ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

מסכת עירובין סב "מורה הלכה בפני רבו"

בס"ד                                                                                                    כט אייר תשע"ג

                                                                                                           

עירובין סב

מורה הלכה בפני רבו

1.     תלמוד בבלי מסכת עירובין דף סב עמוד ב

 

 

תרגום

האם אפשר להורות את ההלכה הזו במקום רבו? אמר לו: אפילו אכילת ביצה במאכל חלבי שאלו את רב חסדא כל שנותיו של רב הונא ולא הסכים להורות.

רב חסדא הורה בכפרים בימיו של רב הונא.

רב המנונא הורה במקום שנקרא חרתא דארגז בימיו של רב חסדא.

רבינא בדק סכין בבבל. אמר לו רב אשי: מדוע עשית כך? אמר לו: והרי רב המנונא הורה בחרתא דארגז בימיו של רב חסדא! אמר לו: אנחנו שמענו שלא הורה. אמר לו: נאמר שהורה ונאמר שלא הורה. בשנותיו של רב הונא רבו -  הוא לא הורה, ובשנותיו של רב חסדא, שהיה תלמיד חבר שלו, הורה. וגם אני תלמיד חבר שלך.

 

אמר רבא: תלמיד חכם יכול לבדוק סכין לצורך עצמו. רבינא הגיע למחוזא. הביא המארח סכין והראה לו. אמר לו: לך תראה לרבא. אמר לו: האם לא סובר אדוני מה שאמר רבא שתלמיד חכם בודק לעצמו? – אמר לו? אני קונה זאת ממך ואיני מקבל בחינם.

ר' אלעזר מהגרוניא ורב אבא בר תחליפא הגיעו לבית רב אחא בנו של רב איקא, במקומו של רב אחא בר יעקב. רצה רב אחא בנו של רב איקא לעשות להם עגלה משולשת והביא להם סכין והראה להם. אמר לו רב אחא בר תחליפא: האם כבודו אינו חושש לכבודו של הזקן? אמר לו ר' אלעזר מהגרוניא: כך אמר רבא: תלמיד חכם בודק לעצמו. בדק, ונענש על כך ר' אלעזר מהגרוניא. והרי אמר רבא תלמיד חכם רואה לעצמו!? זה היה מקרה שונה, כי התחילו לדבר בכבודו. ואם תרצה אמור: שונה רב אחא בר יעקב, שהיה זקן מופלג.

אמר רבא: ולהפריש אדם מאיסור אפילו בפני רבו מותר. רבינא היה יושב לפני רב אשי. ראו איש אחד שקושר את חמורו לדקל בשבת. צעק עליו רבינא, ולא השגיח בו. אמר: יהיה אותו אדם בנידוי! אמר רב אשי: האם דבר כזה לא נראה כהפקרות? אמר לו: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". כל מקום שיש בו חילול השם - אין חולקין כבוד לרב.

ואמר רב יהודה אמר שמואל: הלכה כרבי אליעזר בן יעקב. מהו לאורויי במקום רבו? - אמר ליה: אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא, ולא אורי. אמר ליה רב יעקב בר אבא לאביי: כגון מגלת תענית, דכתיבא ומנחא, מהו לאורויי באתריה דרביה? אמר ליה, הכי אמר רב יוסף: אפילו ביעתא בכותחא בעו מיניה מרב חסדא כל שני דרב הונא ולא אורי.

 

רב חסדא אורי בכפרי בשני דרב הונא.

רב המנונא אורי בחרתא דארגז בשני דרב חסדא.

רבינא סר סכינא בבבל. אמר ליה רב אשי: מאי טעמא עבד מר הכי? - אמר ליה: והא רב המנונא אורי בחרתא דארגז בשני דרב חסדא. - אמר ליה: לאו אורי אתמר. אמר ליה: אתמר אורי, ואתמר לא אורי. בשני דרב הונא רביה - הוא דלא אורי, ואורי בשני דרב חסדא, דתלמיד חבר דיליה הוה. ואנא נמי, תלמיד חבר דמר אנא.

אמר רבא: צורבא מרבנן חזי לנפשיה. רבינא איקלע למחוזא, אייתי אושפיזכניה סכינא וקא מחוי ליה. אמר ליה: זיל אמטייה לרבא. אמר ליה: לא סבר מר הא דאמר רבא צורבא מרבנן חזי לנפשיה! - אמר ליה: אנא מיזבן זבינא.

רבי אלעזר מהגרוניא ורב אבא בר תחליפא איקלעו לבי רב אחא בריה דרב איקא באתריה דרב אחא בר יעקב. בעי רב אחא בריה דרב איקא למיעבד להו עיגלא תילתא, אייתי סכינא וקא מחוי להו. אמר להו רב אחא בר תחליפא: לא ליחוש ליה לסבא? - אמר להו רבי אלעזר מהגרוניא, הכי אמר רבא: צורבא מרבנן חזי לנפשיה. חזי - ואיעניש רבי אלעזר מהגרוניא. - והאמר רבא: צורבא מרבנן חזי לנפשיה! - שאני התם דאתחילו בכבודו. ואי בעית אימא: שאני רב אחא בר יעקב, דמופלג.

אמר רבא: ולאפרושי מאיסורא - אפילו בפניו שפיר דמי. רבינא הוה יתיב קמיה דרב אשי, חזייה לההוא גברא דקא אסר ליה לחמריה בצינתא בשבתא, רמא ביה קלא ולא אשגח ביה. אמר ליה: ליהוי האי גברא בשמתא! - אמר ליה: כי האי גוונא מי מתחזא כאפקרותא? - אמר ליה "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". כל מקום שיש בו חילול השם - אין חולקין כבוד לרב.

אמר רבא: בפניו - אסור, וחייב מיתה, שלא בפניו - אסור, ואין חייב מיתה. ושלא בפניו לא? והא תניא, רבי אליעזר אומר: לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש - "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח", אמרו: אף על פי שהאש יורדת מן השמים - מצוה להביא מן ההדיוט. ותלמיד אחד היה לו לרבי אליעזר שהורה הלכה בפניו. אמר רבי אליעזר לאימא שלום אשתו: תמיה אני אם יוציא זה שנתו. ולא הוציא שנתו. אמרה לו: נביא אתה? אמר לה: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: כל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה. ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: אותו תלמיד יהודה בן גוריא שמו, והיה רחוק ממנו שלש פרסאות. - בפניו הוה. - והא רחוק ממנו שלש פרסאות קאמר! - וליטעמיך שמו ושם אביו למה? אלא: שלא תאמר משל היה.

האם אפשר להורות את ההלכה הזו במקום רבו? אמר לו: אפילו אכילת ביצה במאכל חלבי שאלו את רב חסדא כל שנותיו של רב הונא ולא הסכים להורות.

רב חסדא הורה בכפרים בימיו של רב הונא.

רב המנונא הורה במקום שנקרא חרתא דארגז בימיו של רב חסדא.

רבינא בדק סכין בבבל. אמר לו רב אשי: מדוע עשית כך? אמר לו: והרי רב המנונא הורה בחרתא דארגז בימיו של רב חסדא! אמר לו: אנחנו שמענו שלא הורה. אמר לו: נאמר שהורה ונאמר שלא הורה. בשנותיו של רב הונא רבו -  הוא לא הורה, ובשנותיו של רב חסדא, שהיה תלמיד חבר שלו, הורה. וגם אני תלמיד חבר שלך.

 

אמר רבא: תלמיד חכם יכול לבדוק סכין לצורך עצמו. רבינא הגיע למחוזא. הביא המארח סכין והראה לו. אמר לו: לך תראה לרבא. אמר לו: האם לא סובר אדוני מה שאמר רבא שתלמיד חכם בודק לעצמו? – אמר לו? אני קונה זאת ממך ואיני מקבל בחינם.

ר' אלעזר מהגרוניא ורב אבא בר תחליפא הגיעו לבית רב אחא בנו של רב איקא, במקומו של רב אחא בר יעקב. רצה רב אחא בנו של רב איקא לעשות להם עגלה משולשת והביא להם סכין והראה להם. אמר לו רב אחא בר תחליפא: האם כבודו אינו חושש לכבודו של הזקן? אמר לו ר' אלעזר מהגרוניא: כך אמר רבא: תלמיד חכם בודק לעצמו. בדק, ונענש על כך ר' אלעזר מהגרוניא. והרי אמר רבא תלמיד חכם רואה לעצמו!? זה היה מקרה שונה, כי התחילו לדבר בכבודו. ואם תרצה אמור: שונה רב אחא בר יעקב, שהיה זקן מופלג.

אמר רבא: ולהפריש אדם מאיסור אפילו בפני רבו מותר. רבינא היה יושב לפני רב אשי. ראו איש אחד שקושר את חמורו לדקל בשבת. צעק עליו רבינא, ולא השגיח בו. אמר: יהיה אותו אדם בנידוי! אמר רב אשי: האם דבר כזה לא נראה כהפקרות? אמר לו: "אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לנגד ה'". כל מקום שיש בו חילול השם - אין חולקין כבוד לרב.

 

מהגמרא הזו ניתן ללמוד כמה דברים:

יש איסור להורות הלכה בפני רבו, גם בהלכות פשוטות המפורסמות לכל. אבל לאיסור זה יש כמה הסתייגויות:

א.     לצורך עצמו מותר. ואולי אם זהו זקן מופלג או שהתחילו לדבר בכבודו אסור.

ב.      להפריש מאיסור מותר.

ג.       אם זה בפני רבו, חייב מיתה, ואם לא בפניו אסור, אפילו במרחק של שלושה פרסאות - אך מי שעובר על האיסור הזה לא חייב מיתה.

 

אך ישנה גמרא אחרת, שממנה ניתן ללמוד שאם המרחק בין הרב לתלמיד הוא שלוש פרסאות מותר להורות הלכה:

2.     תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ה עמוד ב

 

תנחום בריה דרבי אמי איקלע לחתר, דרש להו: מותר ללתות חיטין בפסח. אמרו לו: לאו רבי מני דמן צור איכא הכא, ותניא: תלמיד אל יורה הלכה במקום רבו, אלא אם כן היה רחוק ממנו שלש פרסאות כנגד מחנה ישראל! - אמר להו: לאו אדעתאי.

 

ישנה, לכאורה, סתירה בין שתי הסוגיות: האם מותר ללמד הלכה אם הוא רחוק יותר משלוש פרסאות? אמנם, לכאורה ניתן לתרץ באופן פשוט: תנחום היה תלמיד חבר של ר' מני, וממילא במרחק של שלוש פרסאות מותר לו ללמד, כפי שראינו בעירובין, שלתלמיד חבר מותר להורות במרחק מרבו. אלא שהתשובה הזו אינה יכולה לספק, שהרי המקור לדין שלוש פרסאות נלמד ממשה רבנו, כפי שמעיר רש"י שם:

 

3.     רש"י, מסכת סנהדרין דף ה עמוד ב

 

כנגד מחנה ישראל - דכל מאן דבעי מילתא אזיל לגבי משה דכתיב (שמות לג) "וְהָיָה כָּל מְבַקֵּשׁ ה' יֵצֵא אֶל אֹהֶל מוֹעֵד אֲשֶׁר מִחוּץ לַמַּחֲנֶה". אף על גב שהמחנה שלש פרסאות ואתו לגבי משה רבותא דמשה שאני, מחנה ישראל שלש פרסאות דכתיב (במדבר לג) "ויחנו על הירדן מבית הישימות עד אבל השטים" ואמר רבה בר בר חנה: לדידי חזי לי ההוא אתרא, והוה תלתא פרסי בעירובין (נה, ב) וביומא (עה, ב).

 

מכיון שהמקור לדין שלוש פרסאות הוא ממשה רבנו, הרי שמוכח שגם ברב מובהק מותר להורות הלכה במרחק הגדול יותר משלוש פרסאות. ומדוע, אם כן, הגמרא בעירובין אומרת שאסור?

מסביר התוספות כך:

4.     תוספות, מסכת סנהדרין דף ה, ב ד"ה אלא אם כן

 

ודוחק לומר דחרתא דארגיז תוך ג' פרסאות היה ועוד דאמרינן התם (שם) בפניו אסור וחייב מיתה ושלא בפניו אסור ואין חייב מיתה משמע התם מתוך הסוגיא דתוך שלש פרסאות חשוב בפניו וחוץ של ג' שלא בפניו ונראה דהתם מיירי בלא נטל רשות מרבו.

 

כלומר שלפי תירוצו של התוספות מותר לאדם להורות הלכה במרחק של שלוש פרסאות מרבו אם נטל רשות מרבו. אך אם לא נטל רשות מרבו, אין להורות הלכה כל עוד רבו חי.

ואולם, יש להבדיל בין האיסור להורות הלכה בפני רבו לבין האיסור להורות הלכה ללא קבלת היתר הוראה מרבו. האיסור להורות הלכה בפני רבו היא חלק מכבוד רבו, ואילו האיסור להורות הלכה בלא נטילת היתר הוראה מרבו נועדה למנוע הוראה מוטעית.

לפי זה לא ברור מדוע הגמרא בעירובין מקשרת את האיסור לומר הלכה לדיני כבוד הרב.

 

הרמב"ם פסק כך:

 

 

5.     משנה תורה לרמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק ה הלכות ב - ד

 

איזהו חולק על רבו? זה שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים, ואע"פ שרבו במדינה אחרת, ואסור לאדם להורות בפני רבו לעולם, וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה.

היה בינו ובין רבו י"ב מיל ושאל לו אדם דבר הלכה מותר להשיב, ולהפריש מן האיסור אפילו בפני רבו מותר להורות, כיצד כגון שראה אדם עושה דבר האסור מפני שלא ידע באיסורו או מפני רשעו יש לו להפרישו ולומר לו דבר זה אסור ואפילו בפני רבו ואע"פ שלא נתן לו רבו רשות, שכל מקום שיש חילול השם אין חולקין כבוד לרב. במה דברים אמורים? - בדבר שנקרה מקרה, אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות לכל שואל אפילו הוא בסוף העולם ורבו בסוף העולם אסור לו להורות עד שימות רבו אלא אם כן נטל רשות מרבו, ולא כל מי שמת רבו מותר לו לישב ולהורות בתורה, אלא אם כן היה תלמיד שהגיע להוראה.

 

מסביר הלחם משנה שהסיבה שהרמב"ם הדגיש את המושג של קביעת מדרש היא כדי לתרץ את הקושיה של התוספות: במסכת עירובין מדובר על קביעת מדרש, וזה אסור בכל מקרה בחייו של הרב, ואילו במסכת סנהדרין מדובר על תשובה אקראית, וזה אסור רק בתוך התחום של ג פרסאות (יב מיל).

מוכח שהרמב"ם הבין שגם בלא נטילת רשות מותר לענות לדבר הלכה, בתנאי שאין הדבר סמוך לרבו. ולכאורה יש להבין: הרי עניין נטילת הרשות אינו קשור לכבוד הרב אלא לטעות בהוראה, ומדוע, אם כן, יהיה מותר לאדם להורות ללא נטילת רשות?

 

התשובה היא שכנראה שהרמב"ם הבין שגם עניין ההוראה בפני רבו אינו רק בגלל כבוד הרב, אלא בגלל שזה יכול לגרום לתקלה לצאת מתחת ידו. וראיה לדבר זה אפשר להביא מהגמרא בכתובות. הגמרא עוסקת בשאלה האם אשה שילדה יכולה להתחתן מחדש, או שחוששים שהיא תתעבר מבעלה החדש, וזה יכחיש את החלב שנועד להניק את התינוק של בעלה הקודם. ר' יהודה ובית הלל סוברים שמותר להתחתן אחרי שמונה עשר חודשים, ואילו ר' מאיר ובית שמאי סוברים שיש להמתין עשרים וארבעה חודשים. רשב"ג מוסיף על כך שלכל אחת מהדעות אפשר להפחית שלושה חודשים, כי אפילו אם היא תתעבר מבעלה השני, החלב אינו מתכחש עד שלושה חודשי הריון. מכאן שלפי דעת ר' יהודה ובית הלל אשה מינקת יכולה להינשא אחרי חמשה עשר חודשים, לכאורה:

6.     תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ס עמוד ב

 

 

תרגום

רץ אחריו שלוש פרסאות, ואולי פרסה אחת בחול, להגיד לו שטעה בהוראתו, אך לא השיג אותו. אמר אביי: זה מה שאמרו חכמים שאפילו אכילת ביצה במאכל חלבי אין להורות במקום רבו. לא משום שזה זלזול ברבו, אלא משום שאין הדבר מסתייע לומר דין אמת, שהרי אני למדתי את הדבר הזה של רב ושמואל, ובכל זאת שכחתיו.

אריסיה דאביי אתא לקמיה דאביי, אמר ליה: מהו ליארס בחמשה עשר חדש? אמר ליה: חדא, דר"מ ורבי יהודה - הלכה כרבי יהודה, ועוד, בית שמאי ובית הלל - הלכה כבית הלל, ואמר עולא: הלכה כרבי יהודה, ואמר מר עוקבא: לי התיר רבי חנינא לשאת לאחר חמשה עשר חדש, כל שכן דאת ליארס. כי אתא לקמיה דרב יוסף, א"ל, רב ושמואל דאמרי תרוייהו: צריכה להמתין עשרים וארבעה חדש, חוץ מיום שנולד בו וחוץ מיום שנתארסה בו;

 

רהט בתריה תלתא פרסי, ואמרי לה פרסא בחלא, ולא אדרכיה. אמר אביי, האי מילתא דאמור רבנן: אפילו ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה, לא משום דמיחזי כאפקירותא, אלא משום דלא מסתייעא מילתא למימרא, דהא אנא הוה גמירנא ליה להא דרב ושמואל, אפי' הכי לא מסתייעא לי מילתא למימר.

 

ומעירים התוספות שם שלפי ההסבר הזה, שאין מדובר רק בזלזול בכבוד הרב אלא גם באפשרות של טעות בהוראה, הרי שגם אם הרב מוחל על כבודו אין להורות הלכה במקום רבו, כי לא מסתייע מילתא שהדין יהיה נכון.

 

הסתייגויות לדין זה:

הגדרת רבו - האם דוקא רבו מובהק או כל רב?

 

הגמרא במסכת בבא מציעא מדברת על הגדרת רב לכמה דינים, ומביאה מחלוקת:

7.     תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף לג עמוד א

 

היה אביו ורבו נושאין משאוי - מניח את של רבו, ואחר כך מניח את של אביו. היה אביו ורבו בבית השבי - פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו. ואם אביו חכם - פודה את אביו ואחר כך פודה את רבו.

תנו רבנן: רבו שאמרו - רבו שלמדו חכמה, ולא רבו שלמדו מקרא ומשנה, דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר: כל שרוב חכמתו הימנו. רבי יוסי אומר: אפילו לא האיר עיניו אלא במשנה אחת - זה הוא רבו. אמר רבא: כגון רב סחורה, דאסברן זוהמא ליסטרון. שמואל קרע מאניה עליה ההוא מרבנן דאסבריה "אחד יורד לאמת השחי ואחד פותח כיוָן". אמר עולא: תלמידי חכמים שבבבל עומדין זה מפני זה, וקורעין זה על זה. ולענין אבדה במקום אביו - אינן חוזרין אלא לרבו מובהק.

 

נחלקו ר' מאיר ור' יהודה ור' יוסי האם הדינים של השבת האבדה עוסקים רק ברבו מובהק או גם במי שלימד אותו הלכה. האם המחלוקת הזו נאמרה גם לגבי האיסור להורות הלכה בפני רבו? כנראה שגם ר' יוסי יודה שכאן מדובר דוקא ברבו מובהק, שהרי אחרת לא נוכל למצוא שני רבנים שיורו הלכה באותו דור. וכך כותב בפירוש המהרי"ק בסימן קסט (בשו"ת המודפס זה בסימן קסז), שחייבים להבין כך את הרמב"ם.

 

על איזה סוג של פסק הלכה מדובר?

השו"ע פסק את הדברים באופן מפורט, ואנו נחסוך את העיון במרבית מקורותיו:

 

 

8.     שולחן ערוך יורה דעה סימן רמב, סעיפים ג - ט

 

איזהו חולק על רבו? כל שקובע לו מדרש ויושב ודורש ומלמד שלא ברשות רבו, ורבו קיים אף ע"פ שהוא במדינה אחרת.

הגה: אבל מותר לחלוק עליו באיזה פסק או הוראה, אם יש לו ראיות והוכחות לדבריו שהדין עמו.

אסור לאדם להורות לפני רבו לעולם, וכל המורה לפניו חייב מיתה.

הגה: ואפילו נטילת רשות לא מהני תוך שלשה פרסאות, אם הוא רבו מובהק.

ואם הוא רחוק מרבו י"ב מיל, ושאל לו אדם דבר הלכה בדרך מקרה, יכול להשיב. אבל לקבוע עצמו להוראה ולישב ולהורות, אפילו הוא בסוף העולם, אסור להורות עד שימות רבו או עד שיתן לו רשות.

הגה: וכל זה ברבו מובהק, אבל בתלמיד חבר, אפילו תוך שלשה פרסאות שרי. וי"א דמ"מ לפני רבו ממש אסור, ואפילו שלא בפניו ממש, אם התחילו בכבוד הרב לומר שישאלו לרב, או שהרב מופלג בחכמה וזקנה, אין להורות בעירו.

וי"א דתלמיד גמור תוך יב מיל חייב מיתה, אם הוא מורה. חוץ ליב מיל, פטור אבל אסור.

הגה: וי"א דדוקא ברגיל לבא לעירו של תלמיד. אבל אם אינו רגיל לבא שם, רק בדרך אקראי, מותר, כל שהוא חוץ לג' פרסאות.

תלמיד חבר תוך י"ב מיל, פטור אבל אסור. וחוץ לי"ב מיל, מותר. אע"פ שנטל רשות מרב אחד, לא סגי, עד שיטול רשות מכל רבותיו המובהקים.

הגה: והאי מובהקים לא מיירי כשאר רבו מובהק שרוב חכמתו ממנו, דא"כ לא אפשר להיות לו הרבה רבותיו מובהקים, אלא ר"ל תלמיד גמור, לאפוקי תלמיד חבר דהיינו שנתגדל בתורה ונעשה חבר לרבו, דהיינו שהוא קרוב להיות גדול כרבו. מיהו יש חולקין וסבירא להו דאי קבל רשות מרבו אחד, מהני להורות חוץ לג' פרסאות. אבל תוך ג' פרסאות, לא מהני ליה. וי"א דכל שאינו רבו מובהק, דהיינו שאין רוב חכמתו ממנו, תלמיד חבר הוא.

...

לא מקרי הוראה אלא בשמורה על מעשה שבא לפניו, אבל אם שאלו לתלמיד הלכה כדברי מי, יכול לומר מה שבדעתו, כיון שאינו מורה על מעשה שבא לפניו.

לא מקרי הוראה אלא בדבר שיש בו חידוש לשואל, אבל בהוראה ידועה שהיא פשוטה לכל, כגון נותן טעם לפגם או לבטל איסור בששים וכיוצא באלו, מותר.

יש מי שכתב שכל הכתוב בספרים מפסקי הגאונים יכול להורות בימי רבו, רק לא יורה דבר מלבו ולא יסמוך על ראיותיו לדמות מילתא למילתא מעצמו.

 

 

האם הדינים האלה קיימים גם היום?

ראינו בשו"ע שהוא מביא בשם יש מי שאומר שמה שכתוב בספרים יכול להורות, מה שאסור הוא רק לדמות מילתא למילתא. אבל האמת היא שהדבר הזה לא מסתדר כל כך עם דברי הגמרא שעסקה בביעתא בכותחא ובמגילת תענית. הראשונים נדחקו להסביר את הביעתא בכותחא כשאלה עמוקה יותר מאשר סתם לאכול ביצים עם חלב (כגון ביצה שנמצא בתרנגולת שנשחטה, עיין בתוס'), ובמגילת תענית שהיתה מוגדרת כמגילת סתרים כיון שלא היו רגילים לכתוב את התורה שבע"פ.

אבל יש שכתבו שצריך לחלק באופן עקרוני בין דינים שהיו בזמן הגמרא למצב כיום:

9.     ארחות חיים (ר' אהרון הכהן מלוניל, המאה ה-13, פרובנס) הלכות ת"ת אות כא

 

והרב משה מאיורא רבו של ר' יונה ז"ל ואחיו ר' שמואל דאיורא כתבו באגרותיהם:  מיום שגלו אבותינו וחרב בית מקדשנו ונשתבשו הארצות ונתמעטו התורות והלבבות, אין לנו עוד לומר 'מורא רבך כמורא שמים', וכל הדינין הראויין לעשות תלמיד לרב נתבטלו, כי הגמרות והפירושים והחידושים והחיבורים הם המורים האנשים, והכל לפי פקחות הלבבות. ולכך היו רגילים שבעירם יחזיק התלמיד מדרש, ולא אמרינן בהא 'כל המורה הלכה לפני רבו חייב מיתה', וכן יסתור דבריו התלמיד לרב אם יוכל לפי פלפולו.

 

10.שו"ת מהרי"ק (ר' יוסף קולון, המאה ה-15, איטליה) סימן קסט

 

והנה אמת כי הייתי סבור דלעניין מה שאמרו שתוי אל יורה הוא שחלק הסמ"ק מצור"ך אבל לא לעניין הוראה במקום רבו דבהא אין נראה לחלק בין דורות הראשונות לדורות הללו כדמוכח בריש הדר (דף סב) גבי ההיא דמגילת תענית כדכתב מר אמנם אין עתה סמ"ק מצור"ך בידי ואי תניא תני' ונחזור לדברינו דודאי נראה לע"ד דאין להקל להורות תלמידים במקום רבם אפילו בזמן הזה אמנם דוקא בתלמיד מובהק...

 

אבל אם הדברים נכונים, הרי שנשאלת השאלה מדוע השו"ע פסק את הדברים באופן גורף, והרי בזמן השו"ע כבר למדו מתוך ספרים והוא לא כתב הלכות שלא נהגו בזמנו! מסביר הרבי מצאנז כך:

11.דברי יציב (ר' יקותיאל יהודה הלברשטם, המאה ה-20, גליציה וישראל) יו"ד קלא

 

ועיין בנוצר חסד אבות פ"ו בשם הבעש"ט, שאם רבו צדיק וחסיד מקבל ממנו רושם אחד או אות אחת הארה בנפשו ורושם אלקות ופרה ורבה אצלו הקדושה עד שמאות אחת שנדבק בנפשו נעשה כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק וכו', וכן קבלנו שהרמב"ם קורא להר"י מגאש רבי שבעת פטירתו של ר"י אבן מגאש היה הרמב"ם בן חמש שנים וקרא אותו וסמך ידו עליו ונחה רוחו של הקדוש עליו, ועי"ז זכה להשגה עצומה ונוראה, ובזה נעשה לו רבו מובהק שלמד רוב חכמתו ממנו עכלה"ק, [וע"ע בעש"ט על התורה פרשת ואתחנן אות ס"א וס"ב].

ונראה שלכן נכתב בשו"ע הלכה זו של רבו מובהק, שאם יזכה אחד להתעלות להגיע למדרגה זו יהא שולחנו ערוך לפניו לדעת המעשה אשר יעשה. ומ"מ העלימו ולא כתבו להדיא שאין דין רבו מובהק בסתם תלמיד ורב פן יפרצו פרץ וכנ"ל ממהרשד"ם ודו"ק.

 

אגב, הסברא הזו גם מביאה לידי חומרא גדולה, שאותה כתב ה'שבות יעקב': מי שפוסק הלכה חייב 'להתייעץ' קודם כל עם הספרים שיש בידינו, ואסור לו להורות הלכה ללא עיון בספר, שהרי זה כאילו מורה הלכה בפני רבו:

 

12.שו"ת שבות יעקב (ר' יעקב רישר, המאה ה-18, צרפת) חלק ב סימן סד

 

מהמופלא מהור"ר בנימין כ"ץ מקראקא בהיותו מ"צ בברוסיל וז"ל בשבוע זו הייתי בקרומביך על סעודת אירוסין ומדי עברי לשם נער רץ אחרי ובידו בית הכוסת ומחט תחובה בו באורך הדופן והנה כראותי אותו מיד הטרפתי אף שלא היה בידי שום ספר אף ע"פ כן אין זו צריך לפנים...

תשובה הנני באמת תחלת דהאי הוראה אף שיש לו על מה שיסמכו מ"מ לא טוב עשה שהטריף מיד בלתי עיון בספר אף שהיה פשוט בעיניו עיני פקיחין מ"מ התורה חס על ממון של ישראל והיה מן הראוי להיות מתון בהוראה וכבר אמרו חז"ל אסור לתלמיד להורות במקום רבו אא"כ רחוק ממנו ג' פרסאות ומכ"ש שרבינו הן הן הספרים אשר נתפשטו בקרב ישראל ראוי לכל מי שהגיעו להוראה שלא יורה שום הוראה בלתי עיון תחלה בספר וכן קבלתי מרבותי נוחי נפש הגאוני' זצ"ל וביחיד שמעתי כן ממוח"ז זצ"ל הגאון המפורסם אב"ד ור"מ מהר"ש זצ"ל שהיה זקן יושב בישיבה וכסא הוראה בק"ק פראג זה ארבעים שנה ואעפ"כ לא הור' בלתי עיין בספר תחלה מה"ט וסמך לדבר אז לא אבוש בהביטי וגו' ובר מן דין ראוי לעשות כן במקום שאין בני תורה שלא יחשדו ויאמרו עמא דארעא שמחמירין עליהם שלא כדין מפני חסידות וכה"ג ואין חושש להפסיד ממונם שהרי הורה כן מבלי עיון בספר.

אך ערוך השולחן כתב בחריפות נגד החומרא הזו. ואלו דבריו:

 

13.     ערוֹך השולחן (ר' יחיאל מיכל אפשטיין, המאה ה-19, רוסיה הלבנה) יו"ד רמב, לה

 

יש שכתבו שכמו שאסור להורות במקום רבו, כמו כן אין להורות בלתי עיון בספר, שהמה רבותינו ואין להורות במקום רבו. ואלו דברים שאין בהם טעם, ולא חזינא לרבנן קשישאי דעבדי הכי. דבשלמא במקום רבו הוי בזיון במה שלא שאלו לרבו, אבל בזה לא שייך בזיון, והכל יודעים שכל שאנו מורים המה מדברי רבותינו הפוסקים ואין לחוש כלל לזה.

 

דבר מעניין כותב ר' חיים מוולוז'ין בפירושו 'רוח חיים' על פרקי אבות, על המשנה (א, ד) 'והוי מתאבק בעפר רגליהם':

 

14.רוח חיים (ר' חיים מוולוז'ין, המאה ה-18, רוסיה הלבנה), אבות א, ד

 

יתכן לפרש כי במ"ח דברים שהתורה נקנית בהם כמבואר לקמן, אחד מהם הוא המחכים את רבותיו על ידי שאלותיו החריפים, וממילא רווחא שמעתתא. והנה הלימוד נקרא מלחמה. כמו שאמרו (סנהדרין קיא, ב) מלחמתה של תורה. אם כן גם התלמידים לוחמים יקראו. וכמו שאמרו חכמינו זכרונם לברכה (קידושין ל, ב) "לא יבושו ... כי ידברו את אויבים בשער -  אפילו אב ובנו הרב ותלמידו נעשו אויבים זה את זה ואינם זזים משם" וכו'. אסור לו לתלמיד לקבל דברי רבו כשיש לו קושיות עליהם. ולפעמים יהיה האמת עם התלמיד. וכמו שעץ קטן מדליק את הגדול. וזה שאמרו "יהי ביתך בית ועד לחכמים והוי מתאבק" מלשון "ויאבק איש עמו" שהוא ענין התאבקות מלחמה, כי מלחמת מצוה היא. וכן אנו נגד רבותינו הקדושים אשר בארץ ונשמתם בשמי מרום, המחברים המפורסמים וספריהם איתנו, הנה  על ידי הספרים אשר בבתינו בתינו הוא בית ועד לחכמים אלה, הוזהרנו גם כן וניתן לנו רשות להתאבק וללחום בדבריהם ולתרץ קושייתם, ולא לישא פני איש רק לאהוב האמת. אך עם כל זה יזהר בנפשו מלדבר בגאוה וגודל לבב אשר מצא מקום לחלוק, וידמה כי גדול הוא כרבו או כמחבר הספר אשר הוא משיג עליו, וידע בלבבו כי כמה פעמים לא יבין דבריו וכוונתו. ולכן יהיה אך בענוה יתירה. באמרו אם איני כדאי, אך תורה היא. וזהו שאמרו 'הוי מתאבק' כנזכר לעיל, אך בתנאי 'בעפר רגליהם', רוצה לומר בענוה והכנעה ולדון לפניהם בקרקע.

 

 

קטגוריה: מסכת עירובין
AtarimTR