ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

מסכת יומא לט "שלבים בחורבן הבית"

בס"ד                                                                                                    טז טבת תשע"ג

יומא לט

שלבים בחורבן הבית

השנה חל עשרה טבת להיות בערב שבת, שהוא דבר די נדיר. אנשים רבים אמרו לי שהם לא זוכרים דבר כזה בעבר, למרות שזה קרה רק לפני שלוש שנים. מסתבר שגם את הצום הזה לא יזכרו כל-כך, כי מה שיותר יזכרו מהיום הזה זו הסופה הגדולה שהיתה... ובכל זאת, בחרתי ללמוד היום אגדתא שלמדנו השבוע שקשורה לחורבן.

ה'בית יוסף', מביא מימרא מאוד מעניינת של האבודרהם:

1.     בית יוסף אורח חיים סימן תקנ

וה"ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית (עמ' רנד) שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר מפני שנאמר בו (יחזקאל כד, ב) "בעצם היום הזה" כמו ביום הכפורים. ולא ידעתי מנין לו זה. וכתב עוד דעשרה בטבת חל לפעמים בששי ומתענין בו ביום ושאר צומות לעולם אין חלים בששי.

המקור לדבריו של האבודרהם הוא הפסוקים שנאמרו ליחזקאל בתחילת המצור על ירושלים:

2.     יחזקאל כד, א-ב

וַיְהִי דְבַר ה' אֵלַי בַּשָּׁנָה הַתְּשִׁיעִית בַּחֹדֶשׁ הָעֲשִׂירִי בֶּעָשׂוֹר לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר: בֶּן אָדָם כְּתָב לְךָ אֶת שֵׁם הַיּוֹם אֶת עֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה סָמַךְ מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל יְרוּשָׁלִַם בְּעֶצֶם הַיּוֹם הַזֶּה:

 

חז"ל חיפשו תמיד לא רק לציין את החורבן עצמו, אלא את התהליך כולו, כיון שבמשך כל התהליך עוד היתה אפשרות לסגת. בסוגיא שלמדנו השבוע משוים חז"ל את ארבעים השנים שבהם כיהן שמעון הצדיק, שחי בתחילת ימי הבית השני, לארבעים השנים שלפני חורבן בית המקדש השני:

3.     תלמוד בבלי מסכת יומא דף לט עמוד א-ב

תנו רבנן: ארבעים שנה ששמש שמעון הצדיק היה גורל עולה בימין, מכאן ואילך - פעמים עולה בימין פעמים עולה בשמאל. והיה לשון של זהורית מלבין, מכאן ואילך פעמים מלבין פעמים אינו מלבין. והיה נר מערבי דולק, מכאן ואילך פעמים דולק פעמים כבה. והיה אש של מערכה מתגבר, ולא היו כהנים צריכין להביא עצים למערכה חוץ משני גזירי עצים, כדי לקיים מצות עצים. מכאן ואילך - פעמים מתגבר פעמים אין מתגבר, ולא היו כהנים נמנעין מלהביא עצים למערכה כל היום כולו. ונשתלחה ברכה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן שמגיעו כזית יש אוכלו ושבע, ויש אוכלו ומותיר. מכאן ואילך נשתלחה מאירה בעומר ובשתי הלחם ובלחם הפנים, וכל כהן מגיעו כְּפול, הצנועין מושכין את ידיהן והגרגרנין נוטלין ואוכלין. ומעשה באחד שנטל חלקו וחלק חבירו, והיו קורין אותו בן חמצן עד יום מותו...

תנו רבנן: ארבעים שנה קודם חורבן הבית לא היה גורל עולה בימין, ולא היה לשון של זהורית מלבין, ולא היה נר מערבי דולק, והיו דלתות ההיכל נפתחות מאליהן, עד שגער בהן רבן יוחנן בן זכאי. אמר לו: היכל היכל! מפני מה אתה מבעית עצמך? יודע אני בך שסופך עתיד ליחרב, וכבר נתנבא עליך זכריה בן ברכיה (זכריה יא, א) "פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ. אמר רבי יצחק בן טבלאי: למה נקרא שמו לבנון - שמלבין עונותיהן של ישראל. אמר רב זוטרא בר טוביה: למה נקרא שמו יער דכתיב (מל"א י) "בית יער הלבנון" - לומר לך: מה יער מלבלב אף בית המקדש מלבלב. דאמר רב הושעיא: בשעה שבנה שלמה בית המקדש נטע בו כל מיני מגדים של זהב, והיו מוציאין פירות בזמניהן, וכיון שהרוח מנשבת בהן היו נושרין פירותיהן, שנאמר (תהלים עב) "ירעש כלבנון פריו", ומהן היתה פרנסה לכהונה. וכיון שנכנסו גוים להיכל - יבשו, שנאמר (נחום א, ד) "וּפֶרַח לְבָנוֹן אֻמְלָל", ועתיד הקדוש ברוך הוא להחזירה לנו שנאמר (ישעיהו לה, ב) "פָּרֹחַ תִּפְרַח וְתָגֵל אַף גִּילַת וְרַנֵּן כְּבוֹד הַלְּבָנוֹן נִתַּן לָהּ".

ההדרגה בחורבן בית המקדש היא מוטיב שקיים אצל חז"ל גם לפני חורבן בית ראשון. כמה מדרשים מתארים דבר זה. לדוגמא:

4.     ילקוט שמעוני איכה רמז תתרט

כשבא אותו רשע עם המלכים לירושלים דמו ללכדו בזמן מועט, והקב"ה היה מחזק את אנשי ירושלים עד השנה השלישית אולי יחזרו בתשובה, והיו גבורים בירושלים עד אין חקר, והיו נלחמים עם הכשדים ומפילים מהם חללים הרבה, והיה שם גבור אחד ושמו אביקא בן גבתרי, כשהיו אנשי החיל מקלעים באבנים גדולות להפיל החומה היה מקבלם בידו ומשליכן על בני החיל והורג מהם הרבה, עד שהתחיל לקבל האבנים ברגלו והיה מחזירן לחיל, וגרם העון ובאת הרוח והפילתו מן החומה ונבקע ומת, באותה שעה נבקעה ירושלים ונכנסו הכשדים. מה עשה חנמאל דוד ירמיהו, השביע מלאכי השרת בשם והורידן מזויינין בכלי זיין על החומות, כיון שראו הכשדים כן ברחו מפני אימתן, עד ששינה להם הקב"ה שמותן והעלן לרקיע, ובקש חנמאל להורידן ולא יכול לפי ששינה הקב"ה שמותן, מה עשה השביע את שר העולם בשם והגביה את ירושלים ותלאה באויר, עד שבעט בו הקב"ה מן השמים ונפלה, הדא הוא דכתיב (איכה ב, א): "הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ".

כמובן שהתיאור הזה משקף את המצב כפי שראו אותו חז"ל: הקב"ה בעצמו, כביכול, בועט בבית המקדש וגורם לו ליפול בידי הגויים. בעם ישראל היו צדיקים שיכולים היו לגזור על הבית שלא ייחרב, אך כשהקב"ה מתערב באופן אישי, גם הם לא יכולים לעשות דבר. דוגמא נוספת לכך מימי בית ראשון נמצאת בגמרא:

5.     תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף צו עמוד ב

מקור

תרגום

אמר רבא: טעין תלת מאה כודנייתא נרגא דפרזלא דשליט בפרזלא שדר ליה נבוכדנצר לנבוזראדן - כולהו בלעתינהו חד דשא דירושלם, שנאמר "פתוחיה יחד בכשיל וכילפת יהלמון".

בעי למיהדר, אמר: מסתפינא דלא ליעבדו בי כי היכי דעבדו בסנחריב. נפקא קלא ואמר: שוור בר שוור. נבוזראדן, שוור, דמטא זימנא דמקדשא חריב והיכלא מיקלי. פש ליה חד נרגא, אתא מחייה בקופא ואיפתח, שנאמר "יודע כמביא למעלה בסבך עץ קרדמות".

הוה קטיל ואזל עד דמטא להיכלא. אדליק ביה נורא, גבה היכלא. דרכו ביה מן שמיא, שנאמר "גת דרך ה' לבתולת בת יהודה".

קא זיחא דעתיה. נפקא בת קלא ואמרה ליה: עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת. שנאמר "קחי רחים וטחני קמח גלי צמתך חשפי שבל גלי שוק עברי נהרות". חטים לא נאמר. אלא קמח.

אמר רבא: משא שלוש מאות פרדות קרדומות של ברזל שולט בברזל שלח לו נבוכדנאצר לנבוזראדן, וכולם בְּלָעָם שער אחד של ירושלים, שנאמר (תהלים עד, ו): "פִּתּוּחֶיהָ יָּחַד בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפֹּת יַהֲלֹמוּן". ביקש לחזור. אמר: מתיירא אני שלא יעשו בי כמו שעשו בסנחריב. יצא קול ואמר: קופץ בן קופץ, נבוזראדן קפוץ! שהגיע זמנו של המקדש להיחרב ושל ההיכל להישרף. נשתייר לו קרדום אחד, בא היכה בקופו ונפתח, שנאמר (תהלים עד, ה) "יִוָּדַע כְּמֵבִיא לְמָעְלָה בִּסֲבָךְ עֵץ קַרְדֻּמּוֹת".

היה הורג והולך עד שהגיע להיכל. הדליק בו אש: גבה ההיכל, דרכו בו מן השמים, שנאמר (איכה א, טו): "גַּת דָּרַךְ ה' לִבְתוּלַת בַּת יְהוּדָה". זחה דעתו. יצאה בת קול ואמרה לו: עַם הרוּג הרגת, היכל שרוף שרפת, קמח טחון טחנת, שנאמר (ישעיהו מז, ב): "קְחִי רֵחַיִם וְטַחֲנִי קָמַח גַּלִּי צַמָּתֵךְ חֶשְׂפִּי שֹׁבֶל גַּלִּי שׁוֹק עִבְרִי נְהָרוֹת". - חטים לא נאמר, אלא קמח.

דוגמא נוספת לכך שהקב"ה בעצמו, כביכול, עזר לגויים להיכנס:

6.     איכה רבה פתיחתות, אות ל

כיון שאמר לו הקב"ה עלה והחריב בית המקדש אמר לא בעי אלא מצמצמא יתי מעבד לי כמא דעבד לסבי. מה עשה? בא וישב בדפני של אנטוכיא ושלח נבוזראדן רב טבחים להחריב את ירושלים ועשה שם שלש שנים ומחצה, בכל יום מקיף את ירושלים ולא היה יכול לכבשה, בקש לחזור נתן הקב"ה בלבו התחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה עד ששקעה כולה, וכיון ששקעה כולה נכנסו השונאים לירושלים, על אותה שעה הוא אומר "לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים"

המוטיב החוזר בכל המדרשים הוא שהיו סימנים מקדימים לחורבן. מה המטרה בכך?

ניתן לענות כמה תשובות:

א.     אולי המטרה היא להראות את חסדו של הקב"ה, שהזהיר אותנו פעם אחר פעם שעלינו לחזור בתשובה, וסימני העונש היו ברורים. הבעיה בתשובה זו היא שמדובר פה אחרי שכבר נגזרה הגזירה, וממילא ברור שגם תשובה לא היתה מועילה.

ב.      יכול להיות שהמטרה היא למנוע מהגויים לחשוב שהם הצליחו להחריב את בית המקדש, אלא להבהיר להם שהכל מאת ה', פן יאמרו ידינו רמה. הבעיה בהסבר זה הוא שהגויים מן הסתם לא ילמדו את המדרש הזה...

ג.       מסתבר שהמטרה היא ללמד את בני ישראל שחורבן בית המקדש אינו מידי הגויים, אלא עונש מאת ה'. חורבן הבית הוא גם חילול השם. כדי שהוא לא ייתפס באופן כזה, יש להדגיש - כפי שעשו הנביאים - שהחורבן הוא נקמה של ה' ולא נצחון של האויבים.

נחזור למדרש הראשון שראינו. רבן יוחנן בן זכאי פנה אל שערי בית המקדש ואמר להם שהוא יודע שהמקדש עתיד להיחרב בגלל נבואתו של זכריה. יכול להיות שהמדרש רומז בכך לדברים שיגיד מאוחר יותר ר' עקיבא על נבואה אחרת של זכריה:

7.     תלמוד בבלי מסכת מכות דף כד עמוד א - ב

וכבר היה ר"ג ורבי אלעזר בן עזריה ורבי יהושע ורבי עקיבא מהלכין בדרך, ושמעו קול המונה של רומי מפלטה ברחוק מאה ועשרים מיל, והתחילו בוכין, ורבי עקיבא משחק. אמרו לו: מפני מה אתה משחק? אמר להם: ואתם מפני מה אתם בוכים? אמרו לו: הללו כושיים שמשתחוים לעצבים ומקטרים לעבודת כוכבים יושבין בטח והשקט, ואנו בית הדום רגלי אלהינו שרוף באש ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, ומה לעוברי רצונו כך, לעושי רצונו על אחת כמה וכמה.

שוב פעם אחת היו עולין לירושלים, כיון שהגיעו להר הצופים קרעו בגדיהם. כיון שהגיעו להר הבית, ראו שועל שיצא מבית קדשי הקדשים, התחילו הן בוכין ור"ע מצחק. אמרו לו: מפני מה אתה מצחק? אמר להם: מפני מה אתם בוכים? אמרו לו, מקום שכתוב בו: "והזר הקרב יומת" ועכשיו שועלים הלכו בו ולא נבכה? אמר להן: לכך אני מצחק, דכתיב: "ואעידה לי עדים נאמנים את אוריה הכהן ואת זכריה בן יברכיהו", וכי מה ענין אוריה אצל זכריה? אוריה במקדש ראשון וזכריה במקדש שני! אלא, תלה הכתוב נבואתו של זכריה בנבואתו של אוריה, באוריה כתיב: (מיכה ג, יב) "לָכֵן בִּגְלַלְכֶם צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלִַם עִיִּין תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר" בזכריה כתיב: (זכריה ח) "עוד ישבו זקנים וזקנות ברחובות ירושלם", עד שלא נתקיימה נבואתו של אוריה - הייתי מתיירא שלא תתקיים נבואתו של זכריה, עכשיו שנתקיימה נבואתו של אוריה - בידוע שנבואתו של זכריה מתקיימת. בלשון הזה אמרו לו: עקיבא, ניחמתנו! עקיבא, ניחמתנו.

שאלה קשה שואל התוספות במקום: הפסוק המיוחס לאוריה נמצא בכלל בספר מיכה, ושמו של אוריה כלל לא מוזכר שם! עונה התוספות על סמך הפסוקים בירמיהו:

8.     ירמיהו פרק כו

בְּרֵאשִׁית מַמְלְכוּת יְהוֹיָקִים בֶּן יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה מֵאֵת ה' לֵאמֹר: כֹּה אָמַר ה' עֲמֹד בַּחֲצַר בֵּית ה' וְדִבַּרְתָּ עַל כָּל עָרֵי יְהוּדָה הַבָּאִים לְהִשְׁתַּחֲוֹת בֵּית ה' אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם אַל תִּגְרַע דָּבָר: אוּלַי יִשְׁמְעוּ וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכּוֹ הָרָעָה וְנִחַמְתִּי אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשׂוֹת לָהֶם מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיהֶם: וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר ה' אִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלַי לָלֶכֶת בְּתוֹרָתִי אֲשֶׁר נָתַתִּי לִפְנֵיכֶם: לִשְׁמֹעַ עַל דִּבְרֵי עֲבָדַי הַנְּבִאִים אֲשֶׁר אָנֹכִי שֹׁלֵחַ אֲלֵיכֶם וְהַשְׁכֵּם וְשָׁלֹחַ וְלֹא שְׁמַעְתֶּם: וְנָתַתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה כְּשִׁלֹה וְאֶת הָעִיר הַזֹּאת אֶתֵּן לִקְלָלָה לְכֹל גּוֹיֵי הָאָרֶץ:

וַיִּשְׁמְעוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם אֶת יִרְמְיָהוּ מְדַבֵּר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּבֵית ה': וַיְהִי כְּכַלּוֹת יִרְמְיָהוּ לְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר צִוָּה ה' לְדַבֵּר אֶל כָּל הָעָם וַיִּתְפְּשׂוּ אֹתוֹ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים וְכָל הָעָם לֵאמֹר מוֹת תָּמוּת: מַדּוּעַ נִבֵּיתָ בְשֵׁם ה' לֵאמֹר כְּשִׁלוֹ יִהְיֶה הַבַּיִת הַזֶּה וְהָעִיר הַזֹּאת תֶּחֱרַב מֵאֵין יוֹשֵׁב וַיִּקָּהֵל כָּל הָעָם אֶל יִרְמְיָהוּ בְּבֵית ה': וַיִּשְׁמְעוּ שָׂרֵי יְהוּדָה אֵת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַיַּעֲלוּ מִבֵּית הַמֶּלֶךְ בֵּית ה' וַיֵּשְׁבוּ בְּפֶתַח שַׁעַר ה' הֶחָדָשׁ:

וַיֹּאמְרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִאִים אֶל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר מִשְׁפַּט מָוֶת לָאִישׁ הַזֶּה כִּי נִבָּא אֶל הָעִיר הַזֹּאת כַּאֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם בְּאָזְנֵיכֶם: וַיֹּאמֶר יִרְמְיָהוּ אֶל כָּל הַשָּׂרִים וְאֶל כָּל הָעָם לֵאמֹר ה' שְׁלָחַנִי לְהִנָּבֵא אֶל הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם: וְעַתָּה הֵיטִיבוּ דַרְכֵיכֶם וּמַעַלְלֵיכֶם וְשִׁמְעוּ בְּקוֹל ה' אֱ-לֹקֵיכֶם וְיִנָּחֵם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיכֶם: וַאֲנִי הִנְנִי בְיֶדְכֶם עֲשׂוּ לִי כַּטּוֹב וְכַיָּשָׁר בְּעֵינֵיכֶם: אַךְ יָדֹעַ תֵּדְעוּ כִּי אִם מְמִתִים אַתֶּם אֹתִי כִּי דָם נָקִי אַתֶּם נֹתְנִים עֲלֵיכֶם וְאֶל הָעִיר הַזֹּאת וְאֶל יֹשְׁבֶיהָ כִּי בֶאֱמֶת שְׁלָחַנִי ה' עֲלֵיכֶם לְדַבֵּר בְּאָזְנֵיכֶם אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה:

וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים וְכָל הָעָם אֶל הַכֹּהֲנִים וְאֶל הַנְּבִיאִים אֵין לָאִישׁ הַזֶּה מִשְׁפַּט מָוֶת כִּי בְּשֵׁם ה' אֱ-לֹקֵינוּ דִּבֶּר אֵלֵינוּ: וַיָּקֻמוּ אֲנָשִׁים מִזִּקְנֵי הָאָרֶץ וַיֹּאמְרוּ אֶל כָּל קְהַל הָעָם לֵאמֹר: מִיכָה הַמּוֹרַשְׁתִּי הָיָה נִבָּא בִּימֵי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וַיֹּאמֶר אֶל כָּל עַם יְהוּדָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר ה' צְבָא-וֹת צִיּוֹן שָׂדֶה תֵחָרֵשׁ וִירוּשָׁלַיִם עִיִּים תִּהְיֶה וְהַר הַבַּיִת לְבָמוֹת יָעַר: הֶהָמֵת הֱמִתֻהוּ חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה וְכָל יְהוּדָה הֲלֹא יָרֵא אֶת ה' וַיְחַל אֶת פְּנֵי ה' וַיִּנָּחֶם ה' אֶל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר עֲלֵיהֶם וַאֲנַחְנוּ עֹשִׂים רָעָה גְדוֹלָה עַל נַפְשׁוֹתֵינוּ: וְגַם אִישׁ הָיָה מִתְנַבֵּא בְּשֵׁם ה' אוּרִיָּהוּ בֶּן שְׁמַעְיָהוּ מִקִּרְיַת הַיְּעָרִים וַיִּנָּבֵא עַל הָעִיר הַזֹּאת וְעַל הָאָרֶץ הַזֹּאת כְּכֹל דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ: וַיִּשְׁמַע הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים וְכָל גִּבּוֹרָיו וְכָל הַשָּׂרִים אֶת דְּבָרָיו וַיְבַקֵּשׁ הַמֶּלֶךְ הֲמִיתוֹ וַיִּשְׁמַע אוּרִיָּהוּ וַיִּרָא וַיִּבְרַח וַיָּבֹא מִצְרָיִם: וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים אֲנָשִׁים מִצְרָיִם אֵת אֶלְנָתָן בֶּן עַכְבּוֹר וַאֲנָשִׁים אִתּוֹ אֶל מִצְרָיִם: וַיּוֹצִיאוּ אֶת אוּרִיָּהוּ מִמִּצְרַיִם וַיְבִאֻהוּ אֶל הַמֶּלֶךְ יְהוֹיָקִים וַיַּכֵּהוּ בֶּחָרֶב וַיַּשְׁלֵךְ אֶת נִבְלָתוֹ אֶל קִבְרֵי בְּנֵי הָעָם: אַךְ יַד אֲחִיקָם בֶּן שָׁפָן הָיְתָה אֶת יִרְמְיָהוּ לְבִלְתִּי תֵּת אֹתוֹ בְיַד הָעָם לַהֲמִיתוֹ:

יש להדגיש כי ירמיהו הואשם כנביא שקר, ודוקא על הסעיף הזה רצו להרוג אותו. לא מדובר בנסיון להשתיק את הקב"ה, אלא בנסיון של 'צדיקים' לקיים בו את דין התורה. העם לא היה מסוגל להאמין שאכן הקב"ה יתן יד להחרבת ביתו, וראו בזה פגם באמונה. לכן הביאו ראיה מדברי אוריה שניבא גם הוא על החורבן ואף שילם על כך בחייו. אגב, ישנו נביא נוסף ששילם בחייו על נבואה, והוא זכריהו בן יהוידע (אין זה אותו זכריה שאמר את נבואת הנחמה, שהוא היה זכריה בן ברכיה, בתחילת ימי הבית השני):

9.     דברי הימים ב, פרק כד פסוקים טו - כב

וַיִּזְקַן יְהוֹיָדָע וַיִּשְׂבַּע יָמִים וַיָּמֹת בֶּן מֵאָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּמוֹתוֹ: וַיִּקְבְּרֻהוּ בְעִיר דָּוִיד עִם הַמְּלָכִים כִּי עָשָׂה טוֹבָה בְּיִשְׂרָאֵל וְעִם הָאֱלֹהִים וּבֵיתוֹ:

וְאַחֲרֵי מוֹת יְהוֹיָדָע בָּאוּ שָׂרֵי יְהוּדָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לַמֶּלֶךְ אָז שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם: וַיַּעַזְבוּ אֶת בֵּית ה' אֱ-לֹקֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיַּעַבְדוּ אֶת הָאֲשֵׁרִים וְאֶת הָעֲצַבִּים וַיְהִי קֶצֶף עַל יְהוּדָה וִירוּשָׁלִַם בְּאַשְׁמָתָם זֹאת: וַיִּשְׁלַח בָּהֶם נְבִאִים לַהֲשִׁיבָם אֶל ה' וַיָּעִידוּ בָם וְלֹא הֶאֱזִינוּ:                       וְרוּחַ אֱ-לֹקִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶּן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱ-לֹקִים לָמָה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם: וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן בְּמִצְוַת הַמֶּלֶךְ בַּחֲצַר בֵּית ה': וְלֹא זָכַר יוֹאָשׁ הַמֶּלֶךְ הַחֶסֶד אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוֹיָדָע אָבִיו עִמּוֹ וַיַּהֲרֹג אֶת בְּנוֹ וּכְמוֹתוֹ אָמַר יֵרֶא ה' וְיִדְרֹשׁ:

והגמרא אומרת על כך שדמו של זכריה לא נרגע עד חורבן בית המקדש:

10.תלמוד בבלי מסכת גיטין דף נז עמוד ב

אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה: סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים, בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה רבוא, ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת, עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה, לקיים מה שנאמר: "ודמים בדמים נגעו". אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק, אמר: מאי האי? אמרו ליה: דם זבחים דאשתפוך. אייתי דמי ולא אידמו, אמר להו: אי אמריתו לי - מוטב, ואי לאו - מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי. אמרי ליה: מאי נימא לך, נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא, קמינן עילויה וקטלינן ליה, והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה. אמר להו: אנא מפייסנא ליה. אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה ולא נח, בחורים ובתולות קטל עילויה ולא נח, אייתי תינוקות של בית רבן קטל עילויה ולא נח, א"ל: זכריה, זכריה, טובים שבהן איבדתים, ניחא לך דאבדינהו לכולהו? כדאמר ליה הכי נח. בההיא שעתא הרהר תשובה בדעתיה, אמר: ומה אם על נפש אחת - כך, ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא - על אחת כמה וכמה! ערק אזל שדר שטר פרטתא בביתיה ואגייר.

ובכל אופן, יש לציין כי ר' עקיבא קרע גם הוא את בגדיו על החורבן. מדוע, עם כן, הוא צחק כשראה את השועל יוצא מבית קדשי הקדשים? מסביר המהרש"א כך:

11.מהרש"א, חידושי אגדות, מסכת מכות דף כד

יש לדקדק, שהרי הנביא היה מצטער על זה, שנאמר "על זה היה דוה לבנו.. על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו" ומה עניין שתי הנבואות של אוריה וזכריה זה לזה, דהרבה נביאים ניבאו זה בפורענות וזה בנחמות ירושלים! ויש להשיב דודאי גם ר' עקיבא היה מצטער בראותו מקום המקדש שחרב ועל הסתלקות השכינה, משום הכי היה קורע גם כן עמהם כשהגיע להר הצופים, והנביא שהיה מצטער היינו על עצמוּת החורבן בראותו שועלים הלכו בו שנסתלקה השכינה משם שהמקדש חרב... אך ממה שהם נתנו סיבה וטעם על הצטערם ואמרו "מקום שכתוב בו והזר הקרב יומת ועכשיו שועלים הלכו בו" דבזולת עצמוּת החורבן שנסתלקה השכינה משם, היו מצטערין על שהמקום חרב מאין יושב... ואילו היה משתמש בה בן אדם לא היו מצטערין כל כך, על זה אמר לכך אני משחק, שהוא חרב והשועלים הלכו בו ולא העובדי כוכבים שאין להם נחת רוח ממנו יתברך במקום המקודש כזה להתיישב שם, וכדאמרינן גפרית ומלח שרפה כל ארצה...

ממילא, היום, שישמעאלים נמצאים בבית קדשי הקדשים, אולי גם ר' עקיבא לא היה צוחק... אנחנו מקבלים את זה כמובן מאליו, אבל באמת צריך לבכות על כך כל יום.

ומי יתן ונזכה להסיר את החרפה הזו, ולראות בהשבת השכינה לירושלים.

קטגוריה: מסכת יומא
AtarimTR