ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

שבת

בס"ד                                                                                      ב סיון תשס"ה
                                                                                                   9 ביוני 05
שבת לג-מ:
רשב"י במערה
 
דיתבי רבי יהודה ורבי יוסי ורבי שמעון, ויתיב יהודה בן גרים גבייהו.
1
פתח רבי יהודה ואמר: כמה נאים מעשיהן של אומה זו: תקנו שווקים, תקנו גשרים, תקנו מרחצאות. רבי יוסי שתק. נענה רבי שמעון בן יוחאי ואמר: כל מה שתקנו - לא תקנו אלא לצורך עצמן, תקנו שווקין - להושיב בהן זונות, מרחצאות - לעדן בהן עצמן, גשרים - ליטול מהן מכס. הלך יהודה בן גרים וסיפר דבריהם, ונשמעו למלכות. אמרו: יהודה שעילה - יתעלה, יוסי ששתק - יגלה לציפורי, שמעון שגינה - יהרג.
 
אזל הוא ובריה טשו בי מדרשא. כל יומא הוה מייתי להו דביתהו ריפתא וכוזא דמיא וכרכי. כי תקיף גזירתא, אמר ליה לבריה: נשים דעתן קלה עליהן, דילמא מצערי לה ומגליא לן. אזלו טשו במערתא.
2
איתרחיש ניסא איברי להו חרובא ועינא דמיא.
3
והוו משלחי מנייהו, והוו יתבי עד צוארייהו בחלא, כולי יומא גרסי, בעידן צלויי לבשו מיכסו ומצלו, והדר משלחי מנייהו כי היכי דלא ליבלו. איתבו תריסר שני במערתא.
4
אתא אליהו וקם אפיתחא דמערתא, אמר: מאן לודעיה לבר יוחי דמית קיסר ובטיל גזרתיה?
5
נפקו. חזו אינשי דקא כרבי וזרעי, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקין בחיי שעה! כל מקום שנותנין עיניהן - מיד נשרף.
6
יצתה בת קול ואמרה להם: להחריב עולמי יצאתם? חיזרו למערתכם!
7
הדור אזול. איתיבו תריסר ירחי שתא. אמרי: משפט רשעים בגיהנם - שנים עשר חדש.
8
יצתה בת קול ואמרה: צאו ממערתכם!
7א
נפקו, כל היכא דהוה מחי רבי אלעזר - הוה מסי רבי שמעון. אמר לו: בני, די לעולם אני ואתה.
6א
בהדי פניא דמעלי שבתא חזו ההוא סבא דהוה נקיט תרי מדאני אסא, ורהיט בין השמשות. אמרו ליה: הני למה לך? - אמר להו: לכבוד שבת. - ותיסגי לך בחד? - חד כנגד זכור, וחד כנגד שמור. - אמר ליה לבריה: חזי כמה חביבין מצות על ישראל! יתיב דעתייהו.
5א
שמע רבי פנחס בן יאיר חתניה ונפק לאפיה, עייליה לבי בניה הוה קא אריך ליה לבישריה, חזי דהוה ביה פילי בגופיה, הוה קא בכי, וקא נתרו דמעת עיניה וקמצוחא ליה. אמר לו: אוי לי שראיתיך בכך! - אמר לו: אשריך שראיתני בכך, שאילמלא לא ראיתני בכך - לא מצאת בי כך. דמעיקרא כי הוה מקשי רבי שמעון בן יוחי קושיא - הוה מפרק ליה רבי פנחס בן יאיר תריסר פירוקי, לסוף כי הוה מקשי רבי פנחס בן יאיר קושיא - הוה מפרק ליה רבי שמעון בן יוחי עשרין וארבעה פירוקי.
4א
אמר: הואיל ואיתרחיש ניסא - איזיל אתקין מילתא,
3א
דכתיב "ויבא יעקב שלם" ואמר רב: שלם בגופו, שלם בממונו, שלם בתורתו. "ויחן את פני העיר". אמר רב: מטבע תיקן להם, ושמואל אמר: שווקים תיקן להם, ורבי יוחנן אמר: מרחצאות תיקן להם. אמר: איכא מילתא דבעי לתקוני? - אמרו ליה: איכא דוכתא דאית ביה ספק טומאה, ואית להו צערא לכהנים לאקופי. אמר: איכא איניש דידע דאיתחזק הכא טהרה? אמר ליה ההוא סבא: כאן קיצץ בן זכאי תורמסי תרומה. עבד איהו נמי הכי, כל היכא דהוה קשי - טהריה, וכל היכא דהוה רפי - צייניה. אמר ההוא סבא: טיהר בן יוחי בית הקברות! - אמר לו: אילמלא היית עמנו, ואפילו היית עמנו ולא נמנית עמנו - יפה אתה אומר. עכשיו שהיית עמנו ונמנית עמנו, יאמרו: זונות מפרכסות זו את זו, תלמידי חכמים לא כל שכן? יהב ביה עיניה, ונח נפשיה.
2א
נפק לשוקא, חזייה ליהודה בן גרים, אמר: עדיין יש לזה בעולם? נתן בו עיניו, ועשהו גל של עצמות.
1א
סיפור זה מובא ב'כה עשו חכמינו' (ח"ב עמ' 117) וידוע מאוד במקורות חז"ל. אך ברוב המקומות הסיפור נגמר ברגע שרשב"י יוצא מהמערה עם בנו בפעם השניה, ורואה את הזקן עם ההדסים. לא כך בחרו חז"ל לספר את הסיפור. הם סיפרו גם את התיקון שעשה רשב"י כחלק מאותו סיפור. מדוע? יש לציין כי במקבילה של הסיפור הזה בירושלמי (שביעית ט, א) מסופר רק שהיה רשב"י במערה, שהעלה גופו חלודה, ובסופו של דבר שתיקן את טבריה.
האם יש קשר בין התיקון הזה לסיפור? -הגמרא בפירוש אומרת שאת התיקון הזה הוא עשה בגלל הנס שהתרחש לו. אך האם יש קשר מעבר לכך?
אם נבחן את המבנה של הסיפור, נראה שהסיפור בנוי בתקבולת כיאסטית ברורה:
חלקים 1, 1א: המסגרת של הסיפור והיחס ליהודה בן גרים
חלקים 2, 2א: שלושה תיקונים שנעשו. שווקים, מרחצאות ומטבע (גשר שנועד מכס). ויכוח בין שלושה חכמים על התיקונים הללו. דברים של רשב"י שהתפרסמו, או שיש חשש שיתפרסמו.
חלקים 3, 3א: הנס וההתייחסות לנס.
חלקים 4, 4א: עניין הסרת הבגדים ותוצאותיו
חלקים 5, 5א: המפגשים עם אליהו. ההוא סבא, ע"פ התוס' בחולין ו, א הוא תמיד אליהו. אמנם הסבא השני שמופיע (בחלק 2א) הוא ודאי לא אליהו, אבל הסבא הזה בהחלט יכול להיות אליהו.
חלקים 6, 6א: היחס לעולם הזה. שריפת כל מה שרואים, וריפוי השריפה ע"י רשב"י.
חלקים 7, 7א: בת קול שיוצאת ואומרת להם מה לעשות
חלק 8: משפט הרשעים בגיהנם יב חודש.
 
לפי הניתוח של הסיפור הזה, לבו של הסיפור הוא רשב"י ובנו בשנה האחרונה במערה. זה נותן מרכז אחר לגמרי לסיפור: הסיפור אינו על הצלת רשב"י או על מסירות הנפש שלו. הסיפור הוא על הטעות הגדולה בתפיסת עולמו, והתיקון של אותה טעות.
בדומה לכך ספר יונה אינו הסיפור של חזרתם בתשובה של אנשי נינוה. זהו סיפור חזרתו בתשובה של יונה עצמו שלא מבין את כוחה של התשובה. לכן ספר יונה אינו נגמר באנשי נינוה שחוזרים בתשובה, אלא בתגובתו של הקב"ה לתסכולו של יונה.
מהי הטעות הגדולה של רשב"י?
כשרשב"י ובנו לומדים במערה, הם פושטים את בגדיהם ומתחפרים בחול. אך לצורך התפילה הם שוב מתכסים בבגדים. מדוע אינם מתפללים בתוך החול, כמו הלימוד? -נראה שהבגדים מסמלים את הגשמיות. התפילה היא העיסוק בעולם הגשמי, בעוד לימוד התורה הוא העיסוק בעולם הרוחני. הגמרא (שבת י, א) אומרת שהתפילה היא עיסוק בחיי שעה, וזה בדיוק מה שמפריע אח"כ לרשב"י כשהוא רואה את האנשים החורשים. כמובן שזהו אותו רשב"י שאמר (ברכות לה, ב) שראוי לאדם שלא יעסוק בעבודות כלל, ואחרים יעשו בשבילו. אבל הגישה הזו שורפת את העולם. הקב"ה פוסל את הגישה הזו כדרך כללית לכולם, אלא רק ליחידי סגולה כר"ש ובנו.
לאחר שאמר רשב"י לבנו שמספיק שהם יעסקו בחיים הרוחניים, ואילו השאר יעסקו בגשמיות, בנו לא עונה לו. נראה שהזקן בעל ההדסים (שהוא אולי אליהו הנביא) הצליח לשכנע גם את ר' אלעזר שיש טוב בעולם הגשמי: הוא יכול להביא לידי חיבוב מצוה.
בסופו של דבר רשב"י מתקן את השדה שהיה ספק טומאה רק כדי להקל על הכהנים את ההליכה, כלומר שהוא מבין את המשמעות של העולם הזה, ועושה דברים שהם רק לנוחיותם של האנשים.
רק בשלב הזה יכול רשב"י להרוג את יהודה בן גרים. כל עוד הוא לא מבין בכלל בשביל מה צריך את כל המרחצאות, השווקים והגשרים, הוא לא יכול להתמודד מול יהודה בן גרים. אבל ברגע שהוא מבין שיש צורך באותם דברים, אז יש בכוחו לעשות את יהודה בן גרים גל של עצמות. יש להדגיש שיהודה בן גרים אינו מת כמו הזקן, אלא שהופך להיות גל של עצמות - וכפי שרש"י מדגיש: כאילו הוא מת מזמן. בעצם הוא היה צריך למות כבר אז, אבל רשב"י עוד לא היה ראוי להיות זה שהורג אותו.
לסיום, יש להעיר הערה מעניינת שמובאת בגליון 'מאורות הדף היומי' בשם ר' משה קוניץ מאובן, שכתב ספר בשם 'בן יוחאי'. בספרו הוא טוען שבכל מקום שמוזכר ר' שמעון - הכוונה לתקופה שלפני שהוא היה במערה, ובכל מקום שכתוב ר' שמעון בן יוחאי - הכוונה אחרי שהוא יצא מהמערה. לכן אין הלכה כר"ש במחלוקות עם חבריו, אבל לגבי ר' שמעון בר יוחאי, אולי הלכה כמותו.
זו הסיבה שבסיפורנו בהתחלה כתוב רק ר' שמעון, ואילו לאחר שיצא מהמערה הוא נקרא בר יוחאי או בן יוחאי.
חידוש זה עוזר גם להבין את הגמרא בר"ה ד, א ובעוד מקומות בש"ס (נדה מז, ב) שבהם כתוב 'וכן היה ר' שמעון בר יוחאי אומר', למרות שכבר כתוב לפני כן שר' שמעון אומר זאת: הכוונה שהוא אמר כן גם אחרי שיצא מהמערה. המעניין הוא שאת המימרא שבזמן שישראל עושים רצונו של מקום הם יכולים רק לעסוק בתורה - מביאה הגמרא בשם ר' שמעון בן יוחאי, מה שמעיד שהוא עדיין מאמין שהעולם האידיאלי הוא רוחני לחלוטין, אך מבין שהעולם הזה עדיין אינו כזה.
 
1.   תוספות מסכת חולין דף ו עמוד א
 
יש מפרשים דכל מקום שהוא מזכיר ההוא סבא הוא אליהו ואי אפשר לומר כן בפרק במה מדליקין (שבת דף לד.) בעובדא דרבי שמעון בן יוחאי.
 
2.   תלמוד בבלי מסכת שבת דף י עמוד א
 
רבא חזייה לרב המנונא דקא מאריך בצלותיה, אמר: מניחין חיי עולם ועוסקים בחיי שעה! - והוא סבר: זמן תפלה לחוד, וזמן תורה לחוד.
 
3.   תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה עמוד ב
 
תנו רבנן: "ואספת דגנך", - מה תלמוד לומר - לפי שנאמר: "לא ימוש ספר התורה הזה מפיך", יכול דברים ככתבן? תלמוד לומר: "ואספת דגנך" - הנהג בהן מנהג דרך ארץ, דברי רבי ישמעאל;
רבי שמעון בן יוחי אומר: אפשר אדם חורש בשעת חרישה, וזורע בשעת זריעה, וקוצר בשעת קצירה, ודש בשעת דישה, וזורה בשעת הרוח, תורה מה תהא עליה? אלא: בזמן שישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי אחרים, שנאמר: "ועמדו זרים ורעו צאנכם" וגו'. ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום - מלאכתן נעשית על ידי עצמן, שנאמר: "ואספת דגנך"; ולא עוד, אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן, שנאמר: "ועבדת את אויבך" וגו'.
אמר אביי: הרבה עשו כרבי ישמעאל - ועלתה בידן, כרבי שמעון בן יוחי - ולא עלתה בידן.
 
4.   תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף ד עמוד א
 
אחד הנודר, ואחד המקדיש, ואחד המעריך, כיון שעברו עליו שלשה רגלים - עובר בבל תאחר. רבי שמעון אומר: שלשה רגלים כסדרן, וחג המצות תחילה. וכן היה רבי שמעון בן יוחי אומר: רגלים פעמים שלשה, פעמים ארבעה, פעמים חמשה. כיצד? נדר לפני הפסח - שלשה, לפני עצרת - חמשה, לפני החג - ארבעה.
 


קטגוריה: מסכת שבת
AtarimTR