ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

עירובין

בס"ד                                                                                   ח מרחשון תשס"ו
                                                                                             10 בנובמבר 05
עירובין כח - לה:
טיסת כהנים מעל בית קברות
 
דיני טומאה וטהרה אינם מוכרים כל כך. אפילו הכהנים, שמוזהרים שלא להיטמא, אינם יודעים תמיד את כל הפרטים. כולם יודעים שכהן אינו יכול להיכנס לבית הקברות. אבל לא כולם מכירים את כל דיני אהל הטומאה. ברחוב שגרתי בו בפראג היו עצים גבוהים מאוד שהיו מסככים על הרחוב וגם על בית הקברות. כהנים לא תמיד ידעו שאסור להם ללכת ברחוב כזה.
אחד היתרונות של כלי התקשורת הוא שלעתים נדירות ניתן להשתמש בהם כדי לפרסם הלכה. כלי התקשורת מאוד אוהבים דברים פיקנטיים ביהדות, ולכן תמיד יש נציגי תקשורת בשיעורו של הגר"ע יוסף במוצאי שבת, אבל לא בשיעוריו של הרב מוטי אלון...
אחת הסערות שקמו לפני כמה שנים היה בעניין טיסת כהנים מעל בית הקברות. מסתבר שנתיב הטיסה מערבה השתנה בשנים האחרונות כדי לא להפריע לתושבי תל אביב, והמטוסים טסים מעל בית הקברות הגדול שבחולון. ואז התעוררה הבעיה האם מותר לכהנים לטוס מעל בית הקברות. כבסיס לשאלה זו יש לשאול האם מותר בכלל לכהנים לצאת מהארץ, שהרי נפסק להלכה כך:
 
1.   שולחן ערוך יורה דעה סימן שסט
 
הכהן מוזהר שלא ליטמא במת, ולא לכל טומאות הפורשות ממנו, ולא לגולל, ולא לדופק, ולא לאבר מן החי שאין בו כדי להעלות ארוכה אם היה מחובר, ולא לאילן המיסך על הארץ וענפיו מובדלים זה מזה וטומאה תחת אחד מהן ואין ידוע תחת איזה, או אבנים היוצאים מהגדר וטומאה תחת אחד מהם ואין ידוע תחת איזה, וכן שדה שנחרש בו קבר ואין ידוע מקומו וכל ארץ העמים, אסור לכהן ליטמא בהן.
 
לפי הדברים האלה אסור לכהן לטוס לחו"ל בכלל. אך כולנו יודעים שכהנים חיים גם בכל הקהילות בחו"ל, וכיצד הם מסתדרים עם דברי השו"ע? מסביר הב"ח כך:
 
2.   ב"ח על טור יורה דעה סימן שסט
פירוש: בזמן שהיה טהרה בארץ ישראל, היה אסור לכהן לילך מארץ ישראל לחוצה לארץ, דארץ העמים גזרו חכמים עליהם טומאה
 
דברים אלו הובאו גם בפרישה שם, בשם המהרש"ל. אך כנגד הדברים האלה יצא בחריפות ה'שבות יעקב', וטען שודאי שהאיסור נוהג גם היום:
 
3.   שו"ת שבות יעקב חלק א סימן פה
 
הרי"ף והרא"ש והובא בטי"ד וש"ע סי' שס"ט פסקו כי בכל ארץ העמים אסור לכהן לטמא עצמו מדבריהם וכ"פ שם בסי' שע"ב ובהגהות רמ"א אף שהב"ח והפרישה שם כתבו דוקא בזמן שהיה ארץ ישראל בטהרה וישראל יושבים על אדמתם אסור לכהן לילך מארץ לחוצה לארץ ואחריהם נמשכו הש"ך והט"ז שם. ולע"ד דבריהם תמוהים ולא ידעתי מאין יצא להם כן דהא הרי"ף והרא"ש והטור והש"ע והרב בהג"ה שהעתיקו דינים אלו להלכה משמע דנוהג אף בזמן הזה דאל"כ ה"ל להשמיטם כדרכם שלא לכתוב הלכתא למשיחא ואולי הביאם לפרש כן מכח שראו שבזמנים אלו הרבה כהנים מפוזרים ומפורדים בארץ העמים ופוק חזי מה עמא דבר אך אי משום הא לא תברא כיון דאנחנו משועבדים תחתיהם ומהם פרנסתם ופרנסת אנשי ביתו ולאו כל אדם זוכה לכניסת ארץ ישראל בזמנים אלו מפני עול השיעבוד וסכנת דרכים על כן נתפשט בהיתר שהכהנים דרים בארץ העמים וכדאיתא בפ"ק דע"ז דמותר לדון ולערער עמהם ולטמא בטומאה דדבריהם מפני שהוא כמציל מידם וכדאיתא ברמב"ם פ"ג מה' אבל וי"ד סי' שע"ב וכן כדי ללמוד תורה ולהשיא אשה ע"ש משא"כ כהן הדר בארץ ישראל ואינו מן הצורך לדברים אלו לילך לארץ העמים אסור לילך מפני טומאה של דבריהם... לכן נראה לי פשוט שהאחרונים שגגו בזו ואין שומעין להם להקל בזה ואסור לכהן לילך מארץ לח"ל מפני הטומאה. אך הכהנים שהם בארץ העמים מפני לחץ זו הדחק עול הגלות אין שום עונש עליהם כמ"ש לעיל הטעם דמותרין הם כה"ג לטמא בטומאה דדבריהם
 
4.   שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן צח
 
והלוואי שיהא כל שמעתין ברורין בדבר זה דדין ארץ העמים נוהג בינינו אף בזמן הזה דלא כדעת האחרונים שנמשכו בזה אחר דעת מהרש"ל.
 
לכן יש להעיר שכהן אסור לו לצאת לחוץ לארץ אם לא לצורך גדול כהצלת ממון או לשאת אשה או ללמוד תורה. אך אפילו כשהכהן מוצא היתר לצאת לחו"ל, הוא נתקל באותה בעיה שהזכרנו, של טומאת בית הקברות שמתחת למטוס.
 
מספר מקורות מובאים בפוסקים בתשובה לשאלה זו, ואחת המפורסמות שבהם היא בסוגיה שלמדנו השבוע. ראשית נלמד את הסוגיה הזו. המשנה עוסקת בהנחת עירובי תחומין, ובה מובא כך:
 
5.   משנה מסכת עירובין פרק ג
 
מערבין לנזיר ביין ולישראל בתרומה. סומכוס אומר בחולין. ולכהן בבית הפרס. רבי יהודה אומר אפילו בבית הקברות, מפני שיכול לילך לחוץ ולאכול:
 
6.   תלמוד בבלי מסכת עירובין דף ל עמוד ב
 
רבי יהודה אומר אף בית הקברות. תנא: מפני שיכול לחוץ, ולילך בשידה תיבה ומגדל. קא סבר: אהל זרוק שמיה אהל. ובפלוגתא דהני תנאי; דתניא: הנכנס לארץ העמים בשידה תיבה ומגדל; רבי מטמא, רבי יוסי ברבי יהודה מטהר. במאי קמיפלגי? מר סבר: אהל זרוק - לאו שמיה אהל, ומר סבר: אהל זרוק - שמיה אהל.
 
אני בטוח שהחכמים שישבו בבית המדרש חשבו שהם עוסקים בדיון תיאורטי מאוד. הדיון נסוב על מי שמגיע למקום טמא בתוך ארון סגור שאינו נוגע בארץ. ורש"י מדגיש שמדובר פה בארון גדול מאוד, שהרי אחרת זהו כלי, ומכיון שהכלי נטמא - גם מה שבתוכו נטמא:
 
7.   רש"י מסכת עירובין דף ל עמוד ב ד"ה שמיה אהל
 
בגדולה עסקינן, שמחזקת ארבעים סאה בלח שהם כוריים ביבש, דאי קטנה - כלי היא, ומקבלת טומאה ולא חייצא.
 
האם מישהו העלה על דעתו אפשרות שאדם ייכנס לתוך ארון סגור ואטום, ויגיע למקום טמא מבלי שהארון יגע בקרקע? -סביר להניח שהדיון הזה הובא כדוגמא לדיון מופרך מיסודו שאין בו שום השלכה מעשית. והנה, השאלה הזו הפכה להיות רלוונטית מאוד: המטוס הוא ארון גדול מאוד, אטום לחלוטין, שאינו נוגע בקרקע ועובר מעל בית הקברות.
ובכן - אם אוהל זרוק מוגדר כאוהל, הרי שכל מה שבתוכו ניצל מהטומאה שמתחת. אך אם אין הוא מוגדר כאוהל, כל מה שבתוכו נטמא. האם הלכה כרבי או כריב"י?
על פי כללי הפסיקה הרגילים תמיד הלכה כרבי מחברו, ולכן אוהל זרוק אינו מוגדר כאוהל, וממילא גם לא חוצץ מפני הטומאה. כך פוסק גם הרמב"ם:
 
8.   רמב"ם הלכות טומאת מת פרק יא הלכה ה
 
המהלך בארץ העכו"ם בהרים ובסלעים טמא טומאת שבעה. בים ובמקום שהים עולה בזעפו, טהור משום נוגע בארץ העכו"ם וטמא משום אוירה. הנכנס לארץ העכו"ם בשידה תיבה ומגדל הפורחין באויר טמא, שאהל זרוק אינו קרוי אהל.
 
לפי זה, אוהל זרוק אינו נחשב אוהל, ואינו חוצץ בפני הטומאה שמעליו. אבל זה לכאורה סותר סוגיה במסכת סוכה:
 
9.   תלמוד בבלי מסכת סוכה דף כא עמוד א
 
חצירות היו בנויות בירושלים על גבי הסלע, ותחתיהם חלל מפני קבר התהום, ומביאין נשים עוברות ויולדות שם, ומגדלות בניהם שם לפרה. ומביאין שוורים ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבין על גביהן וכוסות של אבן בידיהם. הגיעו לשילוח - ירדו לתוך המים ומילאום, ועלו וישבו להם. רבי יוסי אומר: ממקומו היה משלשל וממלא, מפני קבר התהום. ותניא, רבי יהודה אומר: לא היו מביאין דלתות אלא שוורים.
 
כתב על זה הריטב"א את קושיית התוספות ותירוצו, ומוסיף עוד תירוץ משלו, שיש לו השלכה חשובה לגבי אוירון:
10.                      חידושי הריטב"א מסכת עירובין דף ל עמוד ב
 
והקשו בתוספות (לקמן) למאן דסבר הכא דאהל זרוק לא שמיה אהל מאי האי דאמרינן במסכת סוכה בפרק הישן (כ"א א') גבי תינוקות ההולכים למלאות מימי חטאת שמניחין תחתיהן דלתות לחוץ מפני קבר התהום דהא כשהוא מהלך אינו חוצץ בפני הטומאה, ותירץ ר"ת ז"ל דאליבא דידיה לא היו מניחין שם דלתות אלא שוורים שכרסם רחבה כדאיתא התם דרחמנא קרי ליה אהל מדכתיב "ובעצמות וגידים תסוככני" (איוב י, יא), וכיון דמהאי טעמא הוא דהוי אהל, אפילו בשעת זריקתו הוי אהל, דמהאי טעמא נמי עדיף משאר אהל שאינו עשוי בידי אדם דלא שמיה אהל כדאיתא התם בהדיא, ונכון הוא זה.
ויש לתרץ עוד, דלא אמרינן 'אהל זרוק לא שמיה אהל' אלא בדבר שהוא כלי, דכשהוא קטן מקבל טומאה ומפני שהוא עשוי לנחת הוא דטהור, וכיון דכן כשמטלטל ולא עביד לנחת הוי כשאר כלים, אבל בפשוטי כלי עץ שאין מקבלין טומאה אפילו כשהן זרוקין אינם מקבלין טומאה וחוצצין.
 
לפי דברי הריטב"א, אם האוירון עשוי מחומר שאינו ראוי לקבל טומאה כלל, הרי שאפילו אם פוסקים שאוהל זרוק לאו שמיה אוהל, זה לא תקף לגבי אוירון, והאוירון חוצץ בפני הטומאה שמתחתיו. אבל כמובן שהמטוס אינו עשוי מעץ.
אלא, שהאמת היא שבמטוס יש שני חלקים: תא המטען ותא הנוסעים. החלקים הללו מופרדים לחלוטין זה מזה, ולשניהם הגישה היא רק מבחוץ. (במקרי חירום יש אפשרות לעבור מתא לתא, אבל בשגרה המעברים האלה תמיד סגורים). הרצפה של תא הנוסעים היתה בעבר עשויה מעץ, וממילא יש לנו מקרה של פשוטי כלי עץ שחוצצים לדעת הריטב"א. ואמנם כיום רצפת תא הנוסעים אינה עשויה מעץ אלא מפלסטיק, שבבי זכוכית ומתכת המחוזקים במוטות מתכת, אך יש מקום לדון האם הרצפה הזו מקבלת טומאה.
בכרך כב של תחומין יש שני מאמרים ארוכים בשאלה הזו, ונראה שניתן לראות מהם בבירור מציאות של מטרה לפני החיצים: הראשון עושה כל טצדקי שבעולם כדי להוכיח שאפשר להקל, ואילו השני עושה את כל מה שאפשר כדי להוכיח שאין להקל אלא רק להכריח את הגורמים האחראים שישנו את נתיב הטיסה.
אגב, חלק גדול מהדיון הזה נכון גם לגבי טיסה במטוס שיש שם מת. פעמים רבות רוצים לקבור בישראל אדם שנפטר בחו"ל, ולכן מובילים אותו בתא המטען של מטוס. האם כהן רשאי לטוס במטוס כזה? -שאלה זו נדונה גם היא בדברי הפוסקים, אך יש לחלק בין המקרה הזה לבין המקרה שבו אנו עוסקים, כי שם מסתבר שאין לזה דין של אהל זרוק, כי האוהל זז ביחד עם המת. כך כותב הגרש"ז אויערבך:
 
11.                      שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן עב
 
אולם בהתבונני בזה חושבני דיתכן שכל הענין של אהל זרוק אינו נוגע כלל לנד"ד, כי נלענ"ד דהא דאהל זרוק לא שמי' אהל הוא משום דכיון שהוא נזרק וחיש מהר הרי הוא נעלם ועובר למקום אחר לכן אהל כזה שהוא רק לרגע אינו חשוב ואין בכוחו לחצוץ בין הטהרות והטומאה שתחתיו, משא"כ במת המונח בארון הרי הארון ודאי חשיב לעצמו אהל קבוע, וכיון שגם בא במדה שיצא מכלל כלי מהיכ"ת נימא דלא יחצוץ הרי הטומאה היא כל הזמן בתוך אהל חשוב וקבוע, וכמדומה דכל מה שנזכר בש"ס דאהל זרוק לאו שמי' אהל הוא רק לגבי אדם או טהרות שבתוך האהל או על גביו, והוא משום דבשעה שנזרק אין כוחו יפה לחצוץ בפני הטומאה שתחתיו, אבל אם הטומאה היא בתוכו כמו דחשיב כאהל קבוע לגבי טהרות שבתוכו יתכן דכמו כן אינו קרוי כלל בשם אהל זרוק כיון שהוא ממש כל הזמן אהל קבוע אלא שיכול להתטלטל ממקום למקום.
 
לכן יש הבדל בין מצב שבו המת נמצא בתוך המטוס, שאז אין פה עניין של אוהל זרוק, לבין מצב שהמת נמצא על הקרקע - שאז יש מקום לדון מצד אהל זרוק.
 
ואמנם, ישנם עוד כמה סניפים להתיר לטוס במטוס, כגון שבקברים יש רווח של טפח, וממילא הטומאה שלהם אינה בוקעת לרקיע, או שאולי החומר שממנו עשוי המטוס אינו נחשב מתכת כי הוא לא אחד משש המתכות המוזכרות בתורה, וכגון העובדה שספק טומאה ברה"ר טהור - והמטוס מוגדר כרשות הרבים לצורך זה, וכגון העובדה שאין המטוס מוגדר לישיבה אלא למעבר ממקום למקום ושמא הכהן אינו כהן ועוד.
אך לכל אחת מן התשובות הללו יש גם טענה נגדית במאמר השני, ולכן גם המחמיר יש לו על מי לסמוך...
 


קטגוריה: מסכת עירובין
AtarimTR