ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

מסכת פסחים נא "לא תתגודדו"

בס"ד                                                                                                    ט אלול תשע"ג

 

פסחים נא

לא תתגודדו

 

הפרק שאותו אנחנו לומדים השבוע נקרא 'מקום שנהגו'. הפרק כולו עוסק במנהגים שונים ובקהילות שונות, ובשאלה כיצד ינהג אדם שרגיל היה לנהוג באופן אחד, אך הגיע לקהילה שבה נוהגים אחרת. המשנה שפותחת את הדיון היא המשנה הראשונה של הפרק:

 

1.     משנה, מסכת פסחים פרק ד משנה א

 

מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות - עושין, מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין - נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת.

 

שואלת על כך הגמרא:

2.     תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נא עמוד ב

ההולך ממקום וכו'. בשלמא ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת ולא ליעביד. אלא: ממקום שאין עושין למקום שעושין - אל ישנה אדם מפני המחלוקת, ונעביד? הא אמרת: נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם! - אמר אביי: ארישא. רבא אמר: לעולם אסיפא, והכי קאמר: אין בזו מפני שינוי המחלוקת. מאי קא אמרת: הרואה אומר מלאכה אסורה - מימר אמרי: כמה בטלני הוי בשוקא. אמר ליה רב ספרא לרבי אבא: כגון אנן; דידעינן בקביעא דירחא ביישוב לא עבידנא - מפני שינוי המחלוקת. במדבר מאי? - אמר ליה, הכי אמר רב אמי: ביישוב - אסור, במדבר - מותר.

 

מהגמרא הזו מוכח שלפעמים מותר לשנות ממנהג המקום, והוא כאשר יכול להיות שיבינו את ההתנהגות שלך לא כמנהג אחר אלא בסיבה אחרת, כגון שיאמרו שאין לך מלאכה. אבל במקרים אחרים אין לשנות ממנהג המקום. לכן מי שנמצא בחו"ל אינו יכול לעשות מלאכה ביום טוב שני, אלא רק אם הוא נמצא במדבר. המקור הזה מובא, בין השאר, לגבי השאלה כיצד ינהג ספרדי המתפלל בחוה"מ בבית כנסת אשכנזי בחו"ל. הנוהגים כמנהג אשכנז בחו"ל מניחים תפילין, והאם גם ספרדי חייב להניח תפילין?

אשכנזי המתפלל אצל ספרדים חייב לכאורה להניח תפילין כמנהגו בבית, אך מכיון שזה יכול לגרום למחלוקת (שהרי אף אחד אחר בבית הכנסת אינו מניח תפילין), אין לעשות כן בבית הכנסת, ויניח תפילין בביתו. ואולם, מה דינו של ספרדי בבית כנסת של אשכנזים? - יש שאמרו שמכיון שאפשר לתלות שגופו אינו נקי או שהוא שכח את התפילין בבית, הרי שאין עליו חובה להניח תפילין גם אם כל המתפללים עושים כן. אך יש לחלק בין אי עשיית מלאכה בערב פסח, שהוא מנהג, לבין עשיית מלאכה ביו"ט שני של גלויות, או הנחת תפילין בחול המועד שהם דינים.  וכך אומרת הגמרא במסכת יבמות:

 

3.     תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יג עמוד ב

תנן התם: מגילה נקראת באחד עשר, ובשנים עשר, ובשלשה עשר, ובארבעה עשר, ובחמשה עשר, לא פחות ולא יותר. אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן, איקרי כאן: "לא תתגודדו" - לא תעשו אגודות אגודות...  (רש"י: דנראה כנוהגין שתי תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות בי"ד ומוקפין חומה בט"ו)

אמר ליה: עד כאן לא שנית: מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות - עושין, מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין? א"ל: אמינא לך אנא איסורא, דאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: "לקיים את ימי הפורים בזמניהם" - זמנים הרבה תיקנו להם חכמים, ואת אמרת לי מנהגא? -והתם לאו איסורא הויא? והתנן: הלילה - בית שמאי אוסרין, ובית הלל מתירין! אמר ליה: התם, הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה[1].

והא בית שמאי מתירין הצרות לאחים, ובית הלל אוסרים! מי סברת עשו ב"ש כדבריהם? לא עשו ב"ש כדבריהם. ור' יוחנן אמר: עשו ועשו... ומ"ד עשו, קרינן כאן: "לא תתגודדו"- לא תעשו אגודות אגודות! אמר אביי: כי אמרינן לא תתגודדו - כגון שני בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי ב"ש והללו מורים כדברי ב"ה, אבל שני בתי דינים בשתי עיירות - לית לן בה. אמר ליה רבא: והא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי! אלא אמר רבא: כי אמרינן לא תתגודדו - כגון ב"ד בעיר אחת, פלג מורין כדברי ב"ש ופלג מורין כדברי ב"ה, אבל שתי בתי דינין בעיר אחת - לית לן בה.

 

האם המושג 'שינוי מפני המחלוקת' זהה לאיסור 'לא תתגודדו'? ראשית, כדי להכיר את מקורו של איסור 'לא תתגודדו'. המקור לאיסור הוא הפסוק מפרשת ראה:

4.     דברים פרק יד פסוקים א-ב

בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱ-לֹוקֵיכֶם לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם לָמֵת: כִּי עַם קָדוֹשׁ אַתָּה לַה' אֱ-לֹוקֶיךָ וּבְךָ בָּחַר ה' לִהְיוֹת לוֹ לְעַם סְגֻלָּה מִכֹּל הָעַמִּים אֲשֶׁר עַל פְּנֵי הָאֲדָמָה

 

הפסוק הזה, במשמעו הפשוט אומר שישנו איסור לשרוט בבשר כחלק מהעבודה הזרה. רש"י מסביר שהאיסור מתייחס למנהג אבלות אלילי, שנובע, אולי מחוסר השלמה עם גזר הדין של האל. אנחנו מאמינים שהקב"ה דיין אמת, וגם אם אין אנחנו מבינים את דיניו, אנו מצדיקים עלינו את הדין, ואיננו עושים כמעשים האלה. הרמב"ם מסביר שהגדידה היא כמו השריטה, אך היא לא היתה נעשית דוקא על המת, אלא כסיגוף עצמי לע"ז. אך חז"ל, כידוע, הוציאו את הפסוק הזה מהקשרו הרגיל, והסבירו שיש כאן איסור להיעשות אגודות אגודות. אחד המקורות לדין זה נמצא במדרש התנאים המפורסם:

 

5.     מדרש תנאים לדברים פרק יד

דבר אחר: "לא תתגודדו" - לא תהיו אגודות אגודות, אלא היו כולכם אגודה אחת שנאמר (עמוס ט, ו) "הַבּוֹנֶה בַשָּׁמַיִם מַעֲלוֹתָיו וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ". כשישראל אגודין ועושין רצונו של מקום מעלותיו בשמים, ואם אין ישראל אגודין ואין עושין רצונו של מקום, כביכול: 'וַאֲגֻדָּתוֹ עַל אֶרֶץ יְסָדָהּ'.

 

והסביר המהר"ל שאין פה ממש הוצאת הדברים מהקשרם, אלא דמיון בין העם לאדם. ידועים דברי הירושלמי בנדרים שמסביר את מצוות 'לא תיקום ולא תטור' בכך שכשיד ימין חותכת בטעות את יד שמאל, לא תקום יד שמאל ותחתוך את יד ימין בחזרה. הרעיון הוא רק להבין שכל עם ישראל הוא גוף אחד. באופן דומה, מסביר המהר"ל, יש להבין את הקשר בין לא תתגודדו המקורי, לבין לא תיעשו אגודות אגודות:

 

6.     גור אריה (ר' יהודה ליוואי בן בצלאל, המאה ה-16, פראג), דברים יד, א

ואם תאמר: מאי ענין זה לזה שלא יעשו אגודות ולא יתגודדו? ולא תמצא בתורה כך שני דברים דלא שייכי בהדדי! -וייראה שאין זה קשיא, דודאי שייכי שפיר יחד, שכמו שהגדידה מחלק גוף האדם עד שאין בשרו אחד ושוה, כך כשנחלק הבית דין שהוא בעיר אחת חציים מורים כבית הלל וחציים כבית שמאי, כאילו גופו של אדם מחולק.

 

המהר"ל אומר שאיסור 'לא תתגודדו' שייך כאשר בית דין חצוי, וחציו מורה כבית שמאי וחציו כבית הלל. בכך הוא פוסק כרבא במחלוקת שראינו לעיל. אביי, לעומתו, אמר שאפילו שני בתי דינים בעיר אחרת שפוסקים הלכה באופן שונה זה מזה, עוברים על הכלל של לא תתגודדו. המהר"ל, כמו רוב הפוסקים, פסק ע"פ הכלל הידוע שבמחלוקות רבא ואביי הלכה כרבא (חוץ מאשר שש מחלוקות ידועות, שראשי התיבות שלהן יע"ל קג"ם). אך הרמב"ם פסק כאביי:

 

7.     רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק יב הלכות יג-יד

 

גדידה ושריטה אחת היא, וכשם שהיו העכו"ם שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער כך היו חובלין בעצמם לעבודת כוכבים שנאמר "ויתגודדו כמשפטם", גם זה אסרה תורה שנאמר לא תתגודדו, אלא שעל מת בין שרט בידו בין שרט בכלי לוקה, לעבודת כוכבים בכלי חייב מלקות בידו פטור.

ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות, שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות.

 

מהרמב"ם משמע שהאיסור הוא מדאורייתא, אך בספר המצוות משמע שזה רק מדרבנן, וטרחו האחרונים ליישב את הסתירה בדבריו של הרמב"ם.

בעיה נוספת שהעלו הראשונים היא מדוע פסק הרמב"ם שלא כרבא. בתשובה לשאלה זו ניתנו מספר תשובות:

א.     כשהמחלוקת היא על פרשנות בדברי אחרים לא תמיד הלכה כרבא, וכאן המחלוקת היא בהסבר דברי ר' יוחנן.

ב.      הרמב"ם פסק כדעה אחרת שהובאה בגמרא, וכל הדיון של רבא ואביי הוא לא לפי אותה דעה.

ג.       היתה לרמב"ם גרסה הפוכה בין רבא לאביי.

 

יכול להיות שהסיבה שהרמב"ם פסק אחרת לגבי איסור 'לא תתגודדו' קשורה לאופן שבו הוא מבין את האיסור הזה. רש"י (יבמות יג, ב) כתב שהסיבה לאיסור זה היא מפני שנראה כשתי תורות. הרמב"ם, לעומת זאת, הבין שהאיסור הוא מפני המחלוקת. כאשר יושבים דיינים ומתדיינים ביניהם ולאחר מכן כל אחד עושה דבר אחר – יש בזה גם חשש מפני מחלוקת וגם חשש שנראית התורה כשתי תורות. אבל כאשר ישנם שני בתי דינים שהגיעו למסקנות שונות, אבל לא דיברו אלו עם אלו, אין בזה חשש שנראה כשתי תורות, כי אולי יש סברות שאחד מבתי הדין לקח בחשבון והשני לא. ואולם, עצם העובדה שחלק מאנשי העיר נוהגים כך וחלק נוהגים אחרת יכול לגרום למחלוקת. לכן הרמב"ם, שמפרש את האיסור מפני המחלוקת, אומר שהאיסור קיים גם כאשר יש שני בתי דין בעיר אחת, ואילו המפרשים האחרים, שאומרים שהחשש הוא רק מפני שנראה כשתי תורות, אומרים שכאשר מדובר בשני בתי דינים שונים אפילו בעיר אחרת, אין בכך איסור.

המעניין הוא שכל העניין של 'לא תיעשו אגודות אגודות' עולה בש"ס דוקא במחלוקת הזו של בית הלל ובית שמאי. והרי מחלוקות רבות יש בש"ס, וזו דוקא המחלוקת האחרונה שיכולה לעורר את הבעיה:

המחלוקת המדוברת היא ביבמה שהיא ערוה – האם היא פוטרת גם את צרותיה. כלומר: מדובר באדם שנפטר ללא בנים. אשתו היא קרובת משפחה של אחיו (כגון בתו), שאמור היה לייבם אותה. אך מכיון שהיא קרובת משפחה שלו, אין היא מתייבמת. אולם, אם לנפטר היתה אשה אחרת, שהיא אינה קרובת האח – בית שמאי אומרים שהאשה הזו צריכה להתייבם, ואילו בית הלל אומרים שאינה צריכה להתייבם.

זהו, כמובן מקרה נדיר ביותר: בנוהג שבעולם אדם אינו מת ללא בנים. גם אם מת ללא בנים, בנוהג שבעולם אינו נושא שתי נשים. גם אם נשא שתי נשים, על פי רוב אין אחת מהנשים הללו קרובת משפחה של אחיו. גם אם היא קרובת משפחה של אחיו, עדיין עומדת בפניהם האופציה לחלוץ במקום לייבם. המחלוקת תתרחש רק כאשר צרת הערוה תתייבם, ודוקא על זה אמרו חז"ל שהתורה נעשית כשתי תורות! הרי זה כל כך נדיר, ומדוע נראה הדבר כשתי תורות?

-התשובה לכך היא, כנראה, שהתוצאות של המקרה הן חמורות ביותר. אמנם זה מקרה נדיר, אבל אם אכן נהגה האשה כבית שמאי, הרי שלדעת בית הלל הילד שייוולד לה יהיה ממזר. בקיום שני ספרי היוחסין הללו, נוצר מצב של שתי תורות.

 

בכל מקרה, ראינו שאם אין אפשרות לתלות את ההנהגות במשהו אחר, אסור לאדם לשנות מכפי שנהוג במקום שבו הוא נמצא גם אם במקום שממנו הוא יצא הוא נהג אחרת.

עד מתי יש לקבל את המנהג של המקום שממנו יצאת? אומרת הגמרא:

8.     תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נא עמוד א

כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא (=חלק מהחלב שעל הכבד, שבארץ ישראל נהגו לאכלו ובבבל לא). ...ורבה בר בר חנה לית ליה הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם? אמר אביי הני מילי - מבבל לבבל, ומארץ ישראל לארץ ישראל. אי נמי - מבבל לארץ ישראל. אבל מארץ ישראל לבבל - לא, כיון דאנן כייפינן להו - עבדינן כוותייהו. רב אשי אמר אפילו תימא מארץ ישראל לבבל. הני מילי - היכא דאין דעתו לחזור, ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה.

 

משמע מכאן שאם דעתו של אדם לחזור, אין הוא חייב לקבל עליו את החומרות של המקום שאליו הוא הגיע. כך פוסק השו"ע לגבי עשיית מלאכה בערב פסח:

 

9.     שולחן ערוך אורח חיים סימן תסח סעיף ד

ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, לא יעשה בישוב מפני המחלוקת; אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושים למקום שעושין, לא יעשה. ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואעפ"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל, מפני איסור לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקת.

 

מהסוגיה ביבמות מוכח שכאשר מדובר במנהג בלבד, אין איסור משום 'לא תתגודדו', והשאלה מתחילה רק בדברים שיש בהם איסור ממש. הרמ"א כותב על הדין של תספורת בספירת העומר את הדברים הבאים:

 

10.שולחן ערוך אורח חיים סימן תצג סעיף ג

יש נוהגים להסתפר בראש חדש אייר, וטעות הוא בידם. הגה: מיהו בהרבה מקומות נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר, ואותן לא יספרו מל"ג בעומר ואילך, אעפ"י שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו. ואותן מקומות שנוהגין להסתפר מל"ג בעומר ואילך, לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר. ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, משום לא תתגודדו (דברים יד, א) וכל שכן שאין לנהוג היתר בשתיהן.

 

ואולם, אמרנו שכאשר אדם עושה מעשה שניתן לפרש אותו גם באופן אחר, כגון שמתבטל בערב פסח, וניתן לתלות זאת בכך שאין לו מלאכה, אין בכך משום איסור 'לא תתגודדו'. מדוע, אם כן, אומר הרמ"א שאין לנהוג בעיר אחת את שני המנהגים? אומר המגן אברהם:

 

11.מגן אברהם (ר' אברהם אבלי גומבינר, המאה ה-17, פולין) או"ח תצג ס"ק ו

...דדבר שאינו אלא מנהג לא אמרינן ביה 'לא תתגודדו'. ובדבר שהוא אסור אף שהוא מצד מנהג שייך לא תתגודדו ובדבר שיש לתלות שאין מתכוין לאיסור כגון מלאכה אין בו משום לא תתגודדו, ואם כן גבי תספורת נמי יש לומר הרואה אומר שאין רצונו לספר עצמו!

מיהו יש לומר דלהמסקנה בכל דבר שייך לא תתגודדו בבית דין אחד בעיר אחת, וכן משמע בפסחים ריש דף יד בתוס' שכתבו שבירושלים ראוי לנהוג איסור מלאכה בערב פסח לפי שמתקבצין שם ממקומות אחרים עכ"ל. וקשה: מה בכך? אלא כוונתם כיון שהאחרים נוהגים איסור והם ינהגו היתר הוי כמו לא תתגודדו. וכן משמע ברי"ף ורא"ש שלא כתבו אלא המסקנא לבד...

ונראה לי דוקא במנהג הדומה למגילה, דמגילה הכרכים גם כן סבירא להו שהכפרים מחוייבים לקרות קודם, והוא הדין דרך משל שבמדינות פולין נוהגים להתענות ולומר סליחות כ' בסיון, ואם נתקבצו בני פולין ובני מדינה אחרת למקום אחד, מותרים כל אחד לעשות כמנהגו ואין בזה משום לא תתגודדו. אבל בדבר שמחולקים בדבר, כגון שאלו אוכלין חלב בני רינ"ס ואלו אין אוכלין, אם נתקבצו למקום אחד צריכים לעשות מנהג שוה משום לא תתגודדו.

 

התוספת הזו של המגן אברהם חשובה מאוד: בכל מקום שברור לחלק מבני העיר שהחלק השני אינו צריך לנהוג כמוהם, אין זה נקרא שתי תורות. זה יכול להוות פתח גם לשינויי מנהגים בין האשכנזים והספרדים והתימנים – כשברור לכולם שכל אחד צריך להמשיך ולשמר את מסורת אבותיו ואין בכך משום 'לא תתגודדו'.

 

ואכן, זכינו לקיבוץ גלויות בארץ ישראל, והשאלה הזו התעוררה אצל פוסקים רבים. האם שייך איסור 'לא תתגודדו' בהקמת שני בתי כנסת בישוב אחד? האם יש איסור זה כשמנענעים לולב בבית הכנסת, וכל אחד נוהג כפי מנהג עדתו? האם חייבים להניח תפילין בחול המועד במקום שבו יש הנוהגים כן?

 

הרב משה פיינשטיין פסק לעניין התפילין כך:

12.אגרות משה (הרב משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) או"ח ה סימן כד

 

אבל וודאי כשהוא בעיר שכולן מניחין תפילין בחוה"מ, מסתבר שיהיה אסור שלא להניח בלאו דעשיית אגודות, דהא אפשר שאין יודעין כלל בעיר זו שאיכא דאין מניחין תפילין. ואף שידעו שאיכא בעולם ספרדים שאין מניחין, הם במדינות אחרות רחוקות מערים דמדינותינו. ואפילו כאן באמעריקא שיש גם מהספרדים בהרבה ערים, ובפרט בערים הגדולות, הם בקהילות מיוחדות ואין באין להתפלל בבתי כנסיות דקהילות אשכנזים, רק יחידים בהזדמנויות רחוקות, ובכגון דא היה להו להניח תפילין בחוה"מ. אך מצד שאיכא כאן קהילות רבות מהאשכנזים שאין מניחין תפילין בחוה"מ, משום שהם מהקהילות הנוהגין כהבעש"ט ותלמידיו, שנקראו חסידים, וגם יש יחידים מהאשכנזים הנוהגין כהגר"א, ומזדמן טובא שמתפללין יחידים כאלה בביהכ"נ שמניחין תפילין, כיוון שמצוי וידוע זה, ליכא ממש האיסור דעשיית אגודות. ויש מקום לומר שבערים הגדולות כנוא יארק וברוקלין, דהאינשי דרין מעורבין, ובתי כנסיות הרבה איכא, שבחול, ואף בחוה"מ, מחמת שרובא דאינשי מוכרחין לילך לעבודתן, מתפללין כל אחד בביהכ"נ הסמוך לביתו אף שהוא בנוסח אחר ומנהגים אחרים, ליכא אף לכתחילה בזה עניין דעשיית אגודות, כיון דהוא ידוע לכל מתפלל דאיכא דמנחי תפילין ואיכא דלא מנחי בציבור זה.

 

...ומי ששואל איך יעשה לכתחילה כשמוכרח להתפלל בביהכ"נ שמניחין תפילין, ומנהגו מאבותיו ורבותיו הוא שלא להניח. מסתבר אף אחר כל מה שכתבתי, שיניח תפילין. מאחר שעצם המנהג של אבותינו ורבותינו היה להניח תפילין בדין וודאי ואף בברכה, ואף אצל רבותינו דספרד אינו מבורר, מאחר שהרבה סוברין דהרי"ף והרמב"ם מחייבין להניח תפילין בחוה"מ. וכן משמע מכ"מ פ"ד מתפילין ה"י בסופו, שלרמב"ם מניחין תפילין בחוה"מ, ומצד זה היה מנהג העולם להניחן, עד שבימי רבנן סבוראי מצאו בספר הזוהר לשיר השירים שמי שמניח תפילין בחוה"מ כמי שקוצץ בנטיעות, נמנעו מלהניחם. וכוונתו על הספרדים. וכמפורש בב"י סימן ל"א שמתחלה היו בני ספרד נוהגין כהרא"ש להניח תפילין, עד שמצאו בזוהר לשה"ש שאסור להניחם בחוה"מ ונמנעו. והרא"ש ודעימיה עמדו בשיטתן אף אחר שראו הזוהר, וכן הוא המנהג דכל אנשי אשכנז להניח תפילין בחוה"מ. ואנחנו ברוב מדינות יוראפ היו מניחין תפילין, ורק הידועים שהם מבני ספרד לא היו מניחין תפילין, מאחר הזמן שראו בזוהר.

 

מוכח מדבריו שכשידוע שיש חילוקי דינים בין העדות השונות אין איסור של לא תתגודדו, אם כי לגבי תפילין באופן ספציפי הוא כותב לנהוג כמו כולם כי מעיקר הדין כך צריך לעשות, אבל בשאר דברים שבהם ברור שישנן דעות שונות, אין איסור 'לא תתגודדו'.

בדורנו הרבו לעסוק בשאלת 'לא תתגודדו' כשרצו לקבוע נוסח מסויים בתפילה. הדבר האבסורדי הוא שכדי למנוע מצב של 'לא תתגודדו' שאנשים מתפללים בנוסחים שונים באותו בית כנסת, אנשים מעדיפים לפתוח בתי כנסת שונים, וליצור ממש אגודות אגודות...

אבל הדבר הזה אינו יכול להצדיק שינוי שאינו רק מנהג אלא גם דין. כאן, גם אם במקום שממנו יצאת היה דין אחד, אסור לנהוג אחרת מהמקום שבו אתה נמצא, גם אם כולם יודעים שיש קהילות שפוסקות אחרת מהם. ראינו בגמרא שגם אלו שבקיאים במועד החודש שמגיעים לישוב שבו אין האנשים בקיאים, צריכים לקיים יום טוב שני של גלויות. כך מסיק גם הרב משה פיינשטיין באותה תשובה:

 

13.אגרות משה (הרב משה פיינשטיין, המאה ה-20, ארה"ב) או"ח ה סימן כד

 

אם בן ארץ ישראל שבא לחוץ לארץ חייב להסב לסדר ביום טוב שני

 

והא דבן א"י שבא לחו"ל שמחוייב לנהוג בכל דיני יו"ט ביו"ט שני, ונמצא אצל אביו ואחיו, אם צריך לישב ביו"ט שני דפסח להסדר, ולאכול מצה ומרור ולומר הגדה. פשוט וברור שחייב, דלא נחשב זה בצנעא, ואסור לשנות גם בפני המכירים ויודעים אותו שהוא בן ארץ ישראל, כמו שאסור לשנות בפני אחרים.

 

 



[1] מעניין לציין שהגמרא בסוגייתנו אומרת שזו מחלוקת תנאים האם איסור מלאכה בערב פסח הוא איסור או מנהג: לפי ר' יהודה זהו איסור, ומחלוקת בית הלל ובית שמאי מובאת רק לשיטתו, ולפי ר' מאיר זהו מנהג, ולכן הפרק מתחיל במלים 'מקום שנהגו'.

קטגוריה: מסכת פםחים
AtarimTR