ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

פסחים לט "מצה שרויה"

בס"ד                                                                                        כה מנחם אב תשע"ג

 

פסחים לט

 

מצה שרויה

 

ישנם, כידוע, אנשים המקפידים שלא לאכול מצה שרויה בפסח. בקרב החסידים החומרא הזו נפוצה מאוד, ובעיקר בקרב חסידי חב"ד. כך כותב הרב יהושע מונדשיין בספרו אוצר מנהגי חב"ד:

 

1.     אוצר מנהגי חב"ד (הרב יהושע מונדשיין שליט"א, ירושלים) עמוד מט

 

כל ימי הפסח היה מוהרש"ב (=ר' שלום דובער שניאורסון, האדמו"ר החמישי) נזהר מאוד מאוד מ"שרויה", עד כדי כך שכשהיה אוכל מרק היה בולע מקודם את המצה ואחר כך את המרק. ובכל פעם שהוציא את הכף מן הפה היה מקנח אותה.

אדמו"ר מוהריי"צ (=ר' יוסף יצחק שניאורסון, האדמו"ר הששי) לא היה אוכל מצה עם התבשילין, כי אם כל אחד בפני עצמו, היינו מתחילה אכל המצה בלי תבשילין, ואחר כך התבשילין בלי מצה...

באם נפלה חתיכת מצה לכלי לח, אין משתמשין בכלי זה בימות הפסח, ולשנה הבאה משתמשין בו ללא הגעלה (אף שנחסרים כמה ימים לשנים עשר חודש). והוא הדין לכלים שאכלו בהם מצה "שרויה" באחרון של פסח.

 

עד כדי כך חוששים ממצה שרויה, שאפילו לא אוכלים את המצה עם תבשילים, למרות שלא מדובר במים אלא בנוזלים אחרים, ולמרות שמדובר בתבשילים רותחים שאינם יכולים להחמיץ אפילו אם הם היו מים. בדורנו זה עוד הלך והחריף, כפי שמעיד הרב גינצבורג:

 

2.     הרב יוסף יצחק גינצבורג, מתוך אתר חב"ד און ליין

 

נזהרים ביותר ממצה שרויה. ולכן המצות שעל השולחן מכוסות. בפועל: כל אחד ואחד אוכל לעצמו מתוך שקית. אוכלים את המצה לפני הבאת התבשילים על השולחן, מסלקים את השקיות ואז שותים ואוכלים את הסעודה. למעשה, אף אין מטגנים מצה במי-פירות, שמא תיפול עליהן טיפת מים, וכן שלא יפלו מפירורי המצה למים או למרק. קודם ששופכים מים, או משקאות שמים מעורבים בהם, לכוס או לקערה, בודקים שלא יהיו בכלי פירורי מצה.

 

בשיעור זה ברצוני לבדוק את המנהג הזה ולהבין מהיכן הוא נובע. בגמרא שאותה למדנו השבוע נאמר שדבר שהוא אפוי כבר לא יכול לבוא לידי חימוץ, אבל מיד אח"כ מר זוטרא אומר שלא לשים קמח של קליות בקדירה:

 

3.    

רש"י

לא לימחי איניש קדרא - שמעבין תבשיל הקדירה על ידי שממחין קמח לתוכו, ואפילו בקמחא דאבישונא שנתייבשה וניקלית בתנור, כשהיא לחה עושין אותה קלי בתנור, והרי היא כאפויה - אפילו הכי לא ליעביד.

דילמא לא בשיל שפיר - לא נעשית קלי כל צורכה בתנור, ומחמצת בתבשיל, וכשהוא טורפה בקערה היא מחמצת, שאין דרך נתינתה לתוך תבשיל רותח.

תלמוד בבלי מסכת פסחים דף לט, ב

 

 

תנו רבנן, אלו דברים שאין באין לידי חימוץ: האפוי, והמבושל, וחלוט שחלטו ברותחין. - מבושל? אדמבשל ליה מחמע! - אמר רב פפא: האפוי שבישלו קאמר. תניא, רבי יוסי ברבי יהודה אומר: קמח שנפל לתוכו דלף - אפילו כל היום כולו - אינו בא לידי חימוץ. אמר רב פפא: והוא דעביד טיף להדי טיף... אמר מר זוטרא: לא לימחי איניש קדרא בקמחא דאבישנא, דילמא לא בשיל שפיר, ואתי לידי חימוץ.  

 

 

ולכאורה צריך להבין: אם דבר אפוי לא יכול להחמיץ יותר, מדוע אסור להכניס קמח של קליות לתוך התבשיל? רש"י אומר שאנחנו חוששים שמא זה לא נקלה כל צרכו, ולכן זה יכול להחמיץ, שהרי כשמכניסים זאת לתבשיל התבשיל עדיין אינו רותח. השאלה היא האם תמיד אנחנו נחשוש שמשהו לא נאפה כל צרכו?

מגמרא נוספת שאותה למדנו השבוע בדף היומי מוכח שאפשר לבשל מצה, וכל הדיון הוא רק האם יוצאים בזה ידי חובת מצה או שהבישול הפקיע ממנה לגמרי את תואר הלחם שהיה לה, ומעתה זהו תבשיל:

 

4.     תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מא, א

 

דתניא: יוצאין ברקיק השרוי, ובמבושל שלא נימוח, דברי רבי מאיר. רבי יוסי אומר: יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל, אף על פי שלא נימוח.

 

רואים, אם כן, שלגבי רקיק אנחנו לא חוששים שמא הוא לא נאפה כל צרכו, ורק לגבי הקמח של הקליות אמרנו כך. ובאמת, הרמב"ם פוסק את שני הדברים:

 

5.     רמב"ם הלכות חמץ ומצה פרק ה הלכות ג - ה

 

אין קולין את הבצק בשמן על המחבת, אבל מבשלין את הפת ואת הקמח הקלוי, ואם הרתיח המים הרבה ואחר כך השליך לתוכן הקמח הרי זה מותר מפני שהוא מתבשל מיד קודם שיחמיץ, וכבר נהגו בשנער ובספרד ובכל המערב לאסור דבר זה גזרה שמא לא ירתיח המים יפה יפה.

...כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו אין מבשלין את הקמח שלו במים שמא לא נקלה באור יפה ונמצא מחמיץ כשמבשלין אותו, וכן כשמוללין הקדרות החדשות אין מבשלין בהן אלא מצה אפויה שחזרו וטחנו אותה אבל קמח קלי אסור שמא לא קלהו יפה ויבוא לידי חמוץ.

 

מדוע לגבי הפת איננו חוששים שמא היא לא נאפתה עד הסוף, ואילו לגבי הקלי אנחנו חוששים שמא הוא לא נקלה? מסביר ה'בית יוסף':

 

6.     בית יוסף (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, צפת) אורח חיים סימן תסא

 

כתב הרמב"ם בפרק ה' (ה"ג) שמבשלים את הקמח הקלוי ואע"ג דבגמרא (לט:) אסר קמחא דאבישונא שהוא קמח העשוי מקליות שנתייבשו בתנור וכמו שיתבאר בסימן תס"ג וכתבו הרמב"ם (שם ה"ה) איכא למימר דקמח קלוי שאני, שהאש שולטת בקמח יותר ממה ששולט בחטים. ולפי זה צריך לומר שמה שכתב שם הרמב"ם גבי מלילת הקדרות קמח קלי אסור שמא לא קלהו יפה ויבוא לידי חימוץ קמח העשוי מקליות קאמר דאילו קמח קלוי מותר הוא. אבל רבינו ירוחם כתב: "נשים שמשימות קמח בתנור להתיבש כדי לעשות תבשיל לתינוקות אסור דילמא לא בשיל שפיר כך דקדקו בתוספות מההיא דלא לימחי איניש קידרא בקמחא דאבישונא" עכ"ל. וכן כתבו הגהות מיימון בפרק ה' שהוא דעת סמ"ק.

 

הרמב"ם, אם כן, מחלק בין גרגירים שלמים, שכאשר הם נקלים יש חשש שהאש לא שרפה אותם מספיק, ולכן כשהם יבואו במגע עם מים הם עלולים להחמיץ, לבין קמח – שאם הוא בא במגע עם אש הוא נשרף לגמרי ואינו מחמיץ יותר לעולם.

אך ר' ירוחם אינו מקבל את החילוק הזה והוא סובר שגם קמח שנאפה בתנור אין לעשות ממנו תבשיל.

ה'פרי חדש' כתב על הדברים האלה כך:

 

 

7.     פרי חדש (ר' חזקיה די סילווה, המאה ה-16, ישראל) אורח חיים סימן תסא ס"ק ב

 

כתב הרמב"ם בפרק ה אין קולין את הבצק בשמן על המחבת אבל מבשלין את הפת ואת הקמח הקלוי. ולפי זה על כרחך מה שכתב לקמן שאסרו למלול בקמח קלי שמא לא קלהו יפה ויבוא לידי חימוץ, בקמח העשוי מכרמל קלי קאמר, דאי קמח קלוי מותר הוא, וכן כתב בב"י. וכתב המגיד משנה שדין קמח קלוי מבואר הוא בתוספתא. ונראה שכיון להא דגרסינן בתוספתא פרק ג: ר' יוסי בר' יהודה אומר קמח קלי שירד לתוכו דלף אין בו משום חימוץ. ולבי אומר לי שאין כוונת התוספתא כך אלא מה שהזכירו בפרק כל שעה תנינא ר' יוסי בר' יהודה אומר קמח שנפל לתוכו דלף אפילו כל היום כולו אינו בא לידי חימוץ. ומעתה מלת קלי שהובאה בתוספתא היא טעות סופר, או לאשמועינן היפך דעת הרמב"ם דאפילו בקלי דוקא משום דלף טורד אינו בא לידי חימוץ, הא לאו הכי אית ביה משום חימוץ, דילמא לא בשיל שפיר. אי נמי אפשר דקמח מכרמל קלי קאמר ולא פליג אסברת הרמב"ם. אבל הבית יוסף הביא בשם רבינו ירוחם בשם התוספות וכן הגהות מיימוניות בשם סמ"ק דאף בקמח איכא למיחש דילמא לא בשיל שפיר, ולהם שומעין שהם רבים, וכל שכן להחמיר באיסור דאורייתא.

 

הפרי חדש, אם כן, פוסק להחמיר שלא כדעת הרמב"ם, מכיון שר' ירוחם והגהות מיימוניות סוברים שגם בקמח יש חשש שמא לא נאפה יפה יפה, והוא סובר שהם רבים (לא ברור לענ"ד למה הם נחשבים רבים מול הרמב"ם והבית יוסף...)

ואולם, עדיין לא מצינו אף אחד שאמר שגם לגבי פת שנאפתה יש חשש שמא יש בתוכה קמח שלא נילוש, ושמא אותו קמח לא נאפה מספיק, ולכן אין לאכול אותו עם מים. יתרה מזו: הרוקח כתב שיש להיזהר שלא ללכלך את המצה בקמח שעדיין לא נאפה, כי כשהמצה תבוא במים זה עלול להחמיץ את הקמח הטרי. מוכח מדבריו שהיה מקובל להרטיב את המצה:

 

8.     ספר הרוקח (ר' אלעזר מגרמייזא, המאה ה-12, אשכנז) הלכות פסח סימן רפא

 

לאחר אפיית המצות יזהר שלא יקבלם בכלי או במפה שיש בה קמח פן תדבק הקמח במצה ואם יתננה במים יתחמץ הקמח.

 

ואמנם, ה'בית יוסף' אומר בשם הרוקח שאין להשרות את המצה במים חמים, אבל הסיבה שהוא אומר זאת אינה בגלל שיש בזה חשש חמץ אלא בגלל שעכשיו הוא לא יוכל לצאת ידי חובת מצה במצה כזו, כי היא כבר התבשלה:

 

9.     בית יוסף (ר' יוסף קארו, המאה ה-16, צפת) אורח חיים סימן תסא

 

ומשמע לי שאם רצה לשרותה במים חמים שאינם רותחין רשאי, דהא לאו מבושל הוא. אבל הרוקח (הל' פסח קנד) כתב: ישרה אותה במים או ביין קרים אבל בתבשיל חם או במים רותחים או חמין לא יצא ע"כ:

 

ואולם, ישנו מקור אחד שבו מוכח שגם בפת שנאפתה אנחנו חוששים שמא קמח לא נאפה כמו שצריך, וזה כאשר הוסיפו עוד קמח לעיסה שכבר נילושה, ואז יש יותר חשש לכך שבתוך הפת יש גושים של קמח שטרם נילושו בכלל, ושאותם גושי קמח גם לא נאפו כי הם היו מצופים בבצק. כך כתוב בשולחן ערוך:

 

10.שולחן ערוך אורח חיים סימן תנט סעיף ו

 

אם העיסה רכה, לא יוסיף בה קמח אלא עושה עיסה קטנה מגיבול קשה ויערבנה עם העיסה הרכה.

 

והסביר המשנה ברורה שכדי לעשות זאת צריך אדם אחר שיגבל את העיסה הקטנה בעוד הוא מגבל את העיסה הגדולה:

 

11.משנה ברורה (ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, המאה ה-19, ליטא) סימן תנט ס"ק מג

 

אלא עושה - כתבו האחרונים דאדם אחֵר יעשה העיסה הקשה, דהוא בעצמו אי אפשר לו ללוש שתי עיסות כאחת ולהתעסק בהן יפה. ולהניח העיסה הראשונה בלי עסק אין נכון לכתחלה אפילו רגע אחד, וכדלעיל בס"ב. ומכל מקום בדיעבד אם עבר ועשה אדם אחד אין לאסור.

 

ראינו, אם כן, שכאשר מוסיפים קמח לעיסה שכבר נילושה ישנו חשש שמא הקמח החדש לא נילוש מספיק, וממילא הוא גם לא נאפה עד הסוף כי הוא היה עטוף בבצק, ולכן קמח כזה עלול להחמיץ אח"כ כשיבוא במגע עם מים. אבל הט"ז כתב שאם אדם עשה זאת בדיעבד אין לאסור את הבצק:

 

12.ט"ז (ר' דוד הלוי סגל, המאה ה-17, פולין)  אורח חיים סימן תנט ס"ק ח

 

לא יוסיף בה קמח. - לפי שאותה הוספה אינה נילושה יפה ונשאר מעט בעין תוך העיסה. ומשמע מתרומת הדשן שם דבדיעבד אין לאסור:

 

לסיכום: ראינו שבאופן עקרוני דבר קלוי או אפוי אינו מחמיץ יותר. ואולם, ראינו הסתייגויות לדין זה:

קמח של קליות: ר' ירוחם סובר שיש חשש שמא הם לא נקלו מספיק, וכן פסק הפרי חדש. הרמב"ם סובר שרק כאשר מדובר בגרעינים שלמים חוששים שהם אינם נקלים מספיק, ולכן אם קלו דגנים שלמים ואח"כ עשו מהם קמח – אין להכניס את אותו קמח בתבשיל.

קמח שנוסף לעיסה שכבר נילושה – לכתחילה אין לעשות זאת, אבל אם נעשה העיסה אינה אסורה בדיעבד.

ואולם, לא מצינו אף אחד שחושש חשש כפול: גם שמא יש קמח בעיסה שלא נילוש, וגם שמא הקמח הזה לא נאפה היטב בתנור.

 

לגבי קמח של קליות, כתב השולחן ערוך שאין לשים אותו בתבשיל:

 

13.שולחן ערוך אורח חיים סימן תסג סעיף ג

כרמל שמהבהבין אותו באור וטוחנין אותו, אין מבשלים הקמח שלו במים שמא לא נקלה באור יפה ונמצא מחמיץ כשמבשלים אותו, וכן כשמוללין הקדירות החדשות (פירוש שנותנים קמח לתוך המאכל להקפות), אין מבשלים בהם אלא מצה אפויה שחזר וטחנו אותה

 

אבל המגן אברהם כתב שבדיעבד אם שמו קמח של קליות בתבשיל, התבשיל אינו נאסר:

 

14.מגן אברהם (ר' אברהם אבלי גומבינר, המאה ה-16, פולין) סימן תסג ס"ק ד

וצ"ע אם נתנוהו בדיעבד במאכל אם אוסרין מפני חששא זו דהא רש"י מתיר אפי' לכתחלה וכ"כ הב"י בשם הרמב"ם ונ"מ לענין מצה שנילוש בה קמח ונאפה כמ"ש סו' סי' תנ"ט ואח"כ נתנוהו לרוטב ע"ש ומ"מ נראה לי דבמצה יש להחמיר מאחר שהמצה מפסקת בין הקמח והאור.

 

מסקנתו של המגן אברהם, אם כן, היא להחמיר במצה שנילוש בה קמח ונאפה ואח"כ בא במגע עם רוטב. האם הוא חולק בכך על הט"ז, שאמר שבדיעבד זה יהיה מותר? – לא בהכרח. יכול להיות שהט"ז דיבר על המצה עצמה, ואילו המגן אברהם מדבר על מצה כזו שבאה אח"כ במגע עם מים. הסברא שהוא מחמיר היא בגלל שהקמח שעליו אנחנו מדברים אינו על פני המצה אלא בתוך העיסה, ולכן האש אינה יכולה לשרוף אותו.

 

ומכאן נגיע למקור של המנהג לחשוש למצה שרויה. במשנה ובגמרא, כאמור, היה ברור לכולם שאין איסור להרטיב את המצה, ואין לחשוש שמא יש במצה קמח שלא נילוש וממילא גם לא נאפה היטב.

הראשון שהעלה את האיסור הזה היה ר' שניאור זלמן מלאדי, מייסד חסידות חב"ד, שכתב שהנוהגים להחמיר ולא לבשל מצה שנתפררה יש להם על מה שיסמוכו, ואין זה מנהג תמוה:

 

15.שו"ת ר' שניאור זלמן מלאדי (המאה ה-18, רוסיה) סימן ו

 

ואת כל אשר בה ראיתי וקריתי ובאתי בקצרה לאמר עם הספר אודות איסור בישול מצה שנתפררה. באמת כי גם שאינו איסור גמור וברור מדינא, מכל מקום המחמיר תע"ב, ואינו מן המתמיהין לומר כי היא חומרא בלא טעם אלא טעמא רבא איכא במלתא ליזהר מחשש איסור דאורייתא לפי דעת סמ"ק ור' ירוחם הובאו ב"י סי' תס"א וכן פסק הפר"ח שם (ס"ב) בקמח שנקלה דחיישינן שמא לא בשול שפיר.

והנה עינינו רואות בהרבה מצות שיש עליהם מעט קמח אחר אפיה, וזה בא מחמת שהיתה עיסה קשה ולא נילושה יפה יפה. ומ"ש בט"ז (סוף סי' תנ"ט) דבדיעבד שרי היינו המצות לחודייהו, אבל לשום במרק מסתפק המ"א ססי' תס"ג אפי' בדיעבד. ואף דמסיק להחמיר משום הפסקת המצה בין הקמח והאור והכא לא שייך האי טעמא בקמח שע"ג המצה היינו לפ"ד רש"י והרמב"ם שם במ"א, אבל לפ"ד הפר"ח שפסק כסמ"ק ור' ירוחם בקמח שע"ג המצה נמי איכא למיחש אפי' בדיעבד. ואף שהפר"ח ס"ל לחלק בין קמח הרבה למעט שעל פני העוגה וחולק על הרשד"ם דלא ס"ל חילוק זה, פשיטא דהמחמיר כהרשד"ם תע"ב דהא גם המ"א לא ס"ל חילוק זה דלא נסתפק אלא בדיעבד אבל לכתחילה מודה דאסור אפי' בקמח מעט שבמצה ליתן במרק לפ"ד סמ"ק ור' ירוחם. ומה שכתב המג"א ססי' תנ"ט ועוד דהא נקלה וכו' הוא לפי דעת רש"י והרמב"ם. ואף שבין להמ"א ובין להפר"ח יש להקל, מ"מ כיון שהקולות הן משני טעמים חלוקים אין, מצטרפין בדאורייתא כמ"ש הש"ך סי' רמ"ב, וכל שכן בפסח. ואף דהמ"א והפר"ח מיירי בקמח ממש שמערבים בידים, מ"מ כיון שעינינו רואות מצות הרבה שמצוי בהם קמח מעט נראה לעין אחר האפיה, אי אפשר להכחיש החוש. ומה שלא הזכירו זה הפוסקים היינו משום שזה אינו מצוי כלל אלא בעיסה קשה שלא נילושה יפה. ובדורות הראשונים היו שוהין הרבה בלישה וגלגול עד שהיה נילוש יפה עד שמקרוב זה עשרים שנה או יותר נתפשטה זהירות זו בישראל קדושים למהר מאוד מאוד בלישה ואין לשין יפה יפה ולכן נמצא קמח מעט במצות של עיסה קשה כנראה בחוש למדקדקים באמת. והנה משהו קמח בעין שעל פני המצה למעלה שמתחמץ במרק כשמפררים את המצה לתוך המרק כנהוג בשבת, יש בזה חשש איסור דאוריתא כי אין כאן תערובות כלל, אבל במצה טחונה שעושים ממנה עיגולים יש לדון בזה דין תערובות ותלוי באשלי רברבי מחלוקת הפוסקים ביורה דעה סימן קד גבי תערובת יבש ביבש, ע"ש בפר"ח. ומגודל טרחתי לא אוכל להאריך בזה. ומכל מקום אין למחות בהמון עם המקילים כיון שיש להם על מי שיסמוכו והעיקר על דברי רש"י והרמב"ם. אבל לפי מה שכתב  האר"י ז"ל להחמיר כל החומרות בפסח, פשיטא שיש להחמיר כהרשד"ם שבפר"ח. ומכל מקום ביו"ט האחרון המיקל משום שמחת יום טוב לא הפסיד. ובמי פירות פשיטא דאין להחמיר כלל כל הפסח.

 

הוא מבסס את החומרא הזו על כמה דברים:

א.     דעת ר' ירוחם (בניגוד לדעת הרמב"ם והשולחן ערוך) שכמו שחוששים בגרעינים שלמים שמא השמש לא שרפה אותם מספיק, כך גם חוששים בקמח.

ב.      העובדה שרואים בעיניים קמח שנשאר במצות לאחר האפיה. אילו לא היינו רואים קמח, הרי שלא מצינו מי שחושש לקמח שלא נילוש ולא נאפה, אבל מכיון שאנחנו רואים קמח בעינינו, יש לחשוש שמא הקמח הזה לא נאפה כדעת ר' ירוחם.

ג.       ההנחה שהמגן אברהם אינו חולק על הט"ז כשהוא פוסק שעיסה שלא נילושה כראוי אסורה בדיעבד אם היא באה במגע עם מים לאחר האפיה.

ד.      אמנם המגן אברהם חשש רק בגלל שמדובר בקמח שעטוף בבצק, אבל זה בגלל שהמגן אברהם פוסק לפי השו"ע שמחלק בין קמח לקליות, אבל מכיון שאנחנו רוצים להחמיר כדברי ר' ירוחם יש להחמיר גם אם לא מדובר בקמח שעטוף בבצק.

ה.      הפרי חדש עצמו, אשר הוא זה שפוסק כר' ירוחם, כותב שכאשר מדובר בכמות קטנה של קמח אפילו אם אנחנו יודעים על קיומו של הקמח אין חוששים שמא לא נאפה, וכל החשש הוא רק בכמות גדולה של קמח, אבל המהרשד"ם חולק על כך, ואומר בעל התניא שבעניין זה המחמיר כמהרשד"ם תבוא עליו ברכה.

 

מה יהיה הדין בימינו? ראשית, איננו רואים קמח על המצות. הרי כל תשובתו של בעל התניא התבססה על כך שאנו רואים קמח בעינינו ואיננו יכולים להכחיש החוש, ולאחר שראינו את הקמח, אנחנו מצרפים כמה חומרות: החומרא של ר' ירוחם שחוששים שקמח אינו נשרף היטב (בניגוד לדעת הרמב"ם והשו"ע), החומרא של המהרשד"ם שגם מעט קמח אינו נשרף (בניגוד לפרי חדש), והחומרא של המגן אברהם שגם בדיעבד זה אסור אם זה בא במגע עם מים. לכן, לכאורה, בימינו שאין שום סימן קמח על המצה, אולי אין צורך לחשוש לכל החומרות הללו.

ואולם, (כמקובל בהלכות פסח), במקום שהחומרא הזו תלך ותדעך, היא הלכה והחריפה: בעל התניא רק אמר שהמחמיר אינו מן המתמיהין, אבל חסידיו כבר נוהגים כך באופן מוחלט. הם אפילו לא מורחים שום דבר על המצה, למרות שבעל התניא בעצמו כתב שכאשר מדובר במי פירות אין בעיה, כי אפילו אם יש קמח שלא החמיץ, מי פירות אינם מחמיצים. והם אפילו מתייחסים לכלים שנפל עליהם מצה ונרטבה ככלי חמץ ואינם משתמשים בכלים אלו בפסח. התוצאה היא שהם בכלל לא אוכלים מצות בפסח חוץ מאשר בליל הסדר. האם זו היתה כוונת בעל התניא? והאם זו היתה כוונת התורה כשאמרה: "שבעת ימים מצות תאכלו"? – אינני בטוח...

 

קטגוריה: מסכת פםחים
AtarimTR