ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

ברכות

בס"ד                                                                                    יא אדר ב תשס"ה
                                                                                                22 במרץ 05
ברכות יח – כב
החיים לאחר המוות
 
מראשית ימי האנושות תהו בני האדם מה קורה לאדם לאחר מותו. ההנחה היא שגופו של האדם הוא רק מעטפת למשהו פנימי יותר, ולאחר שגופו של האדם אינו מתפקד יותר, הנשמה נשארת.
גם בקרב חז"ל התלבטו מה קורה לנשמה לאחר המוות, וישנם מקורות שונים העוסקים בכך. אין ביכולתנו לדעת מה באמת קורה לאחר המוות, אך ברצוני לסקור מאמרים שונים של חז"ל שמתייחסים לכך, וכן דעות שונות בקרב הוגי הדעות. לגבי הרגעים שמיד לאחר המוות, ידועים גם מימרות חז"ל (פסחים נ – עליונים למטה) וגם עדויות מאנשים שחוו מוות קליני, שמתארים מנהרה אפלה שנשמתם עוברת דרכה (הזוהר ויחי ריט-רנ מדבר על כך שהנשמה עוברת דרך מערת המכפלה בדרכה למעלה), ואח"כ אור גדול (הזוהר בפרשת קדושים פח מדבר על האור הגדול שרואים בעולם הבא), וראיית כל העולם במבט חיצוני (הגמרא בשבת קנג אומרת שהנפטר שומע מה מספידים אותו). ידועים מקרים שאנשים ידעו לתאר בדיוק מה קרה בחדר הניתוח כשניסו להחיות אותם, למרות שלא היו כל תנודות במוח בזמן הזה, ואפילו עיוורים יכלו לתאר את מה שראו שם! אבל בשיעור הזה ברצוני לעסוק לאו דוקא ברגעים שמיד לאחר המוות, אלא גם זמן רב אח"כ.
המקור בסוגייתנו נמצא בדף יח עמוד ב, ובו אכן מתלבטת הגמרא האם המתים יודעים מה קורה בעולם הגשמי. וכך מובא בגמרא:
 
1.   תלמוד בבלי מסכת ברכות דף יח - יט
 
רבי חייא ורבי יונתן הוו שקלי ואזלי בבית הקברות, הוה קשדיא תכלתא דרבי יונתן. אמר ליה רבי חייא: דלייה, כדי שלא יאמרו למחר באין אצלנו ועכשיו מחרפין אותנו. אמר ליה: ומי ידעי כולי האי? והא כתיב: "והמתים אינם יודעים מאומה"! אמר ליה: אם קרית - לא שנית, אם שנית - לא שלשת, אם שלשת - לא פירשו לך: "כי החיים יודעים שימותו" - אלו צדיקים שבמיתתן נקראו חיים... "והמתים אינם יודעים מאומה" - אלו רשעים שבחייהן קרויין מתים...
בני רבי חייא נפוק לקרייתא אייקר להו תלמודייהו, הוו קא מצערי לאדכוריה. אמר לו חד לחבריה: ידע אבון בהאי צערא. אמר לו אידך: מנא ידע? והא כתיב: "יכבדו בניו ולא ידע!" אמר ליה אידך: ולא ידע? והא כתיב: "אך בשרו עליו יכאב ונפשו עליו תאבל", ואמר רבי יצחק: קשה רמה למת כמחט בבשר החי. אמרי: בצערא דידהו - ידעי, בצערא דאחרינא - לא ידעי.
ולא? והתניא: מעשה בחסיד אחד שנתן דינר לעני בערב ראש השנה בשני בצורת והקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות. ושמע שתי רוחות שמספרות זו לזו, אמרה חדא לחברתה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה חברתה: איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים, אלא לכי את ומה שאת שומעת אמרי לי. הלכה היא ושטה ובאה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה ראשונה ברד מלקה אותו. הלך הוא וזרע ברביעה שניה. של כל העולם כולו - לקה, שלו - לא לקה. לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות, ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה חדא לחברתה: בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, לא כך אמרתי לך: איני יכולה שאני קבורה במחצלת של קנים? אלא לכי את ומה שאת שומעת בואי ואמרי לי. הלכה ושטה ובאה. ואמרה לה חברתה: חברתי, מה שמעת מאחורי הפרגוד? אמרה לה: שמעתי, שכל הזורע ברביעה שניה שדפון מלקה אותו. הלך וזרע ברביעה ראשונה. של כל העולם כולו - נשדף, ושלו לא נשדף. אמרה לו אשתו: מפני מה אשתקד של כל העולם כולו לקה ושלך לא לקה, ועכשיו של כל העולם כולו נשדף ושלך לא נשדף? סח לה כל הדברים הללו. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפלה קטטה בין אשתו של אותו חסיד ובין אמה של אותה ריבה. אמרה לה: לכי ואראך בתך שהיא קבורה במחצלת של קנים. לשנה האחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן רוחות שמספרות זו עם זו. אמרה לה: חברתי, בואי ונשוט בעולם ונשמע מאחורי הפרגוד מה פורענות בא לעולם. אמרה לה: חברתי, הניחיני, דברים שביני לבינך כבר נשמעו בין החיים. אלמא ידעי! - דילמא איניש אחרינא שכיב ואזיל ואמר להו.
תא שמע: דזעירי הוה מפקיד זוזי גבי אושפזיכתיה, עד דאתי ואזיל לבי רב, שכיבה. אזל בתרה לחצר מות. אמר לה: זוזי היכא? - אמרה ליה: זיל שקלינהו מתותי בצנורא דדשא בדוך פלן, ואימא לה לאימא תשדר לי מסרקאי וגובתאי דכוחלא בהדי פלניתא דאתיא למחר. אלמא ידעי! - דלמא דומה קדים ומכריז להו.
תא שמע: דאבוה דשמואל הוו קא מפקדי גביה זוזי דיתמי, כי נח נפשיה לא הוה שמואל גביה. הוו קא קרו ליה בר אכיל זוזי דיתמי. אזל אבתריה לחצר מות. אמר להו: בעינא אבא. אמרו ליה: אבא טובא איכא הכא. אמר להו: בעינא אבא בר אבא. אמרו ליה: אבא בר אבא נמי טובא איכא הכא. אמר להו: בעינא אבא בר אבא אבוה דשמואל, היכא? - אמרו ליה: סליק למתיבתא דרקיעא. אדהכי חזייה ללוי דיתיב אבראי. אמר ליה: אמאי יתבת אבראי, מאי טעמא לא סלקת? אמר ליה, דאמרי לי: כל כי הנך שני דלא סליקת למתיבתא דרבי אפס ואחלישתיה לדעתיה - לא מעיילינן לך למתיבתא דרקיעא. אדהכי והכי אתא אבוה, חזייה דהוה קא בכי ואחיך. אמר ליה: מאי טעמא קא בכית? אמר ליה: דלעגל קא אתית. מאי טעמא אחיכת? - דחשיבת בהאי עלמא טובא, אמר ליה: אי חשיבנא - נעיילוה ללוי, ועיילוהו ללוי. אמר ליה: זוזי דיתמי היכא? אמר ליה: זיל שקלינהו באמתא דרחיא, עילאי ותתאי - דידן, ומיצעי - דיתמי. אמר ליה: מאי טעמא עבדת הכי? - אמר ליה: אי גנובי גנבי - מגנבו מדידן, אי אכלה ארעא - אכלה מדידן. אלמא דידעי! - דילמא שאני שמואל, כיון דחשיב - קדמי ומכרזי פנו מקום.
ואף רבי יונתן הדר ביה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: מנין למתים שמספרים זה עם זה? שנאמר: "ויאמר ה' אליו זאת הארץ אשר נשבעתי לאברהם ליצחק וליעקב לאמר", מאי לאמר? - אמר הקדוש ברוך הוא למשה: לך אמור להם לאברהם ליצחק וליעקב שבועה שנשבעתי לכם כבר קיימתיה לבניכם. ואי סלקא דעתך דלא ידעי - כי אמר להו מאי הוי? - אלא מאי, דידעי? - למה ליה למימר להו? - לאחזוקי ליה טיבותא למשה.
אמר רבי יצחק: כל המספר אחרי המת כאלו מספר אחרי האבן. איכא דאמרי: דלא ידעי; ואיכא דאמרי: דידעי ולא איכפת להו. איני? והא אמר רב פפא: חד אישתעי מילתא בתריה דמר שמואל ונפל קניא מטללא ובזעא לארנקא דמוחיה! שאני צורבא מרבנן, דקודשא בריך הוא תבע ביקריה.
 
מהסיפורים הללו מוכח שהמתים אכן יודעים מה שקורה בעולם, והם יכולים גם להתגלות לאנשים חיים ולספר להם דברים שהחיים לא יודעים. אגב, התורה אוסרת על כל סוגי ההתקשרויות עם המתים, ולכאורה צריך לשאול על אותם רבנים וחסידים ששוחחו או שמעו את המתים! – עונה על כך הבית יוסף:
 
2.   בית יוסף יורה דעה סימן קעט
 
ומ"ש ודורש אל המתים זה שמרעיב עצמו ולן בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח הטומאה. גם זה שם (סה:). וכתב הרמב"ם בפי"א מהלכות ע"ז (הי"ג) על זה ויש אחרים שהם לובשים מלבושים ידועים ואומרים דברים ומקטרים קטורת ידועה וישנים לבדם כדי שיבא מת פלוני ויספר עמו בחלום כללו של דבר כל העושה מעשה כדי שיבא המת ויודיעו לוקה. וכתבו הגהות מיימוניות שם (אות ח) בשם רא"מ (יראים סי' שלד שלה) שמשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו אשר ישאל אין זה דורש אל המתים כיון שאינו דורש לגופו של מת אלא לרוחו והרוח אינו נקרא מת וכן אשכחן בברכות (יח:) באותו חסיד שלן בבית הקברות ושמע הרוחות מספרות זו עם זו ואמרינן נמי התם דשמואל אזל לחצר מות לשאול מאביו על מעות היתומים עכ"ל. נראה שדעת הרא"ם לחלק בין דורש מגופו של מת לדורש מרוחו שלא אסרה תורה אלא בדורש מגופו אבל לא בדורש מרוחו ועובדא דאותו חסיד ודשמואל לרוח היו דורשים ולא לגוף ולמד משם למשביע את החולה דשרי דכיון דרוחו בקרבו כשהוא משביעו לרוח הוא משביע ולא לגוף. ולי נראה דההיא עובדא דאותו חסיד איכא למידחי שהוא לא הלך לבית הקברות לדרוש מהמתים לא מגופם ולא מרוחם וכדקתני שהקניטתו אשתו והלך ולן בבית הקברות ושמע שתי רוחות שמספרות זו עם זו דמשמע בהדיא שלא הלך ללון שם אלא לברוח מקטטת אשתו ובמקרה נמשך ששמע אותן שתי רוחות שהיו מספרות זו עם זו דאם לא כן הוה ליה למימר הלך ולן בבית הקברות כדי לשמוע מה יהיה בעולם ואע"ג דבתר הכי קאמר לשנה אחרת הלך ולן בבית הקברות ושמע אותן שתי רוחות שמספרות זו עם זו ולא הזכיר שהקניטתו אשתו דמשמע שבלי שום הכרח הלך ללון שם כדי לשמוע מהרוחות מה יהיה בעולם איכא למימר שגם בפעם שניה לא הלך ללון שם אלא מפני שהקניטתו אשתו ואע"פ שאינו מפורש בברייתא אהקניטתו אשתו דקתני ברישא סמיך והטעם שבברחו מפני אשתו היה הולך ללון בבית הקברות נראה שהיה מפני שהיה מתבייש לילך לרשות שום אדם כדי שלא ירגישו בו שאשתו מקניטתו ועוד דאפילו אם תמצי לומר שבשנה אחרת שהלך ולן שם לא הקניטתו אשתו אלא לשמוע מה שמספרות הרוחות זו עם זו הלך איכא למימר דשאני התם שלא היה הולך ללון שם כדי שיבואו הרוחות וידברו עמו ויודיעוהו דבר אלא לשמוע מה הן מספרות זו עם זו ועוד שהוא לא הרעיב עצמו ולא עשה שום מעשה כדי לדרוש אל המתים ומשום הכי הוה שרי ליה ללכת ללון שם אפילו על דעת שישמע דברי הרוחות זו עם זו וההיא דשמואל נמי איכא למידחי שהיה בהקיץ ועל ידי שמות וכדאמרינן בפרק המקבל (ב"מ קז:) רב סליק לבי קברי עבד מאי דעבד ודורש אל המתים לא מיתסר אלא בהולך שם ובעושה מעשה כגון שמרעיב עצמו או לובש מלבוש ידוע או מקטיר קטורת ידוע וישן לבדו אבל כשאינו עושה מעשה אלא על ידי הזכרת שמות בא המת ומדבר עמו בהקיץ אפשר דלא מיתסר משום דורש אל המתים ואין חילוק בין דורש לגוף המת לדורש לרוחו כדמחלק רא"ם וגם שחילוק זה הוא מגומגם דאי דורש לגוף המת ממש בלא רוח אטו גוף לחודיה מידי מששא אית ביה. ומכל מקום לענין הדין במשביע את החולה לשוב אליו אחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל הוה מצי לאתויי ראיה מדגרסינן בסוף מועד קטן (כח.) רב שעורים הוה יתיב קמיה דרבא חזייה דהוה קא מנמנם כלומר גוסס אמר ליה ליתחזי לי מר אתחזי ליה הוה ליה למר צערא אמר ליה כי ריבדא דכוסילתא ותו איתא התם רבא הוה יתיב קמיה דרב נחמן חזייה דהוה קא מנמנם אמר ליה ליתחזי לי אתחזי ליה הוה ליה למר צערא כמישחל ביניתא מחלבא ואע"ג דבהני עובדי לא הוה השבעה איכא למימר דאם איתא דהוה בכלל דורש אל המתים בלא השבעה נמי הוי מיתסר ומדחזינן דלא מיתסר בלא השבעה הוא הדין דעל ידי השבעה שרי דהשבעה זו לא משויא ליה דורש אל המתים: כתב רבינו ירוחם (ני"ז ח"ה קנט ע"ג) שואל במת אפילו על ידי השבעה הוי בכלל דורש אל המתים עכ"ל ונראה דכתב כן לומר שאע"פ שאינו מרעיב עצמו ואינו לן בבית הקברות הוי בכלל דורש אל המתים ולאפוקי מהנך דימויי שרציתי לדמות על דברי רא"מ ומכל מקום במשביע את החולה לשוב אליו לאחר מיתה להגיד לו את אשר ישאל נראה שמודה רבינו ירוחם דשרי וכדמוכחי הנך עובדי דסוף מועד קטן וטעמא משום דכיון דכשמשביעו הוא חי לא הוי דורש אל המתים:
 
סיפורים רבים בחז"ל מתארים שיחה בין מתים לחיים, ואביא מן המפורסמים שבהם:
 
3.   תלמוד בבלי מסכת כתובות דף קג עמוד א
 
ת"ר: בשעת פטירתו של רבי, אמר: לבני אני צריך, נכנסו בניו אצלו. אמר להם: הזהרו בכבוד אמכם; נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה; יוסף חפני, שמעון אפרתי, הם שמשוני בחיי והם ישמשוני במותי. הזהרו בכבוד אמכם. דאורייתא היא דכתיב: +שמות כ'+ כבד את אביך ואת אמך! אשת אב הואי. אשת אב נמי דאורייתא היא, דתניא: כבד את אביך ואת אמך, את אביך - זו אשת אביך, ואת אמך - זו בעל אמך, וי"ו יתירה - לרבות את אחיך הגדול! הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה לא. נר יהא דלוק במקומו, שולחן יהא ערוך במקומו, מטה תהא מוצעת במקומה. מאי טעמא? כל בי שמשי הוה אתי לביתיה, ההוא בי שמשא אתאי שבבתא קא קריה אבבא, אמרה אמתיה: שתיקו, דרבי יתיב! כיון דשמע שוב לא אתא, שלא להוציא לעז על צדיקים הראשונים.
 
יש שהסבירו שרבי היה מגיע לביתו כל ערב שבת בין השמשות כדי לעשות קידוש, והוא היה מוציא אותם ידי חובת קידוש...
 
4.   תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נו עמוד ב
 
אונקלוס בר קלוניקוס בר אחתיה דטיטוס הוה, בעי לאיגיורי, אזל אסקיה לטיטוס בנגידא, אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? אמר ליה: ישראל. מהו לאידבוקי בהו? אמר ליה: מילייהו נפישין ולא מצית לקיומינהו, זיל איגרי בהו בההוא עלמא והוית רישא, דכתיב: +איכה א'+ היו צריה לראש וגו', כל המיצר לישראל נעשה ראש. אמר ליה: דיניה דההוא גברא במאי? א"ל: במאי דפסיק אנפשיה, כל יומא מכנשי ליה לקיטמיה ודייני ליה, וקלו ליה ומבדרו אשב ימי. אזל אסקיה לבלעם בנגידא, אמר ליה: מאן חשיב בההוא עלמא? א"ל: ישראל. מהו לאידבוקי בהו? א"ל: +דברים כ"ג+ לא תדרוש שלומם וטובתם כל הימים. א"ל: דיניה דההוא גברא במאי? א"ל: בשכבת זרע רותחת. אזל אסקיה בנגידא לפושעי ישראל, א"ל: מאן חשיב בההוא עלמא? א"ל: ישראל. מהו לאדבוקי בהו? א"ל: טובתם דרוש, רעתם לא תדרוש, כל הנוגע בהן כאילו נוגע בבבת עינו. א"ל: דיניה דההוא גברא במאי? א"ל: בצואה רותחת; דאמר מר: כל המלעיג על דברי חכמים נידון בצואה רותחת.
 
5.   תלמוד בבלי מסכת ברכות דף נט עמוד א
רב קטינא היה מהלך בדרך. כשהגיע לפתח בית האוב, היתה רעידת אדמה.
אמר: האם יודע האוב מה היא רעידת האדמה?
צעק לו בעל האוב: קטינא, קטינא, מדוע אתה חושב שאיני יודע? בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, וזו היא רעידת האדמה.
אמר ר' קטינא: האוב הוא שקר, ודבריו שקרים. אם כך, היו צריכים להיות שתי רעידות אדמה!
ולא היא, באמת ישנן שתי רעידות אדמה, וזה שלא הודה לו הוא כדי שלא יטעו כל העולם אחריו.
 
רב קטינא הוה קאזיל באורחא, כי מטא אפתחא דבי אובא טמיא גנח גוהא.
אמר: מי ידע אובא טמיא האי גוהא מהו?
 
רמא ליה קלא: קטינא קטינא, אמאי לא ידענא? בשעה שהקדוש ברוך הוא זוכר את בניו ששרויים בצער בין אומות העולם מוריד שתי דמעות לים הגדול, וקולו נשמע מסוף העולם ועד סופו, והיינו גוהא.
 
אמר רבי קטינא: אובא טמיא כדיב הוא, ומיליה כדיבין. אי הכי - גוהא גוהא מיבעי ליה!
ולא היא, גוהא גוהא עביד, והאי דלא אודי ליה - כי היכי דלא ליטעי כולי עלמא אבתריה.
 
 
מכאן מוכח שלפחות רב קטינא סבר שכל עניין האוב הוא שקר. אך האמת היא שהשאלה הזו מצויה במחלוקת גם בין גדולי ישראל. הרמב"ם, הראב"ע, הרלב"ג ועוד רבים סוברים שאין שום אמת בכל הדברים האלה, ואין יכולת למתים לתקשר עם עולם החי.
6.   רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק יא הלכה טז
 
ודברים האלו כולן דברי שקר וכזב הן והם שהטעו בהן עובדי כוכבים הקדמונים לגויי הארצות כדי שינהגו אחריהן, ואין ראוי לישראל שהם חכמים מחוכמים להמשך בהבלים אלו ולא להעלות על לב שיש תועלת בהן, שנאמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל, ונאמר כי הגוים האלה אשר אתה יורש אותם אל מעוננים ואל קוסמים ישמעו ואתה לא כן וגו', כל המאמין בדברים האלו וכיוצא בהן ומחשב בלבו שהן אמת ודבר חכמה אבל התורה אסרתן אינן אלא מן הסכלים ומחסרי הדעת ובכלל הנשים והקטנים שאין דעתן שלימה, אבל בעלי החכמה ותמימי הדעת ידעו בראיות ברורות שכל אלו הדברים שאסרה תורה אינם דברי חכמה אלא תהו והבל שנמשכו בהן חסרי הדעת ונטשו כל דרכי האמת בגללן, ומפני זה אמרה תורה כשהזהירה על כל אלו ההבלים תמים תהיה עם ה' אלהיך.
לעומתם, האברבנאל, בפירושו לסיפור בעלת האוב, אומר שאין שום הגיון בדברי הסיעה הזו, והיא סותרת את מה שעינינו רואות ואת מה שחז"ל אומרים בכל מקום:
 
7.   אברבנאל, שמואל א כח
 
והנה בענין הקסם הזה ואיך ראתה האשה את שמואל ונשמעו דבריו, נמצאו לחכמים ז"ל דעות:
האחת שהיה מעשה האוב כזב ודברי היתולים, ושחס ושלום שיעלה שמואל מקברו ולא דיבר כלל, אבל האשה עשתה כל זה ברמאות, כי היא מיד הכירה את שאול ועשתה עצמה כאילו לא ידעה, להראות כי חכמתה גילתה זה לה, ולכן צעקה "למה רמיתי ואתה שאול", להורות כי במה שעשתה באוב הכירה זה, וזה היה מתחבולתה לפי שהיא הכירה את שאול וראתה אותו נבהל וחרד, והיה ידוע בכל הארץ שביום המחרת תהיה המלחמה, וכל ישראל היו בפחד גדול כי ידעו מה שעשה שאול שהרג את כהני ה', והיו כל ישראל יודעים שנגזרה גזירה על שאול שיקרע ממנו מלכותו בעבור שלא שמע דבר ה' בעמלק, והיו גם כן יודעים שמשח שמואל את דוד וכי הוא ימלוך אחרי שאול, ולהיות כל זה מפורסם בישראל הסכימה האש להתנכר בשאול ולומר שהיתה מעלה שמואל ושראתהו, ושהוא הודיעה שהשואל היה שאול... הנה הדעת הזה הביאו רב שמואל בן חפני גאון ז"ל. ועם הסברא הישרה יראה שזה אשר אמר לא יסבלו הכתוב, והיא סותרת לדברי חז"ל ובלתי מסכים עם הסברא הנכונה....
ואמנם הדעת השניה היא שהאשה הגידה העתידות האלה והחייתה את שמואל והעלתה אותו מקברו בגוף ונפש. אכן לא היה זה בכח האוב, כי אם שהבורא יתברך החיה את שמואל כדי שיספר לשאול הקורות העתידות לבוא עליו, והאשה לא ידעה בכל אלה, על כן נבהלה וצעקה בקול גדול... וזהו דעת רב סעדיה ורבינו האי ז"ל, ואליו נטו קצת מחכמי הנוצרים. וגם זה הדעת רחוק, כי אם היה רצון האל יתברך להודיע לשאול קץ הפלאות למה לא אמרו אליו ע"י החלומות וע"י האורים והתומים או בידי הנביאים ונצטרך לתת השפע בידי המכשפה הזאת? והפסוקים גם כן לא יסכימו לזה...
והדעת השלישית הוא מה ששמעתי בשם גדול מחכמי הנוצרים אגוסטינו, שאמר שלא עלה שמואל כלל, אבל עלה שד בדמות שמואל והוא באמת דעת זר, כי איך קראו הכתוב אם כן שמואל?...
והדעת הרביעית הוא הנמצא לאחרוני המחברים, ורלב"ג האריך בו בספרו... שעל דרך האמת לא הגיע משמואל דיבור לשאול, אבל היה זה כולו מפעולות הדמיון, ועם התבודדות דמיון שאול והתעוררותו על מה שדיבר אליו שמואל פעמים רבות שקרע ה' את הממלכה מעליו ונתנה לרעו, ומה שהיה רואה מהצלחת ענייני דוד ושהיה הש"י עמו, היה משתקע כל כך בדימונו שהיה נדמה אליו הענין ההוא אשר יחשבו ידמהו כאילו נאמר אליו.. וכמו שיקרה לחולים או חלושי השכל שבהתחזק דמיונם יראו דברים בעיניהם כאילו הם מחוץ... והרמב"ם ז"ל גם כן הוא מזה הדעת שחושב שכל זה מפועל הדמיון ושאין בו השגה חושית לא בראות ולא בשמע כלל... שכל העניינים האלה הם דברי היתול ושההודעה והקול הם מפועל הדמיון... וגם הדעת הזה מרוחק הוא מאוד מן האמת, כי כל האדם הבריא בכוחותיו יבחין בין הדבר המוחש והמדומה, ומי שלא יבדיל בו ויחשוב שהדבר אשר יעשה דמיונו הוא מוחש לאזנו הנה הוא מעורבב השכל... ואם שאול היה זה דרכו שחשב וששמע מה שדמה, הנה עשינו אותו בעל מום וחסר השכל עד שלא יוכל להכזיב דמיונו... סוף דבר הדעת הזה היא מכזבת הכתובים סותרת דברי חכמינו ז"ל והיא גם היפך המוחש והנודע, אבל מאשר החכמים האלה לא ידעו באותה חכמה דבר, ולא ראו מעשה האוב, הכחישו עניינו, וגם מציאות השדים כולו כחשו מאשר לא נפלו עליהם בטענות שכליות, עם כל פרסומם אצל כל בני הישוב ובעלי התורות כולם ועם מה שיורו עליהם כתובי התורה ומאמרי חכמינו ז"ל...
 
מסתבר שהמחלוקת הזו בין הוגי הדעות מתחילה עוד לפני מאמרי חז"ל ופירושי המקרא, וממשיכה עד היום. הרמב"ם לא האמין בדברים האלה, ולכן פירש את כל המקראות כך שיסתדרו עם ידיעתו הברורה, ואילו האברבנאל האמין בזה, ופירש אותם על דרך הפשט. זו דוגמא לכך שהשקפת עולם מוצקה יכולה לכופף גם מימרות חז"ל ברורות מאוד, ולהסבירם באופן שלא יסתרו את ההשקפה... (דוגמאות כאלה לא חסרות בימינו...)


 

קטגוריה: מסכת ברכות
AtarimTR