ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

שבת

בס"ד                                                                                  ו מנחם אב תשס"ה
                                                                                            11 באוגוסט 05
מסכת שבת דפים פא – קא:
חליבה בשבת
 
1.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף צה עמוד א
 
תנו רבנן: החולב והמחבץ והמגבן כגרוגרת, המכבד, והמרבץ, והרודה חלות דבש: שגג בשבת - חייב חטאת, הזיד ביום טוב - לוקה ארבעים, דברי רבי אליעזר. וחכמים אומרים: אחד זה ואחד זה אינו אלא משום שבות. רב נחמן בר גוריא איקלע לנהרדעא, בעו מיניה: חולב משום מאי מיחייב? - אמר להו: משום חולב. - מחבץ משום מאי מיחייב? - אמר להו: משום מחבץ. - מגבן משום מאי חייב? - אמר להו: משום מגבן. - אמרו ליה: רבך קטיל קני באגמא הוה. אתא שאיל בי מדרשא, אמרו ליה: חולב חייב משום מפרק, מחבץ חייב משום בורר, מגבן חייב משום בונה.
רש"י: מפרק - כמו מפרק משאוי, שפורק אוכל ממקום שנתכסה בו, והוי תולדת דש, ואית דאמרי תולדה דקוצר - ולא היא, דלאו מחובר הוא, אלא פקיד ועקיר, וקאי בעטיני הדד כתבואה בקשיה, ולשון מפרק נמי לא שייך למימר, אלא לשון תולש.
 
את הגמרא הזו ניתן להבין בשני אופנים. ניתן להבין שחכמים חולקים על ר' אליעזר רק לגבי הרודה חלות דבש, וא"כ המלים 'אחד זה ואחד זה' מתייחסים לשבת וליו"ט (או, לחילופין, לרודה מכבד ומרבץ). אך ניתן גם להבין שחכמים חולקים על כל הדינים המופיעים, ו'אחד זה ואחד זה' הכוונה לכל המלאכות שהוזכרו. אבל גם אם נסביר כפי האופן השני, הרי שהדיון שהובא אח"כ מוכיח שהחולב אינו אסור רק משום שבות, אלא משמע שזה איסור תורה, משום מפרק.
 
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל רצה להוכיח מכאן שחכמים חולקים גם על החולב, וממילא כל דין החליבה בשבת הוא רק באיסור דרבנן. אך הרב קוק תוקף את ההנחה הזו, ומוכיח שהמחלוקת היא רק לגבי שלושת הדינים האחרונים. (דבריו הובאו בתחילת הכרך הראשון של תחומין).
 
2.     הרב אברהם יצחק הכהן קוק, תחומין א עמ' 5
 
...ואדרבא, מדשינה הבבלי, וגם התוספתא, את הגירסא, וקבעו החולב והמחבץ והמגבן במדור בפני עצמו, בהפסק תיבת כגרוגרת, ואח"כ שנו המכבד והמרבץ והרודה חלות דבש, באו להודיע שלא נחלקו חכמים על ר"א אלא בבתרייתא ולא בקמייתא, דהוי חיוב חטאת לכו"ע. ואי משום דהוצרכו להפסיק בשביל שיעור כגרוגרת, דלא שייך במכבד ומרבץ, זה אי אפשר, דהא רודה חלות דבש ודאי ג"כ שיעורו כגרוגרת, דהוי מידי דאכילה, וא"כ אמאי פסיק לה מקמייתא, אלא ודאי לחלק בא, מפני שעל זה לא נחלקו ר"א וחכמים.
...ודי לנו אם נעלים עין מאלה שהם מקילין לחלוב ע"ג קרקע, וגם זה אין ראוי שתצא הוראה מפורשת משום ת"ח מוחזק בהוראה, אבל חלילה וחלילה להרחיב עוד את ההיתר. ואקוה בע"ה שאם נעמוד כולנו באגודה אחת לחזק את ידי החרדים על קדושת ש"ק ימצאו גם כעת נכרים שיוכלו לחלוב ויכנסו ברשיון הממשלה למושבות וגזירה עבידא דבטלה ואפילו תקנתא דרבנן מקמי גזירה לא, וק"ו דבר המוכרע שהוא איסור תורה ונפיק מיני' חורבא ופרצה גדולה בזילותא דחילול ש"ק, ודאי לא תצא הוראה כזאת מחכמי ישראל למעשה.
 
נושא החליבה בשבת היה אחד התחומים הסוערים ביותר לפני כמאה שנה. גם בתשובתו של הרב חיים עוזר גרודזינסקי אפשר לראות הדים לסערה הזו:
3.     שו"ת אחיעזר חלק ג סימן לד
 
וע"ד אשר העירני רומעכ"ת בשולי מכתבו אשר בהיותו באה"ק ראה ונוכח כי רובם ככלם של שומרי תורה ומצות בהמושבות נהגו היתר לחלוב בעצמם בש"ק, כמה מהם פתחו בדרבנן לחלוב לתוך אוכל וכמה בדאורייתא, באמת מבהיל הדבר, וכאשר שמעתי כי סמכו על איזה הוראת רב מאשכנז כתבתי אודות זה להגרא"י קוק זצ"ל, יסוד הדבר הוא מהלאומים הפורצים אשר אצלם עבודה עברית דוחה שבת, ואחריהם נמשכו גם המון עם בלי שום יסוד להיתר...
 
ובכל אופן, שאלה זו נוגעת גם להיום, ונסיונות רבים נעשו כדי לפתור את הבעיה. כמובן שאין פה רק שאלה של הפסד גדול מאוד, הן בחלב והן במחלות שיכולות להיגרם לפרות שלא נחלבות. בנוסף לכך יש כאן גם צער בעלי חיים, היות שפרה שלא נחלבת סובלת מאוד. לכן, ניתנו פתרונות שונים שאשתדל לעמוד עליהם בשיעור זה.
 
הרמב"ם כותב כך:
4.     רמב"ם הלכות שבת פרק ח הלכה ז
 
הדש כגרוגרת חייב ואין דישה אלא בגדולי קרקע, והמפרק הרי הוא תולדת הדש, החולב את הבהמה חייב משום מפרק וכן החובל בחי שיש לו עור חייב משום מפרק, והוא שיהיה צריך לדם שיצא מן החבורה, אבל אם נתכוון להזיק בלבד פטור מפני שהוא מקלקל, ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שהוציא כגרוגרת.
השגת הראב"ד: ואינו חייב עד שיהיה בדם או בחלב שיוציא כגרוגרת. א"א וכי המשקין שיעורן כגרוגרת? והלא חלב כדי גמיעה ושאר המשקין שיעורן חלוקין.
 
כמובן שדבריו של הרמב"ם דורשים בירור: אם אין דישה אלא בגידולי קרקע, מדוע החולב חייב משום דש? – יש שהבינו שאמנם אין דישה אלא בגידולי קרקע, אבל תולדת דישה אינה רק בגידולי קרקע, ויש שהרחיבו את המונח 'גידולי קרקע' גם לדברים שניזונים מהקרקע כמו בעלי חיים – בניגוד לדגים. ישנן מקורות נוספים שמאשרים ש'גידולי קרקע' כולל גם בעלי חיים ואדם, מה שאין כן ההגדרה 'דבר שגידולו מן הארץ', שזה רק מה שצומח.
אך הרשב"א, מכח השאלה הזו, הסיק שלהלכה אין איסור תורה בסחיטה, כי אין דישה אלא בגידולי קרקע, ורק ר' אליעזר סובר שהסוחט חייב – משום שהוא סובר שיש דישה גם במה שאינו גידולי קרקע:
5.     חידושי הרשב"א מסכת שבת דף צה עמוד א
 
אלא שאף לדברי רש"י ז"ל נמי קשיא אידך דאין דישה אלא בגדולי קרקע! ויש לומר דרבי אליעזר לית ליה הכין ולא קיימא לן כוותיה, ולפי זה חולב אינו אסור דבר תורה.
 
ואמנם, פוסקים אחרים הבינו שהסוחט אינו חייב משום דש אלא משהו אחר, שהרי הגמרא אמרה משום מפרק ולא משום דש. רש"י, כאמור, הביא פרשנים שהבינו שהחיוב הוא משום קוצר, והיו פרשנים אחרים (הובא באנציקלופדיה התלמודית כרך ז עמ' תשנט) שהבינו שחיוב סוחט הוא מאיסורים אחרים, כגון טוחן, גוזז, ממחק או בורר.
 
מה דעת השולחן ערוך בשאלה זו? – הוא, אינו כותב אם משהו אסור מהתורה או מדרבנן, אך מהלכות שונות שהוא אומר אפשר לנסות להוכיח מה דעתו. וכך כותב השו"ע:
 
6.     שולחן ערוך אורח חיים סימן שה סעיף כ
 
מותר לומר לאינו יהודי לחלוב בהמתו בשבת משום צער בעלי חיים שהחלב מצערה, והחלב אסור בו ביום. וי"א שצריך לקנותו מן האינו יהודי בדבר מועט, שלא יהא נראה כחולב לצורך ישראל.
 
מכאן רצה להוכיח הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שלדעת השו"ע איסור חליבה הוא רק מדרבנן. וכך הוא נשאל:
 
7.     שו"ת משפטי עוזיאל כרך א או"ח סימן י
 
שאלה: לרגל דבר הבהמות שפרצה בארצנו בשנה זו: ובהיות שמחלה זו היא מחלה מתדבקת ממקום למקום על ידי כניסתם של בני אדם מכפרים שנפוצה בהם מחלה זו למושב אחר, אסרה הממשלה כניסתם של תושבי הכפרים הערביים שבהם נגעה מחלה זו למושבות ישראל, ולכן נטלה האפשרות לחלוב הבהמות בשבת על ידי אינו יהודי, ואם נשאיר הפרות טעונות חלב עד מוצאי שבת עלולות להסתכן ולהפסיק את חלבן, ועל ידי כך יהרס לגמרי משק החלב שבמושבות ישראל שהוא מקור פרנסה למאות בעלי משק חלב ופועליהם המרובים. ולכן נפשנו בשאלתנו למצוא דרך היתר לחלוב הפרות בשבת עד אשר יהיה אפשר לחלוב שוב על ידי לא - יהודי ע"מ להשתמש בו אחר השבת, או אם מותר לחלוב על מנת להשליכה לאיבוד.
...ומעתה נהדר אנפין לחקור דעת מרן בהלכה זו: והנה מרן לא הזכיר בפירוש דין חולב אלא פסק מותר לומר לגוי לחלוב בהמתו בשבת כיון שהחלב מצערה. משמע מדבריו שמותר לומר לו אפילו בשבת ואפילו אם הוא חולב לצרך ישראל: אלא דהיש אומרים סוברים שיקנהו הישראל ממנו בדבר מועט כדי שלא יהיה נראה כחולב לצרך ישראל, ואם נאמר שחולב אסור מדאורייתא אין להתירו אפילו על ידי גוי. וכמ"ש מרן ז"ל: דבר שאינו מלאכה ואינו אסור לעשות בשבת אלא משום שבות מותר לומר לא"י לעשותו בשבת והוא שיהיה שם מקצת חולי או יהיה לדבר צורך הרבה או מפני מצוה (סי' ש"ו סעיף ה'). דוק מינה דבדבר שהוא מלאכה ואסור מדאורייתא אין היתר לומר לגוי לעשות בשביל ישראל אפילו ביש בו צורך גדול.
 
אך ה'ציץ אליעזר דחה את הראיה הזו מכל וכל:
8.     שו"ת ציץ אליעזר חלק ב סימן ג פרק ג
 
אכן לאחר העיון נלפע"ד שאין מזה ראיה כלל, דבאמת י"ל דס"ל להשו"ע דחליבה בשבת אסור מה"ת, ולא דמי בכאן לההיא דסימן ש"ז, די"ל דכאן שאני משום דצער בלי חיים דאורייתא, ואתי דאורייתא ודחי שבות דאמירה לעכו"ם, ואף דגם שם בסי' ש"ז כותב המחבר בסתמא או לדבר מצוה ומשמע אפילו מצוה דאורייתא, בכל זאת נראה לי דיש לחלק בין איסור למצוה.
 
במשקים הדתיים התעוררה הבעיה הזו באופן קשה ביותר, כאמור. היו שהלכו על הפתרון הקל מבחינה הלכתית, והוא הפתרון שנכתב במפורש בשו"ע – שמותר לומר לגוי לחלוב את הבהמה בשבת. אך לעומתם סברו מרבית הקיבוצים שאין להעסיק גויים בכלל, כי האמינו מאוד בערך של עבודה עברית, וממילא חיפשו פתרונות אחרים.
מסתבר שהיו משקים שבכלל לא חיפשו היתר הלכתי אלא הניחו שאם ההלכה לא מסתדרת עם האידיאל שאסור להעסיק גויים, אנחנו לא מקבלים את ההלכה הזו, ופשוט חלבו בשבת. כך משמע מתשובת האחיעזר ומתשובת הרב קוק. אך בכל זאת, היו קיבוצים שניסו למצוא פתרונות הלכתיים לחליבה מותרת בשבת. הפתרון הראשון הוא השינוי:
 
9.     תלמוד בבלי מסכת כתובות דף ס עמוד א
 
תניא, רבי מרינוס אומר: גונח יונק חלב בשבת. מאי טעמא? יונק - מפרק כלאחר יד, ובמקום צערא לא גזרו רבנן. אמר רב יוסף: הלכה כרבי מרינוס.
 
הגמרא הזו הובאה, כמובן, גם כאחת הראיות לכך שיש איסור תורה בחליבה, אך מנגד טען הרשב"א שהגמרא הזו היא רק אליבא דר' אליעזר. בכל אופן, מהגמרא מוכח שמשום צער מותר לינוק מעז את החלב שלה בשבת. ואם התירו משום צער של החולה, סביר להניח שיתירו גם משום צער בעלי חיים. אבל כמובן שהפתרון להביא את כל חברי הקיבוץ לינוק מהפרות בשבת אינו מעשי...
 
פתרון נוסף שניסו להשתמש בו הוא החליבה לתוך אוכל. כך נאמר בגמרא:
10.תלמוד בבלי מסכת שבת דף קמד עמוד ב
 
אמר רב יהודה אמר שמואל: סוחט אדם אשכול של ענבים לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. אמר רב חסדא, מדברי רבינו נלמד: חולב אדם עז לתוך הקדרה, אבל לא לתוך הקערה. אלמא קסבר: משקה הבא לאוכל - אוכל הוא.
 
אמנם יש פוסקים שהבינו שהגמרא הזו עוסקת ביום טוב ולא בשבת, וכך אכן פסק השו"ע בהלכות יום טוב, אבל בנוסף לכך הפוסקים כבר הגבילו מאוד את השימוש בהיתר זה, כפי שמופיע בשו"ע:
11.שולחן ערוך אורח חיים סימן תקה
 
בהמה שהיא עומדת לאכילה ורוצה לחלוב אותה לאכול החלב, אם לקדירה שאין בה אוכלין, אסור. ואם יש בה אוכלין, מותר, וכגון שבא החלב לתקנו, או שיש בה פרורין והחלב נבלע בהם; אבל החולב כל צאנו לא הותר מפני פרוסה שנותן בכלי.
 
לכן, גם אם נרצה להשתמש בפתרון הזה ביו"ט, הרי שזה יגרום לנו להביא חביות של קורנפלקס לרפת כל שבת, וזה – כמובן – לא פותר את הבעיה...
 
הפתרון המעשי האמיתי שבא בחשבון מלבד הפתרון של הגוי הוא הנושא של חליבה לאיבוד. המקור לדין זה הוא בעניין תינוק גוסס שודאי ימות. אסור לעשות מלאכות בשבת כדי להציל נפל זה, ובכל זאת מובא להלכה שהאשה יכולה להוציא את החלב המצער אותה ולשפוך אותו על הארץ. וכך מובא בשו"ע:
 
12.שולחן ערוך אורח חיים סימן של סעיף ח
 
נולד לח', או ספק בן ז' או בן ח', שלא גמרו שערו וצפרניו, אסור לטלטלו אבל אמו שוחה עליו ומניקתו מפני צער החלב שמצערה; וכן היא בעצמה יכולה להוציא בידה החלב המצער אותה.
 
ומסביר זאת המשנה ברורה:
13.משנה ברורה סימן של ס"ק לב
 
להוציא בידה - על הארץ דאין זה כדרך מפרק כיון שהולך לאיבוד ועוד דהוי מלאכה שאינו צריך לגופה דפטור, ומשום צערא לא גזרו כמו מפיס מורסא:
 
ואם התירו חליבה לאיבוד משום צער האשה, מסתבר שיתירו גם משום צער בעלי חיים. כך כותב גם ה'ציץ אליעזר':
 
14.שו"ת ציץ אליעזר חלק ב סימן ג פרק ה
 
אם אמנם שכבר ארכו הדברים אבל אי אפשר לעבור מבלי לדבר על צד ההיתר של חליבה לאיבוד על הרצפה. והיות שצד היתר זה כבר נתפשט ונתקבל בדברי הפוסקים ביותר. אסתפק לבוא בזה רק בקצירת האומר ושנלמד מהם גם על האמור כבר.
והנה צד ההיתר בזה הוא משום דהו"ל מלאכה שאינה צריכה לגופה. שבזה שחולב לאיבוד מוכיח שאינו צריך לעצם החליבה כי אם רק שהבהמה תנצל מחשש סכנה, וכן מפני שמכיון שחולב על הקרקע אין זה דומה לדש לכן התירו במקום צערא.
 
אלא שחליבה לאיבוד תגרום לאיבוד 1/7 מהחלב שאפשר להפיק מהבהמה, וזה – כמובן –הפסד כלכלי גדול. לכן ניסו לצרף היתר זה לאופנים שונים:
 
הרב עוזיאל בסופו של דבר רצה להתיר ממש לחלוב ע"י ישראל כשאין ברירה:
15.שו"ת משפטי עוזיאל כרך א - או"ח סימן י
 
והיות וענף החלב בארצנו הוא אחד מיסודות המשק הישובי שמאות ואולי גם אלפים משפחות מתפרנסות או שמשלימות פרנסתן ממנו: והיות ומניעת החליבה בשבת תביא צער רב לבהמות שגורם הפסקת החלב ולפעמים קרובות גם מיתתן של הפרות החולבות, שנמשך מזה הריסת משפחות שלמות שמקור פרנסתן היחידי הוא משק החלב, והריסת נקודות ישוביות שאחד מתנאי קיומן הוא משק החלב: והואיל והשלכת החלב לאבוד או החליבה לתוך אוכל אינן מתירות החליבה, ואין לנו אפוא אלא התיר חליבה על ידי גוי שגם בזה יש לפקפק מאד אם נפסוק להלכה שהחליבה בשבת אסורה מדאורייתא: והואיל ולא תמיד ולא לכל אדם נמצאים חולבים לא יהודים ברשותו, - מכל טעמים אלו מצדד אני להיתר על יסוד מאמר רז"ל: כדאי ר"ש לסמוך עליו בשעת הדחק...
אולם אין היתר זה אמור אלא בתנאים אלה:
א)     שהחליבה תעשה על ידי כלי ולא בידים...
ב)      התנאי השני: שתעשה החליבה בצנעה: וכמ"ש בדין צנור שעלו בו קשקשים ממעכן ברגלו בצנעה.
ג)       התנאי השלישי: שלא יהיה אפשר לעשותו על ידי לא יהודי...
ד)      והתנאי הרביעי: שהחליבה תעשה קמעה קמעה במדה הדרושה להקל צער הבהמה וקלקול דדיה ולא לחלוב בבת אחת. שהרי יסוד צדדי ההיתר הוא משום צער בע"ח והפסד ממון, וזה יתוקן על ידי חליבה מקצתית להקל החלב ממילא להקל צערה.
כל זה אני אומר לא להלכה ולא למעשה אלא הצעה למשא ומתן לברורה ולבונה של הלכה זו עד אשר יסכימו עמי רבותינו הגאונים שבארצנו.
 
אך הפוסקים לא הסכימו לדעתו המקילה של הרב עוזיאל, וגם הרב קוק, כאמור, התנגד לכך בחריפות. ואולם, נמצאו בכל אופן פתרונות שונים לחליבה בהיתר בשבת ללא גויים. הפתרון האחד הוא הלבשת הגביעים על העטינים בזמן שהן לא שואבות, ורק אח"כ הם יתחילו לשאוב, וזה כבר יהיה גרמא. כך כותב החזו"א, וכך נהגו בקיבוץ חפץ חיים. פתרון נוסף הוא שתחילת השאיבה תלך לאיבוד, ואח"כ יהיה ברז שיעביר את החלב למיכל, אבל בשלב הזה האדם כבר אינו שואב. אבל לכך לא הסכים החזו"א:
 
16.חזון אי"ש, הלכות שבת לח, ד
ונראה לפי זה דמותר להלביש הצינור על דדי הפרה, שסוף תנועת החשמל לבוא על ידי פתיחת השעון, ותהא תנועה זו חולבת את הפרה, שאין זו אלא גרמא מהגרמות המותרות.
וכן מותר להלביש את הצינור בזמן תנועת החשמל, כשהחלב הולך לאיבוד, אבל אסור להלביש בשעת התנועה והחלב נחלב תוך הכלי, שלבישה זו אינה גרמא אלא מלאכה ממש...            
ואם הלביש בשעה שהחלב הולך לאיבוד, ואח"כ העמיד כלי תחת הצינור לקבל החלב, נראה דחיובא ליכא, אבל אסור לעשות כן...     
אמנם, אם אחר שהלביש בשעה שהחלב הולך לאיבוד נפסק זרם החשמל, מותר להעמיד כלי תחת
הצינור, אע"פ שהשעון יחזור ויפתח את החשמל ויחלב תוך הכלי, כיוון דבשעה שנותן הכלי אין כאן חליבה, וכבר נפסקה מעשה הראשונה. ואין היתר זה אלא משום הפסד וצער בעלי חיים, אבל שלא במקום הפסד גם גרמא אסורה            

הפתרון הזה של החזו"א אינו מעשי, מכיון שאם נפסק זרם החשמל, הגביעים אינם נצמדים יותר לדדי הבהמה. גם פתרונות אחרים שהועלו, כגון ואקום מוחלש שרק מצמיד את העטינים אבל אינו שואב – לא עומדים במבחן המציאות, כי הרבה פעמים החלב יוצא רק מכח הואקום עוד לפני שמתחילה פעולת הפולסאציה. ובכל אופן יש קיבוצים שעושים כך גם היום – כגון שדה אליהו.
פתרון לבעיה זו הוא צינור בצורת Y, שדואג לכך שכל החלב שנחלב מהואקום הולך לאיבוד, ואח"כ החלב כבר מגיע למיכל.
בניר עציון עושים דבר נוסף, והוא צינור מהמיכל שגורם לכך שכל זמן שיש שאיבה, יש זרם קטן שהולך לאיבוד, ואולי זה נחשב כחליבה לאיבוד, מכיון שחלק כל הזמן הולך לאיבוד.


קטגוריה: מסכת שבת
AtarimTR