ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

מסכת שבת פא-קא "חליבה בשבת"

בס"ד                                                                                        כח טבת תשע"ג

 

מסכת שבת דפים פא – קא:

חליבה בשבת

 

1.    

רש"י

 

המחבץ - המעמיד החלב בקיבה, ולי נראה: מחבץ - עושה כמין כלי גמי, ונותן הקפוי בתוכו, ומי החלב שהן נסיובי נוטפין, ולועזין אותן אנקייר"ש גיבון, עשיית גבינה.

המכבד - את הבית.

והמרבץ - במים, להרביץ את האבק שלא יעלה.

חייב חטאת - לקמיה מפרש טעמא דהרודה חלות דבש חייב משום תולש, (מחבץ חייב משום בורר), ומכבד ומרבץ משום בונה.

אחד זה ואחד זה - אחד שבת ואחד יום טוב.

משום שבות - דילמא כי כניס ליה מתמלאין הגומות שבבית מאליהן, והוי בנין.

קטיל קני באגמא - חותך קנים מן האגם הוה, לא ידע לפרש משנה.

מפרק - כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי תולדת דש, ואית דאמרי תולדה דקוצר - ולא היא, דלאו מחובר הוא, אלא פקיד ועקיר, וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה, ולשון מפרק נמי לא שייך למימר, אלא לשון תולש.

 

תלמוד בבלי שבת דף צה עמוד א

 

תנו רבנן: החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת, המכבד, והמרבץ, והרודה חלות דבש: שגג בשבת - חייב חטאת, הזיד ביום טוב - לוקה ארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא, בעו מיניה: חולב משום מאי מיחייב? - אמר להו: משום חולב. - מחבץ משום מאי מיחייב? - אמר להו: משום מחבץ. - מגבן משום מאי חייב? - אמר להו: משום מגבן. - אמרו ליה: רבך קטיל קני באגמא הוה. אתא שאיל בי מדרשא, אמרו ליה: חולב חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה.

 

 

 

את הגמרא הזו ניתן להבין בשני אופנים. ניתן להבין שחכמים חולקים על ר' אליעזר רק לגבי הרודה חלות דבש, וא"כ המלים 'אחד זה ואחד זה' מתייחסים לשבת וליו"ט (או, לחילופין, לרודה מכבד ומרבץ). כך הבין רש"י. אך ניתן גם להבין שחכמים חולקים על כל הדינים המופיעים, ו'אחד זה ואחד זה' הכוונה לכל המלאכות שהוזכרו. כך הבינו הרשב"א והריטב"א, אשר הוכיחו זאת מכך שנפסק להלכה שאין דישה אלא בגידולי קרקע:

2.     רשב"א (ר' שלמה בן אדרת, המאה ה-13, ספרד) מסכת שבת דף צה עמוד א

 

חולב חייב משום מפרק. ואיכא למידק דהא אמרינן בפרק כלל גדול (ע"ג ב') דאין דישה ואין עמור אלא בגדולי קרקע!? ופי' רבינו תם ז"ל בספר הישר בכתובות בפרק אף על פי (ס' א') דתרי גווני מפרק נינהו, מפרק בגדולי קרקע הוי תולדה דדש, ומפרק דלאו גדולי קרקע כגון הכא הוי תולדה דממחק שממחק הדד ומפרק ממנו החלב, אבל רש"י ז"ל פירש שהוא תולדת דש ולדידיה תיקשי לן הא דהא אין דישה אלא בגדולי קרקע, גם לפירושו של רבינו תם ז"ל קשה מדאמרינן בפרק חבית (קמ"ד ב') חולב אדם לתוך הקדירה אבל לא לתוך הקערה, ואם איתא דחולב חייב משום ממחק אפילו כשחולב נמי לתוך הקדירה ליחייב דהא ממחק הדד, דלענין ממחק מה לי לתוך הקדירה מה לי לתוך הקערה, אבל לפירש רש"י ז"ל ניחא דכל שהוא מפרק לתוך הקדירה הוה ליה כאוכל הבא לתוך אוכל ואינו כדישה, אלא שאף לדברי רש"י ז"ל נמי קשיא אידך דאין דישה אלא בגדולי קרקע, וי"ל דרבי אליעזר לית ליה הכין ולא קיימא לן כוותיה, ולפי זה חולב אינו אסור דבר תורה.

 

אמנם מהמשך הגמרא משמע שהחולב חייב משום איסור תורה, אבל הרשב"א כותב שהסוגיה הזו היא רק אליבא דר' אליעזר, אשר סובר שיש דישה גם במה שאינו גידולי קרקע, וממילא מכיון שנפסק להלכה שאין דישה אלא בגידולי קרקע, הרי שכל החליבה בשבת היא רק איסור מדרבנן.

 

השולחן ערוך לא כתב האם חליבה היא איסור תורה או איסור דרבנן, אך כתב שמשום צער בעלי חיים מותר לומר לנכרי לחלוב את בהמתו:

 

3.     שולחן ערוך אורח חיים סימן שה סעיף כ

 

מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים שהחלב מצערה,  והחלב אסור בו ביום. וי"א שצריך לקנותו מן האינו יהודי בדבר מועט, שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל.

 

הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל רצה להוכיח שכל דין החליבה בשבת הוא רק איסור דרבנן. לכן, הוא הסכים להתיר חליבה בשבת ע"י יהודים, בהצטרף ארבעה תנאים:

4.     שו"ת משפטי עוזיאל כרך א או"ח סימן י

 

שאלה: לרגל דבר הבהמות שפרצה בארצנו בשנה זו: ובהיות שמחלה זו היא מחלה מתדבקת ממקום למקום על ידי כניסתם של בני אדם מכפרים שנפוצה בהם מחלה זו למושב אחר, אסרה הממשלה כניסתם של תושבי הכפרים הערביים שבהם נגעה מחלה זו למושבות ישראל, ולכן נטלה האפשרות לחלוב הבהמות בשבת על ידי אינו יהודי, ואם נשאיר הפרות טעונות חלב עד מוצאי שבת עלולות להסתכן ולהפסיק את חלבן, ועל ידי כך יהרס לגמרי משק החלב שבמושבות ישראל שהוא מקור פרנסה למאות בעלי משק חלב ופועליהם המרובים. ולכן נפשנו בשאלתנו למצוא דרך היתר לחלוב הפרות בשבת עד אשר יהיה אפשר לחלוב שוב על ידי לא - יהודי ע"מ להשתמש בו אחר השבת, או אם מותר לחלוב על מנת להשליכה לאיבוד.

...ומעתה נהדר אנפין לחקור דעת מרן בהלכה זו: והנה מרן לא הזכיר בפירוש דין חולב אלא פסק מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת כיון שהחלב מצערה. משמע מדבריו שמותר לומר לו אפילו בשבת ואפילו אם הוא חולב לצרך ישראל: אלא דהיש אומרים סוברים שיקנהו הישראל ממנו בדבר מועט כדי שלא יהיה נראה כחולב לצורך ישראל, ואם נאמר שחולב אסור מדאורייתא אין להתירו אפילו על ידי גוי. וכמ"ש מרן ז"ל: דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות מותר לומר לאינו יהודי לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה לדבר צורך הרבה או מפני מצוה (סי' ש"ו סעיף ה'). דוק מינה דבדבר שהוא מלאכה ואסור מדאורייתא אין היתר לומר לגוי לעשות בשביל ישראל אפילו ביש בו צורך גדול.

...והיות וענף החלב בארצנו הוא אחד מיסודות המשק הישובי שמאות ואולי גם אלפים משפחות מתפרנסות או שמשלימות פרנסתן ממנו: והיות ומניעת החליבה בשבת תביא צער רב לבהמות שגורם הפסקת החלב ולפעמים קרובות גם מיתתן של הפרות החולבות, שנמשך מזה הריסת משפחות שלמות שמקור פרנסתן היחידי הוא משק החלב, והריסת נקודות ישוביות שאחד מתנאי קיומן הוא משק החלב: והואיל והשלכת החלב לאבוד או החליבה לתוך אוכל אינן מתירות החליבה, ואין לנו אפוא אלא היתר חליבה על ידי גוי שגם בזה יש לפקפק מאד אם נפסוק להלכה שהחליבה בשבת אסורה מדאורייתא: והואיל ולא תמיד ולא לכל אדם נמצאים חולבים לא יהודים ברשותו, - מכל טעמים אלו מצדד אני להיתר על יסוד מאמר רז"ל: כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק...

אולם אין היתר זה אמור אלא בתנאים אלה:

א)     שהחליבה תעשה על ידי כלי ולא בידים...

ב)      התנאי השני: שתעשה החליבה בצנעה: וכמ"ש בדין צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעה.

ג)       התנאי השלישי: שלא יהיה אפשר לעשותו על ידי לא יהודי...

ד)      והתנאי הרביעי: שהחליבה תעשה קמעה קמעה במדה הדרושה להקל צער הבהמה וקלקול דדיה ולא לחלוב בבת אחת. שהרי יסוד צדדי ההיתר הוא משום צער בע"ח והפסד ממון, וזה יתוקן על ידי חליבה מקצתית להקל החלב ממילא להקל צערה.

כל זה אני אומר לא להלכה ולא למעשה אלא הצעה למשא ומתן לברורה ולבונה של הלכה זו עד אשר יסכימו עמי רבותינו הגאונים שבארצנו.

 

את פסק ההלכה הזה נתן הרב עוזיאל בשנת 1926, כשהוא היה הרב הספרדי של ת"א-יפו, ואכן, היו רפתות של שומרי תורה ומצוות שהסתמכו על ההיתר הזה וחלבו בשבת. בנוסף על היתרו של הרב עוזיאל, היה גם דיין בליטא, הרב חיים מרדכי ברונרוט, שכתב קונטרס בנושא החליבה בשבת וטען שכמו שבעניין ישוב ארץ ישראל התירו לומר לנכרי לעשות מלאכה מדאורייתא של כתיבה בשבת, ובעצם עוברים על איסור דרבנן לצורך ישוב ארץ ישראל, כך גם יש להתיר חליבה בשבת בשינוי ע"י יהודים, כדי לאפשר את ישוב הארץ. אך כמעט כל גדולי הדור התקוממו כנגד ההיתר הזה של הרב עוזיאל, ובראשם הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שהתנגד לפתרון זה ואמר שיש כאן איסור דאורייתא, ואין להתירו על סמך כל מיני סברות שחידשו החקלאים:

 

5.     הרב אברהם יצחק הכהן קוק, תחומין א עמ' 5

 

...ואדרבא, מדשינה הבבלי, וגם התוספתא, את הגירסא, וקבעו החולב והמחבץ והמגבן במדור בפני עצמו, בהפסק תיבת כגרוגרת, ואח"כ שנו המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש, באו להודיע שלא נחלקו חכמים על ר"א אלא בבתרייתא ולא בקמייתא, דהוי חיוב חטאת לכו"ע. ואי משום דהוצרכו להפסיק בשביל שיעור כגרוגרת, דלא שייך במכבד ומרבץ, זה אי אפשר, דהא רודה חלות דבש ודאי ג"כ שיעורו כגרוגרת, דהוי מידי דאכילה, וא"כ אמאי פסיק לה מקמייתא, אלא ודאי לחלק בא, מפני שעל זה לא נחלקו ר"א וחכמים.

...ודי לנו אם נעלים עין מאלה שהם מקילין לחלוב ע"ג קרקע, וגם זה אין ראוי שתצא הוראה מפורשת משום ת"ח מוחזק בהוראה, אבל חלילה וחלילה להרחיב עוד את ההיתר. ואקוה בע"ה שאם נעמוד כולנו באגודה אחת לחזק את ידי החרדים על קדושת ש"ק ימצאו גם כעת נכרים שיוכלו לחלוב ויכנסו ברשיון הממשלה למושבות וגזירה עבידא דבטלה ואפילו תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא, וק"ו דבר המוכרע שהוא איסור תורה ונפיק מיני' חורבא ופרצה גדולה בזילותא דחילול ש"ק, ודאי לא תצא הוראה כזאת מחכמי ישראל למעשה.

 

גם הרב חיים עוזר גרודזינסקי התנגד לפסק ההלכה הזה, ומתשובתו מוכח שאכן היו משקים שהסתמכו עליו בפועל:

 

6.     שו"ת אחיעזר חלק ג סימן לד

 

וע"ד אשר העירני רומעכ"ת בשולי מכתבו אשר בהיותו באה"ק ראה ונוכח כי רובם ככלם של שומרי תורה ומצות בהמושבות נהגו היתר לחלוב בעצמם בש"ק, כמה מהם פתחו בדרבנן לחלוב לתוך אוכל וכמה בדאורייתא, באמת מבהיל הדבר, וכאשר שמעתי כי סמכו על איזה הוראת רב מאשכנז כתבתי אודות זה להגרא"י קוק זצ"ל, יסוד הדבר הוא מהלאומים הפורצים אשר אצלם עבודה עברית דוחה שבת, ואחריהם נמשכו גם המון עם בלי שום יסוד להיתר...

 

במשך הזמן הציעו פתרונות שונים לבעיית החליבה בשבת. כאמור, הפתרון הטוב ביותר מבחינה הלכתית הוא מה שנפסק בשו"ע, והוא אמירה לנכרי. מן הצד השני, הקולא הגדולה ביותר היא זו של הרב עוזיאל, שהתיר בתנאים מסוימים חליבה בידיים ממש. בין שתי הקיצונויות הללו ניתנו מספר פתרונות נוספים.

נאמר בגמרא כך:

 

7.     תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ס עמוד א

 

תניא, רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא? יונק - מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כרבי מרינוס.

 

הגמרא הזו הובאה, כמובן, גם כאחת הראיות לכך שיש איסור תורה בחליבה, אך מנגד טען הרשב"א שהגמרא הזו היא רק אליבא דר' אליעזר. בכל אופן, מהגמרא מוכח שמשום צער מותר לינוק מעז את החלב שלה בשבת. ואם התירו משום צער של החולה, סביר להניח שיתירו גם משום צער בעלי חיים. אבל כמובן שהפתרון להביא את כל חברי הקיבוץ לינוק מהפרות בשבת אינו מעשי...

 

פתרון נוסף שניסו להשתמש בו הוא החליבה לתוך אוכל. כך נאמר בגמרא:

8.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמד עמוד ב

 

אמר רב יהודה אמר שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. אמר רב חסדא, מדברי רבינו נלמד: חולב אדם עז לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. אלמא קסבר: משקה הבא לאוכל - אוכל הוא.

 

על סמך הגמרא הזו חשבו הרב קירשבאום מפרנקפורט, הרב ארונסון מפתח-תקוה והרב שאול ישראלי למצוא היתר לחליבה בשבת על גבי אוכלין. ואולם, פוסקים רבים הבינו שהגמרא הזו עוסקת ביום טוב ולא בשבת, וכך אכן פסק השו"ע בהלכות יום טוב, ובנוסף לכך הפוסקים כבר הגבילו מאוד את השימוש בהיתר זה, כפי שמופיע בשו"ע:

9.     שולחן ערוך אורח חיים סימן תקה

 

בהמה שהיא עומדת לאכילה ורוצה לחלוב אותה לאכול החלב, אם לקדירה שאין בה אוכלין, אסור. ואם יש בה אוכלין, מותר, וכגון שבא החלב לתקנו, או שיש בה פרורין והחלב נבלע בהם; אבל החולב כל צאנו לא הותר מפני פרוסה שנותן בכלי.

 

לכן, גם אם נרצה להשתמש בפתרון הזה ביו"ט, הרי שזה יגרום לנו להביא חביות של קורנפלקס לרפת כל שבת, וזה – כמובן – לא פותר את הבעיה... בפועל, רפתות רבות סמכו על כך, חרף התנגדות הרבנים. החלב שנחלב בשבת בדרך כלל שימש לתצרוכת המשפחה בלבד ולא שווק, אבל דרך החליבה היתה ע"ג אוכל, גם אם זה לא גרם להפסד החלב.

 

הפתרון המעשי האמיתי שבא בחשבון מלבד הפתרון של הגוי הוא חליבה לאיבוד. המקור לדין זה הוא בעניין תינוק גוסס שודאי ימות. אסור לעשות מלאכות בשבת כדי להציל נפל זה, ובכל זאת מובא להלכה שהאשה יכולה להוציא את החלב המצער אותה ולשפוך אותו על הארץ. וכך מובא בשו"ע:

 

10.שולחן ערוך אורח חיים סימן של סעיף ח

 

נולד לח', או ספק בן ז' או בן ח', שלא גמרו שערו וצפרניו, אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה; וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה.

 

ומסביר זאת המשנה ברורה:

11.משנה ברורה סימן של ס"ק לב

 

להוציא בידה - על הארץ דאין זה כדרך מפרק כיון שהולך לאיבוד ועוד דהוי מלאכה שאינו צריך לגופה דפטור, ומשום צערא לא גזרו כמו מפיס מורסא:

 

ואם התירו חליבה לאיבוד משום צער האשה, מסתבר שיתירו גם משום צער בעלי חיים. כך כותב גם ה'ציץ אליעזר':

 

12.שו"ת ציץ אליעזר חלק ב סימן ג פרק ה

אם אמנם שכבר ארכו הדברים אבל אי אפשר לעבור מבלי לדבר על צד ההיתר של חליבה לאיבוד על הרצפה. והיות שצד היתר זה כבר נתפשט ונתקבל בדברי הפוסקים ביותר. אסתפק לבוא בזה רק בקצירת האומר ושנלמד מהם גם על האמור כבר.

והנה צד ההיתר בזה הוא משום דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה. שבזה שחולב לאיבוד מוכיח שאינו צריך לעצם החליבה כי אם רק שהבהמה תנצל מחשש סכנה, וכן מפני שמכיון שחולב על הקרקע אין זה דומה לדש לכן התירו במקום צערא.

 

הרב חיים נאה (קצות השולחן חלק ו סימן קלב) כתב באריכות בעניין זה, ובעקבות פסק ההלכה של הרב עוזיאל יצאו הדברים גם כקונטרס נפרד עוד לפני שהספר כולו יצא לאור. הרעיון שבבסיס ההיתר הוא שבחליבה כזו זו מלאכה שאין צריך לגופה ובנוסף על כך אין בה שיעור כי קמא קמא בטיל, וכמו שהמוציא חצי שיעור וחזר והוציא חצי שיעור, ובינתיים החצי הראשון כבר נשרף – פטור.

 

13.קצות השולחן (הרב חיים נאה, המאה ה-20, ירושלים) סימן קלב דף מב, א

ומיהו יש לדון בחולב בהמה על הקרקע, כיון דחליבה יש לה שיעור כגרוגרת לדעת הרמב"ם… וזה ודאי דבקילוח הבא מהדד תיכף ברגע שנפתח אין בו שיעור חליבה, אלא שנוטף והולך עד שנעשה כשיעור. וחייב על החליבה משום צירוף שמצטרף בהכלי כשיעור חליבה, אבל בחולב על הקרקע שהולך לאיבוד, יש לומר דקמא קמא כאילו נאבד מן העולם כיון שאינו ראוי עוד לכלום אחרי שנפל על הקרקע, ואינו מצטרף לכשיעור… ומעתה הוי תרתי דרבנן – דחולב לאיבוד וגם פחות מכשיעור

 

את הפתרון הזה הציעו גם הרב ברוך קונשטט והחזון איש והשרידי אש. הבעיה הפרקטית שהתעוררה היא שהרצפה היא של בטון, ומבחינה פרקטית אי אפשר לחלוב באופן שכל החלב ייספג באדמה. חליבה אל תוך כלי שיישפך אח"כ לא תפתור את הבעיה, כי בינתיים זה לא מוכח שזה הולך לאיבוד, וזה מצטרף לשיעור. לכן הפתרון שהוצע הוא לשים חומר חריף במיכל שאליו החלב נשפך, וכל מה שנופל אליו לא ראוי לכלום ולכן אינו  מצטרף. הרב קוק לא קיבל גם את ההיתר הזה, וכתב שאסור שהוראה כזו תצא באופן מפורש, אך הסכים להעלים עין ממי שנוהג כך. אלא שהפתרון הזה אינו ישים למשק חקלאי שרוצה להתקיים. נתח הרווחים בענף החלב אינו גדול כל-כך שאפשר לוותר על שביעית מהרווחים ולהמשיך להתקיים.

לכן ניסו לצרף היתר זה לאופנים שונים:

1.      חליבה על צבע – והחלב ישמש לגבינה בלבד. (רעיון של הרב שמשון רוזנטל מראשוני הקיבוץ הדתי, שאומץ ע"י הגרצ"פ פרנק) תנובה הסכימו לקבל חלב כזה, אחרי שניתנה ההסכמה של הרב פרנק, אבל לא כל הרבנים הסכימו לכך, וגם הרב הרצוג התנגד, וכך נפל הרעיון הזה.

2.      חליבה בשניים שעשאוה

3.      חליבה ע"י קטנים – ובלבד שלא יהיו אלו הבנים של בעל הפרות. כך הוצע בשו"ת אחיעזר (ח"ג סימן לד), אם כי הוא דיבר על חו"ל והוא אמר שאינו מעוניין למחות כנגד המתירים בארץ ישראל בלי שהוא ידבר קודם עם הרבנים בארץ ישראל, מכיון שהם אלו שצריכים למחות.

הרב קוק התנגד לכל הפתרונות הללו, ואמר שחוקי תורתנו הקדושה הם ודאי חשובים יותר מכל מיני מנהגי בדאות שבדו להם חדשים, כשהוא מתכוון לעקרון של העבודה העברית.

 

כל הפתרונות הללו הוצעו עד שהגיעו המכונות הראשונות שפעלו בדרך של גרמא.

המכונה הראשונה הזו הובאה לקיבוץ חפץ חיים בתמיכת הרב הרצוג והחזון איש, ואפילו בתמיכתם הכספית.

כדי להבין את האופן שבו פועלת מכונת גרמא צריך קודם כל להבין את האופן שבו פועלת החליבה: מכונת החליבה מְחַקָּה את פעילותו של העגל היונק. כדי להוציא חלב מהעטינים של הפרה יש צורך בהצמדת גביעים (ארבעה גביעים) לעטינים שלה וליצור ואקום. אבל הואקום לבד לא יוציא את החלב, אלא ישנה פעולה שנקראת פולסאציה שנותנת מעין מכות של ואקום ושואבת את החלב.

הרעיון של מכונת הגרמא היא שמצמידים את הגביעים לעטינים של הפרה כאשר החשמל עדיין אינו פועל, ופעולת השאיבה תתחיל אח"כ. החזון אי"ש (הלכות שבת לח, ד) התיר לפעול באופן כזה שמחברים את הגביעים כאשר אין שאיבה ואח"כ החשמל יפעיל מעצמו.

 

14.חזון אי"ש, הלכות שבת לח, ד

ונראה לפי זה דמותר להלביש הצינור על דדי הפרה, שסוף תנועת החשמל לבוא על ידי פתיחת השעון, ותהא תנועה זו חולבת את הפרה, שאין זו אלא גרמא מהגרמות המותרות.
וכן מותר להלביש את הצינור בזמן תנועת החשמל, כשהחלב הולך לאיבוד, אבל אסור להלביש בשעת התנועה והחלב נחלב תוך הכלי, שלבישה זו אינה גרמא אלא מלאכה ממש...
ואם הלביש בשעה שהחלב הולך לאיבוד, ואח"כ העמיד כלי תחת הצינור לקבל החלב, נראה דחיובא ליכא, אבל אסור לעשות כן...                                                                      
אמנם, אם אחר שהלביש בשעה שהחלב הולך לאיבוד נפסק זרם החשמל, מותר להעמיד כלי תחת הצינור, אע"פ שהשעון יחזור ויפתח את החשמל ויחלב תוך הכלי, כיוון דבשעה שנותן הכלי אין כאן חליבה, וכבר נפסקה מעשה הראשונה. ואין היתר זה אלא משום הפסד וצער בעלי חיים, אבל שלא במקום הפסד גם גרמא אסורה  

הפתרון הזה של החזו"א אינו מעשי, מכיון שאם נפסק זרם החשמל, הגביעים אינם נצמדים יותר לדדי הבהמה. גם פתרונות אחרים שהועלו, כגון ואקום מוחלש שרק מצמיד את העטינים אבל אינו שואב – לא עומדים במבחן המציאות, כי הרבה פעמים החלב יוצא רק מכח הואקום עוד לפני שמתחילה פעולת הפולסאציה. ובכל אופן יש קיבוצים שעושים כך גם היום – כגון שדה אליהו.

על מנת לפתור את בעיית החלב הראשון שיוצא מהחליבה, מה שעשו הוא שהחלב הראשון ילך לאיבוד ובשלב מסוים יעבירו את הברז אל תוך המיכל. זה פתרון נכון מבחינה הלכתית, אבל ברמה הפרקטית יצר בעיות שהיו חברים ששכחו להעביר את הברז וכל המיכל הלך לאיבוד, והיו חברים ששכחו מלכתחילה להסב את הברז, והם עברו על איסור חליבה בשבת.

פתרון נוסף שהועלה לעניין הוא צינור בצורת Y שגורם לכך שהחלב הראשון – זה שהגיע מהחיבור הראשוני לא יגיע למיכל אלא ייתקע בתחתית הY, ובהמשך ילך לאיבוד, ושאר החלב, שיגיע מהגרמא, יגיע למיכל.

פתרון נוסף – כתוספת למה שאמרנו - הוצע דוקא ע"י בעל רפת שאינו שומר תורה ומצוות ורצה לקבל הכשר לחליבה שלו, והוא הציע שכל זמן החליבה יקלח צינור מהמיכל לאדמה בזרם דקיק, וממילא בפוטנציה כל החלב בעצם נשאב לאיבוד, ולאחר שגומרים את החליבה סוגרים את אותו קילוח. כך עושים בניר עציון.

אצלנו בבארות יצחק, לפני חמש עשרה שנה הכניסו פועלים תאילנדים לענף הרפת, והם עושים חלק מהעבודות בכל ימות השבוע. מאותו רגע קבע הרב שאם אנחנו מעסיקים גויים בימות השבוע, ודאי שצריך להעסיק אותם גם בשבת, ומאז מערכת הגרמא מושבתת. אני חייב להודות שברמה הפרקטית אני הרבה יותר שקט, כי קשה מאוד לסמוך על כל התורנים שידעו להפעיל את המכונה כמו שצריך (חליבה לא נעשית רק ע"י הרפתנים אלא ע"י מספר גדול של חברים שמשמשים כתורנים ברפת). כמו כן יש בשבת בעיות נוספות ברפת, כגון בהמלטה, וטוב שיהיו נכרים בסביבה. קשה מאוד לעמוד בנסיון של לראות פרה ממליטה ומתקשה ולא לעבור על איסורי שבת כדי להציל אותה או את העגל. אינני יודע האם אפשר להגיד על כולנו שהיינו עומדים בנסיון הזה.

 

 

AtarimTR