ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

מסכת עירובין מ "ברכת שהחיינו ביום העצמאות"

בס"ד                                                                                                    ח אייר תשע"ג

 

עירובין מ

ברכת שהחיינו ביום העצמאות

 

השבוע חגגנו את יום העצמאות. קהילות ישראל מציינות את היום הזה באופנים שונים. אינני מדבר על קהילות שאינן מכירות בטובתו של הקב"ה ואינן מזהות את פעמי ההסטוריה שהתרחשו לנגד עינינו, אלא על קהילות שמבינות את גודל השעה, ואף מגדירות את התקופה הזו כראשית צמיחת גאולתנו, ובכל זאת ישנן דעות שונות באופן שמציינים את היום:

יש שאומרים הלל בברכה בלילה וביום, ויש שאומרים הלל בברכה רק ביום ויש שאומרים הלל בלי ברכה.

יש שקוראים בתורה, ויש שאף מפטירין בנביא.

יש שאפילו מוסיפים בברכת ההודאה תוספת של 'על הנסים' וכו'.

בשיעור זה ברצוני לדון בשאלה האם יום העצמאות מצדיק ברכת שהחיינו. כאמור, אין ברצוני להביא פוסקי הלכה שהתעלמו מהיום הזה אלא רק פוסקי הלכה שהבינו את גודל השעה ובכל זאת התלבטו האם היא מצדיקה לחדש גם ברכת שהחיינו.

כל פוסקי ההלכה שדנו בשאלה זו פתחו את דיונם בגמרא שלמדנו השבוע בדף היומי, אשר דנה בשאלה האם מברכים שהחיינו בראש השנה וביום הכיפורים או רק בשלושת הרגלים:

 

1.     תלמוד בבלי עירובין מ, ב

 

רש"י

אקרא חדתא - כשאני רואה דלעת חדשה משנה לשנה אמינא זמן.

אלו שבעת ימי בראשית - השבת נבחר מתוכה.

שמונה ימי מילה - השמיני נבחר מתוכה.

אלו שבעה ימי הפסח - שאתה צריך לתת חלק לכולם, ולקמן מפרש מאי חלק.

לברכה - דמברכים כל יומא מקדש ישראל והזמנים.

 

ואמר רבה: כי הוינא בי רב הונא איבעיא לן: מהו לומר זמן בראש השנה וביום הכפורים? כיון דמזמן לזמן אתי - אמרינן, או דילמא: כיון דלא איקרו רגלים - לא אמרינן? לא הוה בידיה. כי אתאי בי רב יהודה אמר: אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן. - אמר ליה: רשות לא קא מיבעיא לי, כי קא מיבעיא לי - חובה מאי? - אמר לי: רב ושמואל דאמרי תרווייהו: אין אומר זמן אלא בשלש רגלים. - מיתיבי "תן חלק לשבעה וגם לשמונה", רבי אליעזר אומר: שבעה - אלו שבעה ימי בראשית, שמונה - אלו שמונה ימי מילה. רבי יהושע אומר: שבעה אלו שבעה ימי פסח, שמונה - אלו שמונה ימי החג. וכשהוא אומר "וגם" - לרבות עצרת וראש השנה ויום הכפורים. מאי לאו לזמן? - לא, לברכה... והלכתא: אומר זמן בראש השנה וביום הכפורים. והלכתא: זמן אומרו אפילו בשוק.  

 

לפי מסקנת הגמרא, אם כן, מברכים שהחיינו גם בראש השנה וביום הכיפורים, מכיון שהם מתחדשים כל שנה. לפי זה, כל חג שמתחדש כל שנה יצדיק ברכת שהחיינו. ואולם, מהירושלמי משמע שדוקא ראש השנה ויום הכיפורים הם ימים שמברכים בהם שהחיינו מכיון שהם אסורים בעשיית מלאכה, אבל חגים שאינם אסורים בעשיית מלאכה אין מברכים בהם שהחיינו:

 

2.     תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק י הלכה ה

 

תני אין אומרים זמן אלא בשלש רגלים בלבד. אמר רבי מנא מתניתא אמרה כן: בחג המצות ובחג השבועות ובחג הסכות תני כל שכתב בו מקרא קודש צריך להזכיר בו זמן. אמר רבי תנחומא: ויאות? מי שראה תאינה בכורת שמא אינו צריך להזכיר זמן?

 

אמנם ר' תנחומא הקשה על דין זה מברכת שהחיינו על תאנה שמבכרת, אבל מהברייתא משמע שברכת שהחיינו היא רק על חג שאסור בעשיית מלאכה. כמובן שאנחנו מברכים שהחיינו גם בחנוכה ובפורים בעת קיום המצוה של הדלקת נרות ומקרא מגילה, אבל הברכה הזו אינה על היום אלא על המצוה.

נפקא מינה היא, כאשר אדם אינו יכול לקיים את המצוה של הדלקת נרות בחנוכה, האם הוא עדיין צריך לברך שהחיינו? בעניין זה מצינו סתירה בדברי המאירי. בביאורו למסכת מגילה כותב המאירי שברכת 'שהחיינו' קיימת רק בימים שבהם יש קידוש, והחריג היחיד לכלל הזה הוא יום הכיפורים:

 

3.     בית הבחירה (ר' מנחם המאירי, המאה ה-13, פרובאנס) מגילה ד, א

 

שכל שאין שם כוס לקדוש אין בו זמן. ואל תשיבני מיום הכפורים שקדושתו יתירה ולא נפקע כוסו אלא מצד איסור שתייה שבו והרי אין זה דומה אלא לחנוכה שיש זמן על ההדלקה ולא על היום.

 

כותב המאירי במפורש שברכת 'שהחיינו' בחנוכה אינה על היום אלא על מצוות ההדלקה. אבל בביאורו לסוגיה העוסקת בחנוכה כותב המאירי שאם אדם נמצא במקום שבו אין לו יכולת להדליק נר חנוכה או אפילו לראות נר חנוכה, יברך שהחיינו על היום:

 

4.     בית הבחירה (ר' מנחם המאירי, המאה ה-13, פרובאנס) שבת כג, א

 

מי שאין לו להדליק ואינו במקום שיהא אפשר לו לראות, יש אומרים שמברך לעצמו "שעשה נסים" ו"שהחיינו" בלילה ראשונה ו"שעשה נסים" בכל הלילות, והדברים נראין.

 

השולחן ערוך פוסק כפי שכתב המאיר במסכת מגילה, שברכת 'שהחיינו' היא רק כאשר אדם רואה בפועל נרות חנוכה, ולא על עצם היום:

 

5.     שולחן ערוך אורח חיים סימן תרעו סעיף ג

 

מי שלא הדליק ואינו עתיד להדליק באותו הלילה, וגם אין מדליקין עליו בתוך ביתו, כשרואה נר חנוכה מברך: שעשה נסים, ובליל ראשון מברך גם: שהחיינו, ואם אח"כ בליל ב' או ג' בא להדליק אינו חוזר ומברך שהחיינו.

 

ואכן, ה'פרי חדש' מדגיש שברכת שהחיינו של חנוכה לא נתקנה על עצם היום אלא על קיום המצוה בלבד. אמנם הגמרא הסיקה שברכת שהחיינו של החגים יכולה להיאמר גם בשוק ולא רק בקידוש, אבל זה נכון רק לגבי ברכת שהחיינו של הרגלים, ולא של חנוכה ופורים:

 

6.     פרי חדש (ר' חזקיה די סילווה, המאה ה-17, ישראל) סימן תרעו

 

ברכת שהחיינו לא  נתקנה בחנוכה אלא על הדלקת נר חנוכה או על הראיה, הא לאו הכי לא יברך. והא דאמרינן דזמן אומרו אפילו בשוק, ההוא בזמן דרגלים.

 

לפי זה, בבואנו לדון על יום העצמאות, הרי שמכיון שלא תיקנו שום מצוה מיוחדת ליום זה, אין לברך עליו שהחיינו, כי ברכת שהחיינו בימים שבהם אין מלאכה נאמרת רק בסמיכות למצוות אותו יום.

ולכאורה אפשר לומר שגם ביום העצמאות יש מצוה לומר הלל, שהרי זו תקנה שכבר תיקנו הנביאים שעל כל צרה שלא תבוא על ישראל כשנגאלין ממנה קוראים הלל:

 

7.     תלמוד בבלי פסחים קיז, א

 

והלל זה מי אמרו? נביאים שביניהן תקנו להן לישראל, שיהו אומרין אותו על כל פרק ופרק ועל כל צרה וצרה שלא תבא עליהן, ולכשנגאלין אומרים אותו על גאולתן.

 

לכאורה, לפי זה, אמירת ההלל היא מצוה כמו קריאת המגילה והדלקת נרות חנוכה, ואם כן, בעת אמירת ההלל יש לומר שהחיינו! אפשרות אחרת היא לומר שהחיינו בעת הסעודה, שהרי זו סעודת הודיה! ואולם, ע"פ הסברא שהובאה ב'מגן אברהם' לא אומרים שהחיינו על מצוה שמשותפת גם לימים טובים אחרים. הוא כותב שאין לברך שהחיינו על משלוח מנות ועל סעודת פורים, כיון שזה נהוג בכל שבת ויום טוב:

 

8.     מגן אברהם (ר' אברהם אבלי גומבינר, המאה ה-17, פולין) או"ח סימן תרצב ס"ק א

 

ושהחיינו - ויכוין בברכת שהחיינו ג"כ על משלוח מנות וסעודת פורים שהם ג"כ מצות [של"ה]. ונ"ל דיכוין זה בברכת שהחיינו דיום כי זמנם ביום. ונ"ל דמי שאין לו מגילה לא יברך שהחיינו על משלוח מנות וסעודה, דזהו דבר הנהוג בכל יום ובכל שבת וי"ט דהא לא תקנו כלל ברכה עליהם.

 

ואמנם, לא ברור אם השל"ה שצוטט בראש דבריו של ה'מגן אברהם' יסכים עם חידושו של ה'מגן אברהם', שהרי השל"ה אמר שצריך לכוון בברכת שהחיינו גם על משלוח מנות וסעודת פורים, ומשמע שהברכה נתקנה גם בעבורם. בנוסף על כך, גם ר' יעקב עמדין ב'מור וקציעה' חולק על חידושו של ה'מגן אברהם' ואומר כי מברכים שהחיינו גם על מצוה שאינה ייחודית ליום זה. יתרה מזו: משמע מדבריו שברכת שהחיינו אינה רק על המצוה אלא גם על עיצומו של יום! כך הובא בשמו ב'ביאור הלכה':

 

9.     ביאור הלכה (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-19, ליטא) סימן תרצב

 

ושהחיינו - עיין מ"ב סק"א מה שכתבנו די"א דראוי לברך וכו' הוא ממור וקציעה שהשיג על המ"א וז"ל ולא ידעתי מה בכך שהוא דבר נהוג והלא בלאו מצות שילוח מנות וסעודה ראוי לברך זמן על היום ואף שהוא מדברי קבלה צריך חזוק כשל תורה ויותר ביחיד מפני תקפו של נס שהיה בו וכיון דמזמן לזמן קאתי הרי הוא לענין זה ככל מועדי ד' שמברכין עליהן זמן, וזמן לא בעי כוס דהלכתא אומרו אפילו בשוק. ויוה"כ שאין בו אכילה ושתיה אלא שביתה ומנוחה אעפ"כ מברכין אותו וכו' ומסיים שם דשפיר הוא לכתחלה למאן דלית ליה מגילה למסמך זמן אכוס דסעודה עכ"ל.

 

מכאן נעבור לפוסקי ההלכה שדנו במפורש בשאלה שבפנינו. הרב עובדיה הדאיה, שהיה דיין בבית הדין הגדול בירושלים ורבה הראשי של פתח תקוה, דן בשאלה זו והסיק שאין לברך ברכת שהחיינו ביום העצמאות, וזאת מכמה סיבות:

 

10.ישכיל עבדי, (הרב עובדיה הדאיה, המאה ה-20, ישראל) חלק ו סימן י אות ב

 

מבואר מזה דאף בר"ה ויוה"כ, שהם יו"ט לישראל, בכל זאת לא חייבו בהם לומר שהחיינו, אלא משום שנאמר בהם מקרא קודש, היינו שאסורים במלאכה וכל דברי חול, חון ממלאכת אוכל נפש בר"ה כשאר ימים טובים, ודעת רב ושמואל בבבלי שם שאין אומרים שהחיינו אלא בשלש רגלים. דון מינה דאין פשוט הדבר כ"כ  לתקן ברכת שהחיינו ביו"ט שבודה האדם מלבו, דהרי אפי׳ בר"ה ויוה"כ שניתנו לנו מהתורה, בכל זאת מצינו פלוגתא באמוראים בגמ׳, ואף אלה שחייבו אותם בברכת שהחיינו  לא חייבו אותם אלא משום שנקראו מקרא קודש, וא״כ מהיכא תיתי לומר לתקן ברכת שהחיינו בדבר שלא שיערוהו הראשונים?

זאת ועוד, הרי לא מצינו בשום ספר שכ׳ במי שנעשה  לו נס או אפי׳ בנס גדול, שיאמרו שהחיינו, וזה שאנו אומרים שהחיינו בחנוכה ופורים, הוא רק בשביל קיום המצוה שתיקנו לנו חז"ל...

גם בעצם הדבר אם נתבונן קט, הרי בעצם היום ההוא של ההכרזה על המדינה לא אירע שום נס, היינו שהיו ישראל לפני זה באיזה צרה שהיא וניצולו בו ביום, אדרבה בו ביום כשנודע לעמי ערב על הכרזת המדינה, חברו כולם על עם ישראל, ופתחו עליהם במלחמה, וכמה אסונות רציחות ורדיפות אירע ביום ההוא, ועל כן מה שייך לומר שהחיינו והגיענו לזמן הזה?

גם הרי אף שנניח שיש נברך על עיצומו של יום... אין זה בודאי אלא במקום שבאמת עיצומו של יום היה הגורם, היינו שהיו ישראל נתונים בצרה ביום ההוא, ועיצומו של יום גרם שנתהפך הגלגל מן הקצה אל הקצה...

לא כן זה היום שבו הוכרז על המדינה, לא היה בדרך נס שלא פיללו עליו, אלא הכל היה מסודר ומתוכנן בין ראשי המדינה, שביום ההוא יוכרז על המדינה והם הם שבחרו להם היום ההוא, והיו יכולים לבחור להם גם יום אחר, שכידוע שאז היה חמש עשרה במאי ביום שבת, וכפי ההסכם עם הבריטים שהם יעזבו את א"י ביום הנ"ל, ואז יכולים להכריז על המדינה, והם הקדימו ליום ארבע עשרה למאי שחל ביום ששי, שלא לפגוע בקדושת השבת, נמצא דהם הם שקבעו את היום, ולא עיצומו של יום היה הגורם, שגם אם היו מחכים עד יום ראשון היו יכולים להכריז על המדינה, ולכן לא שייך לומר שהחיינו והגיענו לזמן הזה.

 

מכל הסיבות הללו, אומר הרב הדאיה, אין לברך ברכת שהחיינו ביום העצמאות. ואולם, מנגד, הרב גורן, קובע שיש לברך את הברכה הזו בשם ומלכות. ראשית, הוא מחלק את ברכת 'שהחיינו' לשני סוגים שונים, כשהוא מבחין באופן מדהים בשני לשונות שונים שבהם משתמשים חז"ל כשהם מדברים על הברכה הזו:

 

11.יום העצמאות לאור ההלכה (הרב שלמה גורן, המאה ה-20, ישראל) עמ' 48

 

בבואנו למיין את סוגי ברכת שהחיינו אנו מוצאים במקורות התלמוד וההלכה חמשה סוגים לברכה זו, והם:

א.     על מועדי ישראל.

ב.      על קיום מצוות (דאורייתא או דרבנן), או עשיית תשמישיהן של המצוות הבאות מזמן לזמן.

ג.       ברכת הראיה על אדם החביב לו לאחר שלושים יום, ועל פירות המתחדשים.

ד.      על רכישת כלים חדשים או רכוש חדש.

ה.      על בשורות טובות המיוחדות לו.

אולם מכל מקום החלוקה היסודית והמהותית היא חלוקה לשני סוגים בלבד, ברכת שהחיינו כברכת הזמן וברכת שהחיינו כברכת השבח וההודיה בעת שמחה או על דבר חדש. וההבדל בין שתיהן אינו רק בנושאי הברכה אלא במהותה ובמשמעותה של הברכה. כי מצד אחד אנו מוצאים בתלמוד ובמדרשי תנאים שברכה זו נקראת תמיד "זמן", כמו שמצינו בעירובין (מ, ב), פסחים (קב, ב), סוכה (מז, א), ועוד. ובכולם הכוונה לברכת שהחיינו בחג ומועד או על פרי חדש כאמור בעירובין הנ"ל ובירושלמי פסחים פ"י ה"ה וכמו שיתבאר להלן. לעומת זאת בכלים חדשים ובברכת הראיה של אדם ובברכת המצוות וכו' בכל אלו לא נזכר המושג "זמן" כי אם "אומר 'ברוך שהחיינו  וקיימנו והגיענו לזמן הזה'". והוא בברכות (לז, ב) (נד, א), (נח, ב). פסחים (קכא, ב), סוכה (מו, א) וכן הוא במקומות רבים בבבלי ובירושלמי. חלוקת לשון זו בכל המקומות מורה לנו שאין ברכת הזמן הנזכרת אצל מועדים מבחינת הבעתה ומשמעותה זהה עם ברכת שהחיינו מהסוג השני, אם כי זהה לגמרי מבחינת סגנונה ונוסחתה. מכל מקום שתי משמעויות נפרדות להן, האחת באה לציין את המועד כתחנת זמן המוקדשת ברציפות השנה (ותקופת בישול הפרי גם כן מתחלפת ומתחדשת מדי שנה לפי עונות, אלא שברכתה רשות ולא חובה). השניה מביעה את שמחת האיש בהודיה לה' על שזכה לחידוש זה, אבל אינה קובעת את זמני השנה ואינה קשורה בהם.

...נמצינו למדים שעל כל פנים מדבריהם ישנה חובה לברך זמן לא רק על מועדי ה' מקראי קודש שבתורה, אלא גם על יום טוב שהוא מדרבנן, אומרים בו זמן, ואם אין זו חובה תהא זו רשות, כמו על קרא חדתא כאמור בעירובין ובירושלמי הנ"ל. ואם אין זה זמן כמו ברגלים, תהא זו ברכת "שהחיינו" כמו על שמחת הנפש בכלים חדשים וכיוצ"ב, וכמו שיתברר להלן שעיקר הברכה עליהם נקבעה על שמחת הנפש. ולכן כל יום טוב שנקבע ע"י הציבור כהודיה על נסי הבורא ונפלאותיו, שגאלנו מכף העריצים והדריכנו על במות אויבינו הרבים, כל שקבוע לו זמן מדי שנה בשנה, רשאים אנו לברך בו שהחיינו כמו בחנוכה ובפורים על היום טוב בעצמו.

 

הרב משולם ראטה הסיק בתשובתו שאין להטיל חובה לברך שהחיינו ביום העצמאות, אך אם אדם שמח באמת בחידושו של יום זה הוא ודאי יכול לברך. הוא גם כתב שעדיף להצמיד את הברכה להלל, שהרי זו היא מצוות היום:

 

12.שו"ת קול מבשר (הרב משולם ראטה, המאה ה-20, ישראל) חלק א סימן כא

 

העולה מכל זה לדינא, אף כי אין להטיל חובה על כל איש שיהיה צריך לברך שהחיינו ביום העצמאות, אבל כל מי שרוצה לברך הרשות בידו ואין בזה שום חשש של ברכה לבטלה, וכל מי שיודע בעצמו שנהנה ושמח במאורע של תקומת המדינה ביום ההוא שהוקבע ליו"ט אין ברכתו רשות אלא חובה. ונכון להסמיך ברכת שהחיינו לאמירת הלל, היינו לפני ברכת הלל אם אומרים את ההלל בברכה (לפי שורת הדין כמו שהוכחתי לעיל) או לפני התחלת אמירת הלל אם אומרים הלל בלא ברכה.

 

הרב ראטה הוסיף את השיקול של שמחת הלב של האדם. מקור הדברים האלה הוא בסוגיה בדיני בדיקת חמץ. בעל הטורים כותב שיש מי שאומר שמברכים שהחיינו על בדיקת חמץ ויש מי שחולק על כך, והסיק בעל הטורים שמי שרוצה לברך, שיברך:

 

13.טור (ר' יעקב בן הרא"ש, המאה ה-13, ספרד) אורח חיים סימן תלב

 

וקודם שיתחיל לבדוק יברך בא"י אמ"ה אקב"ו על ביעור חמץ, שבדיקה זו תחלת ביעור, ומיד אחר הבדיקה הוא מבטלו. ובעל העיטור כתב איכא מאן דמברך שהחיינו דהא מזמן לזמן קאתי ואיכא מאן דאמר דלא בריך דהא לא קבע ליה זימנא דהא מפרש בים ויוצא בשיירא ודעתו לחזור אפילו מראש השנה צריך לבדוק ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך.

 

ה'בית יוסף' תמה על מסקנתו של בעל הטורים שמי שרוצה יברך: והרי יש בכך חשש ברכה לבטלה, שיש פוסקים שהוא איסור דאורייתא של 'לא תשא'!?

 

14.בית יוסף (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, ישראל) אורח חיים סימן תלב

 

ומסתברא רשות הוא ומאן דבעי מברך. תימה מפני שהוא רשות היה לנו להחמיר ולומר מספק לא יברך!?

 

ואולם, הב"ח מיישב את הקושיה הזו של ה'בית יוסף' ומחלק בין ברכות שבדרך כלל אנחנו אומרים עליהם ספק ברכות להקל לבין ברכת שהחיינו שאין אומרים לגביה ספק ברכות להקל, מכיון שהברכה הזו נתקנה על שמחת לבו של אדם:

 

15.בית חדש (ר' יואל סירקיש, המאה ה-16, פולין) או"ח תלב

 

דמה שאמר רבינו בשם בעל העיטור דמסתברא רשות הוא, היינו לומר דבמנהגא תליא מילתא ורשות לכל אדם לנהוג כאחד מן המקומות ואין ראוי לגעור או לגדף בשום אדם שירצה לאמרו או שלא לאמרו. ומעתה נסתלקה תמיהת הב"י על מה שאמר בעל העיטור דרשות הוא. ועיין במה שכתבתי למעלה בסימן כט דיראה לי לחלק דלענין ברכת שהחיינו דוקא שבאה על שמחת לבו של אדם שזכה לזמן הזה לקיים המצוה, בהא ודאי יש לו רשות לברך וכדאמר בפרק בכל מערבין אקרא חדתא, אבל לעניין שאר ברכות אין לברך היכא דאיכא פלוגתא דרבוותא ומשום הכי השיג רבינו על רבינו האי גאון לעיל בסימן כט לענין ברכת לשמור חוקיו דהתם ודאי הוי ברכה לבטלה. ולענין הלכה ראוי ונכון לכל אחד שלא להכניס עצמו בספק ברכה, וכך נוהגין שלא לברך שהחיינו בבדיקת חמץ.

 

הרב ראטה, כמו גם הרב גורן, הסתמכו בין השאר על דבריו של הב"ח ואמרו שגם אם יש ספק האם צריך לברך שהחיינו ביום העצמאות או לא, הרי שבגלל שמחת לבו של האדם הספק הזה אינו קיים. אך הרב שמואל דוד, רבה של עפולה, כמו גם הרב הדאיה, אינו מקבל את ההסתמכות הזו. לדעתו הב"ח מדבר על ברכת שהחיינו שקשורה לשמחת הלב, ואילו אנו מדברים על ברכת שהחיינו שתלויה בזמן ולא בשמחת הלב:

 

16.הרב שמואל דוד, אסופת שאלות ליום העצמאות, עמוד לט

 

אלא שלנדון דידן כל זה איננו שווה לי. דכאן אין מדובר בקרא חדתא כי אם בברכת שהחיינו על יום, ואי אפשר להשתמש כאן במושג נהנה. השאלה הבסיסית היא אם יש לברך שהחיינו על היום. כך למד מדבריו גם בישכיל עבדי: "הרי דגם בברכת שהחיינו צריך בה הנאה... דכל עיקר ברכת שהחיינו נתקנה על איזה הנאה שהיא כמו פרי חדש שיש בו הנאה גופנית, מצוה חדשה שיש בה הנאה רוחנית כו' לא כן בנידון דידן, איזה הנאה מתחדש לו עכשיו בחידוש הזמן?!

העולה מכל האמור:

א.     בספק אם מותר לברך שהחיינו, אין לברך.

ב.      במקום שאין אוסרים לברך, והמחלוקת היא אם חובה לברך, יכול לברך בתורת רשות  (ויש אומרים שחובה היא עליו).

ג.       בנידון דידן ודאי רשאי לברך שהחיינו על היום. אין ברכה זו פחותה מאשר ברכת שהחיינו על פרי חדש.

 

ואולם, לענ"ד נראה שקושייתו של הרב שמואל דוד על הרב גורן אינה במקומה, שהרי הרב גורן אמר שהברכה של יום העצמאות היא על ההתחדשות שבאה כל שנה ומעוררת שמחת לב, בדיוק כמו קרא חדתא, ולכן הדבר אכן תלוי בשמחת לבו של האדם.

להלכה, כמובן שמי שירצה לצאת ידי חובת כל הדעות יקנה לעצמו בגד חדש או יניח פרי חדש על השולחן בעת הסעודה ויברך שהחיינו בשמחה גדולה.

 

 

קטגוריה: מסכת עירובין
AtarimTR