ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

ברכות סד "סיני ועוקר הרים"

בס"ד                                                                                        ליל הושענא רבה תשע"ג

 

ברכות סד, א:

סיני ועוקר הרים

 

לקראת סוף מסכת ברכות מוצאים אנו סוגיה שנמצאת גם לקראת סוף מסכת הוריות, והיא השאלה מה עדיף: אדם שבקיא בכל מכמני התורה, או אדם שיודע לפלפל ולהבין את כל ההלכות? שאלה זו רלוונטית לכמה עניינים:

א.     כאשר רוצים למנות ראש ישיבה, האם עדיף למנות אדם הבקי בכל התורה, שיוכל לענות על שאלותיהם של כל התלמידים ולהעביר שיעורים בכל הסוגיות, או אדם שיכול להבין את כל השאלות וללמוד כל סוגיה לעומק?

ב.      כאשר אדם בוחר את מסלול לימוד התורה המתאים לו: האם עדיף להשקיע בפלפול ובלימוד מעמיק, או להקיף כמה שיותר חומר?

ג.       גם שאלה הלכתית פשוטה: את מי יש להעדיף בעליה לתורה? ההלכה קובעת כי יש להעדיף תלמיד חכם על פני מי שאינו כזה, והשאלה היא האם עדיף להעלות אדם הבקי בכל מכמני התורה או אדם שיודע לפלפל בגאונות?

הגמרא מביאה סיפור על רבה ורב יוסף, שהיתה התלבטות מי מהם ראוי להיות ראש ישיבה, שהרי רב יוסף היה בקי בהרבה ברייתות, ואילו רבה היה מפולפל מאוד:

 

רש"י

אצטריכא להו שעתא - להיות אחד מהם ראש ישיבה, אצטריכא להו גרסינן, הוצרכו להם חכמים.

סיני - היו קורין לרב יוסף, שהיה בקי בברייתות הרבה.

עוקר הרים - לרבה בר נחמני, שהיה מחודד יותר בפלפול.

למרי חטיא - למי שקבץ תבואה למכור, כלומר: למי שקבץ שמועות.

דאמרי ליה כלדאי - לרב יוסף.

מלכת תרתין שנין - אמר: אם אמלוך תחלה אמות לסוף שנתים ונדחה מפני השעה ולא אבה למלוך, והשעה עמדה לו שלא הפסיד שנותיו בכך.

אומנא לביתיה לא קרא - לא נהג כל אותן השנים שום צד שררה, וכשהיה צריך להקיז דם היה הולך לבית הרופא ולא היה שולח לבא אליו.

1.     תלמוד בבלי ברכות סד, א

 

דרב יוסף סיני, ורבה עוקר הרים. אצטריכא להו שעתא, שלחו להתם: סיני ועוקר הרים איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני קודם, שהכל צריכין למרי חטיא. אף על פי כן לא קבל עליו רב יוסף, דאמרי ליה כלדאי: מלכת תרתין שנין. מלך רבה עשרין ותרתין שנין, מלך רב יוסף תרתין שנין ופלגא. כל הנך שני דמלך רבה, אפילו אומנא לביתיה לא קרא.

 

אגב, לגבי העובדה שרב יוסף לא קרא לאומן לביתו, יש שהסבירו שהסיבה לא היתה מפני שלא נהג שררה, אלא מפני שהוא עסק בלימוד תורה ברצף, ולא היה לו זמן אפילו ללכת לרופא.

במסכת הוריות מובאת המחלוקת הזו כמחלוקת תנאים בין רבן שמעון בן גמליאל לחכמים, ומובא גם דיון לאחר שהוחלט שעדיף סיני, איזה סוג של עוקר הרים עדיף: אדם שיש לו כשרון טבעי או אדם שמתוך השקעה מרובה מגיע לתוצאות, והשאלה הזו לא הוכרעה:

 

2.    

רש"י

נחמני פתח - ואמור דרשא דמשמיא פסקו ליה רבותא אביי קרו ליה נחמני (ואיכא דאמרי דבלשון גנאי קרי ליה נחמני כלומר עדיין אתה תלמידו של רב נחמן).

חריף ומקשה - מתוך פלפול יתירא דהוה ליה הוה מקשה ומתרץ אבל רבה בר מתנה לא הוה חריף כל כך אלא מתוך שהוא שוהה ומעיין יפה יפה מסיק אליבא דהלכתא.

תלמוד בבלי הוריות יד, א

אמר רבי יוחנן: פליגו בה רבן שמעון בן גמליאל ורבנן, חד אמר: סיני עדיף, וחד אמר: עוקר הרים עדיף. רב יוסף סיני, רבה עוקר הרים, שלחו לתמן: איזה מהם קודם? שלחו להו: סיני עדיף, דאמר מר: הכל צריכין למרי חטיא, ואפילו הכי לא קביל רב יוסף עליה. מלך רבה עשרין ותרתי שנין, והדר מלך רב יוסף. וכל שני דמלך רבה, רב יוסף אפילו אומנא לביתיה לא חליף. אביי ורבא ורבי זירא ורבה בר מתנה הוו יתבי והוו צריכי רישא, אמרי: כל דאמר מלתא ולא מפריך להוי רישא. דכולהו איפריך, דאביי לא איפריך. חזייה רבה לאביי דגבה רישא, א"ל: נחמני, פתח ואימא. איבעיא להו: רבי זירא ורבה בר רב מתנה הי מנייהו עדיף? רבי זירא חריף ומקשה, ורבה בר רב מתנה מתון ומסיק, מאי? תיקו.

יש כאלו (מחזור ויטרי, למשל) שהסבירו שהמחלוקת הזו היא אותה מחלוקת בין אבא שאול לבין תנא קמא בשאלה מיהו התלמיד הגדול ביותר של רבן יוחנן בן זכאי:

 

3.     משנה אבות פרק ב משנה ח

 

רבן יוחנן בן זכאי קבל מהלל ומשמאי. הוא היה אומר: אם למדת תורה הרבה אל תחזיק טובה לעצמך כי לכך נוצרת.

חמשה תלמידים היו לרבן יוחנן בן זכאי, ואלו הן: רבי אליעזר בן הורקנוס, ורבי יהושע בן חנניה, ורבי יוסי הכהן, ורבי שמעון בן נתנאל, ורבי אלעזר בן ערך.

הוא היה מונה שבחן: רבי אליעזר בן הורקנוס - בור סיד שאינו מאבד טפה. רבי יהושע -אשרי יולדתו. רבי יוסי – חסיד. רבי שמעון בן נתנאל - ירא חטא. ורבי אלעזר בן ערך - מעין המתגבר.

הוא היה אומר: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ואליעזר בן הורקנוס בכף שניה - מכריע את כולם.

אבא שאול אומר משמו: אם יהיו כל חכמי ישראל בכף מאזנים ורבי אליעזר בן הורקנוס אף עמהם, ורבי אלעזר בכף שניה - מכריע את כולם.

 

ר' אליעזר הוא בור סוד שאינו מאבד טיפה. הוא זוכר כל דבר שהוא למד. אבל מצד שני, הוא אינו  מחדש שום דבר מעצמו. עד כדי כך, שבסוף ימיו הוא העיד על עצמו כך:

 

4.     תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כח, א

תנו רבנן: מעשה ברבי אליעזר ששבת בגליל העליון, ושאלוהו שלשים הלכות בהלכות סוכה, שתים עשרה אמר להם שמעתי, שמונה עשר אמר להם, לא שמעתי. רבי יוסי בר' יהודה אומר: חילוף הדברים, שמונה עשר אמר להם שמעתי, שתים עשרה אמר להם לא שמעתי. - אמרו לו: כל דבריך אינן אלא מפי השמועה? - אמר להם: הזקקתוני לומר דבר שלא שמעתי מפי רבותי. מימיי לא קדמני אדם בבית המדרש. ולא ישנתי בבית המדרש לא שינת קבע ולא שינת עראי, ולא הנחתי אדם בבית המדרש ויצאתי, ולא שחתי שיחת חולין, ולא אמרתי דבר שלא שמעתי מפי רבי מעולם.

 

מה היה בסופו של ר' אלעזר בן ערך? מדוע שמו אינו מופיע כל-כך הרבה במשנה ובגמרא? המדרש מספר שבסופו של דבר הוא לא עמד בציפיות הגבוהות של רבן יוחנן בן זכאי:

 

5.     ילקוט שמעוני קהלת רמז תתקעג

 

חמשה תלמידים היו לו לרבן יוחנן בן זכאי, כל זמן שהיה קיים היו יושבים לפניו, וכשנפטר הלכו להם ליבנה, והלך ר"א בן ערך אצל אשתו לדיומסי, מקום שהמים יפים והנוה יפה. המתין להם. כסבור שהם באים אצלו, לבסוף בקש ללכת אצלם ולא הניחתו אשתו, אמרה ליה: מי צריך למי? אמר לה: הם צריכין לי. אמרה ליה: הפת והעכברים מי דרכן ללכת אצל מי? הוי אומר עכברים אצל הפת. שמע לה, וישב עד ששכח תלמודו. אחר ימים באו אצלו ושאלו לו פת חטים ופת שעורים אי זו טובה בליפתן, ולא היה יודע מהו ליפתן, ויש אומרים קם לקרוא בתורה בפרשת החדש ואמר "החרש היה לבם". צווחו ליה כולי עלמא. התחיל לבכות והם בוכים עד שהחזירו לו תלמודו, והיינו דתנן ר"א אומר הוי גולה למקום תורה, וי"א אליהו ז"ל החזיר לו תלמודו. לכך נאמר "כי העושק יהולל חכם".

 

אדם שהוא עוקר הרים בפלפול נמצא בסכנה גדולה של גאוה. הוא מרגיש שהוא יכול בעצמו ללמוד את כל התורה, ואינו זקוק לחבריו, ואדרבה: הם זקוקים לו. אבל האמת היא שגם הוא זקוק לחבריו, כי אין תועלת בפלפול בלי שיהיה מי שבקי בכל המשניות והברייתות ויכול ללמוד ביחד איתו. ואולי זו הסיבה שהבקי בכל התורה נקרא דוקא סיני, כי הוא בדרך כלל הרבה יותר עניו מאשר המפלפל, כי הוא מקבל את התורה מכולם ורק מנסה לשמר את מה שהוא שמע מאחרים. כך מסביר ר' דוד שפרבר את ההבדל בין רבה לרב יוסף שהוא גם ההבדל בין בית הלל לבית שמאי:

 

6.     שו"ת אפרקסתא דעניא (ר' דוד שפרבר, המאה ה-20, רומניה וא"י) חלק א סי' מט

 

ויש לומר לענ"ד דהא דאמרו חז"ל על בית הלל דהיו ענוים והא דאמרו על רב יוסף דהיה סיני חדא מלתא הוא... דלא זכו לקבל התורה אלא בשביל ענוה... א"כ בית הלל היו בחינת סיני מפני שהיו ענוים דלא הוי השכחה שולט בם, ורב יוסף נמי דאיקרי סיני הוא ג"כ מענות צדקו, כדאמר לא תתני ענוה דאיכא אנא, וכדמוכרע נמי שם בהוריות דאפ"ה לא קיבל עליו רב יוסף למיהוי רישא משום יקרא דרבה, כרש"י שם, נמצינו למדים דאחרי שאמז"ל דהלכה כבית הלל דענוותנין הוו, א"כ גם הא דאמרינן סיני עדיף גם לענין הכרעה בהלכה איתמר הכי, ואתיא משנה דאבות כפשטה, דאבא שאול ות"ק פליגי בפלוגתא דרשב"ג ורבנן, אי סיני או עוקר הרים עדיף, ושלחו מתם סיני עדיף א"כ הלכה כת"ק דאבא שאול, כנלע"ד בס"ד.

 

רב יוסף העיד על עצמו שהוא עניו, עד כדי כך שכשהתנא אמר לרב יוסף (סוטה מט, א) משמת רבי בטלה ענוה, הוא ענה לו: אל תתני ענוה, כי אני עדיין פה. הענוה הזו, כמו הענוה של בית הלל, היא זו שבזכותו נפסק להלכה כמותו. הבעיה היא שהגמרא אומרת שבמחלוקות בין רבה לרב יוסף כמעט תמיד הלכה היא דוקא כרבה, שהיה עוקר הרים, ולא כרב יוסף, שהיה סיני:

 

7.     תלמוד בבלי בבא בתרא קיד, א

 

איתמר: קנין, עד אימתי חוזר? רבה אמר: כל זמן שיושבין; רב יוסף אמר: כל זמן שעוסקין באותו ענין... והלכתא כוותיה דרב יוסף: בשדה, ענין, ומחצה.  

 

מסביר ה'חוות יאיר' שבעצם תמיד הלכה כרב יוסף, בגלל שסיני עדיף מעוקר הרים, אבל רק במסכת בבא בתרא הלכה כרבה בכל ההלכות חוץ מאותן שלוש הלכות:

 

8.     שו"ת חוות יאיר (ר' יאיר חיים בכרך, המאה ה-17, פראג) סימן צד

 

הלכה כרבה נגד רב יוסף לבד משדה ענין ומחצה... ובתוס' קידושין דף ט' ע"א די"א דווקא במס' ב"ב וכך נלפענ"ד שהרי ק"ל סיני עדיף... אכן בתוס' דגיטין ע"ד ע"ב משמע בכל מקום. וברא"ש ס"פ ב"מ בשם ר"י דדווקא בדפליגו אליביה דנפשייהו.

 

ואולם, ההסבר של התוספות אינו ברור: אם תמיד סיני עדיף מעוקר הרים, למה הלכה כרבה בכל מסכת בבא בתרא? ואולם, לפי הסברו של הרא"ש הדברים ברורים, כי כאשר נחלקו בעניינים שבסברא, בזה ודאי עדיף עוקר הרים על פני סיני. אך כיצד נוכל לדעת איזו מחלוקת היא מסברא ואיזו מברייתא? ועוד, הרי אם רב יוסף מביא ברייתא כחיזוק לדבריו, ודאי שגם רבה יודה בזה, ומתי אם כן תהיה הלכה כרב יוסף?

לכן מסביר הרב קליין (והסבר זה נמצא גם בדברי הרב עובדיה יוסף ביביע אומר בפתיחה לחלק או"ח) שרבה היה עוקר הרים רק לפני שהתמנה להיות ראש ישיבה, אבל אחרי שהתמנה להיות ראש ישיבה הוא הפך להיות גם סיני וגם עוקר הרים, ולכן הלכה כמותו בכל מקום, ולא רק במסכת בבא בתרא:

 

9.     משנה הלכות (הרב מנשה קליין, המאה ה-20, ארה"ב וירושלים) חלק טז סימן ס

אשר נלפענ"ד בס"ד לחדש לפי מה שאמרו ז"ל דרבי קודם שנעשה ראש ישיבה היה אומר על ר' יוסי כבר הורה זקן, ולאחר שנעשה ראש ישיבה נתחכם והלכה כותיה אפילו נגד ר' יוסי... והכא נמי נראה דהשאלה שבאה קמיה דחכמי ארץ ישראל סיני ועוקר הרים איזה מהם עדיף היה קודם שנעשה רבה ראש ישיבה, ושלחו סיני עדיף ואפ"ה לא קבל רב יוסף ומלך רבה כ"ב שנין ונתעלה גם בבקיאות כרב יוסף, וא"כ כבר היה בידו שני דברים סיני ועוקר הרים, ורב יוסף חלש ושכח תלמודו ואביי מזכירו כמבואר בגמ' כמה פעמים שתמה רב יוסף מנ"ל והשיב לו אביי אתה אמרת וכן אמרת, ואתי שפיר דקיי"ל הלכתא כרבה בכל מקום, והבן.

הענוה הגדולה של רב יוסף באה לידי ביטוי גם במימרא מעניינת שהוא אמר ביחס לחג השבועות: אילולא יום זה, לא היה שום דבר מיוחד ברב יוסף מכל יוסף אחר בשוק:

 

10.תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סח, ב

 

רב יוסף ביומא דעצרתא אמר: עבדי לי עגלא תלתא. אמר: אי לא האי יומא דקא גרים, כמה יוסף איכא בשוקא? רב ששת כל תלתין יומין מהדר ליה תלמודיה, ותלי וקאי בעיברא דדשא ואמר: חדאי נפשאי, חדאי נפשאי, לך קראי לך תנאי.

 

ומסביר נכדו של החתם סופר שדברי רב יוסף אמורים דוקא לגבי כח המשניות שיש בידו, בניגוד לכח הפלפול שיש לכולם:

 

11.שבט סופר (ר' שמחה בונים סופר, המאה ה-19, סלובקיה) או"ח סימן טז

 

ולפי דעתי נראה דהנה בש"ס הוריות פ"ג פליגי אי סיני עדיף או עוקר הרים עדיף ושלחו מתם סיני עדיף דהכל צריכין למרי דחטאי ורב יוסף סיני ורבה עוקר הרים ובש"ס נדרים אמרו דפלפול התורה נתן הקב"ה למשה לבד אלא שהוא נהג טובת עין ונתנו לישראל ועליו הכתוב אומר טוב עין הוא יבורך עיין בדף ל"ח שם. בוודאי אילו לא היה פלפול התורה, לכל אחד ואחד היו בידו חבילות חבילות מתני' וברייתות ורק ע"י פלפול ועיון התורה לתרץ ולהקשות ולפרוק הרים זה גורם שאין הברייתות סדורות בידו כ"כ ולא גמר כולי האי על ידי פלפול וכמאמר רב פפא עירובין מ"ח אי דייקינן כולי האי לא הוי תנינן...

ויש לומר טעם לשבח הא דמוסיף משה יום אחד מדעתו מה שלא ציוה לו ה' כי לא היה בדעת ה' ליתן רק התורה לבד בלא פלפולא והיה די להם בפרישות וטהרה שני ימים אבל משה ידע בנפשו שינהג בהם טובת עין ויתן להם במתנה גם פלפול התורה, ע"כ הוסיף עוד יום אחד לטהרתן, וע"ז אמר רב יוסף אי לאו האי יומא דקא גרים שנתן משה עי"ז ג"כ הפלפול לישראל לא היה עוקר הרים בפלפול רק כולם היו עוסקים בלימוד לבד לסדר ברייתות ומתניתות בידם ולא היה לו עדיפותא שהיה סיני משאר אמוראים וכמה יוסף איכא בשוקא והאי יומא דעצרתא הוא דגרים דהוא היום שהיה מוסיף משה מדעתו דאלא"ה היתה ניתנת תורה ביום חמשים ומשום האי יומא ניתנה ביום נ"א ואתי שפיר.

 

האמורא השני שראינו שהיה חוזר על תלמודו פעמים רבות היה רב ששת. מעניין שגם הוא היה ידוע בהיותו סיני, וגם הוא – כמו רב יוסף – היה עיוור:

 

12.תלמוד בבלי עירובין סז, א

 

רב חסדא ורב ששת כי פגעי בהדי הדדי, רב חסדא מרתען שיפוותיה ממתנייתא דרב ששת, ורב ששת מרתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא.

 

רב חסדא היה מפחד מידיעותיו המקיפות של רב ששת במשניות ובברייתות. מסתבר שהעובדה שרב יוסף ורב ששת היו עיוורים עזרה להם גם לשנן משניות בע"פ, וגם להחדיר בהם את מידת הענוה הנצרכת כל-כך למי שרוצה לשנן משניות. זו היתה גם הסיבה לכך שרב יצחק בר יהודה עזב את רמי בר חמא – שהיה חריף – ועבר ללמוד אצל רב ששת – שהיה בקיא בברייתות:

 

13.תלמוד בבלי זבחים צו, ב

רב יצחק בר יהודה הוה רגיל קמיה דרמי בר חמא, שבקיה ואזיל לרב ששת. יומא חד פגע ביה, אמר ליה: אלקפטא נקטן ריחא אתי לה ליד? (רש"י: משל הוא על גסי הרוח משתדלין לעמוד במקום גדולים ואומרים הדוכוס אחזני בידי וריח המלוכה נקלט לתוך ידי), משום דאזלת לך לקמיה דרב ששת הוית לך כי רב ששת? א"ל: לאו משום הכי, מר כי בעינא מילתא פשיט לי מסברא, כי משכחנא מתניתא פרכא לה, רב ששת כי בעינא מילתא מיניה פשיט לי ממתניתא, דכי נמי משכחת מתניתא ופרכא, מתניתא ומתניתא היא.

ואכן, התוספות אומרים שמהסיבה הזו כשיש מחלוקת בין רב חסדא לרב ששת הלכה כרב ששת, מכיון שסיני עדיף מאשר עוקר הרים:

 

14.תוספות מסכת עירובין דף מ עמוד א

 

נראה לריצב"א דהכי הלכתא דקיימא לן כרב ששת כלפי רב נחמן באיסורי וכלפי רב חסדא נמי הלכתא כוותיה שהיה גדול ממנו כדאשכחן בכמה דוכתי בעי רב חסדא מרב ששת ובפ' הדר (לקמן ד' סז.) נמי אמר רב חסדא ורב ששת כי הוו פגעו אהדדי רב חסדא מירתע שפוותיה ממתני' דרב ששת ורב ששת מירתע כוליה גופיה מפלפוליה דרב חסדא ואמר בסוף הוריות (ד' יד.) סיני ועוקר הרים סיני עדיף דהכל צריכין למרי חיטיא.

 

הנובע מכל האמור לעיל הוא שעדיף להיות בקי במה שכתוב לפני שמגיעים לפלפול. ואמנם היום כשמדברים על אדם שהוא סיני אין הכוונה רק לידיעת המשניות והברייתות, אלא לידיעה מקיפה של כל ספרות ההלכה הפסוקה, ואילו 'עוקר הרים' הוא מי שבקי בספרות השו"ת וספרי הפוסקים שמעלים סברות ודיונים שונים. כך כתב הרב שניאור זלמן מלאדי ביחס לסדר הלימוד הרצוי של האדם:

 

15.שו"ע הרב (הרב שניאור זלמן מלאדי, המאה ה-18, רוסיה) הלכות ת"ת פרק ב

 

מי שלא לימדו אביו תורה חייב ללמד את עצמו כשיכיר שנאמר ולמדתם אותם ושמרתם לעשותם זו מצות עשה של תלמוד תורה על כל אדם לעצמו ללמוד כל התורה שבכתב ושבעל פה כולה כמו שנתבאר למעלה שנאמר כל המצוה וגו'.

וכשלומד לעצמו כשיגדיל ויכיר ויוכל ללמוד אזי לא ילמוד תחלה כל המקרא ואח"כ כל המשנה ואח"כ התלמוד כמו שנתבאר למעלה בנערים שאין יכולין ללמוד משנה ותלמוד בתחלה כי זה שיכול אינו רשאי לעשות כן כי מי יודע כמה יחיה לפיכך חייב הוא לשלש זמן למידתו שבכל יום ויום שליש במקרא שליש במשנה שהן הלכות פסוקות בלי טעמים שבכל המשניות וברייתות ומימרות האמוראים שהן פירוש התרי"ג מצות שבתורה בכל תנאיהם ודקדוקיהם ודקדוקי סופרים ובזמן הזה גם הלכות פסוקות של פסקי הגאונים הפוסקים כמו הטור והשלחן ערוך והגהותיו בכלל משנה יחשבו, ושליש בתלמוד המבאר טעמי ההלכות שבמשניות וברייתות ומימרות האמוראים ובזמן הזה גם בספרי הפוסקים הראשונים המבארים טעמי ההלכות פסוקות שפסקו הטור ושו"ע כמו הרא"ש ובית יוסף.

במה דברים אמורים? בתחלת תלמודו של אדם. אבל כשיגדיל בחכמה וירבה בה במאד ולא יהיה צריך לא ללמוד תורה שבכתב ולא לעסוק תמיד בתורה שבע"פ מפני שכבר חזר על לימודו פעמים רבות מאד עד שנחקק היטב בזכרונו כל התורה שבכתב ושבע"פ כולה אזי יקרא בעתים מזומנים תורה שבכתב ודברי תורה שבע"פ כדי שלא ישכח דבר מדיני התורה ויפנה כל ימיו לעיון התלמוד לסבור סברות בהלכות ולפלפל בהן בקושיות ופירוקים לירד לעומק הסברות וטעמי ההלכות להבין דבר מתוך דבר ולדמות דבר לדבר ולחדש חידושי הלכות רבות לפי רוחב שיש בלבו וישוב דעתו כמו שאמרו ליגמר אינש והדר ליסבר.

 

כלומר שבשלב הראשון, עד שיודע האדם את כל התורה שבע"פ, הוא צריך לשלש את ימיו בלימודו. אחרי שהוא כבר יודע את כל התורה שבע"פ, הוא צריך לחזור על הלימוד כל כמה זמן כדי שלא ישכח, אבל את רוב זמנו ישקיע בפלפול. השאלה היא מה היא רמת הידיעה שצריך לדעת כדי לומר שאני יודע את התורה שבע"פ... בהקשר הזה מובא סיפור מדהים בהקדמה לספר 'פאת השולחן' על רמת ידיעתו של הגאון מוילנא, ומה היא רמת הידע שהוא דרש מתלמידיו לפחות במסכת אחת:

 

16.פאת השולחן (ר' ישראל משקלוב, המאה ה-19, ליטא וא"י), הקדמה

 

סיפר לי רב גדול אחד ממדינתי שהוא היה בן ביתו בימי חרפו. וקודם הסוכות שמע שהוכיח להעומדים לפניו, ואמר כי חובה על כל תלמיד שיהיה עכ"פ בקי במסכת אחת בע"פ, למען לא יבטל מצות והגית בעת לכתו בדרך, או למאן דגני בבית אפל.

וזה הרב כששמע מפורש יוצא מפי קדשו של רבינו, תיכף התגבר וחזר מסכת סוכה הרבה פעמים עד שידע בע"פ, ובחן את עצמו בפני השומעים ששגורה בפיו בע"פ ממש ובחוהמ"ס בעת ישבו לפני רבינו מסיבה של חכמים גדולים, בא זה הרב ואמר לפניו כבר למדתי מסכת סוכה ויודע אני אותה בע"פ. והשיב לו רבינו רוצה אתה שאשאלך איזה דבר בזו המסכת שתשיב לי? והשיבו הלא בע״פ ידעתיה כולה! ושאלו דבר אחד ולא ידעה הרב הנ"ל, היינו ששאלו רבינו כמה מחלוקות יש בזה המסכת בין ר' מאיר ור' יהודה, ובין ר' עקיבא ור' טרפון ובין רבה ורב יוסף, ואביי ורבא, ורב פפא ורב הונא בריה דרב יהושע וכל התנאים ואמוראים...

ואח"כ פתח רבינו את פיו הקדוש, ומנה אותם כמונה מרגליות, ונתח לנתחים כל המסכת כמה פעמים נזכרו המחלוקות בין תנאים ואמוראים, וכמה פעמים הלכה כזה או כזה, וכמה סוגיות ושיטות יש,  וכמה דינים מתוספתות וירושלמי וסוכות פסולות כמנין סכה חסירה וכך היה מונה הסוכות כשרות הנזכרים במסכת זו ותוספתא וירושלמי כמנין סוכה מלאה. וכך היה בקיאותו בכל התלמוד בבלי וירושלמי וכל התורה כולה.

 

ראינו, אם כן, שצריך אדם קודם כל להשקיע את כל זמנו בלימוד תורה להיות כסיני, ורק אח"כ להתפנות ללימוד מעמיק יותר, כעוקר הרים. הרב ווזנר נשאל ע"י ת"ח אחד שרצה לכתוב את חידושי התורה שלו בפלפול למרות שעדיין לא הרגיש שהוא יודע מספיק את התורה על בוריה, ואלו דבריו:

 

17.שו"ת שבט הלוי (הרב שמואל הלוי ווזנר שליט"א, בני ברק) חלק ח סימן רי

 

זה כמה שקבלתי מכתבו ואודות אשר שאל בענין העלאת חידושי תורה על הכתב ונהג כן בימי נעוריו ומ"מ עדין לא מילא כריסו בש"ס ופוסקים, ונפשו בשאלתו אם נהג כהוגן או לדחות הא מקמא הא ולעסוק רק בש"ס ופוסקים בלי לחוש להעלאת חי'.

הנה ירא שמים יוצא ידי שניהם, בודאי גירסא דינקותא וידיעת התורה הוא הראשון במעלה, להיות בקי עכ"פ ברוב ש"ס ופוסקים, ובפרט בענינים הקרובים למעשה, וזה היה סימן המובהק למי שהוא גדול באמת, ומה אאריך בראיות אשר כל הש"ס מלא מזה, ועיין בשבת ס"ג ע"א ובסנהדרין מ"ב ע"א ע"פ ורב תבואות בכח שור במי אתה מוצא מלחמתה של תורה במי שיש בידו חבילות חבילות של משנה, ובסוף הוריות סיני עדיף מעוקר הרים, וראיות אין ספור, מכ"מ מי שזוכה לחדש דרך עיונו אשרי לו, ובפרט אם הם חי' שבאים אחרי עיון הישר בהבנת סוגית הש"ס ומעמיק במחשבתו להוציא נקודת האמת שבתוה"ק, וכן עשו מעולם, ומרן הח"ס זי"ע כותב במקום אחד כי מי שלומד ואינו מחדש כלל סימן רע לו, ובס' דרך פקודיך כ' במצות פרו ורבו שגם בתורה יש מצוה לפרות ולרבות, וכבר ידוע שעוון הוא מי שזוכה לאיזה חי' ולא מעלהו בכתב כמבואר בס' בשם ס"ח ועוד, איברא הרבה מאד מקלקלים השורה בחידושים מדומים שהם לא חידושים באמת ודברים יסודים, ולפעמים מסתפקים בלקוטים אחרי מלקטים שגם הם לקחו ממלקטים, ומי יבא אחריהם כמה משגה יש בהם, ובמק"א כתבתי מזה.

 

ואולם, השאלה היא האם הדברים האלה נכונים גם בימינו. היום, שכל אחד יכול בהקלדה אחת למצוא כל מה שהוא רוצה, האם עדיין יש חשיבות לדעת את כל התורה, או שעדיף להעמיק בפלפול? שאלה זו לא עלתה רק היום, אלא נכונה גם ברגע שהודפסו הספרים. האליה רבה (או"ח קלו) כתב שבסדר העלאה לתורה, תלמיד חכם בעל הוראה קודם לתלמיד חכם מפולפל. וכתב על כך הפרי מגדים שהסיבה לכך היא בגלל שסיני קודם לעוקר הרים. על כך כותב המהרש"ק, בהגהותיו לפרי מגדים כך:

 

18.     הגהות מהרש"ק (ר' שלמה קלוגר, המאה ה-19, פולין) פרי מגדים או"ח קלו

 

ייראה דהיינו סיני ועוקר הרים סיני עדיף. נ"ב לדעתי אין ראיה מן הש"ס, דבזמנם שלא היו ספרים נדפסים היה סיני עדיף, אבל עכשיו אחר מעט החיפוש יכול האדם למצוא מבוקשו לא שייך הטעם דהכל צריכין למארי דחיטי, לכך חריף עדיף, דהוא מוציא מלבו ואי אפשר למוצאו ממילא, ודו"ק.

 

אך הרב עובדיה יוסף (אגב, בדורנו ישנם רבים שניתן להגדיר אותם כעוקרי הרים, וכמובן שגם הגר"ע יוסף ביניהם, אבל כמדומני שאין מי שמתקרב למעלת הרב עובדיה יוסף כסיני) הוכיח שדבריו של הרב שלמה קלוגר אינם מוסכמים, וכי גם היום מעלתו של סיני גדולה ממעלתו של עוקר הרים:

 

19.יביע אומר (הרב עובדיה יוסף שליט"א) חלק א או"ח דברי פתיחה

 

אבל מה שכתב לחלק מדעתו בין זמן הש"ס לזמנינו, נראה דאשתמטיתיה מה שכתב בשו"ת מהר"י קולון (סימן קסז דף צג ע"ג), שגם בזמנינו סיני עדיף מעוקר הרים, והאריך בראיות ביסוד הדבר דסיני עדיף. ע"ש. וכן מבואר בשו"ת הריב"ש (סי' רעא) שגם בזה"ז סיני עדיף. ע"ש. והכי נקטי האחרונים, כמבואר בספר עולת תמיד (סי' קלה סק"ד), ובס' יד אהרן שם, ובס' בתי כנסיות (סי' רפ"ב) ובספר גנזי חיים (מע' ח אות נט), שכולם הביאו להלכה דברי הכנסת הגדולה הנ"ל. וכן עיקר. ונראה שאף הגרש"ק לא כתב אלא שאין ראיה מהש"ס, אבל לדינא בודאי שבעל הוראה שפוסק הלכה למעשה עדיף מתלמיד חכם מפולפל, שאינו יכול לפסוק הלכה, ומה בצע בפלפולו?

 

 

קטגוריה: מסכת ברכות
AtarimTR