ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

מסכת שב נה "מעשה ראובן"

בס"ד                                                                                                    טו כסלו תשע"ג

 

שבת נה

מעשה ראובן

 

בפרשת השבוע אנו נתקלים בחטא חמור של ראובן:

 

1.     בראשית לה, כב-כו

וַיְהִי בִּשְׁכֹּן יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ הַהִוא וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן וַיִּשְׁכַּב אֶת בִּלְהָה פִּילֶגֶשׁ אָבִיו וַיִּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל

וַיִּהְיוּ בְנֵי יַעֲקֹב שְׁנֵים עָשָׂר: בְּנֵי לֵאָה בְּכוֹר יַעֲקֹב רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וּזְבוּלֻן: בְּנֵי רָחֵל יוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וּבְנֵי בִלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל דָּן וְנַפְתָּלִי: וּבְנֵי זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה גָּד וְאָשֵׁר אֵלֶּה בְּנֵי יַעֲקֹב אֲשֶׁר יֻלַּד לוֹ בְּפַדַּן אֲרָם:

 

מלבד הקושי הגדול בהבנת מעשהו של ראובן, יש כאן גם תופעה ייחודית של פיסקא באמצע פסוק, ולא ברור מה הקשר להמשך הפסוק. אמרו על כך חז"ל בדברים שלמדנו השבוע בדף היומי:

 

2.     תלמוד בבלי שבת נה, ב

 

רש"י

כל האומר ראובן חטא - במעשה בלהה.

דכתיב - בההוא קרא.

ויהיו בני יעקב וגו' - להוציא מלבך שלא תחשדנו.

ויבא חטא זה לידו - ויגזור הקדוש ברוך הוא שיהיו מן המקללים.

אחת של שכינה - כך היה יעקב עושה בארבעה אהלי נשיו, מעמיד מטה לשכינה, ובאותו אהל שהוא רואה בו השכינה - הוא בא ולן אותו הלילה.

חללת - אותו שם שעלה על יצועי, דהיינו שכינה, מדלא כתיב יצועי עלית, טעם אחר: עד שלא נבנה אהל מועד היתה שכינה מצויה באהלי צדיקים.

פחז - נוטריקון הוא.

פזתה - לשון עמא פזיזא (שבת פח, א).

פזתה - מיהרת בעצמך וחטאת.

זלתה - זלזלת.

פיללת - להנצל מן החטא.

חלתה - ויחל משה (שמות לב).

זעזעתה - יראת לחטוא, לר' אליעזר ור' יהושע חטא, ולרבן גמליאל ולמודעי - בקש לחטוא ולא חטא.

חלית - חולי גדול, להתאפק לכבוש יצרך.

אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל האומר ראובן חטא - אינו אלא טועה, שנאמר "ויהיו בני יעקב שנים עשר", מלמד שכולן שקולים כאחת. אלא מה אני מקיים "וישכב את בלהה פילגש אביו"? - מלמד שבלבל מצעו של אביו, ומעלה עליו הכתוב כאילו שכב עמה. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עון, ולא בא מעשה זה לידו. אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר "ארור שכב עם אשת אביו" ויבא חטא זה לידו? אלא מה אני מקיים וישכב את בלהה פילגש אביו - עלבון אמו תבע. אמר: אם אחות אמי היתה צרה לאמי, שפחת אחות אמי תהא צרה לאמי? עמד ובלבל את מצעה. אחרים אומרים: שתי מצעות בלבל, אחת של שכינה ואחת של אביו. והיינו דכתיב "אז חללת יצועי עלה". כתנאי: "פחז כמים אל תותר". רבי אליעזר אומר: פזתה חבתה זלתה. רבי יהושע אומר: פסעתה על דת, חטאת, זנית. רבן גמליאל אומר: פיללתה, חלתה, זרחה תפלתך. אמר רבן גמליאל: עדיין צריכין אנו למודעי; רבי אלעזר המודעי אומר: הפוך את התיבה ודורשה: זעזעתה, הרתעתה, פרחה חטא ממך. רבא אמר, ואמרי לה רבי ירמיה בר אבא: זכרת עונשו של דבר, חלית עצמך חולי גדול, פירשת מלחטוא.

 

 

נחלקו חז"ל, אם כן, האם באמת חטא ראובן בגילוי עריות: רש"י כותב שלדעתם של ר' אליעזר ור' יהושע אכן מדובר פה בחטא של גילוי עריות, ואילו לדעת רבן גמליאל, ר' אלעזר המודעי ואחרים הוא לא חטא בגילוי עריות ממש. כמותם סוברים גם האמוראים: רבא, ר' ירמיה בר אבא, ור' שמואל בר נחמני בשם ר' יונתן.

אגב, מעניין לציין את דבריו של ר' ירמיה בר אבא שכותב שראובן חלה חולי גדול, ולא ברור מהיכן הוא לקח את הדבר הזה, ובהמשך נראה התייחסות אף לכך.

 

הדעות הסוברות שראובן לא חטא בגילוי עריות מתבססות על שתי הוכחות: המשך הפסוק 'ויהיו בני יעקב שנים עשר', וכן גם העובדה שהקב"ה העמיד את ראובן בין השבטים המקללים, ובתוך הקללות נאמר גם 'ארור שוכב עם אשת אביו':

3.     דברים כז, יא-כ

וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן שִׁמְעוֹן וְלֵוִי וִיהוּדָה וְיִשָּׂשכָר וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן: וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל רְאוּבֵן גָּד וְאָשֵׁר וּזְבוּלֻן דָּן וְנַפְתָּלִי: וְעָנוּ הַלְוִיִּם וְאָמְרוּ אֶל כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל קוֹל רָם:

אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה תּוֹעֲבַת ה' מַעֲשֵׂה יְדֵי חָרָשׁ וְשָׂם בַּסָּתֶר וְעָנוּ כָל הָעָם וְאָמְרוּ אָמֵן:

אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אָרוּר מַסִּיג גְּבוּל רֵעֵהוּ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אָרוּר מַשְׁגֶּה עִוֵּר בַּדָּרֶךְ וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אָרוּר מַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְאַלְמָנָה וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

אָרוּר שֹׁכֵב עִם אֵשֶׁת אָבִיו כִּי גִלָּה כְּנַף אָבִיו וְאָמַר כָּל הָעָם אָמֵן:

 

ואולם, על ההוכחה השניה יש להעיר שתי הערות: ראשית, האם באמת דין פילגש זהה לדין אשה? ושנית, הרי גם לפי ההסבר שהוא בלבל יצועי אביו, הוא ודאי פגע בכך בכבודו של אביו, והרי שבט ראובן עמדו שם גם בעת שאמרו "אָרוּר מַקְלֶה אָבִיו וְאִמּוֹ"!?

 

הברייתא במסכת סוטה דנה בדברים שאומרים לאשה על מנת שהיא תודה שהיא זינתה, כדי למנוע ממנה את הפרוצדורה של שתיית המים המרים, שכוללים גם מחיקת שם ה':

 

4.     תלמוד בבלי סוטה ז, ב

ת"ר: אומר לפניה דברים של הגדה ומעשים שאירעו בכתובים הראשונים, כגון: "אשר חכמים יגידו ולא כחדו מאבותם", יהודה הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא; ראובן הודה ולא בוש, מה היה סופו? נחל חיי העולם הבא.

 

משמע שמעשהו של ראובן, כמו גם מעשהו של יהודה, היה עניין של זנות ממש ולא רק בלבול יצועי אביו, ולכן מספרים זאת לאשה כדי שתרגיש שהיא לא היחידה שנכשלה.

אגב, מדוע מעשהו של יהודה קודם כאן למעשהו של ראובן? הרי ראובן הוא הבכור, וגם המעשה שלו אירע קודם! יכול להיות שהסיבה היא בגלל שההודאה של יהודה כתובה במפורש, בעוד ההודאה של ראובן אינה כתובה. אך יכול גם להיות שלדעת התנא הזה החטא של ראובן אינו חמור כמו החטא של יהודה, ולכן יהודה מופיע לפניו! אם כן, גם לפי התנא הזה לא מדובר פה בזנות ממש אלא בחטא פחות חמור!

הרמ"א למד מכאן דבר מעניין: גם הוא מבין שהתנא סובר שראובן באמת לא חטא, ואנחנו רק אומרים לאשה שהוא חטא כדי לגרום לה להודות. כלומר שאנחנו מעדיפים להוציא על ראובן שם רע כדי שלא יימחק שמו של ה'. מכאן מסיק הרמ"א שמותר להוציא שם רע על אדם, אם זה יגרום שלום בקהילה (המקרה עצמו אינו כתוב ברמ"א, אבל כמובן שצריך לחשוב היטב באיזה מקרה הוצאת שם רע גורמת דוקא לשלום...):

 

5.     שו"ת הרמ"א (ר' משה איסרליש, המאה ה-16, פולין) סימן יא

ואומרים לפניה מעשה ראובן כפשוטו. והנה קשה לי על זה: הרי אמרו ז"ל פרק במה בהמה כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה. גם אמרו במגילה פרק הקורא את המגילה במשנה מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם. ופירש אדון המפרשים רש"י ז"ל משום גנותו. וא"כ קשה וכי מפני הטמאה הזאת שלא תשתה ותמות ובודאי אינה כדאית לשמוע, נוציא שם רע על ראובן הצדיק ונאמר שחטא ונכחיש המקרא שנאמר ומעיד עליה שלא חטא, שנאמר ויהיו בני יעקב שנים עשר, ואמרו ז"ל מלמד שכולם צדיקים ושוים שלא חטא ראובן!? ואלא על כרחך לומר שהטעם הוא כדי שלא ימחק השם הנכתב בקדושה ובטהרה, כמו שאמרינן עשי לשמו הגדול שלא ימחה על המים כו'.

והנה מעתה נדון ק"ו בנדון דידן. ומה מחיקת השם יתעלה שנדחה מפני השלום, אפילו הכי דוחה הוצאת לעז על בני אדם הכשרים, הבאת שלום שדוחה מחיקת השם אינו דין שידחה הוצאת שם רע. ואם בהבאת שלום שבין איש לאשתו כך, על אחת כמה וכמה הבאת שלום שבין משפחה ועיר וכרך.

 

 

המקור השני שאותו מצטט הרמ"א הוא המשנה במסכת מגילה שאומרת שאין לתרגם את הפסוקים הללו בעת קריאת התורה כדי שלא לפרסם את גנותו של ראובן:

 

6.     משנה מגילה פרק ד משנה י

מעשה ראובן נקרא ולא מיתרגם. מעשה תמר נקרא ומיתרגם. מעשה עגל הראשון נקרא ומיתרגם, והשני נקרא ולא מיתרגם. ברכת כהנים, מעשה דוד ואמנון, לא נקראין ולא מיתרגמין

 

הגמרא אינה שואלת על הדין של מעשה ראובן, אלא דוקא על הדין של מעשה יהודה, ומסבירה בכך גם את ההבדל לכאורה בין הסיפור של יהודה לסיפור של ראובן:

 

7.     תלמוד בבלי מגילה כה, ב

מעשה תמר ויהודה נקרא ומתרגם, פשיטא! - מהו דתימא: ליחוש לכבודו דיהודה, קמשמע לן: שבחיה הוא דאודי.

 

משמע שההבדל בין ראובן לבין יהודה הוא שיהודה הודה ואילו ראובן לא הודה. ואולם, בעל ה'שאגת אריה' הסביר את ההבדל אחרת: בקריאת מעשהו של יהודה קוראים את מה שבאמת היה, אבל בקריאת מעשהו של ראובן, מכיון שאנחנו סוברים שראובן לא חטא בפועל, הרי שעצם הקריאה עלולה להוציא עליו שם רע שלא לצורך:

 

8.     טורי אבן (ר' אריה לייב גינצבורג, המאה ה-18, ליטא) מסכת מגילה דף כה עמוד א

 

מעשה ראובן נקרא ולא מתרגם משום כבודו. קשה לי, הא אמר בגמרא מעשה עגל הראשון נקרא ומתרגם פשיטא מהו דתימא ניחוש לכבודן של ישראל קמ"ל כ"ש דניחא ליה דה"ל כפרה, וה"נ מעשה ראובן יהיה מתרגם דניחא ליה דה"ל כפרה...

וי"ל דראובן שאני ששב מחטאו ועשה תשובה כדאמרינן במדרש וישב ראובן אל הבור היכן היה עסוק בשקו ותעניתו היה על אותו מעשה, וכיון שעשה תשובה כהוגן נתכפר לו ותו לא צריך כפרה. עי"ל משום דאמר בספ"ה דשבת (דף נ"ה) דראובן לא חטא בבלהה אלא שבלבל יצועי אביו מעלה עליו הכתוב כאלו שכב עמה לפיכך חיישינן לכבודו. ואע"ג דהא מכל מקום חטא בבלבול יצועי אביו אפילו הכי כיון דקרא כתיב וישכב את בלהה שהוא עון יותר גדול מבילבול חיישינן לכבודו שלא לגנותו בעון היותר גדול מאותו שעשה, וכ"ש למ"ד התם שביקש לעשות ולא עשה דניחא ולק"מ. והא דאמר בגמרא גבי מעשה תמר נקרא ומתרגם פשיטא מ"ד ניחוש לכבודו דיהודה קמ"ל שבחיה הוא דאודי לאו למימרא הא לאו הכי לא היה מתרגם מפני כבודו דליתא דודאי ניחא ליה בכפרה. אלא רבותא קאמר דאפילו שבח איכא.

 

המהרש"א, לעומת זאת, הסביר אחרת את ההבדל בין יהודה לראובן, וזה גם יסביר מדוע חז"ל בברייתא בסוטה כתבו את הודאת יהודה לפני הודאת ראובן: יהודה היה הראשון שהודה, ורק בעקבות ההודאה של יהודה גם ראובן הודה על חטאו:

 

9.     מהרש"א (הרב שמואל איידלס, המאה ה-17, פולין) חידושי אגדות מגילה כה,ב

 

קמ"ל שבחיה הוא דאודי כו'. אע"ג דראובן נמי אודי ולא אמרינן ביה שבחיה הוא, אינו דומה, דהודאת יהודה מעצמו היה, אבל הודאת ראובן לא הוה מעצמו כדאמרינן בפ' החובל מי גרם לראובן שיודה? יהודה כו' ע"ש. ועי"ל דהודאת יהודה מפורש בקרא והוה שבחיה כנגד המבינים התרגום, אבל הודאת ראובן אינו מפורש ולא שייך שבחיה במתרגם.

 

לסיכום: ראינו מחלוקת תנאים בשאלה האם באמת חטא ראובן באותו חטא שמיוחס לו בפסוקים, או בחטא חמור הרבה פחות. אך יש לדעת כי שני הפירושים עולים מתוך פשט הפסוקים, ולא מדובר פה במאבק בין פשט לדרש. ליתר דיוק: שני ההסברים צריכים להתמודד עם קשיים בפשט של הפסוקים.

הדעה הפשוטה, לכאורה, היא הדעה שסוברת שראובן אכן שכב עם בלהה פילגש אביו. כך סבור גם מי שכתב את הספר 'צוואת השבטים', שהוא אחד מהספרים החיצוניים. ספר זה נכתב כנראה בתקופת החשמונאים, ולא נכנס לתנ"ך, אך ניתן לראות בו הלך רוח שהיה קיים בקרב הפרשנים שהבינו שראובן אכן חטא:

 

10.הספרים החיצוניים, צוואת ראובן

ויהי  מקץ שנתיים ימים אחרי מות יוסף, כאשר חלה ראובן, ויבואו בניו ובני בניו לראותו. ויאמר אליהם בניי, הנה אנכי מת והלכתי בדרך אבותי... הנה העידותי בכם היום את
א-להי השמים אשר לא תלכו בפשע נעורים ובזנונים אשר בם נכשלתי אנכי ואחלל יצוע יעקב אבי. ואגידה לכם כי מכה גדולה היכה אותי ה' על ירכי שבעה חדשים, ולולא יעקב אבי התפלל בעדי אל ה' כי אז חפץ ה' להמיתני. כי בן שלושים שנה הייתי כאשר עשיתי את הרע בעיני ה' ושבעה חדשים חליתי עד מוות. ואחרי כן נחמתי ונעניתי ברצון נפשי שבע שנים לפני ה' ויין ושכר לא שתיתי ובשר לא בא אל פי וכל מאכל תאוה לא אכלתי ואתאבל על עווני כי גדול אשר לא נעשה כזאת בישראל...

אל תפנו אל פני אשה ואל תתחברו עם אשת איש ואל תתערבו בעסקי נשים. כי לולא ראיתי את בלהה רוחצת במקום סתר כי עתה לא נכשלתי בחטא הגדול הזה. כי כאשר נתפשו מעיני בראותי את ערית האשה לא נתנה שינה לי עד אשר עשיתי את התועבה הזאת. ויהי כאשר הלך יעקב אבי אל יצחק אביו בעת היותנו במגדל עדר על יד אפרת בבית לחם, ותהי בלהה שיכורה ותשכב ערומה בחדרה. ואני בבואי וארא את ערותה ואעש את הנבלה והיא לא חשה ואשאירה ישנה ואצא. ומלאך א-להים הודיע מיד לאבי על דבר פשעי ויבוא ויתאבל עליי ובה לא נגע עוד.

 

האם הסיפור הזה באמת מסתבר מהפסוקים? לכאורה נראה שמחבר הצוואה הזו שאב את ההשראה שלו מסיפור דוד ובת שבע, ואולי קצת מהסיפור של נח שהשתכר באהלו, אך לא נראה שאפשר להגיד שזהו הפשט של הפסוקים...

הרב יעקב מדן, במאמרו על מעשה ראובן, מציע הסבר אחר לחטא זה – בהנחה שאכן מדובר בכך שיעקב שכב עם בלהה, ולפי ההסבר שלו לא מדובר בהתפרצות רגשות אלא במעשה מחושב שנועד להבהיר שראובן הוא היורש העיקרי של יעקב:

 

11.הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי

ראובן - שפיקח היה - מה ראה לשטות זו ולתועבה זו, לשכב עם פילגש אביו? האמנם הייתה בלהה, שהייתה מבוגרת מראובן בדור, אישה כה יפה עד שכשל בייצרא דעריות?

למעשה ראובן על פי שיטה זו יש מקבילה מקראית ברורה: אבשלום ששכב עם פילגשי אביו על הגג, כהכרזה על כך שהוא מרד באביו ותפס את מלכותו (שמואל ב' ט"ז, כא-כב). אף אדוניה, בנו של דוד, ניסה ללכת בדרכו של אבשלום ולקבל את אבישג, שהוחזקה כפילגש אביו בעיני העם. הקשרה של פרשת ראובן עשוי להצביע על מגמה דומה.

בעקבות פגישתו של יעקב עם עשו והשתחוויותיו המתרפסות אל אחיו, עולה הרושם שיעקב איבד את מנהיגותו במשפחתו. כששכם בן חמור טימא את דינה בתו - יעקב החריש עד בוא בניו, הבנים היו אלו שניהלו את המשא ומתן עם שכם ועם חמור, שמעון ולוי עשו דין לעצמם נגד רצונו של אביהם, ואף ענו אותו עזות על תוכחתו; האחים - בהנהגת יהודה - החליטו למכור את יוסף לישמעאלים, ורימו את אביהם במה שנעשה; יוסף חלם שאביו, אמו ואחיו משתחווים לפניו ארצה; ובתווך - ראובן שכב עם בלהה פילגש אביו.

 

אבל כנגד זה יש לטעון: אם באמת ראובן שכב עם בלהה, ודאי שיעקב לא היה עובר על כך בשתיקה. כאשר שמעון ולוי הרגו את אנשי שכם יעקב הוכיח אותם נמרצות. אבל לגבי ראובן ישנה שתיקה, לפחות במה שהתורה מספרת לנו. יתרה מזו: בברכותיו בסוף ימיו הוא מאשים את ראובן על פזיזותו, אבל לא על המעשה השפל והנורא של זנות:

 

12.בראשית מט, א-ז

וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים: הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם: רְאוּבֵן בְּכֹרִי אַתָּה כֹּחִי וְרֵאשִׁית אוֹנִי יֶתֶר שְׂאֵת וְיֶתֶר עָז: פַּחַז כַּמַּיִם אַל תּוֹתַר כִּי עָלִיתָ מִשְׁכְּבֵי אָבִיךָ אָז חִלַּלְתָּ יְצוּעִי עָלָה:

שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם: בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר: אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל:

 

יש שהסבירו שיעקב אכן לא העניש בחומרה את ראובן בגלל תשובתו לאחר מעשה. חז"ל אומרים שגם שנים רבות אחרי המעשה הזה הוא המשיך להתענות:

13.פסיקתא דרב כהנא פיסקא כד - שובה

 

כתיב וישב ראובן אל הבור וגו'. ר' אליעזר ור' יהושע ורבנין. ר' אליעזר אומר בשקו ובתעניתו היה עסוק על אותו המעשה שאירעו ולא נפנה, וכיון שנפנה משקו ותעניתו בא והציץ בבור והנה אין יוסף בבור

 

כך מסבירים חז"ל את העובדה שראובן היה שותף בדיון על גורלו של יוסף, אבל לא ידע על מכירת יוסף, כי העלאת יוסף מהבור התבצעה לאחר שהם הלכו לאכול לחם, ואילו ראובן לא הצטרף אליהם באכילת הלחם.

 

14.בראשית פרק לז, פסוקים יח-כט

וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ: וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא: וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו: וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו: וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם: וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה: וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ: לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו: וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה: וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו:

 

גם בצוואת ראובן ראינו שהוא אמר שהוא לא אכל מאכל תאוה במשך שבע שנים. אגב, גם דבריו של ר' ירמיה בר אבא בסוגייתנו בגמרא על מחלה שהיתה לראובן מסתדרים יפה עם הסיפור בצוואת ראובן, שבו הוא מספר על מחלה קשה שתקפה אותו לאחר אותו מעשה.

כלומר שהסיבה שיעקב אינו נוזף בראובן בסוף ימיו היא בגלל שהוא חזר בתשובה. ואולם, האמת היא שיעקב נוזף בראובן על פזיזותו, ואם באמת הסיבה היא בגלל תשובתו השלמה, היה צריך לשבח אותו על התשובה או לשתוק, אבל לא לנזוף בו על הפזיזות!?

זו, אולי, הסיבה הראשונה לכך שחז"ל חיפשו הסבר אחר לחטאו של ראובן, מכיון שיעקב אינו מגיב בחומרה רבה על המעשה הזה כפי שהיה מצופה. ואולם, מצד שני, התגובה כנגד ראובן היתה לא רק בדברים אלו, אלא גם בענישה חמורה, כפי שנאמר בדברי הימים:

 

15.דברי הימים א ה, א

וּבְנֵי רְאוּבֵן בְּכוֹר יִשְׂרָאֵל כִּי הוּא הַבְּכוֹר וּבְחַלְּלוֹ יְצוּעֵי אָבִיו נִתְּנָה בְּכֹרָתוֹ לִבְנֵי יוֹסֵף בֶּן יִשְׂרָאֵל וְלֹא לְהִתְיַחֵשׂ לַבְּכֹרָה כִּי יְהוּדָה גָּבַר בְּאֶחָיו וּלְנָגִיד מִמֶּנּוּ וְהַבְּכֹרָה לְיוֹסֵף

 

הבכורה, שאמורה היתה להימסר לראובן, התפצלה לשני אחים אחרים: יהודה הפך להיות המנהיג הבולט, ואילו יוסף הוא זה שזכה לנחלה כפולה. האם עונש כזה חמור מגיע על פגיעה זמנית בכבוד אביו? הרי גם מעשהו של יעקב עצמו כשהוא גנב את הברכות מאביו היה בו זלזול באביו, אבל מכיון שהוא הבין שיש לכך הצדקה מוסרית הוא הבין שכך עליו לפעול. ובכן, גם ראובן שפגע בכבוד אביו הבין שעליו לפעול כך. ומה הבעיה הגדולה בכך שהוא הזיז את המיטה? תמיד יכול יעקב להחזיר את המיטה למקומה!

ה'תורה תמימה' כותב שכנראה שלא מדובר פה בהזזה פיזית של המיטה אלא בכך שראובן גם לסכסוך בין יעקב לבלהה:

16.     תורה תמימה (הרב ברוך הלוי עפשטיין, המאה ה-19, רוסיה הלבנה) בראשית לה, כב

 

נראה ענין הבלבול, שעשה איזו פעולה שעל ידה נפרד יעקב מאהל בלהה, אם ע"י קטטה או שנאה וכדומה.

 

הרב יעקב מדן, בהמשך מאמרו, הולך רחוק מאוד ומביא תיאור דמיוני של כל האירוע, כך שיסביר מדוע יעקב כעס כל-כך, למרות שבאמת ראובן לא שכב עם בלהה בפועל (אגב, תיאור זה היה גם אחת מהדוגמאות שצוטטו רבות בויכוח על תנ"ך בגובה העיניים):

 

17.הרב יעקב מדן, בית המדרש הוירטואלי

 

ניעזר מעט בדמיוננו, כדי לתאר את שאירע בלילה ההוא:

אחרי מות רחל, זימן יעקב את בלהה לאהלו כדי להופכה לעקרת הבית אחרי רחל, או כדי להוליד ממנה בן נוסף - את בנו הי"ג...

שעת לילה באהלו של יעקב. יעקב נעדר לשעה קלה בשל עיסוקיו, ובלהה - הנמצאת באוהלו - מכינה עצמה לבואו של הצדיק, כשהיא נפעמת מן הכבוד שנפל בחלקה. חושך בחוץ, כולם ישנים, ואיש אינו רואה. אל האוהל נכנס ראובן, נחוש, מלא חרון ואכזריות. הוא נוטל את בלהה בכוח זרועו, גורר אותה, ואגרופו המונח בתוך פיה מונע ממנה לצעוק. הוא נושא אותה אל אוהל מרוחק, ושם הוא כולא אותה וחוסם את פיה לבל תוכל להזעיק עזרה. הוא אינו שוכב עמה. חלילה לו מלטמא עצמו בפילגש אביו! כל כולו הרי פועל לשם שמים, לשם הצדק ולשם כבוד אמו!

...משכלא אותה במקום מרוחק - הוא ממהר לאוהל אמו (שכנראה, לפחות חלקית, הייתה שותפה לסודו), ומלווה אותה במהירות ובחשאי לאוהלו של יעקב, שעדיין לא נכנס לאוהלו. שעת לילה מאוחרת. יעקב נכנס לאוהלו, לאחר שזימן אליו, לראשונה אחרי מות רחל, את מחליפתה - בלהה. הירח כבר שקע, והאוהל נתון בעלטה גמורה. יעקב, בצניעות שהקפיד עליה מאז ומעולם, עושה את מעשיו בשקט, ללא מילים או בלחישה. אין לו יכולת להבחין, לא באמצעות קול ולא באמצעות מראה, מי האישה שעמו באוהל. ויהי בבוקר והנה היא לאה.

פרט אחרון בתמונה הקשה שציירנו. נשוב לראובן הגורר את בלהה בכוח מאוהלו של יעקב לאי-שם, כשפיה חסום. שיערנו, שהכל ישנים ואין רואה. ולא היא! באחד האוהלים מנסה נער צעיר להרגיע את אחיו, התינוק הבוכה, לאחר שרחל אמו מתה ובלהה המגדלת אותם עזבה למשך הלילה את האוהל בלי להודיע לאן היא הולכת.

יוסף הצעיר אינו ישן. מפתח אוהלו הוא רואה בעיניים מבועתות את ראובן הגורר את בלהה, כאנס הגורר את אנוסתו, והוא מסיק מכך מה שכל אחד מאיתנו היה מסיק מתמונה נוראה זו... למחרת, משנודעה התרמית ליעקב, סיפר לו יוסף את מה שראה ואת כל חששותיו מראובן ומאחיו, שמן הסתם חשודים לעשות כמעשיו.

אפשר, שאף דברי הפסוק שראובן שכב עם בלהה פילגש אביו, אינם עובדת אמת, אלא עובדה המשועבדת לנכתב בהמשך הפסוק: "וישמע ישראל"; אך התורה מעידה: "ויהיו בני יעקב שנים עשר". איש מהם לא עשה את מעשה הנבלה הנזכר.

נשוב לאוהלו של יעקב. בעת שעלה השחר - התרמית, בדמותה של לאה באוהלו, התבררה ליעקב. דומה, שחבל להכביר מילים על עלבונו ועל צערו של יעקב, שזו לו הפעם השנייה שהוא מרומה באותה דרך.

 

פירוש מקורי מאוד מביא החיד"א, אשר מיישב את הפסוקים בפיסוק אחר. פעם שמעתי חידה: כיצד ניתן להסביר באופן הגיוני את שני המשפטים "זבוב עף בחצר. על זנבו ישב כלב"? הרי ברור שלזבוב אין זנב, וכלב ודאי לא יכול לשבת על זנבו של הזבוב!?

התשובה היא שמדובר בשני משפטים שאינם קשורים זה בזה. הזבוב עף החצר, והכלב ישב על הזנב של עצמו. אלא שאנחנו שומעים שני משפטים, ובאופן אוטומטי רוצים לקשר בין שניהם, אבל יכול להיות שהמשפטים צריכים להתפרש במנותק זה מזה. באופן דומה מביא החיד"א שני הסברים שמיישבים את הפסוקים שלנו:

 

 

18.     כסא רחמים (הרב חיים יוסף דוד אזולאי, המאה ה-18, ישראל) מסכת סופרים ט, ט

 

ואני עני, תמיד בין עיני מה שאמר הרשב"א ז"ל בתשובה דמחכמת בעלי התלמוד למדנו כמה דברים בשתיקה. בוא וראה דבפירוש רבינו אפרים על התורה היה כתוב וזה לשונו: ויהי בשכון ישראל בארץ ההיא הלן ראובן פי' הלך ראובן מן הארץ, משום וישכב את בלהה פלגש, כלומר אביו שכב עם בלהה והניח לאה אמו ושמע ישראל שהלך ראובן מן הארץ ושלח אחריו וישב ראובן ויהי בני יעקב שנים עשר. ולפי זה לא חטא ראובן. והחסיד שדרש זה ובא אליו ראובן בחלום ונשקו על ראשו עכ"ל. וגם אני שמעתי מפה קדוש רב גדול אשכנזי ז"ל שקבל מרבותיו שהגאון מהר"ם איסרלאס ז"ל בעל המפה פירש שיעקב אע"ה היה רוצה לשכב את בלהה פלגשו ונתקנא ראובן, והיה הולך ובא אצל חדר המיטות, ואסור לשמש בעוד שיש בני אדם שומעים... ויעקב אבינו ע"ה שמע שהיה הולך ראובן, ולכן חדל. ופירש הכתוב כן: וילך ראובן, שהיה הולך ומטייל בזמן "וישכב את בלהה פילגש", שהיה רוצה לשכב עם פילגש, ומה הוא זה? "אביו". "וישמע ישראל" שהיה הולך ראובן ולא שימש, ולכן "ויהיו בני יעקב שנים עשר". ובא ראובן בחלום והחזיק לו טובה על כך.

 

 

 

 

קטגוריה: מסכת שבת
AtarimTR