ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

ברכות

בס"ד                                                                                    כז אדר ב תשס"ה
                                                                                              7 באפריל 05
ברכות לא - לח
חסידים הראשונים
 
כשקמה תנועת החסידות, לפני כשלוש מאות שנה, היה זה כאשר היה צורך לחזק את הקשר של היהודי הפשוט אל התורה - לאו דוקא דרך לימוד התורה, אלא גם דרך התפילה ועבודת ה' הפשוטה. את השם - חסידים, שאבה תנועת החסידות מקבוצה של אנשים שחיו בתקופת התנאים, שחלקם הקטן מוכר לנו גם מעולם ההלכה - כמו ר' יהודה, אך רובם ידועים בעיקר בזכות מעשיהם. הם התפרסמו בקשר לתפילתם, בקשר לסיגופים וההחמרות שהם נהגו על עצמם, ובקשר למופתים שידעו לעשות.
המקור הראשון שנלמד, לקוח מתוך המשנה במסכתנו:
 
1.   משנה מסכת ברכות פרק ה משנה א
אין עומדין להתפלל אלא מתוך כובד ראש. חסידים הראשונים היו שוהים שעה אחת ומתפללים כדי שיכוונו את לבם למקום.
 
מי הם אותם חסידים הראשונים שהיו שוהים שעה אחת לפני התפילה? הגמרא מוסיפה עליהם פרט נוסף: מלבד השעה שהיו שוהים לפני התפילה, הם היו גם שוהים שעה נוספת אחרי התפילה:
 
2.   תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב
חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת. מנא הני מילי? אמר רבי יהושע בן לוי: אמר קרא: "אשרי יושבי ביתך". ואמר רבי יהושע בן לוי: המתפלל צריך לשהות שעה אחת אחר תפלתו שנאמר "אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך". תניא נמי הכי: המתפלל צריך שישהא שעה אחת קודם תפלתו, ושעה אחת אחר תפלתו. קודם תפלתו מנין - שנאמר "אשרי יושבי ביתך". לאחר תפלתו מנין - דכתיב " אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך". תנו רבנן: חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין שעה אחת וחוזרין ושוהין שעה אחת. וכי מאחר ששוהין תשע שעות ביום בתפלה, תורתן היאך משתמרת, ומלאכתן היאך נעשית? אלא מתוך שחסידים הם - תורתם משתמרת ומלאכתן מתברכת.
 
 
החסידים, מסתבר, ידועים בתפילתם הארוכה והמיוחדת. אך גם בתוצאותיה. החסידים הידועים בש"ס הם ר' יהודה בר עילאי (שכל 'מעשה בחסיד אחד' שבש"ס מיוחס אליו או לר' יהודה בן בבא – שהיה זה שהסמיך אותו, ע"פ הגמרא בתמורה טו,א), ר' חנינא בן דוסא ור' פנחס בן יאיר. על תפילתו של ר' חנינא בן דוסא אומרת המשנה בברכות כך:
 
3.   משנה מסכת ברכות פרק ה משנה ה
אמרו עליו על רבי חנינא בן דוסא כשהיה מתפלל על החולים ואומר זה חי וזה מת. אמרו לו מנין אתה יודע? אמר להם: אם שגורה תפלתי בפי יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו יודע אני שהוא מטורף:
 
ועוד מספרת הגמרא על תפילתו של ר' חנינא בן דוסא:
 
4.   תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לד עמוד ב
תנו רבנן: מעשה שחלה בנו של רבן גמליאל, שגר שני תלמידי חכמים אצל רבי חנינא בן דוסא לבקש עליו רחמים. כיון שראה אותם עלה לעלייה ובקש עליו רחמים. בירידתו, אמר להם: לכו - שחלצתו חמה. אמרו לו: וכי נביא אתה? אמר להן: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא כך מקובלני: אם שגורה תפלתי בפי - יודע אני שהוא מקובל, ואם לאו - יודע אני שהוא מטורף. ישבו וכתבו וכוונו אותה שעה. וכשבאו אצל רבן גמליאל, אמר להן: העבודה! לא חסרתם ולא הותרתם, אלא כך היה מעשה, באותה שעה חלצתו חמה ושאל לנו מים לשתות. ושוב מעשה ברבי חנינא בן דוסא שהלך ללמוד תורה אצל רבי יוחנן בן זכאי, וחלה בנו של רבי יוחנן בן זכאי. אמר לו: חנינא בני, בקש עליו רחמים ויחיה. הניח ראשו בין ברכיו ובקש עליו רחמים - וחיה. אמר רבי יוחנן בן זכאי: אלמלי הטיח בן זכאי את ראשו בין ברכיו כל היום כולו - לא היו משגיחים עליו. אמרה לו אשתו: וכי חנינא גדול ממך? אמר לה: לאו, אלא הוא דומה כעבד לפני המלך, ואני דומה כשר לפני המלך.
 
גם במקרה אחר של ר' חנינא בן דוסא 'התעורר חשדם' של הנוכחים שאולי הוא נביא:
 
5.   תלמוד בבלי מסכת יבמות דף קכא עמוד ב
 
תנו רבנן: מעשה בבתו של נחוניא חופר שיחין שנפלה לבור הגדול, ובאו והודיעו לרבי חנינא בן דוסא, שעה ראשונה - אמר להם: שלום, שניה - אמר להם: שלום, שלישית - אמר להם: עלתה. אמר לה: בתי, מי העלך? אמרה לו: זכר של רחלים נזדמן לי וזקן מנהיגו. אמרו לו: נביא אתה? אמר להם: לא נביא אנכי ולא בן נביא אנכי, אלא דבר שהצדיק מתעסק בו, יכשל בו זרעו? אמר רבי אבא: אע"פ כן מת בנו בצמא, שנאמר: "וסביביו נשערה מאד", מלמד, שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם סביביו כחוט השערה. ר' חנינא אמר, מהכא: "א-ל נערץ בסוד קדושים רבה ונורא על כל סביביו".
 
על המופתים שהם יכלו לעשות בתפילתם ישנם סיפורים רבים. לדוגמא, אחד הסיפורים הידועים, גם הוא על ר' חנינא בן דוסא, מופיע בגמרא כך:
 
6.   . תלמוד בבלי מסכת תענית דף כד עמוד ב – כה עמוד א
רבי חנינא בן דוסא הוה קא אזיל באורחא אתא מיטרא. אמר לפניו: רבונו של עולם, כל העולם כולו בנחת וחנינא בצער? פסק מיטרא. כי מטא לביתיה, אמר לפניו: רבונו של עולם! כל העולם כולו בצער, וחנינא בנחת? אתא מיטרא....
אמר רב יהודה אמר רב: בכל יום ויום בת קול יוצאת ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני דיו בקב חרובים מערב שבת לערב שבת...
אמרה ליה דביתהו: עד אימת ניזיל ונצטער כולי האי? אמר לה: מאי נעביד? - בעי רחמי דניתבו לך מידי, בעא רחמי, יצתה כמין פיסת יד ויהבו ליה חד כרעא דפתורא דדהבא. חזיא בחלמא עתידי צדיקי דאכלי אפתורא דדהבא דאית ליה תלת כרעי, ואיהו אפתורא דתרי כרעי, אמר לה: ניחא לך דמיכל אכלי כולי עלמא אפתורא דמשלם ואנן אפתורא דמיחסר? אמרה ליה: ומאי נעביד? - בעי רחמי דנשקלינהו מינך. בעי רחמי ושקלוהו, תנא: גדול היה נס אחרון יותר מן הראשון. דגמירי: דמיהב יהבי, מישקל - לא שקלי.
חד בי שמשי חזייה לברתיה דהוות עציבא, אמר לה: בתי למאי עציבת? - אמרה ליה: כלי של חומץ נתחלף לי בכלי של שמן, והדלקתי ממנו אור לשבת. - אמר לה: בתי, מאי אכפת לך? מי שאמר לשמן וידלוק הוא יאמר לחומץ וידלוק. תנא: היה דולק והולך כל היום כולו, עד שהביאו ממנו אור להבדלה.
רבי חנינא בן דוסא הוו ליה הנך עיזי, אמרו ליה: קא מפסדן. אמר: אי קא מפסדן - ניכלינהו דובי, ואי לא - כל חדא וחדא תיתי לאורתא דובא בקרנייהו. לאורתא אייתי כל חדא וחדא דובא בקרנייהו...
ורבי חנינא בן דוסא מהיכן הוו ליה עזים? והא עני הוי. ועוד, אמרו חכמים: אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל! אמר רב פנחס: מעשה ועבר אדם אחד על פתח ביתו והניח שם תרנגולין, ומצאתן אשתו של רבי חנינא בן דוסא, ואמר לה: אל תאכלי מביציהן. והרבו ביצים ותרנגולין, והיו מצערין אותם, ומכרן, וקנה בדמיהן עזים. פעם אחת עבר אותו אדם שאבדו ממנו התרנגולין, ואמר לחבירו: בכאן הנחתי התרנגולין שלי. שמע רבי חנינא, אמר לו: יש לך בהן סימן? - אמר לו: הן. נתן לו סימן ונטל את העיזין, והן הן עיזי דאייתו דובי בקרנייהו.
 
סיפור נוסף, גם הוא לקוח מהגמרא שלמדנו השבוע בדף היומי, הוא על הערוד שהפחיד כל כך הרבה אנשים עד שבא ר' חנינא בן דוסא:
7.   תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לג עמוד א
 
תנו רבנן: מעשה במקום אחד שהיה ערוד והיה מזיק את הבריות, באו והודיעו לו לרבי חנינא בן דוסא. אמר להם: הראו לי את חורו! הראוהו את חורו, נתן עקבו על פי החור, יצא ונשכו ומת אותו ערוד. נטלו על כתפו והביאו לבית המדרש. אמר להם: ראו בני, אין ערוד ממית אלא החטא ממית. באותה שעה אמרו: אוי לו לאדם שפגע בו ערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינא בן דוסא.
 
ואולם, המעניין הוא שחז"ל הביאו מהחסידים הראשונים גם הלכות מסויימות, שבהם ניכר כי הם היו גם מחמירים מאוד בקפדנות על המצוות.
זה שהם היו מקפידים לצורך עצמם, ניחא. זאת אפשר לראות בהלכות ציצית, שהם היו מטילים ציצית בבגד ברגע הראשון שאפשר היה לשים אותו (מנחות מ, ב). במקרים מסויימים זה גם היה מחייב את נשותיהם, כמו המנהג שלהם שלא לשמש את מיטתם עד יום רביעי בשבוע, כדי שלא תצטרך האשה לחלל שבת בלידה:
 
8.   תלמוד בבלי מסכת נדה דף לח עמוד א
אמר שמואל: אין אשה מתעברת ויולדת אלא למאתים ושבעים ואחד יום, או למאתים ושבעים ושנים יום, או למאתים ושבעים ושלשה! הוא דאמר כחסידים הראשונים, דתניא: חסידים הראשונים לא היו משמשין מטותיהן אלא ברביעי בשבת, שלא יבואו נשותיהן לידי חלול שבת. ברביעי ותו לא? אימא: מרביעי ואילך. אמר מר זוטרא: מאי טעמייהו דחסידים הראשונים - דכתיב "ויתן ה' לה הריון" הריון בגימטריא מאתן ושבעים וחד הוו.
 
כך הוא דרכם של החסידים הראשונים, שזכו להערכה רבה בקרב התנאים, גם אם לא היו תמיד מפורסמים בזכות גדלותם בתורה, אלא בזכות מעשיהם. כך מסופר על ר' יהודה הנשיא שלא ביטל את השמיטה (למרות ששמיטה בזה"ז מדרבנן, והיה זה מאוד קשה בדורו לקיים את זה) רק בגלל שר' פנחס בן יאיר רמז לו שאין דעתו נוחה מכך:
9.   תלמוד ירושלמי מסכת דמאי פרק א הלכה ג
רבי רצה להתיר את השמיטה.
עלה ר' פנחס בן יאיר אליו.
אמר לו: מה התבואה בשדה?
אמר לו: עולשין יפות.
ושוב שאל: מה התבואה בשדה?
ושוב ענה לו: עולשין יפות.
הבין רבי שאין דעתו של ר' פנחס בן יאיר מסכימה עמו
רבי בעא מישרי שמיטתא.
סלק רבי פינחס בן יאיר לגביה.
אמר ליה: מה עיבוריא עבידין?
אמר ליה: עולשין יפות.
מה עיבוריא עבידין?
אמר ליה: עולשין יפות.
וידע רבי דלית הוא מסכמא עימיה
 
 
סיפור נוסף על הקשר המעניין בין ר' פנחס בין יאיר לר' יהודה הנשיא עוסק בפרדות הלבנות, שאותם התנגד מאוד ר' פנחס בן יאיר לגדל:
 
10.                      תלמוד בבלי מסכת חולין דף ז עמוד א
 
רבי פנחס בן יאיר הלך לקיים מצוות פדיון שבויים. הגיע לנהר גינאי. אמר לנהר: חלוק את מימיך כדי שאוכל לעבור.
ענה הנהר: אתה הולך לעשות רצון קונך, ואני הולך לעשות רצון קוני. אתה ספק עושה ספק אינך עושה (=אולי לא יעלה בידך לפדותם). אני ודאי עושה.
אמר לו: אם אין אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם. חלק לו…
 
שמע ר' יהודה הנשיא על בואו, ויצא לקראתו. שאל אותו: רצונך לסעוד אצלי? אמר לו: כן.
שמח רבי.
אמר לו ר' פנחס: האם חשבת שאני מודר הנאה מישראל? ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה, וכתיב: "אל תִלְחַם את לֶחֶם רע עין, ואל תִתְאָו למַטעמותיו. כי כמו שָעַר בנפשו כן הוא, 'אֱכול ושתֵה' יאמר לך, ולבו בַל עמךְ" (משלי כג, ו-ז), ואתה רוצה ויש לך.
ואולם, כרגע אני מסרב כי אני עוסק במצוה. כשאסיים במצוותי, אבוא לאכול אצלך.
 
כאשר הגיע ר' פנחס בן יאיר לביתו של רבי, נכנס בפתח שהיו בו פרדות לבנות (שבעיטתן נחשבת מסוכנת ביותר). אמר: מלאך המוות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו?
 
שמע רבי יצא לקראתו. אמר לו: אמכור אותם.
ענה ר' פנחס: כתוב 'ולפני עיור לא תתן מכשול'.
השיב רבי: אפקיר אותם!
ענה ר' פנחס: זה יגביר את אפשרות הנזק.
ניסה רבי: אעקר את פרסותיהן כך שלא יזיקו.
ענה ר' פנחס: יש בזה צער בעלי חיים!
החליט רבי: אהרוג אותם!
ענה ר' פנחס: יש בזה איסור 'בל תשחית'.
המשיך רבי להפציר בר' פנחס, והיה מבעט בקרקע על כל נסיון. גבה הר ביניהם.
רבי פנחס בן יאיר הוה קאזיל לפדיון שבויין, פגע ביה בגינאי נהרא, אמר ליה: גינאי, חלוק לי מימך ואעבור בך, אמר ליה: אתה הולך לעשות רצון קונך ואני הולך לעשות רצון קוני, אתה ספק עושה ספק אי אתה עושה, אני ודאי עושה אמר ליה: אם אי אתה חולק, גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם, חלק ליה...
 
שמע רבי נפק לאפיה, אמר ליה: רצונך סעוד אצלי, אמר לו: הן. צהבו פניו של רבי, אמר לו: כמדומה אתה שמודר הנאה מישראל אני? ישראל קדושים הן, יש רוצה ואין לו ויש שיש לו ואינו רוצה, וכתיב: "אל תלחם את לחם רע עין, ואל תתאו למטעמותיו. כי כמו שער בנפשו כן הוא אכול ושתה יאמר לך ולבו בל עמך", ואתה רוצה ויש לך, מיהא השתא מסרהיבנא, דבמלתא דמצוה קא טרחנא, כי הדרנא אתינא עיילנא לגבך.
כי אתא, איתרמי על בההוא פיתחא דהוו קיימין ביה כודנייתא חוורתא, אמר: מלאך המות בביתו של זה ואני אסעוד אצלו?
שמע רבי נפק לאפיה,
אמר ליה: מזבנינא להו,
אמר ליה: ולפני עור לא תתן מכשול.
מפקרנא להו, מפשת היזקא.
עקרנא להו, איכא צער בעלי חיים. קטילנא להו, איכא "בל תשחית".
הוה קא מבתש ביה טובא, גבה טורא בינייהו
 
מהסיפור הזה ניתן לראות כמה הערכה רחש רבי יהודה הנשיא לר' פנחס בן יאיר.
חסיד אחר, מפורסם לא פחות הוא ר' יהודה בר עילאי. עליו אומרת הגמרא שכל סיפור על 'חסיד אחד' הוא ר' יהודה בר עילאי או ר' יהודה בן בבא, כפי שאומרת הגמרא:
11.                      תלמוד בבלי מסכת תמורה דף טו עמוד ב
 
כל היכא דאמר מעשה בחסיד אחד - או ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר אילעאי.
 
12.                      תלמוד בבלי מסכת נדרים דף מט עמוד ב
 
אשתו של ר' יהודה היתה יוצאת בגלימת צמר, והחשיבה אותה כגלימה חשובה. כשהיתה יוצאת לשוק היתה מתכסה בו, וכשהיה ר' יהודה מתפלל, היה מתכסה בו ומברך 'ברוך שעטני מעיל'.
פעם אחת גזר רבן שמעון בן גמליאל תענית. ר' יהודה לא בא. אמרו לו: אין לו בגד. שלח לו גלימה ולא קיבל.
הרים ר' יהודה את המחצלת (ובאורח נס היה שם מלא זהובים) ואמר לשליח של רשב"ג: תראה מה יש לי, אבל אני לא רוצה ליהנות בעולם הזה.
דביתהו דרבי יהודה נפקת, נקטת עמרא עבדה גלימא דהוטבי, כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי, וכד מיכסי ביה הוה מברך: ברוך שעטני מעיל.
זימנא חדא גזר רבן שמעון בן גמליאל תעניתא, ר' יהודה לא אתא לבי תעניתא.
אמרין ליה: לא אית ליה כסויא.
שדר ליה גלימא ולא קביל.
דלי ציפתא ואמר ליה לשלוחא: חזי מאי איכא, מיהו לא ניחא לי דאיתהני בהדין עלמא.
 
 
 
על סמך העובדה שכל 'מעשה בחסיד אחד' הוא ר' יהודה, אפשר לזהות את הגיבור באחד הסיפורים המפורסמים ביותר מ'כה עשו חכמינו', שגם אותו למדנו השבוע:
 
13.                      תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד ב
 
תנו רבנן: מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך, בא הגמון אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום, המתין לו עד שסיים תפלתו. לאחר שסיים תפלתו אמר לו: ריקא, והלא כתוב בתורתכם "רק השמר לך ושמור נפשך" וכתיב "ונשמרתם מאד לנפשתיכם", כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום? אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי? אמר לו: המתן לי עד שאפייסך בדברים. אמר לו: אילו היית עומד לפני מלך בשר ודם ובא חברך ונתן לך שלום - היית מחזיר לו? - אמר לו: לאו. ואם היית מחזיר לו, מה היו עושים לך? - אמר לו: היו חותכים את ראשי בסייף. - אמר לו: והלא דברים קל וחומר; ומה אתה שהיית עומד לפני מלך בשר ודם שהיום כאן ומחר בקבר - כך, אני שהייתי עומד לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא שהוא חי וקיים לעד ולעולמי עולמים - על אחת כמה וכמה! מיד נתפייס אותו הגמון, ונפטר אותו חסיד לביתו לשלום.
 
חסיד מפורסם נוסף הוא חוני המעגל, שעליו מביאה הגמרא את הסיפור הבא:
 
14.                      תלמוד בבלי מסכת תענית דף כג עמוד א
 
תנו רבנן: פעם אחת יצא רוב אדר ולא ירדו גשמים. שלחו לחוני המעגל: התפלל וירדו גשמים! התפלל ולא ירדו גשמים. עג עוגה ועמד בתוכה, כדרך שעשה חבקוק הנביא, שנאמר "על משמרתי אעמדה ואתיצבה על מצור" וגו'. אמר לפניו: רבונו של עולם! בניך שמו פניהם עלי שאני כבן בית לפניך, נשבע אני בשמך הגדול שאיני זז מכאן עד שתרחם על בניך. התחילו גשמים מנטפין, אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא להתיר שבועתך. אמר: לא כך שאלתי, אלא גשמי בורות שיחין ומערות. ירדו בזעף, עד שכל טפה וטפה כמלא פי חבית. ושיערו חכמים שאין טפה פחותה מלוג. אמרו לו תלמידיו: רבי, ראינוך ולא נמות. כמדומין אנו שאין גשמים יורדין אלא לאבד העולם. אמר לפניו: לא כך שאלתי, אלא גשמי רצון ברכה ונדבה. ירדו כתיקנן, עד שעלו כל העם להר הבית מפני הגשמים. אמרו לו: רבי, כשם שהתפללת שירדו, כך התפלל וילכו להם. אמר להם: כך מקובלני שאין מתפללין על רוב הטובה. אף על פי כן, הביאו לי פר הודאה. הביאו לו פר הודאה. סמך שתי ידיו עליו, ואמר לפניו: רבונו של עולם! עמך ישראל שהוצאת ממצרים אינן יכולין לא ברוב טובה ולא ברוב פורענות, כעסת עליהם - אינן יכולין לעמוד, השפעת עליהם טובה - אינן יכולין לעמוד, יהי רצון מלפניך שיפסקו הגשמים ויהא ריוח בעולם. מיד נשבה הרוח ונתפזרו העבים, וזרחה החמה, ויצאו העם לשדה והביאו להם כמהין ופטריות. שלח לו שמעון בן שטח: אלמלא חוני אתה - גוזרני עליך נידוי. שאילו שנים כשני אליהו שמפתחות גשמים בידו של אליהו לא נמצא שם שמים מתחלל על ידך? אבל מה אעשה לך שאתה מתחטא לפני המקום ועושה לך רצונך, כבן שמתחטא על אביו ועושה לו רצונו. ואומר לו: אבא, הוליכני לרחצני בחמין, שטפני בצונן, תן לי אגוזים, שקדים, אפרסקים, ורמונים - ונותן לו. ועליך הכתוב אומר "ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך".
 
סיפור אחר מובא שם בגמרא על נכדו של חוני המעגל, אבא חלקיה:
 
 
15.                      תלמוד בבלי מסכת תענית דף כג עמוד א
 
אבא חלקיה בן בנו של חוני המעגל היה. וכאשר היה העולם צריך גשם, היו שולחים חכמים אליו, והיה מתפלל ויורד גשם. פעם אחד היה העולם צריך גשם. שלחו חכמים זוג חכמים שיתפלל כדי שירד גשם.
הלכו לביתו ולא מצאוהו. הלכו בשדה ומצאוהו חורש. קראו לו לשלום ולא ענה להם. בערב, כאשר היה סוחב עצים, לקח את העצים והמעדר על כתף אחת, ואת הגלימה על הכתף השניה
כל הדרך לא נעל את נעליו. כשהגיע למים - נעל אותם.
כשהגיע לקוצים - חלץ את נעליו.
כשהגיע העירה, יצאו לקראתו אשתו כשהיא מאופרת ומקושטת.
כשנכנסו הביתה נכנסה קודם אשתו, ואח"כ הוא נכנס ואח"כ החכמים.
ישב ואכל לחם, ולא הציע לחכמים לאכול עמו. נתן לילדו הגדול פרוסה אחת, ולצעיר שנים.
אמר לאשתו: יודע אני שחכמים באו בשביל הגשם, נעלה לעליית הגג ונתפלל, אולי יתרצה הקב"ה ויוריד גשם, ולא נחזיק טובה לעצמנו.
עלו לעליה. עמד הוא בפינה אחת והיא בשניה. הקדימו העננים שבאו מכיוונה של אשתו.
כשירד, אמר להם: למה באו החכמים?
אמרו לו: שלחו אותנו החכמים אליך כדי שתתפלל לגשם.
אמר להם: ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה.
אמרו לו: אנו יודעים שהגשם בא בזכותך, אך ברצוננו שתסביר לנו את הדברים התמוהים שראינו:
למה כשאמרנו שלום לא ענית לנו?
אמר להם: שכיר יום הייתי, ולא רציתי לאחר.
ומדוע סחבת את העצים על כתף אחת ואת הגלימה על הכתף השניה?
אמר להם: טלית שאולה היתה. לצורך זה שאלתי, ולצורך זה לא שאלתי.
מדוע כל הדרך לא נעלת נעליים, וכשהגעת למים נעלת?
ענה: כל הדרך אני רואה, במים איני רואה.
מדוע כשהגעת לקוצים חלצת את הנעליים?
אמר להם: זה מעלה ארוכה וזה אינו מעלה ארוכה.
מדוע כשהגעת העירה יצאה אשתך לקראתך מקושטת?
אמר להם: כדי שלא אתן עיני באשה אחרת.
מדוע נכנסה אשתך ראשונה, ואח"כ אתה, ובסוף אנחנו?
אמר להם: משום שאינני מכיר אתכם.
מדוע לא הצעת לנו לאכול עמך?
אמר להם: מפני שלא היה לי הרבה לחם, ולא רציתי שיחזיקו לי טובה בחינם.
ומדוע נתת לילד הגדול פרוסה אחת ולקטן שנים?
אמר להם: הגדול נמצא כל היום בבית וכשהוא רעב הוא אוכל, ואילו הקטן בבית הכנסת.
ומדוע באו העננים מהצד של אשתך לפני העננים שבאו מכיוונך?
משום שהאשה מצויה בבית, ונותנת פת לעני וקרובה הנאתה, ואילו אני נותן כסף, שלא קרובה הנאתו.
או בגלל הבריונים שהיו השכנים שלנו, שאני התפללתי שימותו והיא התפלל שיחזרו בתשובה, והם אכן חזרו.
 
אבא חלקיה בר בריה דחוני המעגל הוה, וכי מצטריך עלמא למיטרא הוו משדרי רבנן לגביה ובעי רחמי, ואתי מיטרא. זימנא חדא איצטריך עלמא למיטרא, שדור רבנן זוגא דרבנן לגביה למבעי רחמי דניתי מיטרא.
 
אזול לביתיה ולא אשכחוהו, אזול בדברא ואשכחוהו דהוה קא רפיק. יהבו ליה שלמא ולא אסבר להו אפיה. בפניא, כי הוה מנקט ציבי, דרא ציבי ומרא בחד כתפא, וגלימא בחד כתפא.
כולה אורחא לא סיים מסאני, כי מטי למיא - סיים מסאניה.
 
כי מטא להיזמי והיגי - דלינהו למניה.
 
כי מטא למתא נפקה דביתהו לאפיה כי מיקשטא.
כי מטא לביתיה עלת דביתהו ברישא, והדר עייל איהו, והדר עיילי רבנן.
יתיב וכריך ריפתא, ולא אמר להו לרבנן תו כרוכו. פלג ריפתא לינוקי, לקשישא - חדא, ולזוטרא - תרי.
אמר לה לדביתהו: ידענא דרבנן משום מיטרא קא אתו, ניסק לאיגרא וניבעי רחמי, אפשר דמרצי הקדוש ברוך הוא וייתי מיטרא, ולא נחזיק טיבותא לנפשין. סקו לאיגרא, קם איהו בחדא זויתא ואיהי בחדא זויתא, קדים סלוק ענני מהך זויתא דדביתהו.
כי נחית, אמר להו: אמאי אתו רבנן?
אמרו ליה: שדרי לן רבנן לגבי דמר למיבעי רחמי אמיטרא.
אמר להו: ברוך המקום שלא הצריך אתכם לאבא חלקיה.
אמרו ליה: ידעינן דמיטרא מחמת מר הוא דאתא, אלא לימא לן מר הני מילי דתמיה לן:
מאי טעמא כי יהבינא למר שלמא לא אסבר לן מר אפיה?
אמר להו: שכיר יום הואי, ואמינא לא איפגר. ומאי טעמא דרא מר ציבי אחד כתפיה וגלימא אחד כתפיה?
אמר להו: טלית שאולה היתה, להכי - שאלי, ולהכי - לא שאלי.
מאי טעמא כולה אורחא לא סיים מר מסאניה, וכי מטי למיא סיים מסאניה?
אמר להו: כולה אורחא חזינא, במיא - לא קא חזינא.
מאי טעמא כי מטא מר להיזמי והיגי דלינהו למניה?
אמר להו: זה מעלה ארוכה וזה - אינה מעלה ארוכה.
מאי טעמא כי מטא מר למתא נפקא דביתהו דמר כי מיקשטא? אמר להו: כדי שלא אתן עיני באשה אחרת.
מאי טעמא עיילא היא ברישא והדר עייל מר אבתרה, והדר עיילינן אנן?
אמר להו: משום דלא בדקיתו לי.
מאי טעמא כי כריך מר ריפתא לא אמר לן איתו כרוכו? - משום דלא נפישא ריפתא, ואמינא לא אחזיק בהו ברבנן טיבותא בחנם.
מאי טעמא יהיב מר לינוקא קשישא חדא ריפתא ולזוטרא תרי?
אמר להו: האי קאי בביתא, והאי יתיב בבי כנישתא.
ומאי טעמא קדים סלוק ענני מהך זויתא דהוות קיימא דביתהו דמר, לעננא דידיה?
 
משום דאיתתא שכיחא בביתא, ויהבא ריפתא לעניי ומקרבא הנייתה ואנא יהיבנא זוזא, ולא מקרבא הנייתיה.
 
אי נמי הנהו ביריוני דהוו בשיבבותן, אנא בעי רחמי דלימותו, והיא בעיא רחמי דליהדרו בתיובתא, [ואהדרו].
 
 
 
 
הנהגות נוספות של חסידים:
הגמרא בב"ק דף ל, א דנה על נזקים שאדם חייב בהם אם הוא הטמין דבר מסוכן וזה נתגלה. בהקשר זה מביאה הגמרא את מנהגם של החסידים הראשונים שהיו מטמינים את הדברים המסוכנים בשדה שלהם בעומק שלושה טפחים כדי שלא תהפוך אותם המחרשה. ע"פ הגרסא בירושלמי ובתוספתא, הם היו אוספים את שברי הזכוכיות והחרסים מרשות הרבים ומטמינים אותם בשדה שלהם.
ההחמרות של החסידים היו בעיקר בעניינים שבין אדם לחברו, אך גם בין אדם למקום. ידוע הסיפור על ר' חנינא בן דוסא, שהיה מסתפק בקב חרובים לשבוע, אך כשמצא שני תרנגולים ידע איך להפוך אותם לעדר עזים – והכל בשביל לתת בחזרה למי שאיבד אותם.
חייהם של החסידים לא היו קלים. היו בהם סיגופים רבים, והם חיו בעוני מתוך ברירה (יש שאין לו ואינו רוצה – אמר ר' פנחס בן יאיר לרבי בחולין ז, א) ר' חנינא בן דוסא החזיר את הרגל של זהב, ור' יהודה הראה שהיה לו זהובים רבים.
חסידים הראשונים היו נודרים נזירות רק כדי להתחייב בקרבן חטאת כי הם לא היו מגיעים לידי חטא בשוגג (נדרים י, א). הם היו מעדיפים ללכת אל בית אבל מאשר אל בית משתה – לא בגלל ששם המצוה גדולה יותר, שהרי חז"ל קבעו שעדיף ללכת לבית משתה, אלא בשביל עצמם, שהרי "טוב ללכת אל בית אבל מלכת אל בית משתה באשר הוא סוף כל האדם והחי יתן אל לבו" (קהלת ז, ב). הם היו מקבלים על עצמם בסוף ימיהם חולי מעיים, שהוא חולי קשה ביותר, כדי לזכך את נשמתם לעולם הבא (שמחות ג, יא).
אך עם כל הסיגופים והעוני, החסידים היו מקפידים מאוד לעסוק במלאכה, ולא להתפרנס מהציבור. ר' חנינא בן דוסא היה מסתת אבנים.
 
הרמב"ם, בהלכות תלמוד תורה, קובע שהדרך הנכונה ללמוד תורה היא עם מלאכה, וכך כותב הרמב"ם (פרק ג הלכה יא):
מעלה גדולה היא למי שהוא מתפרנס ממעשה ידיו, ומדת חסידים הראשונים היא, ובזה זוכה לכל כבוד וטובה שבעולם הזה ולעולם הבא שנאמר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך' אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא שכולו טוב.
החסידים הראשונים, אם כן, היו עקביים מאוד והחמירו על עצמם (או על בני ביתם – בהסכמתם) בלבד. הם החמירו מאוד בכל המצוות וההנהגות, ובכך זכו שתפילתם תהיה בדרגה אחרת מהתפילה שאנחנו רגילים. לתפילה כזו, כנראה, צריך להתכונן שעה, וגם צריך להירגע אחריה שעה.
לסיום, אפשר לראות שהחסידים החמירו מאוד הן בהנהגותיהם, הן בתפילתם והן בענייני בן אדם לחברו. לכן מסכמת הגמרא (ב"ק ל, א): "אמר רב יהודה: האי מאן דבעי למהוי חסידא, לקיים מילי דנזיקין; רבא אמר: מילי דאבות; ואמרי לה: מילי דברכות". אלו הם שלושת הדברים שמאפיינים את החסיד האמיתי.
 
לתוספת עיון, אפשר לראות את הקובץ על החסידים הראשונים במסגרת מרתון ימים נוראים תשס"ב


קטגוריה: מסכת ברכות
AtarimTR