ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

עירובין פא "האם אפשר להכריח מוכר למכור במחירי הפסד?"

בס"ד                                                                                                    כא סיון תשע"ג עירובין פא האם אפשר להכריח מוכר למכור במחירי הפסד? כאשר יש חצר המוקפת חומה, מדאורייתא מותר לטלטל בה ללא הגבלה. אבל בית דינו של שלמה גזרו על חצר כזו שיש בה יותר ממשפחה אחת שלא יטלטלו בה, מכיון שריבוי הדיירים גורם לכך שזה נראה כרשות הרבים, ויש חשש שיבואו לטלטל גם ברשות הרבים.הדרך לפתור את הבעיה הזו היא עירובי חצרות: לוקחים אוכל מכל אחד מבעלי הבתים ושמים אותו במקום אחד, ובכך הופכים את כל שותפי החצר כבעלי מטבח אחד, וממילא זה כבר לא דומה לרשות הרבים. משנתנו עוסקת בשכן שרוצה להשתתף בעירובי חצרות ומבקש מאדם שיתן כיכר בשמו לצורך עירובי החצרות: 1.     משנה עירובין פרק ז משנה יאנותן אדם מעה לחנוני ולנחתום כדי שיזכה לו עירוב, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: לא זכו לו מעותיו. ומודים בשאר כל אדם שזכו לו מעותיו. כדי להבין את המשנה יש להקדים הקדמה בדיני מקח וממכר: כאשר אדם קונה חפץ, הוא משלם תמורה, מן הסתם. אבל לפעמים אדם קונה חפץ והתמורה טרם שולמה, ובכל זאת אף אחד מהצדדים אינו יכול לחזור בו. הסיבה היא שמה שגורם את פעולת הקניין אינו התשלום אלא סיום הרכישה. כאשר מדובר במטלטלין, מה שמסיים את הרכישה הוא הגבהת הסחורה, או לפחות חלקה. גם אם הקונה שילם עבור החפץ, הקניה עדיין לא נגמרה, ושני הצדדים יכולים לחזור בהם (אם כי חכמים הטילו סנקציות על אדם שחוזר בו מדיבורו). ישנה מחלוקת האם העובדה שהכסף אינו קונה הוא דין דאורייתא או שזו תקנת חכמים. לפי הדעה שזו תקנת חכמים, מדאורייתא התשלום היה יכול להוות סיום מכירה, אלא שחכמים חששו שאם הסחורה נשארת ברשותו של המוכר והוא כבר קיבל עליה תשלום, הוא לא ימסור נפשו עליה, ואם תהיה שריפה ברשותו, הוא לא יטרח לכבותה, וכשהקונה יבוא לקחת את סחורתו יאמר לו המוכר: נשרפו חיטיך בעליה. לכן תיקנו חכמים שפעולת קניין על מטלטלין לא תסתיים עד שלא יגביהו את המטלטלין.לכן, כאשר אדם הולך לחנווני ומשלם כסף עבור כיכר לחם, הכיכר עדיין איננה שלו עד שהוא יגביה אותו. ממילא, אם החנווני יתן עכשיו את הכיכר לעירוב, הוא לא נתן כיכר של אותו אדם אלא של החנווני עצמו. לכן חכמים אומרים שבמקרה כזה העירוב לא קנה.ואולם, אם לא מדובר בחנווני, הרי שיכול אדם לבקש מחברו שייעשה שליח בעבורו לתת לחם לצורך עירוב, ומכיון שכל הצדדים מבינים שבמקרה זה אין כוונתו לקנות את הלחם אלא רק למנות שליח, ולצורך כך לא צריך לקנות את הכיכר. לכן חכמים סוברים שחנווני שמקבל כסף אינו יכול להקנות כיכר לעירוב (אלא אם כן נאמר לו במפורש שהוא שליח ולא מוכר), ואילו כל אדם אחר ייחשב שליח.אבל ר' אליעזר סובר שלמרות שבעל הבית רק נתן כסף, החנווני יכול לערב בעבורו. ומנסה הגמרא להבין את טעמו של ר' אליעזר. את זה היא עושה ע"פ המשנה במסכת חולין: 2.     משנה חולין פרק ה משנה דבארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו. אפילו שור שוה אלף דינרין ואין לו ללוקח אלא דינר, כופין אותו לשחוט. לפיכך, אם מת - מת ללוקח. אבל בשאר ימות השנה אינו כן. לפיכך, אם מת - מת למוכר.  המשנה אומרת שכאשר אדם שילם כסף לטבח על מנת לקנות ממנו חתיכת בשר מבהמה שטרם נשחטה, הרי שכל עוד לא נשחטה הבהמה יכול הטבח לחזור בו, ולהחזיר את הכסף, אם הוא מחליט שלא לשחוט את הבהמה כי הוא לא מצא מספיק קונים לבשרה.אבל בארבעה ימים בשנה – שהם ימים שבהם כולם צריכים בשר – והם: ערב ראש השנה, ערב שמיני עצרת, ערב פסח וערב שבועות, מכריחים את הטבח לשחוט את הבהמה על מנת לתת לקונה את הבשר שהוא שילם בעבורו.לכן, בדרך כלל, אם לאחר התשלום מתה אותה בהמה, וכבר אי אפשר לאכול את בשרה, הטבח עדיין צריך להחזיר לקונה את כספו, מכיון שהקניה עוד לא הסתיימה, שהרי אי אפשר היה לכפות עליו לשחטה. אבל באותם ארבעה ימים, אם הבהמה מתה, אומרים לקונה שהוא הפסיד את בשרו. על סמך המשנה הזו מסבירה הגמרא את דברי ר' אליעזר: 3.     תלמוד בבלי עירובין פא, ב מאי טעמא דרבי אליעזר? הא לא משך! - אמר רב נחמן אמר רבה בר אבהו: עשאו רבי אליעזר כארבעה פרקים בשנה. דתנן: בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו, אפילו שור שוה אלף דינר ואין ללוקח אלא דינר אחד - כופין אותו לשחוט. לפיכך, אם מת - מת ללוקח. מת ללוקח? - הא לא משך! - אמר רב הונא: בשמשך. - אי הכי אימא סיפא: בשאר ימות השנה אינו כן; לפיכך, אם מת - מת למוכר. אמאי? הא משך! - אמר רבי שמואל בר יצחק: לעולם בשלא משך, הכא במאי עסקינן - בשזיכה לו על ידי אחר. בארבעה פרקים אלו, דזכות הוא לו - זכין לו שלא בפניו, בשאר ימות השנה דחוב הוא לו - אין חבין לו אלא בפניו. ורב אילא אמר רבי יוחנן: בארבעה פרקים אלו העמידו חכמים דבריהן על דברי תורה. דאמר רבי יוחנן: דבר תורה מעות קונות, ומפני מה אמרו משיכה קונה - גזירה שמא יאמר לו: נשרפו חיטיך בעלייה.  ישנן שתי דעות ביישוב דברי המשנה בחולין, ומהם השלכה גם לדברי ר' אליעזר בעירובין:1.      ר' שמואל בר יצחק: מדובר בקצב שקיבל הזמנה מלקוח על חתיכת בשר, ובטרם שחט את הבהמה עשה פעולת קניין בעזרת אדם אחר שיזכה בשביל הקונה בחתיכת הבשר. הכלל אומר: זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם אלא בפניו. כלומר שאם הוא היה רוצה לתת את הבשר במתנה, ודאי אפשר היה לעשות זאת בהקנאה לאחר. אבל כאן מדובר בפעולה שתחייב את הקונה לשלם, ולכן אין זו זכות. לכן, בכל ימות השנה לפעולת הזכיה הזו אין משמעות, והבשר עדיין שייך לטבח. אבל בארבעת הימים המיוחדים ההנחה היא שהוא ודאי רוצה בשר, ולכן זו זכות בשבילו. לפי דברים אלו, גם במשנתנו מדובר שהחנווני הקנה את הכיכר לקונה ע"י אחר, ומכיון שהכיכר הזו נועדה למצוות עירובי חצרות זו זכות בשביל הקונה, וזכין לאדם שלא בפניו.

2.      רב אילא: לא מדובר בחנווני שהקנה ע"י אחר אלא כפי שהבננו בהתחלה, באדם ששילם כסף לטבח לצורך הבשר. ואולם, בארבעת הימים הללו שבהם יש מצוה לאכול בשר, העמידו חכמים את הדין על דין תורה שהמעות קונות. כך גם לגבי העירוב. כיון שבעל הבית שילם לחנווני, וכיון שיש מצוה לעשות עירוב, התשלום הזה גומר את הקניין, והכיכר שניתנה לעירוב היתה שייכת לקונה ולא לחנווני.

כך מסביר את הדברים המאירי: 4.     בית הבחירה (ר' מנחם המאירי, המאה ה-13, פרובנס) עירובין דף פא עמוד ב ארבעה פרקים בשנה הכל רגילין להרבות בסעודה, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב ראשון של פסח, וערב עצרת, וערב ראש השנה, כמו שביארנו הטעם בכלם במסכת חולין. ולפיכך בארבעה פרקים אלו משחיטין את הטבח בעל כרחו, ר"ל שכופין אותו לשחוט על דרך זה שהוא מזכיר עכשיו, והוא שאם קבל מן הלוקח דינר כדי ליתן לו בדינר בשר כופהו זה הלוקח לשחוט את השור וליתן לו ממנו בשר בדינר שקבל הימנו ואע"פ שאין כאן לוקחים לשאר הבשר ואפילו היה השור שוה אלף דינרים, מפני שמעותיו קנו לו בגוף הבשר עד שיעור דינר והרי הוא משותף בגוף הבשר, ולא נשתתף בו אלא על מנת לשחוט. לפיכך אם מת השור קודם שישחטנו מת ללוקח ואומר לו טול דינר מבשר הנבלה. ואע"פ שחכמים תקנו שלא יהו מעות קונות מצד שלא יארע אונס למקחו של זה ברשותו של מוכר ולא יהא טורח להצילו אחר שקבל מעותיו כמו שיתבאר במקומו, בזו החזירוה לדין תורה מפני כבודן של ימים אלו שיהא הלוקח יכול לכוף את המוכר לשחוט. אבל בשאר ימות השנה הם עומדים בתקנת חכמים ואינו כופהו לשחוט. ומתוך כך אם מת השור - מת למוכר, וצריך להחזיר לו דינרו. זיכה בעל השור לאחד בשר משור זה בדינר על ידי אחר בארבעה פרקים הללו שאי אפשר לו בלא בשר, זכות הוא לו וקנאו ויכול לכופו לשחוט, ואם מת - מת ללוקח. בשאר ימות השנה חוב הוא לו ולא קנאו, ויכול המוכר לחזור בו, ואם מת - מת ברשות מוכר. המאירי, אם כן, כתב את שני הפירושים, ומשמע ששניהם מתקבלים: מצד אחד בארבעת הימים הללו מעות קונות, ומצד שני, בימים האלו אפשר גם לזכות ע"י אחר.ואולם, ישנה שיטה בגאונים שלפיה נפסק פה חידוש גדול. תשובה זו של ר' קלונימוס בן משה, שחי בתקופת הגאונים, הובאה בתשובות הגאונים – גאונים קדמונים – סימן קיג: 5.     תשובת ר' קלונימוס בן משה (המאה ה-10, איטליה) סימן קיגבארבעה פרקים הללו ערב יום טוב האחרון של חג וערב יום טוב הראשון של פסח וערב עצרת וערב ראש השנה כופין את הטבח לשחוט בעל כורחו אפילו יש לטבח שור שוה אלף דינר ואין ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט, שהדבר ידוע שהכל באין ולוקחין ממנו לצורך יום טוב. משמע מדבריו שלא מדובר רק באדם שכבר שילם על בשר, אלא שכשאדם מגיע לטבח ומבקש בשר בימים אלו הטבח אינו יכול לסרב לשחוט בהמה, אלא שהוא חייב לשחוט את כל הבהמה כדי למכור אפילו חתיכה אחת שלה. זהו חידוש עצום ותמוה שמכריחים יהודי להפסיד הרבה מאוד כסף בשביל לסייע ליהודי אחר לקיים מצוה! לכן חייבים לומר שהחיוב הזה נובע מכך שאנחנו בטוחים שהוא לא יפסיד אלא ימצא קונים. כך כתב המהדיר שהוציא לאור את תשובותיו של ר' קלונימוס: 6.           הערות המהדיר (ר' יואל הכהן מילר, המאה ה-19, גרמניה) על תשובת ר' קלונימוסהרב מפרש דאף אם לא נתן הלוקח לטבח מעות כל עיקר, בכל זאת מכריחין אותו לשחוט, ונתן טעם שמשחיטין אותו בע"כ מפני שהכל יבואו לקנות. וכן ביאר לקמן שבשאר ימות השנה אינו כן שאין משחיטין אותו אלא לרצונו, ומפרש מה שאמרה הגמ' והא לא משך רק על הסיפא דקאמר דאם מת מת ללוקח וכו' והנה כן משמע משיטת הש״ס דעל מה שתירץ רב הונא אמר רב כשמשך מקשה אי הכי אימא סיפא אבל בשאר ימות השנה אינו כן לפיכך אם מת וכו' ומתרץ שזיכה לו כו׳ לענין זכות וחובה, ומשמע שמקשה מהא דסיפא וכן ביאר הרב להלן אבל רישא דרישא ורישא דסיפא (משחיטין בעל כרחו...  אבל בשאר ימות השנה אינו כן) מפורשים מטעם אחר. והנה רש"י לא פירש כן אלא משחיטין אם כבר נתן הלוקח דמים וגם על זה מקשה ומתרץ בגמ'. לפי ההבנה הזו שני התירוצים שהבאנו לעיל מסבירים רק את השאלה מדוע אם מת מת למוכר או מת ללוקח, אבל לגבי העניין שמכריחים את הטבח לשחוט אין זה קשור לנתינת המעות אלא לכך שמדובר בימים שבהם יש לנו אינטרס להציף את השוק בבשר.הרמב"ם וכל שאר הראשונים פסקו כרש"י שאי אפשר להכריח את הטבח למכור את הבשר, אבל אם הוא כבר קיבל כסף עבור הבשר הזה, ומדובר באחד מארבעת הימים הללו, הוא ייאלץ לשחוט את הבהמה: 7.     רמב"ם הלכות מכירה פרק ט הלכה זבארבעה פרקים בשנה העמידו דבריהם על דין תורה בבשר מפני שהעם כולן צריכין לבשר, ואלו הן: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב העצרת, וערב ראש השנה. כיצד? היה לטבח שור אפילו שוה מאה דינרין ולקח דינר אחד מן הלוקח כדי ליתן לו בשר כשישחוט, ולא נתקבצו לו כל דמי השור אינו יכול לחזור בו, אלא משחיטין את הטבח בעל כרחו, וכופין אותו לשחוט וליתן הבשר ללוקח, לפיכך אם מת השור מת ללוקח. כך פסק גם השולחן ערוך: 8.     שולחן ערוך חושן משפט סימן קצט סעיף גיש זמן שמעות קונות, שהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה, כבשר בארבעה פרקים, ואלו הם: ערב יום טוב האחרון של חג, וערב יום טוב הראשון של פסח, וערב העצרת, וערב ראש השנה; שאם היה לטבח שור שוה מאה דינרים, ולקח מהלוקח דינר כדי ליתן לו בשר כשישחוט, ולא נתקבצו לו כל דמי השור, משחיטין אותו בעל כרחו, כדי ליתן הבשר ללוקח; לפיכך אם מת השור, מת ללוקח, ומפסיד הדינר. הגה: ויש מי שכתב דה"ה הנותן מעות על יין לקידוש בערב שבת, דקנה, דכל כהאי גוונא העמידו דבריהם על דין תורה (מהרי"ל). הרמ"א הוסיף, ע"פ דברי המהרי"ל, שאין זה דין רק בבשר בארבעת הימים הללו, אלא גם בקשר ליין לקידוש בערב שבת. בעל קצות החושן אומר שלפיכך הדין זהה גם במי שקונה חלות לשבת: 9.     קצות החושן (ר' אריה לייב הלר, המאה ה-18, פולין) חושן משפט קצט ס"ק ב יין לקידוש. והוא הדין נותן פרוטה לנחתום על חלת לחם לשבת דקנה, כיון דמקדשין נמי על הפת  גם ה'פרי מגדים' כתב דברים דומים לגבי מי שקונה לולב לסוכות: 10.פרי מגדים (ר' יוסף תאומים, המאה ה-18, פולין) אורח חיים תרנו ס"ק אעיין חו"מ סימן קצט סעיף ג בהג"ה, די"א נתן על יין ערב שבת לקידוש מעות קונה, ועיין מגן אברהם, משמע שניהם אינם יכולים לחזור... ואם כן הוא הדין אתרוג וכל מצוה שאין מצוי יש לומר כן, ויש לומר גם כן זוכים שלא בפניו. לפי דבריו, שני הדינים הללו – גם העובדה שזוכים שלא בפניו וגם העובדה שמעות קונות – אמורים בכל מצוה שאינה מצויה. לפיכך, סוחר אתרוגים יכול לתת אחד מאתרוגיו למישהו שיקנה בשביל חבירו, ובקניה זו הוא מחייב את חבירו לשלם לו כסף בלי לשאול אותו, מתוך הנחה שאתרוג הוא זכות, וזכין לאדם שלא בפניו! אלא, שחייבים לומר שהדברים האלה אמורים כאשר אנחנו חוששים שבלי הקניה הזו לא תהיה בידו אפשרות להשיג אתרוג, וממילא זו ודאי זכות בשבילו. אבל אם יכול להיות שהאפשרות השניה היא שהוא יבחר בעצמו אתרוג אחר, ודאי שלא נוכל לחייב אותו.ואולם, לגבי הדין השני – שמעות קונות – לכאורה יש כאן חידוש גדול: כל חפץ שאדם קונה, אם החפץ הזה נועד לצורך מצוה, מרגע שהכסף שולם אי אפשר לחזור יותר מהמכירה הזו, כי במקרה כזה חכמים העמידו את דין התורה! והרי זה חידוש שאי-אפשר לאומרו, כי לא מצינו חילוק כזה בין דברים שנועדו למצוה, שלגביהם מעות קונות, לדברים שלא נועדו למצוה, שלגביהם מעות אינן קונות!יתרה מזו: הרי בעירובין אנחנו לא פוסקים כר' אליעזר, ואי אפשר לזכות לאדם עירובי חצרות שלא מדעתו, ומהו ההבדל, אם כן בין הבשר בארבעת הימים הללו לבין הלחם בעירובי חצרות? מסביר הרב גשטטנר שיש לחלק בין בשר של שור ויין לקידוש, שלגביהם צריך ללכת אל המומחה ולהשיג אותם, ולכן אמרו חכמים שהמומחה חייב לספק אותם גם אם אין לו מספיק קונים, לבין לחם, שאותו כל אחד יכול לאפות בעצמו. הוא חולק, לכן, על דברי קצות החושן שהרחיב את הדברים גם לחלות שבת: אמנם גם חלות שבת נצרכות לצורך קידוש בדיוק כמו יין, אבל את החלות כל אחד יכול לאפות בעצמו ואין צורך ללכת לבעל מקצוע בשבילם.  11.      הרב נתן געשטעטנר (המאה ה-20, ב"ב), בית אהרון וישראל גליון סא, עמ' סגי"ל דדוקא לענין יין כתב מהרי"ל דאיכא דינא דד' פרקים, משום שלאו כל אחד יכול לספק יין לעצמו ובהכרח יזדקקו להחנוני המוכר יין, והוי דומה לטבח שמוכר בשר שור, אבל לענין לחם לשבת, הלא מבואר ברמ"א או"ח (סי' רמ"ב) דנוהגין ללוש כדי שיעור חלה בבית לעשות מהן לחמים לבצוע עליהן בשבת ויו"ט, והוא מכבוד שבת ויו"ט, ואין לשנות עיי"ש, וא"כ חלת לחם לשבת אינו דומה לבשר שור שהכל נזקקין לטבח, וכן ליין שנזקקין לחנוני, משא"כ חלת לחם לשבת אדרבה מצוה איכא שילוש בעצמו ולא יזדקק לנחתום, ומנלן דבכה"ג העמידו חכמים על דין תורה דמעות קונות. ומה יהיה הדין לגבי ארבעת המינים? האם זה דומה ליין ובשר או שזה דומה לחלה? מביא הרב געשטטנר את ההתלבטות בשו"ת 'מוצל מאש' אשר כתב שהסיבה שבארבעת הימים האלה מכריחים את הטבח לשחוט אינה בגלל המצוה אלא דוקא בגלל הקונים הרבים, וממילא אין להחיל זאת על מצוות אחרות:  12.      הרב נתן געשטעטנר (המאה ה-20, ב"ב), בית אהרון וישראל גליון סא, עמ' סה...שוב ראיתי בשו"ת מוצל מאש (חלק ב' סימן מ"ב), שהסתפק בקנה לולב במעות ולא עשה משיכה, מי נימא דקנה משום שהעמידו חכמים דבריהם על דברי תורה במקום מצוה לומר דמעות קונות, כמו בארבעה פרקים בשנה דמעות קונות, ושוב כתב איברא דהתם סבור הייתי דטעמא משום דהוי מצוה לאכול בשר ברגל, אבל לא ראיתי כן לשום מפרש או פוסק, והרמב"ם (פ"ט ממכירה הל"ז) כתב מפני שכל העם צריכים לבשר, ומשמע שאין כאן רק משום תקנת העולם שכולם צריכים לבשר, ואילו היה מצד מצוה לא הוה שתיק מיניה, ויש ראיה דגם במקום מצוה אין מעות קונות, מהא דעירובין (פא.) בנותן אדם מעות לנחתום כדי שיזכה לו בעירוב, דס"ל לחכמים דלא זכו לו מעותיו משום דלא משך, והרמב"ם (פ"ו מעירובין ה"כ) כתבו גם לענין עירובי תחומין, ואע"ג דעירובי תחומין אין מערבין אלא לדבר מצוה וכטור (סי' תט"ו), ומוכח דאף במקום מצוה אין מעות קונות עיי"ש. אמנם לפי החילוק של הרב גשטטנר הקושיה מעירובין אינה קושיה, כי שם מדובר בלחם שכל אחד יכול להשיג בעצמו.סיכום עד כה:ראינו כי ישנם שני דינים שלגביהם שונים ארבעת הימים הללו:1.      למרות שבדרך כלל מעות לא קונות, בימים אלו מעות קונות

2.      למרות שבדרך כלל אי אפשר לחייב אדם לקנות שלא בפניו, כאן זו זכות ואפשר גם שלא בפניו.

שאלנו מה המיוחד במצוה זו יותר מאשר בשאר המצוות, והאם ניתן להחיל זאת גם על מצוות אחרות:הרמ"א, בעקבות המהרי"ל, החיל זאת גם על יין לקידושקצות החושן החיל זאת גם על חלות לקידושהפרי מגדים החיל זאת גם על ארבעת המיניםשו"ת מוצל מאש צמצם זאת רק למקרה שבו יש צורך רביםהרב געשטטנר צמצם זאת רק למקרה שבו נצרכים לבעל מקצוע.ואולם, מוסיף הרב געשטטנר חילוק נוסף, שמסביר מה ההבדל בין בשר ויין לבין כל שאר המצוות, ולפיו אין להחיל את הדינים הללו על שום מצוה אחרת חוץ מבשר ויין: 13.      הרב נתן געשטעטנר (המאה ה-20, ב"ב), בית אהרון וישראל גליון סא, עמ' סו...אלא דעדיין יש לעיין, דאם האמת היא שבכל מצוה שנזקקין להמוכר אמרינן דמעות קונות, א"כ אמאי לא אמרו בגמרא ובפוסקים בהדיא דבכל מצוה העמידו חכמים דבריהם על דין תורה דמעות קונות. ולמה אמרו בגמרא דין זה רק לענין שמשחיטין את הטבח למכור בשר שור, ולא אמרן כן בשאר מצוות, ובראשונים לא הזכירו ענין מצוה כלל!? ומתוך כך נראה, דדוקא בבשר שור הוצרכו חכמים להעמיד דבריהם על דין תורה ולומר דמעות קונות, משום דהתם איכא למיחש שהטבח לא ירצה לשחוט שור שלם ששוה אלף זוז אם אין לו קונים על כל השור ויפסיד את הבשר, ועל כן תקנו חז"ל שהוא חייב לשחוט בעל כרחו ואף אם יפסיד. והרי חזינן שבמשנה חולין (פג.) אמרו דבד' פרקים משחיטין את הטבח בעל כרחו אפילו שור שוה אלף דינרים ואין לו ללוקח אלא דינר כופין אותו לשחוט לפיכך אם מת מת ללוקח, ולא נזכר כלל שאמרו בזה דמעות קונות, ובגמרא שם פריך דאיך מת ללוקח והא לא משך, ומתחלה תירצו דמשך, ושוב תירצו כגון שזיכה לו על ידי אחר, ורק לבסוף מסיק דבארבעה פרקים אלו העמידו על דין תורה דמעות קונות עיי"ש. הרי דעיקר ויסוד התקנה היתה שמשחיטין את הטבח בעל כרחו, והיינו משום שחששו שהטבח לא ירצה לשחוט שור השוה אלף זוז מכיון שאין לו לקוחות על כל השור ונמצא שיפסיד את הבשר. ומה שאמרו דמעות קונות באו ליתן טעם שבאיזה כח משחיטין את הטבח בעל כרחו וכן אמאי אם מת מת ללוקח, ודין זה באו להסביר דמה אמרו דמעות קונות שהעמידו חכמים דבריהם על דין תורה. אבל עיקר ותכלית התקנה היתה שהטבח ישחוט את השור ואף אם יבוא לידי הפסד. אלא שכדי שיהא קיום לתקנה זו אמרו דבזה מעות קונות. נמצא דהא דאמרו דמעות קונות, היינו אחר שתקנו להכריח את הטבח לשחוט את השור ואף אם יכול לבוא לידי הפסד. ומעתה נראה שלא עשו תקנה זו אלא היכי דאיכא למיחש שהמוכר יחזור בו, וכגון בשור שוה אלף זוז שיחזור בו אם לא ימצא לקוחות על כל השור, ובזה משחיטין אותו בעל כרחו ליתן להלוקח בשר בדינר כיון דהלוקח קנה ע"י דמעות קונות ויש לו חלק בשור ויכול לשחוט את חלקו. ומהרי"ל למד מזה דהוא הדין דשייך תקנה זו ביין לקידוש, דגם התם איכא למיחש שהמוכר לא ירצה לפתוח חבית ליתן יין לזה שנתן לו מעות, דשמא לא ימצא די קונים על כל החבית והיין יתקלקל, וכמבואר בטור חו"מ (סי' ר') בשם תשובת הרא"ש ז"ל דחבית שנפתחה  אם יניחנה כך יחמיץ היין ויתקלקל עיי"ש. נמצא דיין הוי דומיא דשור דשייך ביה החשש שהמוכר לא ירצה לפתוח את החבית, ועל כן הואיל דיין לקידוש מצוה הוא והכל צריכין לו, תקנו גם בזה שהמוכר מחוייב בעל כרחו לפתוח את החבית ואע"ג  שיפסיד את היין שבחבית, ואמרו בזה דמעות קונות.אבל בדבר שאינו מתקלקל וליכא חשש הפסד להמוכר, לא מצינו שעשו חכמים תקנה דמעות קונות, דמהיכי תיתי נחשוש שהמוכר יחזור בו ולא ירצה למכור, דפשיטא שהמוכר רוצה למכור סחורתו. ולא הוצרכו חכמים לכופו שימכור משום דמעות קונות, כיון דאין שום חשש שהמוכר לא ירצה למכור, שהרי כל הסחורה שלו למכירה עומדת, והוא רוצה להרויח. ועל כן באתרוג ולולב נראה דלא תקנו לומר דמעות קונות שאין המוכר יכול לחזור בו, דבזה לא עשו תקנה שמחוייב למכור בעל כרחו אחרי שקבל מעות, דמהיכי תיתי יחזור בו המוכר ולא ירצה למכור את האתרוג הלא האתרוג למכירה עומד, ואם לא ימכור קודם סוכות יפסיד ממונו. וכן מה שכתב הקצה"ח דבלחם לשבת מעות קונות, הנה לדרכנו אין בזה שום הכרח, דמהיכי תיתי נחשוש שהנחתום לא ירצה למכור לחם לשבת, כיון שאינו יכול לבוא לידי שום הפסד, והוא יכול לאפות כפי מה שיכול למכור. ואולם, עם כל הדברים האלה, עדיין קשה לומר שמכריחים את המוכר לשחוט שור שלם רק בשביל לתת חתיכת בשר לאדם, ובגלל התקנה הזו יאבד המוכר הרבה מאוד כסף, כי לא ימצא קונים לשאר הבשר!לכן, מסביר הרב משה פיינשטיין שאם באמת אנחנו יודעים שהמוכר יפסיד כסף לא יכריחו אותו לשחוט את כל הבהמה בשביל לתת קצת בשר לקונה – ואפילו אם הוא שילם: 14.     אגרות משה (הרב משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) חו"מ חלק ב סימן כה אבל נראה לע"ד דהא זה ברור לכאורה מאחר דאזלינן בתר אומדנא ברורה בממון... והרי אין לך אומדנא גדולה מזה שהטבח לא הקנה להקונה רק בעד דינר שור גדול ששוה אלף דינרים, וגם פשוט שהקונה ג"כ לא רק בחול שהוא לבשר רשות לא היה רוצה שהמוכר יפסיד על ידו, אלא אף בשר למצוה דהד' פרקים, כשם שהוא לא היה קונה ביוקר גדול בשביל המצוה שליכא חיוב לקנות אף לולב ואתרוג ביוקר גדול וכ"ש בשר ליו"ט שלא מחויב ביוקר גדול, וממילא ודאי שלהטבח אין לו להפסיד בשביל מצותו בהפסד גדול כזה. וא"כ יקשה איך משחיטין את הטבח בע"כ להפסידו אלף זוז בשביל מה שהקנה לאחד שווי של דינר ואף בקנין גמור דמשיכה יקשה דברור ופשוט מצד אומדנא הגדולה הזאת שנבטל הקנין דהוא כהתנה שמוכר לו רק באם יזדמן לו קונים על כל הבהמה ולכל הפחות שלא יהיה לו הפסד. ולכן צריך לומר שאין הכי נמי שאם היה מאמינו שאין לו קונים מישראל ויפסיד מהקרן לא יכפוהו לשחוט ולהפסיד דאדעתא דהכי לא הקנה לו שום חלק, אבל איירי באינו מאמינו ואומר שכיון שלקח ממנו דינר עבור חלק בשר בשור זה ודאי היה סבור הטבח כפי סך קונים שרגילים להיות לו שיהיו לו קונים שכדאי יהיה לו לשחוט עבורם השור, ולכה"פ ידע שלא יפסיד כדרך הסוחרים, שלכן הוא כהוכחה גדולה לאידך גיסא שאין לו הפסד, ומה שאינו רוצה לשחוט הוא משום דנתייקרו שורים וחוזר בו או משום טעמי אחריני כיוצא בזה, וממילא אינו יכול לבטל הקנין כשאין לו עדים לברר זה שאומר שלא נזדמנו לו קונים, ואולי בשבועה יהיה מהימן אבל איירי באינו רוצה לישבע שלכן יש לתלות שאין לו הפסד רק שחוזר בו.    

 

קטגוריה: מסכת עירובין
AtarimTR