ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

שבת

בס"ד                                                                                יג מנחם אב תשס"ה
                                                                                            18 באוגוסט 05
מסכת שבת דפים קב – קט:
מהלכות קריעה
 
בין אבות המלאכות שנימנו בפרק שביעי נמצא 'הקורע ע"מ לתפור'. משמע שהקורע שלא על מנת לתפור אינו אסור מהתורה. האם הסיבה היא בגלל שהוא מקלקל, או בגלל שאין זה כמו הקריעה שהיתה במשכן?
 
1.     מסכת שבת פרק יג משנה ג
 
הקורע בחמתו ועל מתו וכל המקלקלין פטורין. והמקלקל על מנת לתקן שיעורו כמתקן.
 
את המשנה ניתן להבין בשני אופנים: או שהקורע בחמתו ועל מתו פטורים מכיון שזה לא על מנת לתפור, ועניין המקלקלים הוא דין נפרד, או שהכל דבר אחד, והקורע בחמתו ועל מתו הם דוגמאות למקלקלים.
הגמרא אומרת על המשנה הזו כך:
 
2.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף קה עמוד ב
 
ורמינהו: הקורע בחמתו ובאבלו ועל מתו - חייב, ואף על פי שמחלל את השבת - יצא ידי קריעה! - לא קשיא, הא - במת דידיה, הא - במת דעלמא. - והא מתו קתני! - לעולם, במת דידיה, ובהנך דלאו בני אבילות נינהו. ואי חכם הוא - חיובי מיחייב, דתניא: חכם שמת - הכל קרוביו. הכל קרוביו סלקא דעתך? אלא אימא: הכל כקרוביו, הכל קורעין עליו, הכל חולצין עליו, הכל מברין עליו ברחבה! - לא צריכא, דלאו חכם הוא. ואי אדם כשר הוא - חיובי מיחייב, דתניא: מפני מה מתים בניו ובנותיו של אדם כשהן קטנים - כדי שיבכה ויתאבל על אדם כשר. כדי שיבכה, ערבונא שקלי מיניה? אלא: מפני שלא בכה והתאבל על אדם כשר. שכל הבוכה על אדם כשר - מוחלין לו על כל עונותיו, בשביל כבוד שעשה. - לא צריכא, דלאו אדם כשר הוא. ואי דקאי בשעת יציאת נשמה - חיובי מיחייב, דתניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: העומד על המת בשעת יציאת נשמה - חייב לקרוע, הא למה זה דומה - לספר תורה שנשרפה. - לא צריכא, דלא קאי בשעת יציאת נשמה.
 
כלומר שכל קריעה שיש בה חיוב – כגון על מתו או על אחד מהסיבות הנזכרות לעיל, אם אדם עושה כן בשבת הוא חייב חטאת, מכיון שאין הוא מקלקל. אבל אם אדם קורע במקום שבו אינו חייב לקרוע, הוא יהיה פטור בדיני שבת, כי הוא רק קלקל.
בדרך אגב למדנו כאן על כמה מהלכות הקריעה החשובים:
על מי שחייבים להתאבל עליו, חייבים גם לקרוע
גם על חכם יש חיוב לקרוע כשנודע על פטירתו
אפילו על סתם אדם כשר יש לקרוע
ואפילו על אדם לא כשר, מי שעומד בשעת יציאת נשמה צריך לקרוע.
כמובן שכאן נשאלת השאלה: האם יישארו לנו בגדים אחרי כל הקריעות הללו?
 
נתחיל בדיון על מקור החיוב לקרוע את הבגד. המקור הראשון בתורה שניתן להסביר אותו כמקור לקריעה הוא המקור העוסק במותם של בני אהרון:
3.     ויקרא פרק י פסוק ו
 
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן וּלְאֶלְעָזָר וּלְאִיתָמָר בָּנָיו רָאשֵׁיכֶם אַל תִּפְרָעוּ וּבִגְדֵיכֶם לֹא תִפְרֹמוּ וְלֹא תָמֻתוּ וְעַל כָּל הָעֵדָה יִקְצֹף וַאֲחֵיכֶם כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל יִבְכּוּ אֶת הַשְּׂרֵפָה אֲשֶׁר שָׂרַף ה'
וכך אומרת הגמרא על פסוק זה:
4.     תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כד עמוד א
 
אמר רב תחליפא בר אבימי אמר שמואל: אבל שלא פרע ושלא פירם - חייב מיתה, שנאמר "ראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרמו ולא תמתו" וגו', הא אחר שלא פרע ושלא פירם - חייב מיתה.
 
ואמנם חלק מהפוסקים כתבו שדין הקריעה אינו מן התורה אלא מדרבנן, וזו רק אסמכתא. בכל אופן מצינו עוד כמה דוגמאות של קריעת בגדים בתנ"ך. הדוגמא הראשונה היא עוד בספר בראשית:
5.     בראשית פרק לז פסוק כט
 
וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו
דוגמא נוספת היא אצל איוב:
 
6.     איוב פרק א פסוקים יג - כא
 
וַיְהִי הַיּוֹם וּבָנָיו וּבְנֹתָיו אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר: וּמַלְאָךְ בָּא אֶל אִיּוֹב וַיֹּאמַר הַבָּקָר הָיוּ חֹרְשׁוֹת וְהָאֲתֹנוֹת רֹעוֹת עַל יְדֵיהֶם: וַתִּפֹּל שְׁבָא וַתִּקָּחֵם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ: עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר אֵשׁ אֱלֹהִים נָפְלָה מִן הַשָּׁמַיִם וַתִּבְעַר בַּצֹּאן וּבַנְּעָרִים וַתֹּאכְלֵם וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ: עוֹד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר כַּשְׂדִּים שָׂמוּ שְׁלֹשָׁה רָאשִׁים וַיִּפְשְׁטוּ עַל הַגְּמַלִּים וַיִּקָּחוּם וְאֶת הַנְּעָרִים הִכּוּ לְפִי חָרֶב וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ: עַד זֶה מְדַבֵּר וְזֶה בָּא וַיֹּאמַר בָּנֶיךָ וּבְנוֹתֶיךָ אֹכְלִים וְשֹׁתִים יַיִן בְּבֵית אֲחִיהֶם הַבְּכוֹר: וְהִנֵּה רוּחַ גְּדוֹלָה בָּאָה מֵעֵבֶר הַמִּדְבָּר וַיִּגַּע בְּאַרְבַּע פִּנּוֹת הַבַּיִת וַיִּפֹּל עַל הַנְּעָרִים וַיָּמוּתוּ וָאִמָּלְטָה רַק אֲנִי לְבַדִּי לְהַגִּיד לָךְ: וַיָּקָם אִיּוֹב וַיִּקְרַע אֶת מְעִלוֹ וַיָּגָז אֶת רֹאשׁוֹ וַיִּפֹּל אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ: וַיֹּאמֶר עָרֹם יָצָאתִי מִבֶּטֶן אִמִּי וְעָרֹם אָשׁוּב שָׁמָּה ה' נָתַן וַה' לָקָח יְהִי שֵׁם ה' מְבֹרָךְ:
 
7.     שמואל ב פרק יג פסוקים כח - לא
 
וַיְצַו אַבְשָׁלוֹם אֶת נְעָרָיו לֵאמֹר רְאוּ נָא כְּטוֹב לֵב אַמְנוֹן בַּיַּיִן וְאָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם הַכּוּ אֶת אַמְנוֹן וַהֲמִתֶּם אֹתוֹ אַל תִּירָאוּ הֲלוֹא כִּי אָנֹכִי צִוִּיתִי אֶתְכֶם חִזְקוּ וִהְיוּ לִבְנֵי חָיִל: וַיַּעֲשׂוּ נַעֲרֵי אַבְשָׁלוֹם לְאַמְנוֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה אַבְשָׁלוֹם וַיָּקֻמוּ כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וַיִּרְכְּבוּ אִישׁ עַל פִּרְדּוֹ וַיָּנֻסוּ: וַיְהִי הֵמָּה בַדֶּרֶךְ וְהַשְּׁמֻעָה בָאָה אֶל דָּוִד לֵאמֹר הִכָּה אַבְשָׁלוֹם אֶת כָּל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וְלֹא נוֹתַר מֵהֶם אֶחָד: וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו וַיִּשְׁכַּב אָרְצָה וְכָל עֲבָדָיו נִצָּבִים קְרֻעֵי בְגָדִים:
 
עוד קריעות על מוות:
דוד אמר לאנשיו לקרוע את בגדיהם על מות אבנר (שמו"ב ג, לא). אלישע קרע את בגדיו לאחר עליית אליהו בסערה השמימה (מל"ב ב, יב). ואמנם שואלת הגמרא (מו"ק כו, א) שהרי אליהו לא מת, ומדוע קרע אלישע? –ועונה הגמרא שלגבי אלישע אליהו מת, כיון שידע שלא יראה אותו יותר.
 
קריעה על שמועה רעה:
יהושע וכלב קרעו את בגדיהם אחרי ששמעו את דברי המרגלים. גם יפתח הגלעדי קרע את בגדיו אחרי שראה את בתו באה לקראתו (שופטים יא, לה). דוד ואנשיו קרעו את בגדיהם כשהם שמעו על ההפסד במלחמה ועל מות שאול (שמו"ב א, יא). אחאב קרע את בגדיו אחרי שהוא שמע את נבואת אליהו עליו (מל"א כא, כז). יהורם קרע את בגדיו כשקרא את האיגרת הדורשת ממנו לרפא את נעמן (מל"ב ה, ז). מאוחר יותר הוא קרע את בגדיו בעת המצור על ירושלים, כששמע את דבריה של האשה על החומה (מל"ב ו, ל). אפילו עתליה המלכה קרעה את בגדיה כשהבינה שגורלה נגזר (מל"ב יא, יד). חזקיהו ואנשיו קרעו את בגדיהם אחרי ששמעו את דברי רבשקה (מל"ב יט, א). יאשיהו קרע את בגדיו אחרי ששמע את מה שכתוב בתורה (מל"ב כב, יא). עזרא הסופר קרע את בגדיו כששמע על הנישואים המעורבים (עזרא ט, ג). ואולי הדוגמא המפורסמת ביותר שייכת למרדכי:
8.     אסתר פרק ד פסוק א
 
וּמָרְדֳּכַי יָדַע אֶת כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה וַיִּקְרַע מָרְדֳּכַי אֶת בְּגָדָיו וַיִּלְבַּשׁ שַׂק וָאֵפֶר וַיֵּצֵא בְּתוֹךְ הָעִיר וַיִּזְעַק זְעָקָה גְדֹלָה וּמָרָה:
 
קריעה על מעשה של חילול השם:
9.     ירמיהו פרק לו פסוקים כג - כה
 
וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח: וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה: וְגַם אֶלְנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי שְׂרֹף אֶת הַמְּגִלָּה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם:
 
מתוך הדברים ברור שהם לא נהגו כדין, כי צריך היה לקרוע על שריפת דברי המגילה.
 
אין זה סוד שגם אני ביצעתי אתמול קריעה, כשנודע לי על הפינוי מחבל עזה שהתבצע בפועל. המקור למעשה זה נמצא בגמרא שמפרטת את כל הדברים שעליהם צריך לקרוע:
 
10.תלמוד בבלי, מסכת מועד קטן דף כו, א
 
ואלו קרעין שאין מתאחין: הקורע על אביו, ועל אמו, ועל רבו שלימדו תורה, ועל נשיא, ועל אב בית דין, ועל שמועות הרעות, ועל ברכת השם, ועל ספר תורה שנשרף, ועל ערי יהודה, ועל המקדש, ועל ירושלים וקורע על מקדש ומוסיף על ירושלים. אביו ואמו ורבו שלימדו תורה מנלן? דכתיב "וֶאֱלִישָׁע רֹאֶה וְהוּא מְצַעֵק אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו". אבי אבי - זה אביו ואמו, רכב ישראל ופרשיו - זה רבו שלימדו תורה. מאי משמע? - כדמתרגם רב יוסף: רבי רבי, דטב להון לישראל בצלותיה מרתיכין ופרשין.
ולא מתאחין מנלן? - דכתיב "וַיַּחֲזֵק בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם לִשְׁנַיִם קְרָעִים". ממשמע שנאמר ויקרעם איני יודע שלשנים? אלא, מלמד שקרועים ועומדים לשנים לעולם. אמר ליה ריש לקיש לרבי יוחנן: אליהו חי הוא! - אמר ליה: כיון דכתיב "וְלֹא רָאָהוּ עוֹד" - לגבי דידיה כמת דמי.
נשיא ואב בית דין ושמועות הרעות מנלן? – "וַיַּחֲזֵק דָּוִד בִּבְגָדָיו וַיִּקְרָעֵם וְגַם כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. וַיִּסְפְּדוּ וַיִּבְכּוּ וַיָּצֻמוּ עַד הָעָרֶב עַל שָׁאוּל וְעַל יְהוֹנָתָן בְּנוֹ וְעַל עַם ה' וְעַל בֵּית יִשְׂרָאֵל כִּי נָפְלוּ בֶּחָרֶב". שאול - זה נשיא, יהונתן - זה אב בית דין, על עם ה' ועל בית ישראל - אלו שמועות הרעות. אמר ליה רב בר שבא לרב כהנא: ואימא עד דהוו כולהו! - אמר ליה: 'על' 'על' הפסיק הענין. - ומי קרעינן אשמועות הרעות? והא אמרו ליה לשמואל: קטל שבור מלכא תריסר אלפי יהודאי במזיגת קסרי, ולא קרע. - לא אמרו אלא ברוב צבור. וכמעשה שהיה. - ומי קטל שבור מלכא יהודאי? והא אמר ליה שבור מלכא לשמואל; תיתי לי, דלא קטלי יהודי מעולם - התם אינהו גרמי לנפשייהו. דאמר רבי אמי: לקל יתירי דמזיגת קסרי פקע שורא דלודקיא.
על ברכת השם מנלן - דכתיב "וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן חִלְקִיָּה אֲשֶׁר עַל הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיוֹאָח בֶּן אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִּדוּ לוֹ דִּבְרֵי רַב שָׁקֵה". תנו רבנן: אחד השומע ואחד השומע מפי השומע חייב לקרוע. והעדים אינן חייבין לקרוע, שכבר קרעו בשעה ששמעו. - בשעה ששמעו מאי הוי? הא קא שמעי השתא! - לא סלקא דעתך, דכתיב "וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו" - המלך קרע, והם לא קרעו.
ולא מתאחין מנלן? אתיא קריעה קריעה.
ספר תורה שנשרף מנלן? דכתיב "וַיְהִי כִּקְרוֹא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתוֹת וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל הָאָח עַד תֹּם כָּל הַמְּגִלָּה עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הָאָח" וגו'. מאי שלש דלתות וארבעה? אמרו ליה ליהויקים: כתב ירמיה ספר קינות. - אמר להו: מה כתיב ביה? – "איכה ישבה בדד". - אמר להו: אנא מלכא. - אמרו ליה: "בכו תבכה בלילה". - אנא מלכא. – "גלתה יהודה מעני" - אנא מלכא. "דרכי ציון אבלות". - אנא מלכא. "היו צריה לראש". - אמר להו: מאן אמרה? – "כי ה' הוגה על רב פשעיה". מיד קדר כל אזכרות שבה ושרפן באש. והיינו דכתיב "וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת בִּגְדֵיהֶם", מכלל דבעו למיקרע.
אמר ליה רב פפא לאביי: אימר משום שמועות הרעות! אמר ליה: שמועות רעות בההיא שעתא מי הוו? אמר רבי חלבו אמר רב הונא: הרואה ספר תורה שנקרע חייב לקרוע שתי קריעות: אחד על הגויל ואחד על הכתב. שנאמר: "אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת הַמְּגִלָּה וְאֶת הַדְּבָרִים". רבי אבא ורב הונא בר חייא הוו יתבי קמיה דרבי אבא, בעא לאפנויי, שקליה לטוטפתיה אחתיה אבי סדיא. אתאי בת נעמיתא בעא למיבלעיה, אמר: השתא איחייבין לי שתי קריעות, אמר ליה: מנא לך הא? והא בדידי הוה עובדא, ואתאי לקמיה דרב מתנה ולא הוה בידיה, אתאי לקמיה דרב יהודה, ואמר לי: הכי אמר שמואל, לא אמרו אלא בזרוע, וכמעשה שהיה.
ערי יהודה מנלן? - דכתיב "וַיָּבֹאוּ אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדְדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית ה'" וגו'. אמר רבי חלבו אמר עולא ביראה, אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנן - אומר: "עָרֵי קָדְשְׁךָ הָיוּ מִדְבָּר", וקורע. ירושלים בחורבנה - אומר: "צִיּוֹן מִדְבָּר הָיָתָה יְרוּשָׁלִַם שְׁמָמָה, וקורע. בית המקדש בחורבנו - אומר "בֵּית קָדְשֵׁנוּ וְתִפְאַרְתֵּנוּ אֲשֶׁר הִלְלוּךָ אֲבֹתֵינוּ הָיָה לִשְׂרֵפַת אֵשׁ וְכָל מַחֲמַדֵּינוּ הָיָה לְחָרְבָּה", וקורע. קורע על מקדש ומוסיף על ירושלים. ורמינהו: אחד השומע ואחד הרואה, כיון שהגיע לצופים - קורע, וקורע על מקדש בפני עצמו ועל ירושלים בפני עצמה! - לא קשיא: הא - דפגע במקדש ברישא, הא - דפגע בירושלים ברישא.
 
לגבי הקריעה על חורבן ערים, פסק הטור את הדברים כך:
11.טור, אורח חיים סימן תקסא
 
הרואה ערי ישראל בחורבנן אומר על הראשונה שרואה ערי קדשך היו מדבר וקורע ואינו צריך לקרוע עוד באחרות וכשרואה ירושלים אומר ציון מדבר היתה ירושלים שממה וקורע וכשרואה בית המקדש אומר בית קדשנו ותפארתנו אשר הללוך בו אבותינו היה לשריפת אש וכל מחמדינו היה לחרבה וקורע ומהיכן חייב לקרוע משיגיע לצופים ואם ראה המקדש תחלה קורע על המקדש ומוסיף על ירושלים ואם ראה ירושלים תחלה קורע על ירושלים בפני עצמו ועל המקדש בפני עצמו היה הולך ובא אם שהה ל' יום שלא ראה אותו צריך לקרוע פחות מכן א"צ לקרוע וצריך לקרוע מעומד וכל בגדים שעליו עד שמגלה לבו ואסור לאחותן פי' תפירה מבפנים ואחרת עליה מבחוץ אבל מותר למוללן ולשוללן וללוקטן ולעשות כמין סולמות פירוש תפירות שאינן מיושרות.
 
יש לשים לב לשני הבדלים בין מה שנכתב בגמרא לבין מה שכתב הטור: הבדל ראשון הוא שהטור אינו מדבר על ערי יהודה אלא על ערי ישראל, וההבדל השני הוא שהטור אינו מביא את הדין של השומע אלא רק של הרואה. על ההבדל הראשון כותב הבית יוסף:
 
12.בית יוסף אורח חיים סימן תקסא
 
הרואה ערי ישראל בחורבנן אומר על הראשונה שרואה ערי קדשך היו מדבר (ישעי' סד ט) וקורע. מימרא דרבי אלעזר בפרק אלו מגלחין (מו"ק כו.) אלא ששם כתוב ערי יהודה וכך הם דברי כל הפוסקים וגם רבינו כתב כן בטור יורה דעה סימן ש"מ (רצב:) וערי ישראל דכתב הכא לאו דוקא וכן המנהג שלא לקרוע אלא על ערי יהודה דוקא (וקיימא לן) [וקשה לי] דכיון דבגמרא מייתי לה מדכתיב (ירמיה מא ה) ויבאו אנשים משכם משילו ומשמרון מגולחי זקן וקרועי בגדים הוה ליה למימר דעל כל ערי ישראל קורעין דהא הני עיירות ערי ישראל הם ולא ערי יהודה ושמא יש לומר דהני לא קרעו בגדיהם עד שראו המצפה שהיה מערי יהודה. והאי ערי יהודה בחורבנן דקאמר דהיינו שהן חרבות ואין בהן ישוב כלל אבל אם יש בהן ישוב אע"פ שהן בידי גויים היה נראה לכאורה דאין צריך לקרוע ואפשר דכל שהן בידי גויים אע"פ שיש בהן ישוב בחורבנן מיקרי וכן עיקר
 
השו"ע (או"ח תקסא, א) אכן פסק כן רק לגבי ערי יהודה. והסביר המשנה ברורה (סק"א) שערי ישראל אינן חשובים כל כך ולכן לא קורעים עליהם – ויש לציין שזה דחוק מכיון שהמקור לקריעה הוא על חורבן ערי בנימין. אך כך פסק השו"ע, והסביר המשנ"ב את ההבדל בין ערי יהודה לערי ישראל:
13.משנה ברורה, סימן תקסא סעיף קטן א
 
ערי יהודה - ולא ערי ישראל. דלא חשיבי כל כך.
 
אך הסבר אחר מובא במהרש"א שם:
14.מהרש"א, מועד קטן כו, א
ונראה הא דנקט תלמודא 'ערי יהודה בחורבנן' ולא 'ערי ישראל', משום דהתנא דידן לאחר חורבן בית שני איירי, ולא היו ידועין רק ערי יהודה, דלא עלו מבבל בבניין בית שני רק שבט יהודה וקצת מבנימין ועשרה שבטים שגלו לחלח וחבור לא עלו
 
לפי ההסבר הזה נראה שבימינו גם על ערי ישראל צריך לקרוע אם רואים את העיר החרבה. אבל לגבי הערים שבחבל עזה אין ספק שהם מוגדרים כערי יהודה.
השאלה היא מה הדין אם אדם ראה את המקום החרב רק דרך הטלויזיה. האם ישנו חיוב לקרוע? אמנם המשנה ברורה פסק שיש לקרוע מכל מרחק שרואים, ואת הביטוי 'מן הצופים' הוא לא הסביר כהר הצופים אלא כל מקום שממנו ניתן להשקיף:
15.משנה ברורה, סימן תקסא סעיף קטן ג
 
ואינו צריך לקרוע אלא כשמגיע סמוך להם כמו מן הצופים לירושלים. דרחוק יותר לא חשיבה ראיה כמו להלן [ב"י]. ולפי מה שביארנו לקמיה דכמה פוסקים פליגי ע"ז וסוברין דאין שיעור לדבר אלא דממקום שרואה חייב לקרוע ה"ה בענינינו:
 
אך גם אם נאמר ש'מן הצופים' הוא מחייב, הרי שראיה בטלויזיה ודאי לא פחותה משמיעה. והרי גם לגבי שמיעה כתוב בברייתא שחייבים לקרוע. אלא שכאן ישנה נקודה מעניינת שהרי הטור והשו"ע לא כתבו את דין השמיעה כלל. מסביר זאת הרב משה פיינשטיין באגרות משה:
 
16.שו"ת אגרות משה חלק או"ח ג סימן פה
 
וטעם הפוסקים שלא מחייבי לשומע ואינו רואה לקרוע, נראה דמפרשי דאחד השומע הוא בזמן החורבן שאותן שלא ראו אלא שמעו מהחורבן היו חייבין לקרוע, וכדאיתא ברש"י בפירושו על ירמיהו על הקרא דויבואו אנשים משכם משלו ומשמרון קרועי בגדים כשנסעו מביתם לא היו יודעים בחורבן הבית ובדרך שמעו וקרעו בגדיהם, ולא שייך זה עתה בזמננו לדינא.
 
לגבי גודל העיר המדוברת, לא מצאתי שום התייחסות בפוסקים, אבל ודאי שנוה דקלים היא עיר בקנה מדה עצום ביחס לאותה תקופה.
אשר על כן, נלענ"ד, ברגע שאדם שומע על חורבן אחד מיישובי חבל עזה, או רואה את החורבן בטלויזיה, עליו לקרוע את חולצתו בעמידה, תוך אמירת הפסוק 'ערי קדשך היו מדבר', ולא לאחות קרע זה עד שישובו הערים לידיים יהודיות במהרה בימינו אמן.
ומי יתן ויתקיים בנו במהרה:
 
17.ירמיהו פרק לא, פסוק כז
וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ נְאֻם ה' (ירמיהו ל"א, כז)
 
קטגוריה: מסכת שבת
AtarimTR