להם: א"כ, לחם לא נאכל, שכבר בטלו מנחות! - אפשר בפירות. פירות לא נאכל, שכבר בטלו בכורים! - אפשר בפירות אחרים. מים לא נשתה, שכבר בטל ניסוך המים! שתקו. אמר להן: בניי, בואו ואומר לכם: שלא להתאבל כל עיקר אי אפשר - שכבר נגזרה גזרה, ולהתאבל יותר מדאי אי אפשר - שאין גוזרין גזירה על הצבור אא"כ רוב צבור יכולין לעמוד בה, דכתיב: "במארה אתם נארים ואותי אתם קובעים הגוי כולו". אלא כך אמרו חכמים: סד אדם את ביתו בסיד, ומשייר בו דבר מועט... עושה אדם כל צרכי סעודה, ומשייר דבר מועט... עושה אשה כל תכשיטיה, ומשיירת דבר מועט... שנאמר: "אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני תדבק לשוני לחכי" וגו'. מאי על ראש שמחתי? אמר רב יצחק: זה אפר מקלה שבראש חתנים. א"ל רב פפא לאביי: היכא מנח לה? במקום תפילין, שנאמר: "לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר".

מנהגים רבים שקשורים לחתונה ראינו בקשר לחורבן: במשנה ראינו את הגזירה על עטרות חתנים ועל עטרות כלות ועל האפיריון, ובגמרא ראינו את המנהג של אפר מקלה על ראש החתן. המנהג הכי מוכר דוקא לא כתוב פה, והוא שבירת הכוס. מהיכן מגיע מנהג זה?

ובכן, במפתיע, מסתבר שהמקור למנהג הזה אינו קשור כלל לחורבן. הגמרא מספרת כך:

4.     תלמוד בבלי ברכות ל, ב

תיבת טקסט: תוספות אייתי כסא דזוגיתא חיורתא - מכאן נהגו לשבר זכוכית בנשואין. "עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה". מאי וגילו ברעדה? אמר רב אדא בר מתנא אמר רבה: במקום גילה שם תהא רעדה. אביי הוה יתיב קמיה דרבה, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר: וגילו ברעדה כתיב! אמר ליה: אנא תפילין מנחנא. רבי ירמיה הוה יתיב קמיה דרבי זירא, חזייה דהוה קא בדח טובא, אמר ליה, "בְּכָל עֶצֶב יִהְיֶה מוֹתָר" כתיב! - אמר ליה: אנא תפילין מנחנא. מר בריה דרבינא עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קבדחי טובא, אייתי כסא דמוקרא, בת ארבע מאה זוזי, ותבר קמייהו, ואעציבו. רב אשי עבד הלולא לבריה, חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא, אייתי כסא דזוגיתא חיורתא ותבר קמייהו, ואעציבו.

אמרו ליה רבנן לרב המנונא זוטי בהלולא דמר בריה דרבינא: לישרי לן מר! - אמר להו: ווי לן דמיתנן, ווי לן דמיתנן! אמרי ליה: אנן מה נעני בתרך? - אמר להו: הי תורה והי מצוה דמגנו עלן? אמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יוחאי: אסור לאדם שימלא שחוק פיו בעולם הזה, שנאמר: "אז ימלא שחוק פינו ולשוננו רנה", אימתי? - בזמן ש"יאמרו בגוים הגדיל ה' לעשות עם אלה". אמרו עליו על ריש לקיש, שמימיו לא מלא שחוק פיו בעולם הזה מכי שמעה מרבי יוחנן רביה.

התוספות אומרים שהמקור לשבירת כלי זכוכית בנישואין הוא מהסיפור הזה בגמרא, אשר מלמד אותנו שכאשר ישנה שמחה פורצת גבולות יש לרסן את השמחה. הגמרא הזו אינה עוסקת כלל בחורבן הבית, ומשמע שהדברים אמורים גם בזמן שבית המקדש היה קיים. כך כתב ר' יונה בפירושו על הרי"ף:

5.     רבינו יונה (ר' יונה גירונדי, המאה ה-13, ספרד) ברכות כא, א בדפי הרי"ף

אסור לאדם שימלא שחוק פיו וכו' יש מפרשים שטעם הדבר מפני חורבן ביהמ"ק, אבל שלא בשעת החורבן מותר. ואין זה נכון, דא"כ לא היה לו לומר 'בעולם הזה', אלא 'משחרב ביהמ"ק אסור לאדם שימלא שחוק פיו'. ומדלא אמר הכי שמעינן שאינו תלוי בחורבן אלא אפילו בזמן ביהמ"ק אמר שאסור למלאת שחוק פיו בעוה"ז בשום ענין, שהשמחה מרגילה את האדם שישכח המצוה כמו שאמרנו למעלה, ומאי דאמרינן אימתי ימלא שחוק פינו ולשוננו רינה בזמן שיאמרו בגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה, לא מפני המקדש בלבד אומר, אלא הכי קאמר: אימתי ימלא שחוק פינו ותהיה השמחה מותרת? בזמן שיעשה עימנו ניסים ויושיענו, ואז באותו הזמן נשמח כדי לגלות נפלאותיו וגבורותיו ויאמרו הגויים הגדיל ה' לעשות עם אלה ויראו בשמחתינו ויבושו, ושמחה כזו שהוא שמחת הבורא הוא מצוה גדולה משום פרסומי ניסא.

האיסור לשמוח שמחה יתירה אינו קשור כלל בחורבן, וממילא שבירת הכוס בחתונה היתה נעשית גם אם בית המקדש היה עומד על תלו. יש לכך גם נפקא מינה להלכה, כפי שתמה הרב יצחק עטייה, בספרו 'רוב דגן': אם הסיבה ששוברים את הכוס היא כדי לרסן את השמחה, היה יותר מתאים לשבור את הכוס בזמן הסעודה ולא בזמן החופה, שם דוקא כולם עומדים בשקט ומקשיבים. דיוק נוסף שעומד עליו הרב עטיה הוא שהתוספות העירו את דבריהם דוקא על הסיפור השני בגמרא ולא על הסיפור הראשון, ולרב עטיה יש הסבר מעניין לכך:

6.     רוב דגן, (ר' יצחק עטייה, המאה ה-19, איטליה) אות לטובה אות ל

על מנהגן של ישראל שמשברין כוס של שבע ברכות בעת כניסת החתן לחופה ראיתי להתוספות ז"ל בפרק ה דברכות בדף לא, א בד"ה אייתי כסא דזוגיתא חיוורתא שכתב: מכאן נהגו לשבר זכוכית בנישואין עכ"ל. והנה בתחילה צריך להבין אמאי לא דייקו הכי מהא דמר בריה דרבינא שהוא קודם שאמר זה דאייתי כסא דמוקרא וכו'. ואמאי המתינו לדייק מהא דרב אשי?

ואפשר כדי שלא תאמר דבעי כסא דמוקרה בת ארבע מאות זוזי, כמו דעבד מר בריה דרבינא, דהתם אפשר שהיה עשיר גדול ולגרמיה הוא דעבד, אבל לכולי עלמא לא. ואף בעשיר אין לחייבו להפסיד כל כך, שהתורה חסה על ממונם של ישראל. ומשום הכי דייקו מהא דרב אשי שאמר סתמא דאייתי כסא דזוגיתא חיוורתא ולא הוזכר שיעורו, למימרא דאלו דברים שאין להם שיעור, וכל אחד אינו חייב אלא כשיעורו ובקו המיצוע, ועל כל פנים יהיה שוה מידי דמיעצב לבני אדם הנמצאים.

...ואיך שיהיה לפי דברי התוספות הללו דילפי למנהגן של ישראל מהאי סוגייא, משמע לכאורה דעיקר שבירת הכוס הוא בעת הסעודה שיש אכילה ושתיה ושייך בדיחות טובא, דהכי משמע ממה שאמר בתרווייהו חזנהו לרבנן דהוו קא בדחי טובא. ואימתי שייך בדיחות טובא? – ודאי בזמן הסעודה. ודון מינה דמה שיש לשבר זכוכית בנישואין שכתב התוספות היה פשוט בעת הסעודה, ואם כן לכאורה יש לתמוה על מנהג דהשתא שנוהגים לשבר כשיבוא החתן לקדש הכלה בבית אביה, כיון דכל כח האי מנהגא הוא מהאי סוגייא הוה ליה למיעבד בבית החתן בעת הסעודה, דאיכא בדיחות טובא, או דהווה ליה למיעבד בשני הבתים.

ואולם, הראב"ן, אחד מבעלי התוספות, לא הבין את מקור המנהג לשבור כוס בחתונה: ראשית, הרי לא מדובר בכוס ששוה ארבע מאות זוז, וממילא זה לא ממש גורם צער. ושנית, מסתבר שהמנהג שהוא הכיר היה דוקא לשבור את הכוס של הברכה, וזה נראה בזיון למצוה שנעשתה זה עתה:

7.     ראב"ן (ר' אליעזר בן נתן, המאה ה-12, גרמניה) ברכות סימן קעז

מר בריה דרבינא עבד הילולא לבריה חזינהו לרבנן דהוי בדיחי טובא אייתי כסא דמן קרא שוויה ארבע מאות זוזי תבר קדמיהון אעציבו וטעמא משום גילו ברעדה במקום גילה שם תהא רעדה, ותימה לי אם על דבר זה הנהיגו הראשונים לשבר בנישואין כלי זכוכית כי מה עצבון יש בזה שאינו שוה אלא פרוטה, ועוד יש לי תימה שנהגו להבזות כוס של ברכה ולשופכו הכל לאיבוד.

ואכן, גם במחזור ויטרי מופיע שהמנהג היה דוקא לשבור את הכוס שבו ברכו זה עתה את שבע הברכות, ומשמע שזה לא קשור לחורבן, כי הפסוק 'אם אשכחך ירושלים' מופיע רק בהקשר לאפר מקלה ולא לשבירת הכוס:

מחזור ויטרי (ר' שמחה מויטרי, המאה ה-12, צרפת) סימן תע

יאמר ברכת אירוסין וישתה, ויקדש לה, והשאר ישפוך, וימזוג בו עוד ויברך עליו ז' ברכות. ישתה, וישקה, וישפוך, ומטיח הכוס של זכוכית בכותל ושוברו. משום דכת' בכל עצב יהיה מותר. ועוד כת' עבדו את ה' ביראה וגילו ברעדה. במקום גילה שם תהא רעדה. וזורקין עליהם חטים לסימן ברכה. פרו ורבו בהצלחת כל טוב. וחלב חטים ישביעך. ומה שנהגו לתת אפר בראש חתנים. שנאמר אם אשכחך ירושלם כו'. אם לא אעלה את ירושלם על ראש שמחתי. וזהו שכת' לשום לאבלי ציון לתת להם פאר תחת אפר: ומושיבין אותם בכילה ומשוררים לפניהם קול ששון וקול שמחה

אולי זהו גם המקור לכך שהחתן והכלה יושבים במלגזה אחרי החופה, כנהוג בקיבוצים... בכל אופן, משמע מכאן שהסיבה לשבירת הכוס אינה החורבן אלא משהו אחר. גם הרקנאטי, שהוא פרשן על התורה, בפירושו לפסוקים המתארים את החוזרים מהמלחמה, מסביר למה דוקא החתן, ומי שבנה בית חדש, ומי שנטע כרם חדש חוזרים מן המלחמה: הוא אומר שהאנשים האלה נמצאים במצב של התחלה חדשה, וממילא השטן מקטרג עליהם יותר. בכך מסביר הרקנאטי גם את המנהג לשבור כלי בזמן החתונה, כדי לשבור את כוחות הרוע המנסים להידבק בהתחלות החדשות:

8.     ריקאנטי (ר' מנחם רקנאטי, המאה ה-13, איטליה) דברים כ, ה

מי האיש אשר בנה בית וגו'. ומי האיש אשר נטע כרם וגו'. ומי האיש אשר אירש אשה וגו'. דע כי אלו השלשה מזומנים לפגעי העולם יותר מאנשים אחרים, ומדת הדין מקטרגת עליהם... זהו מאמר רז"ל [שבת קל, א] ליכא כתובה דלא רמו בה תיגרא. ומכאן תבין פירוש "ויעמוד שטן על ישראל ויסת את דוד" [דברי הימים, א כא, א] הנזכר אחר גדולת דוד ע"ה ומעלתו... וזהו מה שאמרו רז"ל אין שלוה שאין אחריה פורענות. ועל כן תקנו לשבור הכוס בשעת החופה כדאיתא בברכות [לא ע"א], והבן זה.

המהרי"ל, שכותב את מנהגי אשכנז, כותב גם הוא על המנהג לשבור את הכוס, אלא ששבירת הכוס היתה נעשית ע"י הטחתו בקיר, ואין קשר בינה לבין חורבן בית המקדש:

9.     ספר מהרי"ל (ר' יעקב מולין, המאה ה-14, גרמניה) מנהגים הלכות נישואין

במגנצא עושין הברכה מיד אחר התפלה בשחר. וכל קרובי חתן וכלה לובשין בגדי שבת. ומהר"י סג"ל היה עושה הברכה, מתוך כך היה לובש ג"כ בגדי שבת לכבודם. אך טלית המיוחד לו לחול לבש, אכן בהלולת בתו היה לובש ג"כ טלית המיוחד לו לשבת. ומביאין הכלה עם כלי זמר עד פתח בית הכנסת. וממתנת שם עד שמוליך הרב את החתן על המגדל בבית הכנסת. והיה מניח לו אפר קיטמא שרופת אש תחת מטרון על ראשו במקום הנחת תפילין זכר לחרבן...

היה הרב עומד במערב ופניו למזרח, וכשאמר "שמח תשמח רעים האהובים" הפך פניו לקראת החתן והכלה, כשגמר הברכה נתן לחתן לשתות ואח"כ לכלה. והרב החזיק בידו הכוס, ואח"כ נתן את הכוס ביד החתן והפך החתן את פניו לאחוריו ועמד נגד צפון וזרק את הכוס אל הכותל לישבר. ומיד ממהרין עם החתן דרך שמחה להכניסו לבית חתונה קודם הכלה.

הראשון שמזכיר את שבירת הכוס בקשר לחורבן הבית הוא בעל ה'כלבו' שאומר שהפסיקו לשים אפר מקלה על ראש חתנים מכיון שלא כולם היו מוחזקים בתפילין, ומכיון שלא מתקיים בהם 'אפר תחת פאר', גם לא יתקיים בהם, חלילה 'פאר תחת אפר', וכדי שלא לחלק בין חתנים החליטו שלכולם עושים ישברו את הכוס:

10.ספר כלבו (ר' אהרון הכהן, המאה ה-13, פרובנס) סימן סב

צריך אדם לזכור בכל שמחותיו אבלות ירושלים שנאמר "אם אשכחך ירושלים וכו' על ראש שמחתי" ואמרו ז"ל זה אפר מקלה שעל ראשי חתנים שנותנין אותו במקום הנחת תפלין שנאמר (ישעיה סא, ג) "לשום לאבלי ציון פאר תחת אפר". ותפלין נקראו פאר שנאמר (יחזקאל כד, יז) "פארך חבוש עליך", והבטיח הקב"ה שישיב לנו פאר תחת האפר שהיו נותנין בראש בזמן חורבנה, ויש מקום נמנעו שלא לתת אפר מקלה בראשי חתנים מפני שאין העם מוחזקים כלל בהנחת תפלין ולא יהיה בהם האפר תחת פאר ויחוששו גם כן שמא לא יהיה גם כן פאר תחת אפר ונהגו לעשות זכרון אחר במקומו שנותנין מפה שחורה על ראש החתן והכלה ועל זה פשט המנהג לשבר הכוס אחר שבע ברכות

הרמ"א פסק להלכה את דברי הכלבו וכתב שכל מקום נוהג לפי מנהגו:

11.שו"ע אבן העזר סימן סה סעיף ג

צריך לתת אפר בראש החתן, במקום הנחת תפילין, זכר לאבילות ירושלים, דכתיב: "לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר". (ישעיה סא, ג). הגה: ויש מקומות שנהגו לשבר כוס אחר שבע ברכות, וזהו מנהג נוהג במדינות אלו שהחתן שובר הכלי שמברכין עליו ברכת אירוסין (כל בו), וכל מקום לפי מנהגו.

ואולם, פעמים רבות רואים אנשים שאינם מבינים את מהות המנהג לשבור כוס בחופה, ובודאי שאין הדבר גורם להם תחושת צער. יתרה מזו: כל פעם שנשברת כוס – אפילו שלא בעת שמחה – הם אינם עצובים אלא מיד צועקים 'מזל טוב'... הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, בחתימת ספרו 'משפטי עוזיאל' חלק אבן העזר, כתב כך:

12.משפטי עוזיאל (הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, המאה ה-20, ירושלים) אה"ע פט

אפריון נמטיה למעכ"ת שעורר שאלה זו של שבירת הכוס בשעת החופה שיסודו הוא להטיל טיפת אבל בכוס שמחתנו לקיים מה שנאמר: אם אשכחך ירושלים וכו׳ אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי, ועתה נהפך מנהג יפה זה למין פולחן והתהדרות של גבורה, שהתתן דורס בכח על הכוס ומשברו לרסיסים וכל הקרואים ממלאים פיהם שחוק ואומרים סימן טוב. ובצדק העיר מעכ"ת שדבר זה אינו נאה והוא בהיפך מעיקר התקנה. ואף אני אענה חלק ואביע מר שיחי על מנהג זה שלפי צורתו העכשוי הוא מנהג טפל ומוטב היה לבטלו לגמרי מלשנות דמותו בצורה מכוערת שנפש היפה סולדת הימנו. בכל מקרה שאני נמצא בחתונות ורואה מנהג זה מצטער אני מאד אלא שאיני מוחה משום שאני מקיים בעצמי: מצוה שלא לומר דבר שאינו נשמע. ושבח אני מנהגם של קהלות הספרדים שהיו נוהגים לשבר את הכוס אתר שבע ברכות והקהל היו עונים ואומרים: אם אשכחך ירושלם וכו', אלא שבזמן האחרון התפשט בנו צורת מנהג זה. הרבה חקוי עושה והרבה עם הארצוּת עושה.

ועל כגון זה אמרו רבותינו זכרונם לברכה שמנהג הוא אותיות גהנם, זאת אומרת: שכל מקום שמפשיטים מהמנהג צורתו וכוונתו המקורית ועושים אותו לסגולה או פולחן, ומכל שכן להזיה טפלה וחסרת הטעם, נהפך המנהג לשערי גהיגום.

הרב עובדיה יוסף דן האם עכשיו – שהמנהג הופך לפעמים לחוכא ואטלולא במקום לעצב על החורבן – נכון לבטל לגמרי את מנהג שבירת הכוס, אך הוא מסיק שאין לבטל מנהג זה אלא יש לעשות מאמצים שיבינו את משמעותו:

13.יביע אומר (הרב עובדיה יוסף שליט"א) חלק ד - אבן העזר סימן ט

והן עתה אחסור דרי, הן רבים עתה עם הארץ, שבעת ששוברים הכוס כל הקרואים ממלאים פיהם שחוק בקריאות מזל - טוב, והחתן עצמו שעושה זאת בגבורה, לסיים בזה את טכס הנישואין, ממלא פיו שחוק (על כחו כי רב). והפכו כוונת המנהג היפה הזה שנועד לשם עגמת נפש על חורבן בית קדשינו ותפארתינו, ולהעלות את ירושלים על ראש שמחתינו, למנהג תפל של שחוק וקלות ראש... והנה לבטל כליל מנהג שבירת הכוס בעת הנישואין, אינו נכון בעיני, הואיל ועכ"פ יסודתו בהררי קודש. וע' בשו"ת שאל האיש (חאו"ח סי' א), שהשיב לקהלה אחת שחשבו לבטל מנהג זה, כי חס לזרע קודש לעשות כן, כי מנהג זה הוקבע זכר לחרבן בהמ"ק במקום אפר מקלה שבראש חתנים וכו'. ומי יערב אל לבו לבטלו, וחיובא רמיא לשבור הכוס באין פוטר אותם... ואם יש מקומות שהפכו ללענה משפט, הרי בכמה מקומות עדיין עושים זאת בחרדת קודש. כי לא אלמן ישראל תהילה להשי"ת. ולפע"ד אפשר לתקן הדבר, ולהחזיר עטרה ליושנה בכל אתר ואתר, ע"י שהרב המסדר קידושין, יתן הוראה לחתן לפני שברו הכוס שיאמר אחריו בקול רם: אם אשכחך ירושלים תשכח ימיני. (וכמו שעושים לפני עריכת ברית מילה שאבי הבן אומר זאת בקול רם). ואז לאט לאט יבינו הקהל הרקע לשבירת הכוס, ולא יעשו מזה מהתלה חוכא ואטלולא, והכל על מקומו יבא בשלום.

הרב קנוהל הציע שתי הצעות בעניין זה: ראשית, לשבור את הכוס באמצע השיר 'אם אשכחך', וממילא אנשים לא יגידו 'מזל טוב' מיד עם שבירת הכוס אלא אחרי שיסיימו את השיר, וברכת 'מזל טוב' אינה על השבירה אלא על עצם החופה שהסתיימה.

שנית, אומר הרב קנוהל: נכון יותר לשבור את הכוס בזמן אחר במהלך החופה – לפני שבע הברכות, ואז האוירה היא הרבה יותר רצינית, ולא יבואו לידי צחוק עם שבירת הכוס:

14.איש ואשה (הרב אלישיב קנוהל שליט"א) עמוד 260

רבים האנשים הנוהגים להריע אחרי שבירת הכוס בתרועות שמחה ובעיקר בקריאת 'מזל טוב'. דבר זה אינו מתאים למעשה המציין את הזיכרון לחורבן הבית, וכבר התחבטו בכך הפוסקים בני זמננו. נראה שהפתרון המעשי לבעיה, לפחות באופן מירבי – שיתחילו לשיר 'אם אשכחך ירושלים', ותוך כדי השירה ישבור החתן את הכוס. בצורה זאת הקהל יבין את משמעות שבירת הכוס, וגם אם מיעוט האנשים יקראו 'מזל טוב', הקריאות ייבלעו בשירה.

יש הנוהגים לשבור את הכוס בסוף החופה, אך נראה שיותר מתאים לעשות זאת בין הקידושין לנישואין כדי להוסיף כובד ראש למעמד.

הרב פנחס זביחי דן באריכות בעניין שבירת הכוס במהלך החופה, במסגרת שאלה האם נכון לשבור נורת חשמל במקום כוס, מכיון שבאולמות מסוימים נותנים נורת חשמל לצורך כך – ראשית כי קל יותר לשבור את הזכוכית הזו, וגם הסכנה של חדירת זכוכית לתוך הנעל היא קטנה יותר, וחוץ מזה שמשתמשים בזה בנורות חשמל שרופות, וממילא גם אין בכך משום 'בל תשחית'. אבל הרב זביחי אומר שלא שייך לומר 'בל תשחית' בדבר שנעשה לצורך המנהג, ולכן הוא מסיק שאין להשתמש בנורת חשמל לצורך זה אלא דוקא בכוס:

15.עטרת פז (הרב פנחס זביחי שליט"א) חלק ראשון כרך א או"ח סימן טו

נשאלתי אודות התופעה שהנהיגו לאחרונה בכמה אולמות, שבעת עריכת החופה שהמנהג הוא שהחתן שובר כוס זכוכית זכר לחורבן, הנהלת האולם אינה נותנת כוס זכוכית, אלא מביאים במקום זה מנורת חשמל שרופה העטופה בנייר, והחתן אומר אם אשכחך וכו' ושובר אותה ברגלו, האם אריך למעבד הכי ויוצאים בזה ידי חובת המנהג, או דילמא בעינן כוס שלם של זכוכית כמנהג ישראל מזה דורות?

...ונהדר אנפין לנדון הבעיה באלו הלוקחים במקום כוס של זכוכית מנורה שרופה, דהנה לפי ב' הטעמים הנ"ל לאו שפיר עבדי, דבין אם הטעם משום זכר לחורבן בעינן כוס ממש שהוא שוה ממון בכדי לעורר הצער על החורבן, וכן לטעם משום שמחה יתירה צריך שיהיה כוס שלם כדי שיהיה רעדה במקום גילה.

...העולה בידינו: דמנהג זה שהחתן שובר כוס בזמן החופה, מנהג קדמון הוא. ויסודתו בהררי קודש שהובא בדברי הראשונים כמלאכים, ולכן יש להקפיד לקחת כוס שלם בדוקא שיורגש הצער בשבירתו. ולא יפה עושים אותם שאינם מקפידים במנהג זה, ולוקחים כלי שבור או כל דבר פגום כיוצא בזה, דאינם יוצאים עי"ז ידי חובת המנהג. וכל המתאבל ומצטער על חורבן ירושלים זוכה לראות בנחמתה ובשמחתה.

קטגוריה: מסכת נדה
AtarimTR