ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

מסכת עירובין סה "נכנס יין יצא סוד"

בס"ד                                                                                                    יד סיון תשע"ג

 

עירובין סה

נכנס יין יצא סוד

 

בשבוע שעבר למדנו על מימרות של חז"ל הקשורות ליין, שחלקן מוכרות לנו, וחלקן הפכו להיות דיון ארוך דוקא בהלכה:

 

1.     תלמוד בבלי מסכת עירובין דף סה עמוד א

אמר ר' חנינא: כל המתפתה ביינו יש בו מדעת קונו, שנאמר "וַיָּרַח ה' אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ" וגו'. אמר רבי חייא כל המתיישב ביינו - יש בו דעת שבעים זקנים, יין ניתן בשבעים אותיות, וסוד ניתן בשבעים אותיות, נכנס יין יצא סוד. אמר רבי חנין: לא נברא יין אלא לנחם אבלים ולשלם שכר לרשעים, שנאמר "תְּנוּ שֵׁכָר לְאוֹבֵד וְיַיִן לְמָרֵי נָפֶשׁ". אמר רבי חנין בר פפא: כל שאין יין נשפך בתוך ביתו כמים - אינו בכלל ברכה, שנאמר "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ". מה לחם שניקח בכסף מעשר - אף מים שניקח בכסף מעשר. ומאי ניהו - יין, וקא קרי ליה מים. אי נשפך בביתו כמים - איכא ברכה, ואי לא - לא. אמר רבי אילעאי: בשלשה דברים אדם ניכר: בכוסו, ובכיסו, ובכעסו. ואמרי ליה: אף בשחקו.

 

א. המתפתה ביינו

רש"י מסביר שהכוונה שהאדם נינוח, ועם קצת יין אפשר לרכך אותו מכעסו. אך המהרש"א מסביר באופן שונה במקצת:

 

2.     מהרש"א (ר' שמואל אליעזר הלוי איידלס, המאה ה-16, פולין), עירובין סה, א

 

ונראה לפרש לפי שמדרך איש שיחטא לחבירו, הוא מדרך ארץ לפייסו במשתה וביינו. וקאמר דאם חבירו אינו מדקדק בכך להתפייס ביין של מי שחטא כנגדו בדבר אחד, אבל הוא מתפתה ומתפייס מחבירו שחטא כנגדו ביין של עצמו, הרי זה יש בו מדעת קונו. שנאמר 'וירח ה'... לא אוסיף לקלל'. שרוצה הקב"ה להתפייס בקרבן בשלו, כדכתיב "אִם אֶרְעַב לֹא אֹמַר לָךְ כִּי לִי תֵבֵל וּמְלֹאָה"ּ. ופירוש זה מדוקדק קצת שאמר ביינו בוי"ו ולא קאמר ביין.

 

ב. נכנס יין יצא סוד

בדרך כלל מפרשים את המימרא הזו בכך שאדם שנשאר צלול גם אחרי שהוא שתה יין, סימן שהוא בדרגה גבוהה. אבל פירוש יפה מצאתי ב'גאון יעקב' (מודפס עם ה'עין יעקב') שלא נודע מי מחברו:

 

3.     גאון יעקב, עירובין סה, א

נכנס יין יצא סוד: מרגלית טובה טמונה בזה. והוא כי עיקר גילוי סודו יתברך לבני בחוניו אשר בארץ לא נמצא רק בשלושה כתות באומה הקדושה ישראלית. והוא:

א. כת יראים. ככתוב (תהלים כה, יד): "סוֹד ה' לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם".

ב. כת ישרים. ככתוב (משלי ג, לב): "כִּי תוֹעֲבַת ה' נָלוֹז וְאֶת יְשָׁרִים סוֹדוֹ".

ג. כת נביאים. ככתוב (עמוס ג, ז): "כִּי לֹא יַעֲשֶׂה ה' א-לוקים דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים".

וזולת אלה השלוש כתות אנשים לא נמצא בכל תנ"ך שנאמר עליו כי בא בסוד ה'. והוא שרמזו התלמודים באמרם ז"ל 'נכנס יין' - רוצה לומר כי בהיכנס ובהתקבץ אלה השלוש כתות אנשים שרמוזים בר"ת יי"ן, והוא יראים, ישרים נביאים, אז 'יצא סוד', כי יתגלה להם סוד ה'. וכנסת ישראל האומה ביקשו ממנו יתברך "ישקני מנשיקות פיהו" ישפע רוב חכמתו עלינו וגלוי א-לקותו כי ראוי לו לידבק באומה הישראלית בעבור כי טובים דודיך מיי"ן, רוצה לומר כי נמצאו להם השלוש כתות הרמוזים במלת יין, ובהם יתגלו הטובות של הדור ההוא.

ג. יין נשפך כמים

 

מה הכוונה שהיין נשפך כמים? האם באמת יין בכמות כזו גדולה הוא תמיד סימן של ברכה? מסביר ה'בן איש חי' את הדברים בכמה אופנים מעניינים:

 

4.     בן יהוידע (ר' יוסף חיים, המאה ה-19, בבל) עירובין סה, ב

 

כל יין שאין נשפך בבית כמים אינו בכלל ברכה. נ"ל בס"ד יש אדם שותה יין מעט כפי שיעור כוחו שאינו משתכר בו, וזה תמצאהו סוף שתיה כתחלת שתיה שאינו משתנה כלל ואינו ניכר ששתה יין. הנה שתיית יין כזאת היא בכלל הברכה. אבל יש אדם ששותה יותר מדאי עד שמשתכר ומשתנה דסוף שתיה אינו כתתלת שתיה אין זה בכלל ברכה. והנה אותיות יין אינם נקראים מסיפא לרישא כמי שנקראים מרישא לסיפא, אבל אותיות מים שזה הסוף עם הראש דנקראים מסיפא לרישא כמו שנקראים מרישא לסיפא. וידוע שגופו של אדם נקרא בית וכמ"ש בקהלת "עד אשר לא יזועו שומרי הבית" וז"ש כל יין שאין נשפך בבית ר"ל בגוף האדם כמים, כלומר בדוגמת אותיות מים שהם שוים הסוף עם הראש שנקראים מים מסיפא לרישא כן הוא לא ישפוך בבנינו יין שיעור רב אשר ישתנה סוף השתיה מתחלת השתיה אינו בכלל הברכה.

או יובן בס"ד אומרו כמים כי אותיות מים תוכם שהוא מילואם שוה ממש עם מספר פשוטם הגלוי משא"כ אותיות יין מלואם ישתנה שיש בו תוספת וא"ו וכמ"ש המפרשים על מדרש פליאה כמים הפנים לפנים למה מים ולא יין מפני הוא"ו שבנתים. וכן אם השותה אינו משתנה תוכו על מה שהיה נראה בגלוי שלו ה"ז בכלל ברכה. ואם ישתנה הפך מן הגילוי ע"י שתיית היין אין זה בכלל ברכה.

ובאופן אחר נ"ל בס"ד אומרו נשפך כמים היינו כמו המים שאין אדם רוצה לשתות יותר מכדי רווי צמאונו אלא שותה כדי הצורך דוקא, כן הוא אינו שופך בבטנו יין מרובה יותר משיעור הראוי לו.

 

 

ד. כוסו, כיסו וכעסו

 

למה דוקא שלושת הדברים האלה הם הללו שאדם ניכר בהם?

 

המהרש"א מסביר כך:

5.     מהרש"א (ר' שמואל אליעזר הלוי איידלס, המאה ה-16, פולין) עירובין סה, ב

לפי שהמידות נחלקים בכלל לשלושה חלקים, והם טוב לשמים וטוב לבריות וטוב לעצמו... וזה שאמר בכיסו - שהוא נושא ונותן באמונה עם הבריות, דהיינו שהוא ניכר בכיסו טוב לבריות, וכן בהיפך, רע לבריות. ובכוסו - שמיושב ביינו, הרי זה טוב לעצמו, לא כאותן שאומר עליהן (משלי כג): "לְמִי אוֹי לְמִי אֲבוֹי... לַמְאַחֲרִים עַל הַיָּיִן". ובכעסו - שאם אינו כועס הוא טוב לשמים, אבל כל הכועס אמרו בו כאילו עובד עבודה זרה, דהיינו רע לשמים.

 

ואילו הרב חנוך זונדל בפירושו 'עץ יוסף' (מודפס בעין יעקב) כותב כך:

 

6.     עץ יוסף (הרב חנוך זונדל, המאה ה-19, פולין) עירובין סה, ב

כי לפי שיכול האדם להטמין מידותיו הרעים בחובו ולהראות את עצמו כשר וישר לעיני בני האדם. ותוכו טומאה רצוצה. ואמר ר' אילעאי כי בשלושה דברים הללו יצא הפרשדונה הטמונה בתוך אהלו ולא יוכל עוד הצפינו:

א.     בכוסו - שהכוס מלא חמר מבלבל ומחליש את המשכיל הגובר על הטבע. אז יעשה הטבע את שלו ואז יתגלה עניינו וטבעו. (וזהו שאמרו לעיל "נכנס יין יצא סוד', כלומר כן הוא בטבע כי הדברים הטמונים בו ומתוארים סוד יצא אז בכוסו. וזה הואיל ולא יצא סודו ודאי שלא נמלט מאחד משני דברים: אם שבאמת אין בחוּבּוֹ כל מום רע, או שהשכל הוא גדול ואמיץ כח שגם יינו אינו מחלישו. בזה ניכר שאדם גדול הוא ודומה לשבעים סנהדרין).

ב.      בכיסו - והיינו כי אף שהדיבור והמבט יש לו שפת חלקות בלב ולב ידברו להיות שומעין טועים בו כי כולו טוב, אומנם היכא דאיכא חסרון כיס מוקצה הוא ואסור ליגע בו. אולם שלח נא ידך וגע בכל אשר לו וקנייניו אם לא על פניך יברכך.

ג.       בכעסו - והיינו שגם הוא דומה ליין שמחליש כח השכל וכאמז"ל, "מכיון שבא לכלל כעס בא לכלל טעות", כלומר שוב אין השכל מושל בו ואז הטבע יעשה את שלו ויתגלו מדותיו.

 

הדבר מזכיר את דברי ר' זירא, שלמדנו בסוף מסכת שבת:

7.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד א

 

האי מאן דבמאדים יהי גבר אשיד דמא. אמר רבי אשי: אי אומנא, אי גנבא, אי טבחא, אי מוהלא. אמר רבה: אנא במאדים הואי! - אמר אביי מר נמי עניש וקטיל.

 

והנה, אצל רבה הכח המושכל היה כל כך חזק, שהוא מעולם לא ידע שבתוכו טמונים כוחות של רצח, שהרי הוא נולד במזל מאדים. מתי הדבר הזה התגלה:

 

8.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ז עמוד ב

 

אמר רבא: מיחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי. רבה ורבי זירא עבדו סעודת פורים בהדי הדדי, איבסום, קם רבה שחטיה לרבי זירא. למחר בעי רחמי ואחייה. לשנה אמר ליה: ניתי מר ונעביד סעודת פורים בהדי הדדי! - אמר ליה: לא בכל שעתא ושעתא מתרחיש ניסא.

 

מדיני הבדלה

א. לשפוך את היין

 

מקור המנהג לשפוך את היין הוא מהסוגיה שלנו:

9.     שולחן ערוך אורח חיים סימן רצו סעיף א

 

סדר הבדלה: יין, בשמים, נר, הבדלה וסימנך יבנ"ה. וצריך ליזהר שלא יהא הכוס פגום. הגה: ונהגו לומר קודם הבדלה שעושים בבית: הנה א-ל ישועתי וגו' כוס ישועות אשא וגו' ליהודים היתה אורה וגו', לסימן טוב. ובשעת הבדלה יתנו עיניהם בכוס ובנר. ונוהגין לשפוך מכוס של יין על הארץ, קודם שסיים בפה"ג, כדי שלא יהיה הכוס פגום. וטעם השפיכה, דאמרינן: כל בית שלא נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה, ועושין כן לסימן טוב בתחלת השבוע. גם שופכין מן הכוס לאחר הבדלה ומכבין בו הנר ורוחצים בו עיניו, משום חיבוב המצוה.

 

לעניין שפיכת היין, הט"ז כותב שאין לעשות זאת בסוף ההבדלה אלא בעת שממלא את הכוס לפני ההבדלה:

 

10.טורי זהב (ר'דוד הלוי סגל, המאה ה-17, פולין) או"ח רצו סעיף קטן א

 

אין לזה פירוש. ובלבוש כתב שלא ישפוך עד שיתחיל תחילה הברכה כדי שלא תהיה תחילת הברכה על כוס פגום, ואין טעם לזה, דאם תחשוב זה לפגום הא גם סוף הברכה צריך להיות על הכוס שאינו פגום, דזה פשוט דכל הברכה תהיה על כוס ראוי לברכה. וטפי היה לו להמתין עד גמר הברכה. ותו  קשה הא אין שייך פגום אא"כ שותה ממנו!? ותו נראה דאין מנהג זה יפה לברך ברכה ולשפוך על הארץ דאין לך בזיון ברכה גדול מזה... אלא נראה לנהוג... שבשעה שממלא הכוס של ברכה להבדלה ימלאנו על כל גדותיו וישפוך עוד בעניין שישפוך על הארץ מחמת שהכלי מלא מאוד, וזה לסימן יין שנשפך כמים, ואח"כ לא ישפוך כלום. וזהו נכון מאוד, וכן נהגתי מעודי.

ובעיקר הפירוש של אומרם כל בית שלא נשפך בו יין כמים וכו' לא נ"ל דציוו חכמים לשפוך יין, דאדרבה יש איסור בזה... אלא נראה לי דכוונת רז"ל בנשפך יין כמים הוא בדרך זה דיש לומר למה אמר לשון דיעבד, דהיינו נשפך, ולא אמר כל בית שאין שופכין בו, אלא דנתכוונו לומר שלא יתרגז אדם בביתו, אפילו אם יארע לו היזק דהיינו שכבר נשפך יין בשוגג ע"י שום אחד מבני הבית, ודרכן של בני אדם להתרגז בשביל זה, על כן אמר כל בית שאין היין שנשפך שם בשוגג נחשב לו כאילו היה מים - אלא אדרבא היה מתרגז, אז אין בו סימן ברכה, דאמרינן בפ"ק בסוטה בכל בית שיש בו רוגז הוא סימן עניות ח"ו, וא"כ אין ראיה מכאן לשפוך יין לאיבוד אע"ג שמתכוין לסימן ברכה.

 

11.מגן אברהם (ר' אברהם אבלי הלוי גומבינר, המאה ה-17, פולין) או"ח סימן רצו סק"ב

 

שלא יהי' הכוס פגום - פי' שיש פגם וביזוי לכוס של ברכה כששופך ממנו קודם שישתה כמ"ש בהג"ה בשם ס"ח שלכך שופכין קודם סיום הברכה וכ"ה כתב ששמע בשם האר"י ז"ל שאסור לשפוך ומ"מ הוא נוהג לשפוך מן היין על פתח הבית שכן נהגו גדולים עכ"ל:

ובמטה משה כתב טעם לשפיכה ע"פ הקבלה ע"ש ומ"מ כתב דלא ישפוך בשעת ברכה אלא בשעה שמוזג ישפכנו מלא על כל גדותיו שישפך על הארץ וכ"כ בשל"ה והגהת י"נ בשם מהרו"ך רש"ל. וב"ש כתב לבטל השפיכה לגמרי משום ביזוי משקה וכמ"ש סימן קע"א ולדידן צ"ל דדבר מועט אין קפידא:

 

 

12.     משנה ברורה (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-19, ליטא) סימן רצו סק"ו

 

שופכין מן הכוס - היינו לאחר שתיה. ושתית הכוס תהיה בישיבה דאין שותין מעומד לכתחלה. נהגו הנשים שלא לשתות מכוס הבדלה. כוס של הבדלה רגיל המבדיל לשתותו כולו ואינו משקה ממנו בני ביתו [מ"א] ונראה שהטעם כדי שיוכל לברך ברכה אחרונה דכשישתה רק מלא לוגמיו יש ספק ברכה אחרונה וכמבואר לעיל סימן ר"י:

 

דברי המשנ"ב מביאים אותנו לשאלה נוספת: האם ההבדלה נעשית בעמידה או בישיבה?

 

ב. בעמידה או בישיבה?

13.תלמוד בבלי מסכת ברכות דף מג עמוד א

 

בא להם יין בתוך המזון. שאלו את בן זומא: מפני מה אמרו בא להם יין בתוך המזון - כל אחד ואחד מברך לעצמו, לאחר המזון - אחד מברך לכולם? - אמר להם: הואיל ואין בית הבליעה פנוי.

 

14.תוספות מסכת ברכות דף מג עמוד א ד"ה הואיל

 

צריך עיון קצת מהבדלה שאנו מבדילין ועומדים היאך אנו פוטרין זה את זה מיין ומהבדלה אחרי שאין אנו לא יושבים ולא מסובין ושמא י"ל מתוך שקובעין עצמן כדי לצאת ידי הבדלה קבעי נמי אכולה מילתא ולכך נאה וטוב למבדיל וגם לשומעים שישבו בשעת הבדלה שאז יהיה נראה כקבע ופוטר אותם.

 

15.ספר כלבו (ר' אהרון הכהן מלוניל, המאה ה-13, ספרד) סימן מא

 

ונהגו לומר הבדלות בנגינות במוצאי שבת משל למלך שמלוין אותו העם בשמחה ובשירים כך ישראל מלוין שבת כלתא ומלכתא בשמחה ובשירים וע"כ נכון להבדיל מעומד לכבוד המלך שאנו מלוין אותו ודרך לויה מעומד, וקדוש נמי שהוא כמו שאנו יוצאין לקראת המלך היה לנו לאומרו מעומד מזה הטעם אך לפי שאין קדוש אלא במקום סעודה צריך לישב דאי קאים ויתיב כחוכא ואטלולה.

 

16.שו"ת מהר"י ווייל (ר' יעקב וייל, המאה ה-15, גרמניה) סימן קצג

יש נוהגים לעמוד בשעת הבדלה וכן בכל ימות השנה נוהגים לעמוד. נ"ל הטעם משום דכתיב גבי הבדלה לכם שנאמר אשר הבדלתי לכם.

 

שתי סברות, אם כן, יש: מצד אחד לצורך הקביעות צריך לשבת - ואז לא רק המבדיל צריך לשבת, אלא גם כל הנוכחים. אך מצד כבוד המלך ראוי לעמוד. השו"ע והרמ"א אכן נחלקו בשתי הסברות האלה להלכה, ולכן הספרדים מקפידים לשבת בעוד האשכנזים מקפידים לעמוד. עם זאת, אם המבדיל אינו צריך להוציא אחרים ידי חובתם - עדיף שיעמוד בזמן ההבדלה, ואם מדובר בהבדלה שהיא גם קידוש (יקנה"ז), לכו"ע ישב:

 

17.שולחן ערוך אורח חיים סימן רצו סעיף ו

אומר הבדלה מיושב. הגה: וי"א מעומד, וכן נוהגין במדינות אלו, ואוחז היין בימין וההדס בשמאל ומברך על היין, ושוב נוטל ההדס בימין והיין בשמאל ומברך על ההדס, ומחזיר היין לימינו.  

 

ד. הפסוקים הנאמרים לפני הבדלה

לפני הבדלה אומרים פסוקים של ישועה. ראינו שהרמ"א כתב שאומרים את הפסוקים האלה רק בבית, והוא כתב שלושה פסוקים בלבד. אבל בדרך כלל זו ההבדלה המקובלת בנוסח אשכנז:

 

18.הבדלה, נוסח אשכנז

הִנֵּה אֵ-ל יְשׁוּעָתִי אֶבְטַח וְלא אֶפְחָד:

כִּי עָזִּי וְזִמְרָת יָ-הּ ה'. וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה:

וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂון. מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה:

לַה' הַיְשׁוּעָה. עַל עַמְּךָ בִרְכָתֶךָ סֶּלָה:

ה' צְבָא-ות עִמָּנוּ. מִשְׂגָּב לָנוּ אֱ-להֵי יַעֲקב סֶלָה:

ה' צְבָא-ות. אַשְׁרֵי אָדָם בּטֵחַ בָּךְ:

ה' הושִׁיעָה. הַמֶּלֶךְ יַעֲנֵנוּ בְּיום קָרְאֵנוּ:

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אורָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂון וִיקָר.                       כֵּן תִּהְיֶה לָנוּ:

כּוס יְשׁוּעות אֶשָּׂא. וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא:

 

אם כי יש כאלה שמדלגים על שלושת הפסוקים "ה' צְבָא-ות", "ה' צְבָא-ות", "ה' הושִׁיעָה", וזה כנראה היה הנוסח שהיה בידי הרמ"א. בנוסח עדות המזרח ישנם נוסחים רבים, וזהו הנוסח המורחב ביותר, כמדומני:

 

19.הבדלה, נוסח עדות המזרח

רִאשׁוֹן לְצִיּוֹן הִנֵּה הִנָּם וְלִירוּשָׁלִַם מְבַשֵּׂר אֶתֵּן

אַל תִּשְׂמְחִי אֹיַבְתִּי לִי כִּי נָפַלְתִּי קָמְתִּי כִּי אֵשֵׁב בַּחֹשֶׁךְ ה' אוֹר לִי

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אורָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂון וִיקָר

וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ

וְנֹחַ מָצָא חֵן בְּעֵינֵי ה'                              כֵּן נִמְצָא חֵן וְשֶׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱ-לֹהִים וְאָדָם

קוּמִי אוֹרִי כִּי בָא אוֹרֵךְ וּכְבוֹד ה' עָלַיִךְ זָרָח

כִּי הִנֵּה הַחֹשֶׁךְ יְכַסֶּה אֶרֶץ וַעֲרָפֶל לְאֻמִּים וְעָלַיִךְ יִזְרַח ה' וּכְבוֹדוֹ עָלַיִךְ יֵרָאֶה

כּוס יְשׁוּעות אֶשָּׂא. וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא:

אָנָּא ה' הוֹשִׁיעָה נָּא

אָנָּא ה' הַצְלִיחָה נָּא

הַצְלִיחֵנוּ, הַצְלִיחַ דְּרָכֵנוּ, הַצְלִיחַ לִמּוּדֵנוּ, וּשְׁלַח בְּרָכָה רְוָחָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ, כְּדִכְתִיב

יִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת ה' וּצְדָקָה מֵאֱ-לֹהֵי יִשְׁעוֹ

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אורָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשׂון וִיקָר

וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ,                    כֵּן יִהְיֶה עִמָּנוּ

דברים מעניינים ביחס לפסוקים אלה הביא ר' מרדכי יפה, בעל הלבושים:

 

20.לבוש החור (ר' מרדכי יפה, המאה ה-16, פראג) או"ח סימן רצו סעיף א

 

כשם שחייב אדם לקדש את השבת בכניסתו על הכוס מדכתיב "זכור יום השבת" - זכרהו על היין, כן חייב ללוות אותו ביציאתו ע"י כוס דהך זכירה אמרו חכמים שהוא בין בכניסה בין ביציאה שצריכין להזכיר שבת ולהבדילו בקדושה משאר ימים בכניסה בקידוש  ביציאה בהבדלה לומר שהוא מובדל בקדושה בראש ובסוף וכ"ש באמצעו משאר ימים.

והבדלה זו תקנו ג"כ בכוס של יין כמו בקידוש ותקנו בו ארבע ברכות: יין, בשמים, נר, הבדלה וסימנך יבנ"ה וטעמא יתבאר לפנינו בע"ה. ראשונה בורא פרי הגפן על כוס של יין שהוא שלם לא יהיה פגום ככל דיני פגימה המבוארים לעיל סימן קפ"ב ונוהגין לומר קודם ברכת היין דהבדלה שבבית הנה א-ל ישועתי וגו' כוס ישועות אשא וגומר ליהודים היתה  אורה וגומר. ולולי המנהג מפורסם כל כך הייתי אומר שטוב יותר לומר ראשונה כוס ישועות אשא ואח"כ הנה א-ל ישועתי ואח"כ ליהודים היתה אורה כי היה נראה לי המנהג באלו הפסוקים שהם כולם לסימן ברכה והם כנגד השלשה ברכות הראשונות של הבדלה. דהיינו כוס ישועות אשא כנגד ברכת הכוס שהוא בפה"ג, והנה א-ל ישועתי וגו' כנגד ברכת הבשמים שבאים להשיב הנפש יתירה שהיתה בשבת כמו שיתבאר בסימן שאחר זה כי עליו שייך לומר הנה א-ל ישועתי וגומר שיבטח בו יתברך שיושיעהו בהשבת הנפש בצירוף שאר ישועות אשר יבטח בו יתברך. ופסוק ליהודים היתה אורה כנגד ברכת הנר. אלא שהעולם נוהגין לומר כוס ישועות לאחר הנה א-ל ישועתי ויש סומכין אותו לברכת בפה"ג.

ונ"ל לנהוג ולומר בלחש כשלוקחים הכוס בידו כוס ישועות אשא ונו׳ ואחר כך יתחיל בקול רם הנה א-ל ישועתי וגו' ואחר כך ליהודים היתה אורה ג"כ בלחש ומדלג כוס ישועות שכבר אמרו או יאמרנו אחר ליהודים לסומכו לברכת הכוס ג"כ פעם שנית.

ובשעת הבדלה יתן עיניו בכוס ובנר וכן כל השומעים יתנו בהן עיניהם כיון שעליהם הברכה. ונוהגין לשפוך מן היין על הארץ וטעם השפיכה היא לסימן ברכה כדאמרינן כל בית שאין נשפך בו יין כמים אין בו סימן ברכה, לכך עושין זה בתחלת השבוע לסימן ברכה לכל השבוע ושופכין אחר שהתחיל בפ"הג כדי שלא יהא הכוס פגום כשמתחיל הברכה וכשיסיים ישתה המברך ממנו כמלא לוגמיו ואח"כ יחזור לשפוך ממנו על השלחן לכבות בו את הנר כדי שיהא נראה לכל שלא הודלק נר זה אלא למצוה לנר של הבדלה לברך עליו.

 

 

ד.      להסתכל בציפרניים

 

מקור המנהג להסתכל בציפרניים הוא בכלבו, וכן כתוב גם בזוהר (בראשית על המלים 'שני המאורות הגדולים):

 

21.ספר כלבו (ר' אהרון הכהן מלוניל, המאה ה-13, ספרד) סימן מא

 

וכשמברכין על האור רואה בצפרניו שיפרה וירבה כצפרנים הללו. ובאגדה שיצא האור מבין צפרניו של אדם הראשון ויש אגדה אחרת על אדם הראשון שכשראה שחשך היום במוצאי שבת אמר אוי לי שבשבילי שסרחתי עולם חשך בעדי ונתן הקב"ה בינה בלבו ונטל שני רעפים והכישן זו בזו ויצא מהן אור וברך עליו ונסתכל בגופו וראה עצמו ערום לבד הצפרנים ועל זה יש שנהגו להסתכל בצפרנים כשמברכין על האור, ולפיכך מברכין במוצאי שבת על האור היוצא מן האבנים לפי שהוא כעין תחלת ברייתו כמו שכתבנו, לפי שהיה תחלת ברייתו במוצאי שבת מברכין עליו במוצאי שבת.

 

22.שולחן ערוך אורח חיים סימן רצח סעיף ג

 

נוהגים להסתכל בכפות הידים ובצפרנים. הגה: ויש לראות בצפרני יד ימין ולאחוז הכוס ביד שמאל, ויש לכפוף האצבעות לתוך היד שאז רואה בצפרנים עם הכפות בבת אחת ולא יראה פני האצבעות שבפנים.

קטגוריה: מסכת עירובין
AtarimTR