ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

שבת

בס"ד                                                                                      יד תמוז תשס"ה
                                                                                                21 ביולי 05
שבת עג - פ
פינת הלשון
 
1.     משנה מסכת שבת פרק ח משנה א
 
המוציא יין - כדי מזיגת הכוס. חלב - כדי גמיעה. דבש - כדי ליתן על הכתית. שמן - כדי לסוך אבר קטן. מים - כדי לשוף בהם את הקילור. ושאר כל המשקין ברביעית.
 
2.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף עז עמוד א
 
חלב כדי גמיעה.
איבעיא להו: כדי גמיאה או כדי גמיעה?
אמר רב נחמן בר יצחק: "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ" (בראשית כד, יז).
איבעיא להו: גראינין או גרעינין?
אמר רבא בר עולא: "וְנִגְרַע מֵעֶרְכֶּךָ" (ויקרא כז, יח).
איבעיא להו: אוממות או עוממות?
אמר רב יצחק בר אבדימי: "אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱ-לֹקִים" (יחזקאל לא, ח).
איבעיא להו: מאמצין תנן או מעמצין?
אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן: "וְעֹצֵם עֵינָיו מֵרְאוֹת בְּרָע" (ישעיהו לג, טו).
 
ברור שיש פה יותר מאשר שאלות להכתבה בדקדוק עברי. אמנם נכון הוא ששתי האותיות א, ע הן שתי אותיות גרוניות, והן אכן מתחלפות ביניהן פעמים רבות. הגמרא אף אומרת שבבית מדרשו של ר' אליעזר בן יעקב היו דורשים מקומות שכתוב בהם אל"ף כאילו כתוב עי"ן ולהיפך:
 
3.     תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לב עמוד א
 
ואמר רבי אלעזר: משה הטיח דברים כלפי מעלה, שנאמר: "ויתפלל משה אל ה'" (במדבר יא, ב), אל תקרי אל ה' אלא על ה', שכן דבי רבי אליעזר בן יעקב קורין לאלפי"ן עייני"ן ולעייני"ן אלפי"ן. 
 
4.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף כד עמוד ב
 
תניא נמי הכי: אין מורידין לפני התיבה לא אנשי בית שאן, ולא אנשי בית חיפה, ולא אנשי טבעונין, מפני שקורין לאלפין עיינין ולעיינין אלפין.
 
נתחיל בדוגמא הראשונה: השורש גמ"א והשורש גמ"ע זהים לכאורה, וההגדרה שלהם שוה במילון אבן שושן. אך בתנ"ך מופיע רק השורש גמ"א, ואילו השורש גמ"ע מקורו במשנה:
 
5.     משנה מסכת שבת פרק יד משנה ד
 
החושש בשיניו לא יגמע בהן את החומץ אבל מטבל הוא כדרכו ואם נתרפא נתרפא
 
יש לציין שלמרות שהספק בגמרא נפשט לפי מה שכתוב בתנ"ך, בכל המשניות עדיין מופיעה רק הגרסה לגמע ולא לגמוא.
 
נעבור לדוגמא השניה:
המלה 'גראינין' בכלל לא מופיעה בשום מקום, ואנו מכירים רק את המלה 'גרעינין', אבל הגמרא הסתפקה כיצד באמת יש לגרוס במשנה:
 
6.     משנה מסכת שבת פרק ז משנה ד
 
המוציא אוכלים כגרוגרת חייב ומצטרפין זה עם זה מפני ששוו בשיעוריהן חוץ מקליפיהן וגרעיניהן ועוקציהן וסובן ומורסנן רבי יהודה אומר חוץ מקליפי עדשים שמתבשלות עמהן.
 
בסופו של דבר הגמרא מסיקה לגרוס 'גרעינים', כפי שאכן מופיע לפנינו, אבל מנמקת את זה בשורש גרעון - וזה חידוש גדול שהמלה 'גרעין' נובעת מהגרעון, ובעצם מקורה אולי בהלכות שבת, שאין מחשבים את שיעור הגרעינים כשמחשבים את נפח הפרי שהוצא מרשות לרשות בשבת.
 
הדוגמא השלישית עוסקת בגחלים שכבר אינן לוחשות אלא מתחילות להיחלש. האם הן נקראות עוממות או אוממות. מקור הדיון בגמרא הוא לגבי הכהן הגדול ביום הכיפורים שלוקח גחלים מעל המזבח וקטורת סמים ונכנס לקדש הקדשים. וכך אומרת הגמרא:
 
7.     תלמוד בבלי מסכת פסחים דף עה עמוד ב
 
"גחלי", יכול עוממות? - תלמוד לומר "אש". אי אש, יכול שלהבת? - תלמוד לומר "גחלי". הא כיצד? מביא מן הלוחשות.
 
אנחנו לא מכירים כלל גרסה של אוממות, ואכן הגמרא פוסקת שיש לגרוס פה 'עוממות'. המקור לכך הוא ביחזקאל, שם מופיע שארזים לא היו דומים ליופיו של העץ:
 
8.     יחזקאל פרק לא פסוקים א - יד
 
וַיְהִי בְּאַחַת עֶשְׂרֵה שָׁנָה בַּשְּׁלִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ הָיָה דְבַר ה' אֵלַי לֵאמֹר: בֶּן אָדָם אֱמֹר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וְאֶל הֲמוֹנוֹ אֶל מִי דָּמִיתָ בְגָדְלֶךָ: הִנֵּה אַשּׁוּר אֶרֶז בַּלְּבָנוֹן יְפֵה עָנָף וְחֹרֶשׁ מֵצַל וּגְבַהּ קוֹמָה וּבֵין עֲבֹתִים הָיְתָה צַמַּרְתּוֹ: מַיִם גִּדְּלוּהוּ תְּהוֹם רֹמְמָתְהוּ אֶת נַהֲרֹתֶיהָ הֹלֵךְ סְבִיבוֹת מַטָּעָהּ וְאֶת תְּעָלֹתֶיהָ שִׁלְחָה אֶל כָּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה: עַל כֵּן גָּבְהָא קֹמָתוֹ מִכֹּל עֲצֵי הַשָּׂדֶה וַתִּרְבֶּינָה סַרְעַפֹּתָיו וַתֶּאֱרַכְנָה פֹארֹתָיו מִמַּיִם רַבִּים בְּשַׁלְּחוֹ: בִּסְעַפֹּתָיו קִנְנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וְתַחַת פֹּארֹתָיו יָלְדוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְצִלּוֹ יֵשְׁבוּ כֹּל גּוֹיִם רַבִּים: וַיְּיִף בְּגָדְלּוֹ בְּאֹרֶךְ דָּלִיּוֹתָיו כִּי הָיָה שָׁרְשׁוֹ אֶל מַיִם רַבִּים: אֲרָזִים לֹא עֲמָמֻהוּ בְּגַן אֱ-לֹקִים בְּרוֹשִׁים לֹא דָמוּ אֶל סְעַפֹּתָיו וְעַרְמֹנִים לֹא הָיוּ כְּפֹארֹתָיו כָּל עֵץ בְּגַן אֱ-לֹקִים לֹא דָמָה אֵלָיו בְּיָפְיוֹ: יָפֶה עֲשִׂיתִיו בְּרֹב דָּלִיּוֹתָיו וַיְקַנְאֻהוּ כָּל עֲצֵי עֵדֶן אֲשֶׁר בְּגַן הָאֱ-לֹקִים:
לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' יַעַן אֲשֶׁר גָּבַהְתָּ בְּקוֹמָה וַיִּתֵּן צַמַּרְתּוֹ אֶל בֵּין עֲבוֹתִים וְרָם לְבָבוֹ בְּגָבְהוֹ: וְאֶתְּנֵהוּ בְּיַד אֵיל גּוֹיִם עָשׂוֹ יַעֲשֶׂה לוֹ כְּרִשְׁעוֹ גֵּרַשְׁתִּהוּ: וַיִּכְרְתֻהוּ זָרִים עָרִיצֵי גוֹיִם וַיִּטְּשֻׁהוּ אֶל הֶהָרִים וּבְכָל גֵּאָיוֹת נָפְלוּ דָלִיּוֹתָיו וַתִּשָּׁבַרְנָה פֹארֹתָיו בְּכֹל אֲפִיקֵי הָאָרֶץ וַיֵּרְדוּ מִצִּלּוֹ כָּל עַמֵּי הָאָרֶץ וַיִּטְּשֻׁהוּ: עַל מַפַּלְתּוֹ יִשְׁכְּנוּ כָּל עוֹף הַשָּׁמָיִם וְאֶל פֹּארֹתָיו הָיוּ כֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה: לְמַעַן אֲשֶׁר לֹא יִגְבְּהוּ בְקוֹמָתָם כָּל עֲצֵי מַיִם וְלֹא יִתְּנוּ אֶת צַמַּרְתָּם אֶל בֵּין עֲבֹתִים וְלֹא יַעַמְדוּ אֵלֵיהֶם בְּגָבְהָם כָּל שֹׁתֵי מָיִם כִּי כֻלָּם נִתְּנוּ לַמָּוֶת אֶל אֶרֶץ תַּחְתִּית בְּתוֹךְ בְּנֵי אָדָם אֶל יוֹרְדֵי בוֹר:
 
הארזים, כאמור, לא עממו את יופיו של הארז בלבנון (שהוא אשור בנמשל), ומשמע שאם היו דומים לו היו מחלישים אותו. בעברית המודרנית השורש הזה יותר מוכר בהתפתחות שנגזרה ממנו והיא השורש המרובע: עמעם.
 
הדוגמא הרביעית לקוחה גם היא ממסכת שבת, ועוסקת בטיפול במת. וכך נאמר במשנה:
 
9.     משנה מסכת שבת פרק כג משנה ה
 
אין מעמצין את המת בשבת ולא בחול עם יציאת נפש והמעמץ עם יציאת נפש הרי זה שופך דמים:
 
השאלה היא האם הכוונה לסגירת עיניים מלשון אומץ או לעצימה (ואם כן, צריך לומר שיש כאן שיכול אותיות). הגמרא מעדיפה את האפשרות השניה, גם זה על סמך פסוק, שאמנם מורכב מאותן אותיות, אבל בסדר אחר. האם זה אומר שיש קשר בין עוצמה לבין אומץ? אינני יודע. אבל בכל מקרה, ארבע הדוגמאות האלה אינן רק שיעור בדקדוק.
 
הרב שבתי סבתו מסביר את כל העניין הזה כמאבק תמידי בין הנצחי לחולף. יש לשים לב שמבין ארבע הדוגמאות, רק אחת מהן הסתיימה בהכרעה שצריך להיות אל"ף, וכל השאר הוא עי"ן.
יש כאן ניגוד בין האחד לבין השבעים. המדרש מביא את הדברים הבאים:
 
10.בראשית רבה פרשה כ
 
"ויעש ה' א-לוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם" - בתורתו של ר' מאיר מצאו כתוב 'כותנות אור'
 
תורתו של ר' מאיר היינו דרשות שלו בסודות התורה. ר' מאיר - אור.
 
האדם עשוי עור ובשר. אך לפני הפסוק הזה היה אור בלבד. נמצא שהשבעים הוא כסות לאחד. זו הסיבה שעם ישראל מוקף בשבעים אומות העולם. זהו מספר טיפולוגי מהותי.
ישראל הם האור, ואומות העולם הם העור. העור מקיף את האור, והאור מאיר דרך העור.
 
11.איוב פרק יט פסוק כו
 
וְאַחַר עוֹרִי נִקְּפוּ זֹאת וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱ-לוֹקַּ
 
מסביר ר' חיים ויטאל בשער הגלגולים בשם האר"י: כל אדם מתגלים אורות במצחו הבוקעים מבפנים החוצה. האר"י היה מסתכל על מצחו של אדם ורואה אותיות במצחו, כפי שהיו באורים ותומים. כל מעשה של אדם נרשם בכל חלק מגופו. אבל כשהוא עושה מעשה תדיר, האותיות תדירות, ואילו מעשה חד פעמי או עבירה קטנה מנצנצת רגע קצר מאוד, ורק בעל סגולה נפלאה יכול להבחין בנצנוץ הזה.
ימי שנותינו בהם שבעים שנה - עור ובשר שבעים שנה
אותו האור מתלבש בעור לשבעים שנה האחד הופך להיות שבעים. וממילא גם ברור מאוד העניין של יעקב אבינו שהתחלק לשבעים - כנגד אומות העולם, אך גם כנגד יעקב עצמו.
דוד המלך שלא היה ראוי לחיים של רגע, וניתנו לו שבעים שנה מחיי האדם הראשון.
משה שם מסוה כדי להסתיר את האור שבוקע את העור.
האל"ף הוא הנצחיות והעי"ן היא הדבר הכלה והאבד - העור, שכלה אחרי שבעים שנה.
מבין שלוש השאלות האלה - גרעינים: ונגרע מערכך, עצימת המת, וגחלים עוממות. כל הדברים האלה הולכים וכלים, והדבר היחיד שנשאר לנצח הוא מעשה החסד: "הגמיאיני נא מעט מים מכדך".
 
אגדתא מעניינת נוספת שישנה באותו הדף היא זו:
12.תלמוד בבלי מסכת שבת דף עז עמוד ב
 
רבי זירא אשכח לרב יהודה דהוה קאי אפיתחא דבי חמוה, וחזייה דהוה בדיחא דעתיה, ואי בעי מיניה כל חללי עלמא הוה אמר ליה. אמר ליה: מאי טעמא עיזי מסגן ברישא והדר אימרי? אמר ליה: כברייתו של עולם, דברישא חשוכא והדר נהורא. מאי טעמא הני מכסיין והני מגליין? הני דמכסינן מינייהו - מכסיין, והני דלא מכסינן מינייהו - מגליין
 
כמובן שאין השאלה רק לגבי העיזים שבעדר. (הרב עובדיה יוסף קרא לראש הממשלה עיזה עיוורת, וכוונתו כמובן לגמרא הזו).
הרב משולם איגרא שגדל כעני מרוד הגיע לשמחת נישואין והציעו לו כוס קפה. היה שם כוס עם קפה, צלוחית עם קוביות סוכר, וצנצנת חלב קטנה. הרב, שמעולם לא ראה את השילוב הזה הניח שיש לאכול לפני השתיה, כי כך הגמרא אומרת, שאכילה קודמת לשתיה. אח"כ הוא לגם את הקפה השחור, שהרי שחור קודם ללבן, ובסוף הוא שתה את החלב...
כמובן שהכוונה היא לחשיכה ולאורה בעולם, ושתמיד החשיכה קודמת לאורה. אך יש לציין שבכל מקום בקרבנות שצריך להקריב כבשים ועזים, הכבשים קודמים לעזים. כידוע, בבית המקדש, היום קודם ללילה, שהרי הקרבנות נאכלים ונשרפים כל היום ובלילה שלאחריו.


AtarimTR