ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

שבת

בס"ד                                                                                     כא תמוז תשס"ה
                                                                                                28 ביולי 05
שבת פא - פז:
שבירת הלוחות
 
1.   תלמוד בבלי מסכת שבת דף פז עמוד א
 
דתניא: שלשה דברים עשה משה מדעתו והסכים הקדוש ברוך הוא עמו: הוסיף יום אחד מדעתו, ופירש מן האשה, ושבר את הלוחות.
הוסיף יום אחד מדעתו. מאי דריש? "היום ומחר" - היום כמחר, מה למחר - לילו עמו, אף היום - לילו עמו. ולילה דהאידנא נפקא ליה. שמע מינה - תרי יומי לבר מהאידנא. ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - דלא שריא שכינא עד צפרא דשבתא.
ופירש מן האשה. מאי דריש? נשא קל וחומר בעצמו, אמר: ומה ישראל שלא דברה שכינה עמהן אלא שעה אחת, וקבע להן זמן, אמרה תורה "והיו נכנים" וגו' אל תגשו, אני - שכל שעה ושעה שכינה מדברת עמי, ואינו קובע לי זמן - על אחת כמה וכמה! ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - דכתיב "לך אמר להם שובו לכם לאהליכם" וכתיב בתריה "ואתה פה עמד עמדי". ואית דאמרי "פה אל פה אדבר בו".
שבר את הלוחות. מאי דריש? אמר: ומה פסח שהוא אחד מתרי"ג מצות, אמרה תורה "וכל בן נכר לא יאכל בו", התורה כולה כאן, וישראל משומדים - על אחת כמה וכמה! ומנלן דהסכים הקדוש ברוך הוא על ידו - שנאמר "אשר שברת", ואמר ריש לקיש: יישר כחך ששיברת.
 
האם שבירת הלוחות היתה מעשה מחושב של משה רבנו, כפי שמשמע מהגמרא הזו, או שהיתה זו התפרצות רגעית כתוצאה מהזעזוע שפקד אותו, או שהיה זה אקט חינוכי?
נבחן את המקורות השונים בשאלה זו:
 
2.   שמות פרק לב פסוקים א - יט
 
וַיַּרְא הָעָם כִּי בֹשֵׁשׁ מֹשֶׁה לָרֶדֶת מִן הָהָר וַיִּקָּהֵל הָעָם עַל אַהֲרֹן וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ כִּי זֶה מֹשֶׁה הָאִישׁ אֲשֶׁר הֶעֱלָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֹא יָדַעְנוּ מֶה הָיָה לוֹ: וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם אַהֲרֹן פָּרְקוּ נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵי נְשֵׁיכֶם בְּנֵיכֶם וּבְנֹתֵיכֶם וְהָבִיאוּ אֵלָי: וַיִּתְפָּרְקוּ כָּל הָעָם אֶת נִזְמֵי הַזָּהָב אֲשֶׁר בְּאָזְנֵיהֶם וַיָּבִיאוּ אֶל אַהֲרֹן: וַיִּקַּח מִיָּדָם וַיָּצַר אֹתוֹ בַּחֶרֶט וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיַּרְא אַהֲרֹן וַיִּבֶן מִזְבֵּחַ לְפָנָיו וַיִּקְרָא אַהֲרֹן וַיֹּאמַר חַג לַה' מָחָר: וַיַּשְׁכִּימוּ מִמָּחֳרָת וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיַּגִּשׁוּ שְׁלָמִים וַיֵּשֶׁב הָעָם לֶאֱכֹל וְשָׁתוֹ וַיָּקֻמוּ לְצַחֵק: פ
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֶךְ רֵד כִּי שִׁחֵת עַמְּךָ אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: סָרוּ מַהֵר מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוִּיתִם עָשׂוּ לָהֶם עֵגֶל מַסֵּכָה וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ וַיִּזְבְּחוּ לוֹ וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הֶעֱלוּךָ מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם: וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה רָאִיתִי אֶת הָעָם הַזֶּה וְהִנֵּה עַם קְשֵׁה עֹרֶף הוּא: וְעַתָּה הַנִּיחָה לִּי וְיִחַר אַפִּי בָהֶם וַאֲכַלֵּם וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל: וַיְחַל מֹשֶׁה אֶת פְּנֵי ה' אֱ-לֹקָיו וַיֹּאמֶר לָמָה ה' יֶחֱרֶה אַפְּךָ בְּעַמֶּךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בְּכֹחַ גָּדוֹל וּבְיָד חֲזָקָה: לָמָּה יֹאמְרוּ מִצְרַיִם לֵאמֹר בְּרָעָה הוֹצִיאָם לַהֲרֹג אֹתָם בֶּהָרִים וּלְכַלֹּתָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ: זְכֹר לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיִשְׂרָאֵל עֲבָדֶיךָ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתָּ לָהֶם בָּךְ וַתְּדַבֵּר אֲלֵהֶם אַרְבֶּה אֶת זַרְעֲכֶם כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמָיִם וְכָל הָאָרֶץ הַזֹּאת אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶתֵּן לְזַרְעֲכֶם וְנָחֲלוּ לְעֹלָם: וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּוֹ: פ
וַיִּפֶן וַיֵּרֶד מֹשֶׁה מִן הָהָר וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים: וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱ-לֹקִים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱ-לֹקִים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת: וַיִּשְׁמַע יְהוֹשֻׁעַ אֶת קוֹל הָעָם בְּרֵעֹה וַיֹּאמֶר אֶל מֹשֶׁה קוֹל מִלְחָמָה בַּמַּחֲנֶה: וַיֹּאמֶר אֵין קוֹל עֲנוֹת גְּבוּרָה וְאֵין קוֹל עֲנוֹת חֲלוּשָׁה קוֹל עַנּוֹת אָנֹכִי שֹׁמֵעַ: וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר:
 
מתוך הפסוקים מוכח ששבירת הלוחות לא היתה כתוצאה מהפתעה גדולה, שהרי משה כבר ידע על חטא העגל עוד לפני ששבר את הלוחות. מה, אם כן, גרם לו להביא את הלוחות כל הדרך מההר למטה, כדי לשבר אותם?
הספורנו מסביר שמה שהפריע למשה רבנו היה המחולות. אם אתה נאלץ לעשות עגל, לפחות תעשה את זה כמי שכפאו שד, אבל כיון שהוא גם ראה מחולות, זה הרגיז אותו וגרם לו לשבור את הלוחות. וכך אומר הספורנו:
 
3.   ר' עובדיה ספורנו, שמות לב, יט
 
כשראה שהיו שמחים בקלקול שעשו, כענין "כִּי רָעָתֵכִי אָז תַּעֲלֹזִי" (ירמיהו יא, טו), ובזה התקצף ונואש שיוכל לתקון המעוות באופן שיחזרו לתָמותם ויהיו ראויים לאותן הלוחות.
 
ביתר הרחבה מוסיף הרש"ר הירש ומבהיר את הרעיון:
4.   רש"ר הירש, שמות לב, יט
כל עוד אמונת ההבל האלילית בכל צורה שהיא עולה על יסוד שגיון הרוח ומצטמצמת בתחום השכל בלבד, עדיין יש תקוה שבמקום השגיון תבואהדעת, ובמקום אמונת ההבל - האמת, ובנקל יחזרו למוטב. אולם אם אמונת ההבל האלילית עברה מתחום התעיה הרוחנית אל תחום השחתת המידות והמעשים בחיי המוסר, וההוללות החושנית מתקדשת בריש גלי על מזבח השגיון, - או אז מתדבקת החושניות אל השורשים המציעים לה את המזון הרצוי לה כל כך, וכשם שקל ללמד דעת את העם כל עוד הוא שוגה בחיי רוחו בלבד, כן קשה לתקן את מידות העם ששקע בהשחתה מוסרית, ואז קשה גם ללמד אותו דעת.
כל עוד ידע משה רק על אודות העגל והאלהותו, עדיין קיוה שיוכל להקים מקום טהרה לתורה בקרב העם, והוא לקח בידו את עדות התורה ברדתו מן ההר. אולם כאשר ראה את העגל ואת המחולות שערכו מסביבו, נוכח לדעת שהשגיון האלילי - כדרך העולם - כבר הביא לידי התפרקות יצרי החושניות, ואז הבין שתחילה יש להחזיר את העם למוטב, למען התורה הזאת.
 
גם המלבי"ם טוען שהתחדש למשה משהו שגרם לו לשבור את הלוחות: הוא חשב שכשהוא יתקרב למחנה, והעם יראו אותו, הם יפסיקו את המחולות, ואילו הם ראו אותו ולא הפסיקו, ולכן הוא שבר את הלוחות.
 
5.   מלבי"ם, שמות לב, יט
 
הנה עד עתה לא שבר את הלוחות כי חשב שזה עשו בעבור שבושש לרדת ורצו מנהיג במקומו, וכשיראו שבא מן ההר יחדלו ממעשיהם ויעשו תשובה. אבל כשראה שהגם שקרבאל המחנה וראו שבא משה, ובכל זאת היה עדיין העגל, והם שמחו עליו במחולות, מזה ראה שבדעתם למרוד בה' ובמשה עבדו ולא עשו שיהיה טלמס ומנהיג רק לעבודה זרה, אז ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות.
 
 
אך חז"ל הלכו בכיוונים שונים להסביר את מעשהו של משה. מספר הסברים ניתנו במדרש על המעשה:
 
6.   שמות רבה (וילנא) פרשה מו
 
ויאמר ה' אל משה פסל לך, הה"ד (איוב יא, ו) "וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה", אתה מוצא בשעה שאמר לו הקב"ה "לך רד כי שחת עמך", היה תופס בלוחות ולא היה מאמין שחטאו ישראל, אמר: אם איני רואה איני מאמין שנאמר "ויהי כאשר קרב משה אל המחנה", שלא שברן עד שראה בעיניו, אי להם לבני אדם שהם מעידים מה שאינם רואים, אפשר שלא היה משה מאמין בהקב"ה שאמר לו 'כי שחת עמך'? אלא הודיע משה דרך ארץ לישראל אפילו שיהא אדם שומע דבר מן יחידי נאמן אסור לקבל עדותו לעשות דבר על פיו אם אינו רואה.
 
לפי ההסבר הזה יש כאן מסר חינוכי לעם ישראל, שכשבאים לשפוט מישהו, אף פעם לא שופטים ע"פ נסיבות או עדות של אדם אחד, אלא רק ע"פ מה שברור מראיית עיניים.
 
דבר אחר: שפרחו הכתובים מן הלוחות לכך שברן שנאמר (דברים ט, טז) "וָאֵרֶא וְהִנֵּה חֲטָאתֶם לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם".
 
על ההסבר הזה נפרט להלן, כי המדרש אינו מתאר מדוע פריחת האותיות גרמו לשבירת הלוחות, ויש כמה אופנים להבין זאת. ממשיך המדרש:
 
ראה משה שחטאו ושבר את הלוחות, משל לשר שנטל אשה וכתב לה כתובה ונתנה ביד השושבין, לאחר ימים יצא עליה שם רע, מה עשה השושבין? - קרע את הכתובה אמר מוטב שתהא נדונית כפנויה ולא כאשת איש, כך עשה משה. אמר: אם אין אני משבר את הלוחות אין לישראל עמידה שנאמר "זובח לאלהים יחרם", מה עשה? שברם, אמר לו להקב"ה: לא היו יודעין מה היה כתוב בהם.
 
לפי ההסבר הזה שבירת הלוחות נעשתה כדי להגן על עם ישראל. כמובן שזה קצת קשה, שהרי גם אם תיקרע הכתובה ברור שהאשה הזו נשואה, וגם אם משה יאמר שהעם לא ידע מה כתוב בלוחות, הרי כולם שמעו את עשרת הדברות. ממשיך המדרש ומביא דעה נוספת:
 
דבר אחר "וארא והנה חטאתם לה' א-לקיכם", ראה שאין לישראל עמידה וחיבר נפשו עמהם ושבר את הלוחות, ואמר להקב"ה: הם חטאו ואני חטאתי ששברתי הלוחות, אם מוחל אתה להם אף לי מחול, שנאמר "ועתה אם תשא חטאתם" כן לחטאתי מחול, ואם אין אתה מוחל להם, אל תמחול לי, אלא "מחני נא מספרך אשר כתבת". א"ר אחא: לא זז משם עד שפנה חטייה שלהם שנאמר ויפן וירד משה, כיון שפנה חטייה שלהם אמר משה הרי היה לישראל מי שיבקש עליהם, אני מי יבקש עלי? התחיל מצטער על שבור הלוחות ואמר לו הקב"ה אל תצטער בלוחות הראשונות שלא היו אלא עשרת הדברות לבד ובלוחות השניים אני נותן לך שיהא בהם הלכות מדרש ואגדות, הדא הוא דכתיב (איוב יא, ו) "וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חָכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה", ולא עוד אלא שאתה מבושר שמחלתי לך על חטייה שלך שנאמר "וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱ-לוֹקַ מֵעֲוֹנֶךָ".
 
שבירת הלוחות, לפי זה, נעשתה כדי להגן על עם ישראל בכך שגם אני חטאתי. כאותו רב שאירח בביתו אדם לסעודה, והאורח בטעות שפך כוס יין על המפה הצחורה. ראה זאת הרב ומיד שפך גם את הכוס שלו, כדי שלא יתבייש האורח.
 
נחזור לדברי המדרש על פריחת האותיות. מדוע שבר משה את הלוחות לאחר שפרחו האותיות? רבינו בחיי מסביר את שבירת הלוחות כהכרח, שהרי הלוחות נהיו כבדים:
 
7.   רבינו בחיי על התורה, שמות לב, טז
 
ומכל מקום יש לתמוה על משה עבד ה' נאמן ביתו, איך ערב לבו לשבר הלוחות שהיו מכתב א-לוקים? ואם ישראל חטאו ולא היו ראויים אל התורה, היה לו להחזיר התורה לאכסניא שלה ולבקש מאת הקב"ה מה יעשה בה. אילו מלך בשר ודם שולח כתבו חתום ביד עבדו נאמן ביתו לשרי המלכות והם אינם רוצים לקבלו, ראוי העבד הנאמן להחזירו אל המלך, לא שינהג בו בזיון ויקרענו!
אבל שבירת הלוחות למשה רבינו היה מפני שראה שפרח הכתב מן הלוחות כשנתקרב בגבול העגל במקום הטומאה והחטא, וכל מה שהעם נוהגים כבוד בכתבו של המלך אינו אלא מפני החותם, וכיון שפרח הכתב מכאן נסתלק חותמו של מלך. וידוע כי היה הכתב בלוחות דוגמת הנפש בגוף, ובהסתלק הכתב נשארו הלוחות גוף בלא נפש, וגוף בלא נפש ראוי לקברו תחת הקרקע, ולכן הסכימה דעתו לשבר אותם תחת ההר. וראיה לזה שפרח הכתב מעל הלוחות מה שדרשו רז"ל (ברכות ח, ב): "הזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, דאמר ר' אמי לוחות ושברי לוחות מונחים בארון". כלומר שברי לוחות שפרח מהן הכתב, ועל כן מביא ראיה מזקן שפרחה ממנו התורה והיה תיק התורה כבר.
וזהו שדרשו רז"ל שנפלו הלוחות מידו מתוך הכובד שהיו כבדות, שהרי מתחלה כתיב "ושני לוחות העדות בידו" כלומר בידו אחת, וכשראה העגל ומחולות נאמר "וישלך מידיו את הלוחות", שאף בשתי ידיו לא היה יכול לסובלן. וכן האדם כל זמן שהנפש בתוכו והוא בחיים אין כובדו כל כך כמו שהוא אחר מותו שיצא הנפש ממנו, וכן חתיכת הברזל כשיצאה מן האור והיא מלהטת היא קלה מפני האור שהוא הנפש שבה ונושא אותה, וכמו שאמרו רז"ל: החי נושא את עצמו, ואחרי כן כשתצטנן ותצא האור ממנה, בצאת נפשה כי מתה הנה היא כבדה כבראשונה.
 
המושג אותיות שפרחו באויר מוכר לנו מסיטואציה מאוד קשה:
8.   תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יח עמוד א
 
תנו רבנן: כשחלה רבי יוסי בן קיסמא, הלך רבי חנינא בן תרדיון לבקרו. אמר לו: חנינא אחי, (אחי) אי אתה יודע שאומה זו מן השמים המליכוה? שהחריבה את ביתו ושרפה את היכלו, והרגה את חסידיו ואבדה את טוביו, ועדיין היא קיימת, ואני שמעתי עליך שאתה יושב ועוסק בתורה [ומקהיל קהלות ברבים] וספר מונח לך בחיקך! אמר לו: מן השמים ירחמו. אמר לו: אני אומר לך דברים של טעם, ואתה אומר לי מן השמים ירחמו, תמה אני אם לא ישרפו אותך ואת ספר תורה באש! אמר לו: רבי, מה אני לחיי העולם הבא? אמר לו: כלום מעשה בא לידך? אמר לו: מעות של פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים, אמר לו: אם כן, מחלקך יהי חלקי ומגורלך יהי גורלי. אמרו: לא היו ימים מועטים עד שנפטר רבי יוסי בן קיסמא, והלכו כל גדולי רומי לקברו והספידוהו הספד גדול, ובחזרתן מצאוהו לרבי חנינא בן תרדיון שהיה יושב ועוסק בתורה ומקהיל קהלות ברבים וס"ת מונח לו בחיקו. הביאוהו וכרכוהו בס"ת, והקיפוהו בחבילי זמורות והציתו בהן את האור, והביאו ספוגין של צמר ושראום במים והניחום על לבו, כדי שלא תצא נשמתו מהרה. אמרה לו בתו: אבא, אראך בכך? אמר לה: אילמלי אני נשרפתי לבדי היה הדבר קשה לי, עכשיו שאני נשרף וס"ת עמי, מי שמבקש עלבונה של ס"ת הוא יבקש עלבוני. אמרו לו תלמידיו: רבי, מה אתה רואה? אמר להן: גוילין נשרפין ואותיות פורחות.
 
מה שרוצה המדרש ללמד אותנו הוא שגם אם אתה הורג את החומר, אי אפשר לשרוף את הרוח. האותיות ממשיכות לפרוח באויר. מי שקורא את ספרו הנהדר של הרב ישראל מאיר לאו 'אל תשלח ידך אל הנער' יודע מה הן האותיות הפורחות באויר. לאותו מטבע יש גם צד שני: החומר עצמו אין לו חשיבות אלא בגלל שהוא מחזיק את הרוח. אם אתה לא יודע להעריך את הרוח שבתוך החומר, אין חשיבות לחומר עצמו. לאבנים אין קדושה. הקדושה היא רק במה שכתוב על האבנים.
 
המשך חכמה רואה בשבירת הלוחות מעשה חינוכי הכרחי ומחושב:
9.   משך חכמה שמות לב, יט
 
ועל זה צווח משה ככרוכיא: האם תדמו כי אני ענין ואיזו קדושה בלתי מצות ה', עד כי בהעדר כבודי עשיתם לכם עגל? חלילה! גם אני איש כמוכם, והתורה אינה תלויה בי, ואף אם לא באתי היתה התורה במציאותה בלי שינוי חלילה... ואל תדמו כי המקדש והמשכן המה עניינים קדושים בעצמם, חלילה. השי"ת שורה בתוך בניו, ואם המה כאדם עברו ברית, הוסר מהם כל הקדושה והמה ככלי חול באו פריצים ויחללוה. וטיטוס נכנס לקודש הקדשים וזונה עמו, ולא ניזוק כי הוסר קדושתו. ויותר מזה: הלוחות מכתב א-לקים המה, אינם קדושים בעצם רק בשבילכם. וכאשר זינתה כלה בתוך חופתה, המה נחשבים לנבלי חרש, ואין בהם קדושה מצד עצמם, רק בשבילכם שאתם שומרים אותה. סוף דבר אין שום ענין קדוש בעולם שתיוחס לו העבודה והכניעה, רק השי"ת שמו הוא קדוש במציאותו המחוייבת...
וזהו "ויהי כאשר קרב אל המחנה וירא את העגל ומחולות", הבין טעותם ויחר אף משה וישלך מידיו את הלוחות, רוצה לומר כי  אין שום קדושה ועניין א-לוקי כלל בלעדי מציאות הבורא ית"ש, ואם הביא הלוחות, היו כמחליפים עגל בלוח, ולא סרו מטעותם, אולם כאשר שיבר הלוחות ראו איך המה לא הגיעו אל מטרת האמונה בה' ותורתו הטהורה.
 


קטגוריה: מסכת שבת
AtarimTR