ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

שבת

בס"ד                                                                                 כ מנחם אב תשס"ה
                                                                                            25 באוגוסט 05
שבת קי - קיז
הריסת בתי הכנסת בגוש קטיף
 
שאלת הריסת בתי הכנסת בגוש קטיף שעלתה השבוע לכותרות, הפכה להיות מחלוקת גדולה בין הרבנים לבין עצמם, וכמובן גם בינם לבין בג"צ והממשלה. כידוע, בג"צ הכריע ברוב של שנים נגד אחד (בין השנים התומכים היה גם אליקים רובינשטיין, יהודי חובש כיפה, והמתנגד היה אדמונד לוי – גם הוא חובש כיפה) שיש להפקיע את בתי הכנסת מקודשתם ואז להרוס אותם, כפי שפסק הרב מצגר, הרב הראשי. לעומתם, סברו הרב אליהו, הרב עובדיה יוסף והרב עמאר שאין להרוס את בתי הכנסת ויש לדרוש פיקוח בינלאומי על קדושתו. יסוד המחלוקת הזו קשור למה שלומדים היום בדף היומי:
 
1.   משנה מסכת שבת פרק טז
 
כל כתבי הקודש מצילין אותן מפני הדליקה, בין שקורין בהן ובין שאין קורין בהן. ואף על פי שכתובים בכל לשון טעונים גניזה. ומפני מה אין קורין בהם? - מפני ביטול בית המדרש. מצילין תיק הספר עם הספר ותיק התפילין עם התפילין, ואף על פי שיש בתוכן מעות. ולהיכן מצילין אותן? - למבוי שאינו מפולש. בן בתירא אומר: אף למפולש.
 
חז"ל גזרו שבדליקה, כיון שאדם בהול על ממונו ויש חשש שיבוא לכבות בשבת, הרי שאין להציל אפילו את מה שאין שום איסור בטלטולו. מותר להציל רק מזון לצורך סעודות שבת ובגדים שניתן ללבוש בשבת. אך לגבי כתבי הקודש התירו להצילם בשבת, כדי שלא יישרפו. ומה יקרה אם יישרפו כתבי הקודש? – מסתבר שיש בכך איסור תורה:
 
2.   דברים פרק יב פסוקים ב - ה
 
אַבֵּד תְּאַבְּדוּן אֶת כָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר עָבְדוּ שָׁם הַגּוֹיִם אֲשֶׁר אַתֶּם יֹרְשִׁים אֹתָם אֶת אֱלֹהֵיהֶם עַל הֶהָרִים הָרָמִים וְעַל הַגְּבָעוֹת וְתַחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן: וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וְשִׁבַּרְתֶּם אֶת מַצֵּבֹתָם וַאֲשֵׁרֵיהֶם תִּשְׂרְפוּן בָּאֵשׁ וּפְסִילֵי אֱלֹהֵיהֶם תְּגַדֵּעוּן וְאִבַּדְתֶּם אֶת שְׁמָם מִן הַמָּקוֹם הַהוּא:
לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱ-לֹקֵיכֶם:
כִּי אִם אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹקֵיכֶם מִכָּל שִׁבְטֵיכֶם לָשׂוּם אֶת שְׁמוֹ שָׁם לְשִׁכְנוֹ תִדְרְשׁוּ וּבָאתָ שָׁמָּה:
 
את הפסוק 'לא תעשון כן לה' א-לוקיכם' ניתן להבין בשני אופנים: האיסור להרוס את בתי הכנסת, או האיסור לזבוח בכל מקום. למרות שלפי הפשט יותר נראה שהכוונה היא לאיסור לזבוח בכל מקום, הרמב"ם פוסק את הדברים לעניין ניתוץ בתי כנסת ואיבוד ספרי קודש. וכך כותב הרמב"ם:
 
3.   ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה סה
 
והמצוה הס"ה היא שהזהירנו מנתוץ ומאבד בתי עבודת האל יתעלה, ומאבד ספרי הנבואה, ומלמחוק השמות הנכבדים והדומה לזה. ולשון האזהרה שבאה בזה הענין הוא אמרו "לא תעשון כן לה' א-לוקיכם" אחר שקדם הצווי לאבד עבודה זרה ולמחות את שמה ולהרוס בתיה ומזבחותיה כולם, ובאה האזהרה ואמר לא תעשון כן לה' א-לוקיכם. וכל מי שעבר על דבר זה כגון שיהרוס שום דבר מן ההיכל והמזבח והדומה להם או שימחה שם משמות ה' לוקה. ובסוף מכות (כב א) התבאר בלשון הגמרא שמי ששרף עצי הקדש לוקה, אמרו ואזהרתיה מהכא מן ואשריהם תשרפון באש לא תעשון כן לה' א-לוקיכם. וכן התבאר שם שהמוחק את השם לוקה, אמרו ואזהרתיה מהכא ואבדתם את שמם לא תעשון כן לה'.
 
אבל האיסור הוא לא רק למחוק את השם בידיים, אלא גם לעשות פעולה שתגרום לכך בעתיד. כך אומרת הגמרא שלומדים היום בדף היומי:
 
 
4.   תלמוד בבלי מסכת שבת דף קטו עמוד ב
 
תנו רבנן: הברכות והקמיעין, אף על פי שיש בהן אותיות של שם, ומעניינות הרבה שבתורה - אין מצילין אותן מפני הדליקה, אלא נשרפים במקומן הן ואזכרותיהן. מכאן אמרו: כותבי ברכות כשורפי תורה. מעשה באחד שהיה כותב בצידן, באו והודיעו את רבי ישמעאל, והלך רבי ישמעאל לבודקו. כשהיה עולה בסולם הרגיש בו, נטל טומוס של ברכות ושקען בספל של מים. ובלשון הזה אמר לו רבי ישמעאל: גדול עונש האחרון מן הראשון.
 
אמנם לא נהגו היום לאסור כתיבת סידורים מפני החשש הרחוק שמא הם יישרפו בשבת, אבל ברור שגדול עונש המחלל את האזכרות יותר ממי שנותן להם להיחלל בעתיד. הרי כל הסיבה שאסור לכתוב את הקמיעות האלה היא מחשש רחוק שמא זה יישרף בשבת ולא יוכל להציל, ואם כן, פשוט שמי שגורם לאיבודם בידיים חוטא עוד יותר.
לפי זה, לכאורה, נראה פשוט שאסור לשרוף כתבי קודש מפני החשש שמא הם יגיעו לבזיון, וכן אסור להרוס בתי כנסת מפני החשש שמא הם יגיעו לידי בזיון. והנה, בשבות יעקב (הרב יעקב רישר, חי לפני שלוש מאות שנה בפראג, ורמיזא ומיץ) השאלה הזו מופיעה, וזו היא תשובתו:
 
5.   שו"ת שבות יעקב חלק ג סימן י
 
נשאלתי בשנת תפ"ג בחדש ניסן מאיזה מנהיגים פה ק"ק מיץ ע"ד כתבי קודש הקרועים והבלואים שמתרבים בכל שנה ושנה כשמנקים הבתים לימי הפסח ואין עליות בי"הכ מספיק להכילם גם יש לחוש לסכנת שריפה שהוא סכנה גדולה בזמנים הללו בכן נתנו הכתבי קודש לפני איזה שנים תוך חביות גדולות והעמידו החביות בביה"ק ונגנבו כולם או רובם ע"י עכו"ם ובאו לידי בזיון גדול עד שהיו מקנחין בהם אם מותר לשרפם או לא:
 
תשובה הנה באמת כבר נשאלתי ע"ד זה ג"כ בהיותי בק"ק פראג ולא רציתי להורות בה היתר כי מצאתי ראיתי בתשובת באר שבע סי' מ"ג שנשאל וז"ל אם יש סמך למנהג זה שרבים נוהגין לשרוף כתבי קודש שבלו או נמחקו באמרם כי שריפתו הוא כבודם כי ע"י גניז' הם נזרקין אנה ואנה במקומות המטונפים ועוד נשאלתי אם ספרי גמ' ופירושיהן ותפלותיהם שוות לענין זה לס"ת ולנביאים וכתובים והאריך שם בתשובה מפ' כל כתבי והסכמת הפוסקים שכל כתבי קודש אסור לשרפן או לאבדם ביד אע"ג דלא נתנו לכתוב ולקרות בהם אפי' כל דבר הטעון גניזה ואין מצילין אפ"ה אסור להניח במקום הפקר ומסיק ואותן שנהגו להקל לשרוף כתבי הקודש שבלו או שנמחקו חדשים מקרוב באו לא שערו' אבותינו וטענה שלהם כי שריפתם זהו כבודם כי ע"י גניזה הם נזרקין במקומות המטונפים טענה ריקנית הוא לא שרירא ולא קיימא רק כמוץ אשר תדפנו הרוח... מכח כל זה לא רציתי להקל בדבר זה.
עד שראיתי מעשה פה שא"א כלל לעשות תקנה זו בקהלות גדולות שמרבים בכל שנה ושנה בלויי ספרים כאלו עד כמעט כל החביות והתיבות וחדרים לא יכלכלוהו כאשר הארץ צר אצלינו בגלות ואין דנין א"א משאפשר... ומכל מקום ודאי היכא דאפשר למיעבד תקנה ע"י גניזה וכה"ג ודאי עבדינן והוא מצוה מן המובחר אבל היכא דא"א מכח ריבוי שודאי יבואו לידי בזיון וכה"ג או שיש חשש סכנה נ"ל להתיר ע"י שריפה מ"מ כדי שלא לזלזל בכבוד כתבי קודש כולי האי נ"ל שראוי לעשות בדרך זה שישרוף אותם מעט מעט בצינעא תוך כלי חרס או אבנים וכדומה ויצניע האפר עד מות ת"ח ואז יגנזו האפר בגומא אצל ת"ח ובזה נראה ג"כ כבוד התורה וכל זה בכתבי קודש שהם רבו כמו רבו וא"א בענין אחר כפי השאלה משא"כ בס"ת שטעונה גניזה המה מעוטים אפשר לעשות תקנה ע"י גניזה.
 
ואולם, פוסקים אחרים חלקו על דעתו של השבות יעקב. הראשון שבהם הוא הבאר שבע (רבי יששכר בער בן ישראל לעזער, חי לפני ארבע מאות שנה בפולין) שהוא עצמו ציטט. אבל גם אחריו חלקו עליו, דוגמת השואל ומשיב (רבי יוסף שאול נתנזון, חי לפני מאה שנה בפולין):
6.   שואל ומשיב, מהדורה תליתאה סימן טו
השאלה השניה בספרים הנדפסים הקרועים ח"ו לשרפם, והשורף אותם חייב מלקות דלא קיימא לן כהשבות יעקב רק כהכנסת יחזקאל, ומה שכתב שנוהגים בלבוב לשרפם יפה כתב שהוא כחלום יעוף, חלילה חלילה ואנו נוהגין לגנזם אצל ת"ח כדין.
 
גם פוסקים רבים אחרים לא סמכו על השבות יעקב בזה, וכתבו שיש לגנוז את הספרים הללו. וביניהם: כנסת יחזקאל סימן לז, כף החיים או"ח קנד סקל"ז, ועוד. לעומתם, בזרע אהרון ח"ב סימן קלג כתב שרק ס"ת צריך קבורה, ובחוות יאיר התיר בספרים המודפסים ע"י גויים, שאין באזכרות אלה משום קדושה.
 
אבל כמובן שכל הדברים האלה אמורים רק ביחס לספרים המודפסים ולא לספרי תורה עצמם. האם ניתן לומר כך לגבי בית כנסת?
ראשית, יש לבדוק האם בית כנסת שכבר לא מתפללים בו עדיין נקרא בית כנסת:
 
7.   משנה מסכת מגילה פרק ג משניות ב - ג
 
אין מוכרין בית הכנסת אלא על תנאי שאם ירצו יחזירוהו - דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מוכרים אותו ממכר עולם חוץ מארבעה דברים: למרחץ ולבורסקי ולטבילה ולבית המים. רבי יהודה אומר מוכרין אותו לשם חצר והלוקח מה שירצה יעשה:
 
ועוד אמר רבי יהודה בית הכנסת שחרב אין מספידין בתוכו ואין מפשילין בתוכו חבלים ואין פורשין לתוכו מצודות ואין שוטחין על גגו פירות ואין עושין אותו קפנדריא שנאמר "והשימותי את מקדשיכם" קדושתן אף כשהן שוממין. עלו בו עשבים לא יתלוש מפני עגמת נפש:
 
ההלכה נפסקה כר' יהודה. (שו"ע או"ח קנג, ט). אנו רואים כי גם בית כנסת שכבר אינו משמש כבית כנסת נחשב מקום קדוש, ואפילו ר' יהודה, שמיקל בבית כנסת שנמכר, מחמיר בבית כנסת ששמם.
לכן, כשבאים לדבר על בתי הכנסת בגוש קטיף, יש לבדוק כמה אפשרויות: להשאירם כמו שהם, ולהסתכן בכך שיעשו בהם שימוש אסור ויחללו את כבודם, למכור אותם – ואז מותר לעשות בהם הכל חוץ מאותם ארבעה דברים, או להחריבם. אך הרי להחריב בית הכנסת הוא אף חמור יותר מאשר לחללו, שהרי עוברים בכך על איסור דאורייתא של 'לא תעשון כן לה' א-לוקיכם! – לכן, גם הפוסקים שאמרו שמותר להחריבו, אומרים שקודם יש למכרו, ובכך להפקיע את קדושתו.
אך האם ניתן למכור את בית הכנסת בכלל?
 
כך נפסק בשו"ע:
8.   שולחן ערוך אורח חיים סימן קנג סעיף ז
 
והא דבית הכנסת נמכר, הני מילי של כפרים שאין באים אנשים ממקומות אחרים, שלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם, ולכן יכולים למכרו; ומכל מקום המעות נשארים בקדושתן, ואינם רשאים להורידן מקדושתן, והיינו כשמכרו בני העיר שלא מדעת פרנסיהם, וה"ה אם מכרו ז' טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, אבל אם הסכימו ז' טובי העיר באותו מכר, והיו במעמד אנשי העיר, רשאים להוציא המעות לכל מה שירצו, ואם קבלו עליהם בני העיר בפירוש במכר זה כל מה שיעשה, אפילו יחיד מה שעשה עשוי. הגה: וכל שז' טובי העיר מוכרים בפרסום, מקרי במעמד אנשי העיר ואינן צריכין לומר הן או לאו. (מרדכי) אבל של כרכים, שבאים שם ממקומות אחרים, אפילו בנו אותו משלהם אינו נמכר אלא א"כ תלו אותו בדעת היחיד, שאז יעשה בו היחיד מה שירצה בהסכמת הצבור;
 
בית כנסת של כפרים ניתן למכרו, אך לא של כרכים. יש שהסבירו שהסיבה היא מפני שהכסף בא מכל מי שעובר שם, וממילא הוא שייך לכולם, ויש שהסבירו שהוא משמש את כל מי שעובר שם. האם גוש קטיף נחשב כרכים או כפרים?
לפי ההסבר הראשון הוא ייחשב כשל כרכים, כי בתי הכנסת נבנו בתרומות שבאו מכל מיני מקומות. וכך כותב המגן אברהם:
 
9.   מגן אברהם אורח חיים סימן קנג סעיף קטן יב
 
אא"כ תלו אותה - נ"ל דזה קאי כשבנאוהו משלהם אבל אם נדבו אחרים לזה אין מועיל מה שתלו הם בדעת היחיד דשמא יש אחד בסוף העולם שאין דעתו נוחה בזה.
 
אך גם לפי ההסבר השני, שביכ"נ של כרכים נקבע כך בגלל מי שמתפלל שם, כתבו הפוסקים (הובא בשיורי כנה"ג על שו"ע קנג, ז) שכל מקום שמתקבצים שם לצורך שוק או לשמוע דברי תורה וכדומה נחשב של כרכים, ואפילו אם מימון הבניה נעשה רק מתושבי הכפרים הללו. ממילא גם גוש קטיף ייקרא ביכ"נ של כרכים ואסור למכרו כלל.
 
אך מתשובת המשאת בנימין יש אולי להגדיר את בתי הכנסיות האלה ככפרים:
 
10.                      שו"ת משאת בנימין סימן לג
 
ועוד נראה דדוקא בימי חכמי התלמוד לא היה כח ביד שבעה טובי העיר במ"א העיר למכור ביהכ"נ של כרכים לפי שאותן שבעה טובי העיר לא היה בידם שום כח ויכולת על אנשי הקהילה דהא אפילו בכפרים אם אנשי העיר מוחין בידם אין כח בידם להוריד הדמים מקדושתן ולפיכך כשאנשי העיר מתרצין בעינן דגם כל העולם יהיו מרוצין אבל בזמן הזה בארצות הללו שמנהג הקהילות להעמיד עליהם מנהיגים ופרנסים ונותנים בידם מקל ורצועה על כל אנשי הקהילה לעשות כרצונם בכל עסקי הקהילה מעכשיו אין חילוק בין כפרים לכרכים ובכל ענין יש כח ויכולת ביד אותן מנהיגים למכור ביהכ"נ ואפילו למשתי ביה שיכרא וגם הדמים יוצאין לחולין אפילו כשאנשי העיר מוחין בידם אין בכך כלום דהא מתחלה כשבנו ביהכ"נ אדעתא דמנהיגי הקהילה תלו
 
סברא נוספת יש לצרף לעניין זה, שהרי יש שכתבו שמרגע שלא מתפללים בבית הכנסת הזה פוקעת קדושתו ומותר למכרו:
11.                      שו"ת מבי"ט חלק ג סימן קמג
 
וכיון שאינם מתפללין בו אפילו שהוא בית הכנסת של כרכים יש להם רשות לשבעה טובי הקהל למכור.
 
המעניין הוא שגם הגר"ע יוסף נשאל שאלה דומה לגבי בית כנסת בסאן פאולו, וזו תשובתו:
12.                      שו"ת יביע אומר חלק ז - או"ח סימן כד
 
הנה בשו"ת משפטי שמואל (סימן יד) כתב בנידונו, שמאחר שהשלטונות גזרו אומר שלא להתפלל יותר בבית הכנסת הישן, והיהודים שבסביבה ההיא עקרו דירתם משם, הרי שידי הגבאים של בהכ"נ מסולקים מכל וכל ממנה, כי דבר רחוק הוא שהשלטונות יחזרו בהם ויתנו רשות ליהודים לחזור ולהתפלל שם, וכדאמרינן (ב"ב ג ב) דאי אמר מלכא עקרנא טורא עקר טורא ולא הדר ביה. והרי זה דומה למה שאמרו (ב"ב ג ב) לא לסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי, ולא אמרן אלא דלא חזו ביה תיוהא, אבל חזו ביה תיוהא סתרי ובנו. וכן פסק הרמב"ם (בפרק יא מהל' תפלה הל' יב) וז"ל: "אין סותרים בהכ"נ כדי לבנות אחר במקומו או במקום אחר, שמא יארע להם אונס ולא יבנו. במה דברים אמורים שלא חרבו יסודותיו ולא נטו כתליו ליפול, אבל אם חרבו יסודותיו או שנטו כתליו ליפול, סותרים אותו מיד, ומתחילים לבנות אחר במהרה". ואף כאן יכולים למכור את בהכ"נ הישן כדי לקנות בית כנסת אחר. ואע"ג דהתם מיירי שהיו צריכים לקחת מהאבנים של בהכ"נ הישן לבנותן במקום השני, מ"מ הוא הדין בנ"ד שמהדמים שיקחו תמורת בהכ"נ הישן יבנו או ישכרו בית כנסת אחר, ושפיר דמי. ועוד דהכא עדיף מדין חזו ביה תיוהא, שהרי מקולקל ועומד הוא על פי צו השלטונות שלא להתפלל בו, ואין לך תיוהא גדול מזה. עכת"ד
... הילכך בנ"ד שיש לחוש שאם לא ימכרו הבתי כנסת המוזנחים והנטושים מכבר מבלי באי מועד, עלולים הם להחרב יותר, וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר (ישעיהו כד, יב), ואף יהפכו למערת פריצים ונרקומנים אשר ימצאו בהם מחסה למזימתם, אדרבה מצוה להקדים ולמוכרם יפה שעה אחת קודם, והקדושה של בהכ"נ תתחלל על מעות המקח, ומה טוב ומה נעים אם יוקדשו לבניית בתי כנסת חדשים בשכונות החדשות שבירושלים, המאוכלסות בעשרות אלפים מישראל, כן ירבו, ובפרט מהעולים החדשים.
 
החרבת בית הכנסת לצורך בניית בית כנסת אחר:
הלכה נוספת מובאת בגמרא, ונחלקו הדעות לגבי היחס בינה לבין ההלכות שראינו עד כה:
13.                      תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ג עמוד ב
 
אמר רב חסדא: לא ליסתור איניש בי כנישתא עד דבני בי כנישתא אחריתי. איכא דאמרי: משום פשיעותא, ואיכא דאמרי: משום צלויי. מאי בינייהו? איכא בינייהו, דאיכא דוכתא לצלויי
 
האם הדברים האלה אמורים גם על בית כנסת של כרכים, בהנחה שכאן כולם מסכימים להחריבו כדי לבנות בית כנסת אחר, או שזה רק על בית כנסת של כפרים?
כותב המשאת בנימין (ר' בנימין אהרן ב"ר אברהם סלניק, חי לפני ארבע מאות שנה בפולין) שהכוונה גם לבית כנסת של כרכים:
 
14.                      שו"ת משאת בנימין סימן לג
 
והא דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יוחנן לא שנו אלא ביהכ"נ של כפרים אבל ביהכ"נ של כרכים כיון דמעלמא אתי ליה לא מצו מזבני ליה. התם היינו טעמא דמיירי שאינן רוצין לבנות ביהכ"נ אחר במקומן אלא למכרן ולהעלות הדמים לקדושה אחרת. ולפיכך בכרכים לא מצו מזבני ליה דשמא יש אחד בכל העולם שאינו חפץ בקדושה אחרת ואפי' בקדושה חמורה מאחר דרגילי אינשי מעלמ' דקאתו להתם ומתפללין שם ניחא ליה שיהא לו ביהכ"נ מזומן תמיד כשיבא שם להתפלל בתוכו אבל כשסותרין ביהכ"נ מפני תיוהא או מפני קטנה ובונין בית הכנסת חדש טוב מהראשון במקומו ודאי כולי עלמא ניחא להו בזה דהא זכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו
 
כך פסק השו"ע:
15.                      שולחן ערוך אורח חיים סימן קנב סעיף א
 
אין סותרים בית הכנסת כדי לבנות בית הכנסת אחר, שמא יארע להם אונס שלא יבנו האחר; אלא בונים אחר תחלה, ואח"כ סותרים הישן (ואפי' לא רצו לסתור רק מחיצה א' להרחיבו, נמי דינא הכי). והני מילי, שהיה הראשון חזק; אבל אם חרבו יסודותיו או נטו כותליו ליפול, סותרים אותו מיד ומתחילין לבנות במהרה ביום ובלילה, שמא תדחק השעה וישאר חרוב. הגה: ואסור ליקח אבנים מבהכ"נ הישנה כדי לבנות חדשה. ואסור לסתור דבר מבהכ"נ, אלא אם כן עושה על מנת לבנות.
 
וכתב על כך המשנה ברורה:
16.                      משנה ברורה סימן קנב סעיף קטן ט
 
(ט) אבל אם חרבו וכו' - וה"ה כשגזר מלכות שלא יתפללו עוד באותו ביהכ"נ ומן הנמנע להשתדל. כתב הט"ז מעשה בעיר אחת שהיו היהודים דרים חוץ לחומה ואירע הענין שנתישבו בתוך החומה והיתה הביהכ"נ לבדו חוץ לחומה ואמרתי אין לך תיוהא גדולה מזו והתרתי לסתור אותה כדי לבנותה תוך החומה ויתחילו לבנות ביהכ"נ החדשה ויטלו אח"כ האבנים מן הישנה ויבנו תוך החומה מהם:
 
על סמך הדברים האלה התיר הרב מצגר להפקיע את בית הכנסת, ואח"כ להחריבו, ולהשתמש בכסף כדי לבנות בתי כנסת במקום אחר:
 
17.                      הרב יונה מצגר, בעניין בתי הכנסת בגוש קטיף
 
...העולה מן המקובץ עד כה, כי יש להתיר את מכירת בתיהכנסת וכן את בתי המדרש כדי להפקיע את קדושתם וכדי למנוע את חילולם. וזאת, כיון שדינם שלבתי כנסיות אלו הוא כבית כנסת שבכפרים, שאפשר למוכרו ע"י שבעת טובי העיר במעמד אנשיהעיר, ואז ניתן להשתמש בתמורה אפילו לצורך חולין, וגם אם נאמר שדינם כדין בתי כנסתשבכרכים, מכיון שיושביהם יעזבום ויוותרו בלא שימוש וגם עלולים להתחלל ח"ו, מותר ואףמצוה למוכרם ולהפקיע את קדושתם. וכן ראיתי שפסק מרן הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסףשליט"א בתשובותיו "יביע אומר" [ח"ז סי' כ"ד] והתיר למכור בתי כנסת בעיר סאן פאולובברזיל, על אף שהסיק קודם לכן שדינם כבתי כנסת של כרכים, והינו מטעם זה שיושביהםעזבום ויש לחוש לחילולם ח"ו אם יעמדו בשיממונם, והוא הדין וכל שכן הוא לנדון דידן.
 
...כדי למנוע שימוש של בזיון ח"ו בבנייניםאלו, גם לאחר הפקעת קדושתם וכחומרת המשנה ברורה, נראה לי כי לאחר ההפקעה באופןשאבאר בהמשך, יש להרוס את המבנים ובכך ימנע השימוש הלא ראוי בהם. ואע"ג שאיסורחמור הוא להרוס אפילו חלק קטן מבית כנסת, ואפילו בחורבנם הרי הם בקדושתם כמפורשבמשנה במגילה [פ"ג מ"ג], כל זה הוא במדה שלא הופקעה קדושתם, משאי"כ באופן שתופקעקדושתם וגם הדמים מותרים יהיו בשימוש חולין, מותר יהיה לסותרם.
 
...עוד יש להוסיף כי במדה ותושבי המקום לא יוכלו או לא ירצו לבצע אתההפקעה – על אף שנראה לי כי בנסיבות הכואבות שנוצרו ולאור החשש החמור לכבודם של בתימקדש מעט אלה, חובה ומצוה על התושבים ומתפללי בתי הכנסת לפעול בדרך ההלכתית הנכונהכדי להפקיע את הקדושה, הרי שמייד אחרי פינוי התושבים מן המקום יוותרו בתי הכנסתשוממים, ואז לדעת הט"ז, והמג"א בשם המבי"ט ניתן למוכרם אפילו דינם כבתי כנסת שלכרכים. וכיון שבאותו זמן תופקע מכח החוק בעלות התושבים על כל השטח ותעבור לרשותהמדינה [י"ל שהפקעת בעלות שכזו תופסת ומועילה על פי הדין שהרי קיימא לן דינאדמלכותא דינא – ואכמ"ל], א"כ במצב זה יוכלו ויצטרכו השלטונות להפקיע את הקדושהבעצמם או ע"י מינוי גורמים הלכתיים מוסמכים בשליחותם. וזאת, כדי למנוע את חילולם שלהמקומות הקדושים וכדי לאפשר לבנות בתמורתם בתי כנסת ובתי מדרשות במקומות החדשים בהםיתיישבו המפונים.
בהקשר זה יש להוסיף, כי הן כדי לצאת ידי כל השיטותהמחמירות והן בנוגע לאופן הפקעת הקדושה והן לאפשר הקמתם של בתי כנסיות ובתי מדרשותבמקומות שייושבו על ידי המפונים – שזהו טעם נוסף שאפשר לצרף להיתר המכירה וההפקעה,יש לוודא כי רשויות המדינה יעניקו תמורה מלאה והולמת עבור כל בית כנסת ובית מדרש,או כל בנין ציבורי אחר העומד למטרת לימוד התורה ושמירת הקדושה, דוגמת תלמודי תורהומקוואות, כדי לאפשר את הקמתם מחדש במקומות חילופיים, לבל יצומצמו ח"ו גבולות התורהוהקדושה בעם ישראל, ועל מנהיגי הקהילות, הרבנים ובתי הדין לפקח על כך שכל הכספיםשייועדו למטרה זו ע"י הממשלה ישמשו בפועל ליעודם זה.
  
http://moreshet.co.il//web/drashot/drashot2.asp?id=4839&kategory=2210
 
בתי הכנסת ובתי העלמין – הרב יונה מצגר
פסק הלכה
בענין בתי הכנסת ובתי העלמין
באזורים שיפונו מיושביהם
בגוש קטיף ובחבלעזה



בדבר השאלה כיצד יש לנהוג בבתי הכנסת ובתי המדרש והישיבות המצוייםבישובי חבל עזה ובגוש קטיף המיועדים לפינוי מיושביהם, וכיצד לנהוג בבתי העלמיןהמצויים בישובים אלו ובהם נטמנו במשך השנים מספר לא מבוטל של נפטרים ומהם קדושיםשנהרגו על קידוש ה', הי"ד. שאלות אלו דורשות מענה מידי מאחר וכל השטחים המפוניםעתידים להתפס על ידי התושבים הערבים השכנים, שחלקם ידועים כשונאי ישראל, וקיים חששמוחשי להריסתם וחילולם של מקומות קדושים אלו, רח"ל.

בפתח הדברים שפתי לאאכלא מלהביע צערי וכאבי על שבר בת עמי ועל שנתגלגלה לידי החובה לעסוק בשאלה מייסרתוקשה זו, בה עסקו גדולי הדור הקודם בתקופה שלאחר חורבן יהדות אירופה והשואה האיומה,שהכחידה קהילות שלמות והותירה בתי כנסיות ובתי מדרשות שוממים מאין יושב שהיו נתוניםבסכנת חילול וחורבן. והנה עתה מעת שזכינו להתיישב בארצנו ציפינו שלא נדרש לשובולעסוק בסוגיה זו, והנה אינה הקב"ה לידנו מציאות דומה גם בנחלת אבותינו, אוי נא לנוכי כך עלתה בימינו.
 

פינוי בתי הכנסת ובתי המדרש


בנוגע להנהגההראויה כלפי בתי הכנסיות ובתי המדרש.

א. אם וכיצד ניתן להפקיע את קדושתם.

ב. מה לעשות במיבנים לאחר הפקעת הקדושה.


1.
הפקעת קדושת בית כנסת –והחילוק בין כרכים לכפרים.
 
א. במשנה במגילה ריש פרק בני העיר מובא: "בניהעיר שמכרו רחובה של עיר – לוקחים בדמין בית כנסת, בית הכנסת – לוקחין תיבה" וכו',ומפורש במשנה שביכולתם של בני העיר למכור את בית הכנסת לטובת דבר אחר ובלבד שקדושתוגדולה יותר. ושם בגמרא [כ"ו עמ']: "אמר רבי שמואל בר נחמני, לא שנו אלא בית כנסת שלכפרים, אבל בית כנסת של כרכין, כיון דמעלמא אתו ליה, לא מצו מזבני ליה דהוה ליה שלרבים", ע"כ. ומתבאר בגמ' שקיים חילוק בין בית כנסת המשמש רק את תושבי המקום – שאותוניתן למכור בתנאים מסויימים, לבין בית כנסת איזורי המשמש לתפילת רבים, שאותו לאניתן למכור מאחר שהוא שייך לרבים וגם הם נחשבים כבעליו ולכן אי אפשר למוכרו בלאהסכמתם.

ב. ופירש רש"י שם [בד"ה אבל של כרכים]: "הוה להו בתי כנסיות דרבים והכלבעליהן ואין בני העיר לבדם בעלים להם", ולא ביאר מפני מה נחשב בית הכנסת של כרכיןכבית כנסת של רבים, אלא סמך על שאמרה הגמרא: "כיון דמעלמא אתו ליה, לא מצו מצבניליה". וגם התוספות [ד"ה כיון] כתבו בתחילה כי על אף שאותם רבים לא השתתפו בבנינו,כיון שנעשה לדעת הרבים לכן חמורה קדושתו. אולם בפירוש השני כתבו: "כיון שרביםנותנים בבנינו ובשאר צרכיו", והיינו שאינו נחשב של רבים אלא אם כן השתתפו רביםבבנינו ובהחזקתו. והר"ן [ז ע"ב בדפי הרי"ף, ד"ה אבל] הביא תחילה את הפירוש השניבתוספות, וכתב שכן מוכח בירושלמי, דיש לחוש שמא אדם מסוף העולם תרם
ג. לבניןביה"כ וממילא ישל לו חלק בו ואסור למכור חלקו שלא מדעתו. ולבסוף הביא את הפירושהראשון, ולא הכריע ביניהם.

ד. עוד שם בגמרא: "אמר רבא: לא שנו אלא שלא מכרושבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר – אפילולמישתא ביה שיכרא שפיר דמי", ע"כ.

ופירש רש"י: דאין מורידין דמים מקדושתןובית הכנסת בחשיבותו עומד אף ביד לוקח וכו' אלא שלא מכרו (שבעת) הטובים (בעיר)ברשות העם, אבל אם מכרו, פקעה קדושה מן החפץ ומן הדמים ומותר לעשות בהם ככל רצונםוכו".

מדברי הגמ' ורש"י למדנו:

1.
שמכירה צריכה שתיעשה ע"י שבעת טוביהעיר.
2. מכירה באופן שכזה מועילה רק בבית כנסת של כפרים, שלגביהם קיימתהאפשרות העקרונית להפקיע הם מקדושתם, וכן מפורש ברא"ש (שם סי' א').
3.
יש הבדלבין מכירה של שבעת טובי העיר לבדם, שאינה מפקיעה את הקדושה מתמורת המכירה [מדקדוקדברי רש"י עולה שגם מביהכ"נ עצמו לא נפקעה הקדושה, ועיי"ש בגליון הש"ס], לבין מכירתשבעת טובי העיר במעמד אנשי העיר, שמפקיעה את הקדושה גם מבית הכנסת וגם מתמורתהמכירה [הדמים].


ה. דברי הגמרא נפסקו להלכה בשו"ע [או"ח סי' קנ"ג סע' ו']וזה לשונו: "והא דבית כנסת נמכר, הני מילי של כפרים, שאין באים אנשים ממקומות אחריםשלא נעשית אלא לבני הכפרים לבדם ולכן יכולים למוכרו. ומכל מקום המעות נשאריםבקדושתם וכו'. אבל אם הסכימו שבעה טובי העיר באותו מכר והיו במעמד אנשי העיר, רשאיםלהוציא המעות לכל מה שירצו".

והוסיף הרמ"א – "וכל ששבעה טובי העיר מוכריםבפרסום, מקרי מעמד אנשי העיר ואינם צריכים לומר הן או לאו".

ומסיים השו"ע: "אבל של כרכים שבאים שם ממקומות אחרים, אפילו בנו אותו משלהם, אינו נמכר, אלא אם כןתלו אותו [בשעת הבניה] בדעת היחיד". ומבואר שהכריע כפירוש רש"י והתוס' שאין צורךשיהיו שותפים בבנינו ובהחזקתו כדי להחיל עליו שם בית כנסת של כרכים, וכן דעת רובהראשונים: הרמב"ם והרא"ש והרשב"א והמאירי.


2.
דין בתי הכנסת בימינו –כשל כפרים או כשל כרכים.

ו. לפיכך יש עלינו לברר למה דומים בתי הכנסיותהנידונים, האם לבתי כנסת של כפרים המותרים במכירה, או של כרכים, אותם אין אפשרותלמכור ולהפקיע מקדושה – אפילו ע"י שבעת טובי העיר ובמעמד אנשי העיר.

בשו"ת "משאת בנימין" [סימן ל"ג] חידש, שבארצות שמנהג הקהילות להעמיד עליהם מנהיגיםופרנסים ולהם מקל ורצועה בכל עסקי הקהילה, אין חילוק בין כרכים לכפרים, ובכל עניןיש כח בידי המנהיגים למכור בית הכנסת ואפילו למשתי ביה שיכרא, וגם הדמים יוכלולהוציא לחולין אפילו אנשי העיר מוחין בידם, עכת"ד.

לפי דבריו יש כח בידההנהגה הנבחרת של הישוב ואף לבוני בית הכנסת והממונים על הפעלתו, את היכולת למוכרוולהפקיעו מקדושתו.

אמנם ה"ביאור הלכה" [בשו"ע שם] חלק עליו. וכתב שזהו דוקאבתנאי שהבניה נעשתה רק מכספים של תושבי המקום ולא קיבלו לכך תרומות ממקומות אחרים.וכן כתב שבארצותינו אין לפרנסים כח זה. [ואמנם למקורות המימון של בית הכנסת יש משקלהלכתי בנוגע לאפשרות המכירה, כמבואר בתוספות (ד"ה כיון), ורא"ש (שם), ושלטיהגיבורים אות ג', ורמ"א שם בתחילת הסעיף, ובנו"כ השו"ע].

ז. אולם מצאנו עודפוסקים שכתבו כסברת ה"משאת בנימין", והרבה מהם קיבלו את דבריו להלכה, ובהם המהר"ח "אור זרוע" [סי' ס"ה], שו"ת "פני יהושע" [או"ח סי' ז'], שו"ת "זית רענן" [ח"ב סי'ב'], שו"ת "דברי חיים" [ח"א סי' ג'] ו"חלקת יעקב" [ח"ג סי' ע"ח]. ויעוין ב"צדקהומשפט" [פי"ד הערה ל"ג] שבזמננו שבונים ביה"כ ע"י עמותה, שעל פי החוק יש ביד ההנהלההחוקית של העמותה לעשות מה שירצו.

בשו"ת "שיבולי הלקט" [ ח"ז סי' כ"ג] כתבשבימינו רוב בתי כנסיות ובתי המדרש, יש להם פרנסים ומנהיגים והם יכולים למכור כראותעיניהם.

3.
מתי נחשב בית הכנסת "כשל כרכים".

ח. גם לדעתהחולקים על ה"משאת בנימין", כבר ביארו הפוסקים האחרונים כי דין בתי כנסת שבכרכיםנאמר רק בזמנים בהם באו אורחים לשהות תקופות ארוכות במחיצת צדיקים, או שבאו לירידיםלצורך עיסקיהם, אבל בזמננו שאפילו כשמזדמנים אורחים זהו לזמן קצר בלבד, אין הדברמקנה לביהכ"נ מעמד של בית כנסת של כרכים.

כסברא זו כתבו בשו"ת "פני יהושע" [שם], בשו"ת "זית רענן" [שם], בשו"ת "תשורת ש"י" [ח"א סי' שנ"ג] וב"ערוך השולחן"[סעיף כ"ד]. וראיתי שרבה של ירושלים הגאון רצ"פ פראנק, בתשובותיו "הר צבי" [ח"א סי'ע"ז], פסק בנוגע לבית כנסת שכונתי בירושלים שנבנה לצורך תושבי השכונה, שעל אףשלעתים מתפללים בו גם ממקומות אחרים, דינו כבית כנסת שבכפרים.

4.
אופנים בהם התירו למכור גם ביכ"נ של כרכים.

ט. אולם אפילו היה דין בתיהכנסת כדין ביכ"נ של כרכים היה מקום להתיר למוכרם מטעם שכתב המבי"ט [ח"ג סי' קמ"ג],שקבע כי ביכ"נ שאין מתפללים בו, אפילו הוא של כרכים, רשאים למוכרו. וה"מגן אברהם" [ס"ק י"ב] הביא דבריו להלכה, וציין שם לעיין בתשובות "משפטי שמואל" [סי' י"ד] שכתבבנידון שהשלטונות אסרו להתפלל בבית הכנסת הישן, והיהודים עקרו דירתם משם, וידי גבאיביהכ"נ מסולקים ממנו מכל וכל, ודבר רחוק הוא שהשלטון יחזור בו ויתיר ליהודים לשובולהתפלל שם, הרי זה עדיף מדין "נפל בו תיוהא" [דהיינו שנתקלקלו יסודותיו – ומבוארבגמ' ב"ב ג' ע"ב שמותר לסותרו], שהרי מקולקל הוא ועומד מכח צו השלטונות, ולכן אפילובית כנסת של כרכים ניתן למכור בכה"ג, עכתו"ד.


י. אמנם ה"חתם סופר" [או"חסימן ל"ד] כתב שדברי המגן אברהם בשם המבי"ט עוסקים בבית ששימש לבית כנסת בעבר,ומתפלליו עשו שלא כדין והזניחוהו והשכירוהו לבית דירה מזה הרבה שנים, וכעת נתעוררצורך למכור את הדירה המושכרת – שמזה שנים אינה משמשת בפועל כבית כנסת. מה שאין כןבבית כנסת קיים, אלא שמתפלליו עזבו אותו, אין היתר למוכרו.

אולם הרבהמהאחרונים דחו דבריו, עיין ב"מהרש"ם" [ח"ז סי' פ"א], ובתשובות "תשורת ש"י" [ח"א סי'שנ"ג], וגם ה"משנה ברורה" [ס"ק ל"ג] הביא את דברי המג"א בשם המבי"ט בסתמא, ונראהשהסכים לדבריו.
מכל שכן במקום שיש לחוש כי במידה שמקום ביהכ"נ לא ימכר, יחוללויבוזה ח"ו, ודאי שיש להתיר למכור גם ביכ"נ שבכרכים, וכמו שכתב ה"תשורת שי" נימוקזה בתוך דבריו עיי"ש.

יא. העולה מן המקובץ עד כה, כי יש להתיר את מכירת בתיהכנסת וכן את בתי המדרש [וכמו שכתב "כף החיים" (ס"ק נ"א) שבתי מדרש הם בכלל בתיכנסת לענין זה] כדי להפקיע את קדושתם וכדי למנוע את חילולם. וזאת, כיון שדינם שלבתי כנסיות אלו הוא כבית כנסת שבכפרים, שאפשר למוכרו ע"י שבעת טובי העיר במעמד אנשיהעיר, ואז ניתן להשתמש בתמורה אפילו לצורך חולין, וגם אם נאמר שדינם כדין בתי כנסתשבכרכים, מכיון שיושביהם יעזבום ויוותרו בלא שימוש וגם עלולים להתחלל ח"ו, מותר ואףמצוה למוכרם ולהפקיע את קדושתם. וכן ראיתי שפסק מרן הראשל"צ הגאון רבי עובדיה יוסףשליט"א בתשובותיו "יביע אומר" [ח"ז סי' כ"ד] והתיר למכור בתי כנסת בעיר סאן פאולובברזיל, על אף שהסיק קודם לכן שדינם כבתי כנסת של כרכים, והינו מטעם זה שיושביהםעזבום ויש לחוש לחילולם ח"ו אם יעמדו בשיממונם, והוא הדין וכל שכן הוא לנדון דידן.

5.
לאלו שימושים מותרת המכירה?

יב. ככלל, מכירת בית הכנסתיכולה להיות אך ורק לשימושים שאינם של בזיון, וכמבואר במשנה במגילה [כז' ע"ב] בדעתחכמים הסוברים שמותר למכור ביכ"נ ממכר עולם חוץ מארבע דברים: למרחץ, לבורסקי,לטבילה ולבית המים, וכן נפסק להלכה בשו"ע [סי' קנ"ג סע' ט].

יג. כתב הרא"שבמגילה [סי' א'], שאם מכרוהו ז' טובי העיר, יכול הלוקח לעשות בה כל צרכו ואפילו אתארבעת הדברים הללו. וכן פסק הרמב"ם [בפי"א מהל' תפילה הל' י"ז], ובעקבותיהם הכריעהשו"ע כך להלכה.

יד. אולם ב"ביאור הלכה" הביא את דעת הראב"ד [בהשגות עלהרמב"ם שם] והרשב"ץ [ח"ב סי' ק"ע], שאסרו לעשות תשמישי בזיון אפילו כשנמכר ע"י שבעתטובי העיר, וכתב שדעת המקילים קולא יתרא היא. ב"משנה ברורה" [ס"ק נ"ח] פסק שלכתחילהיש להזהר שלא למכור לתשמיש בזוי, וכבר קדם לו ופסק כן המהר"ם שיק [ או"ח סי' ע"ב].

טו. הט"ז [בסוף סי' קנ"א] כתב שדירת גוי נחשבת גם היא (מבחינה הלכתית)כתשמיש בזוי, (כנראה משום החשש שיעשה בביתו תשמיש בזוי שאינו ראוי למקום שהיהקדוש), ועל פי דבריו כתבו הפוסקים האחרונים שאסור למכור בית כנסת לגוי, והאריכו בזהבעל ה"אגרות משה" [ח"ב סי' מ"ד וסי' מ"ה], ובעל ה"מנחת יצחק" [ח"א סי' ק"כ].

א"כ, לפי דעת המשנה ברורה שכדעתו הכריעו הרבה מהפוסקים האחרונים ומהם,ה"מנחת אלעזר" [ח"ג סי' מ"ח] וה"אגרות משה" וה"מנחת יצחק" הנ"ל, אין למכור את בתיהכנסת ובתי המדרש לשכנים הערבים, ובפרט שיש לחוש שיהפכו את בתי הכנסת למסגדים, מצבשהנו חמור יותר מבחינה הלכתית, שלא לומר מבחינה רגשית, וד"ל.

6.
ההנהגההמעשית במבנים שתופקע קדושתם.

טז. כדי למנוע שימוש של בזיון ח"ו בבנייניםאלו, גם לאחר הפקעת קדושתם וכחומרת המשנה ברורה, נראה לי כי לאחר ההפקעה באופןשאבאר בהמשך, יש להרוס את המבנים ובכך ימנע השימוש הלא ראוי בהם. ואע"ג שאיסורחמור הוא להרוס אפילו חלק קטן מבית כנסת, ואפילו בחורבנם הרי הם בקדושתם כמפורשבמשנה במגילה [פ"ג מ"ג], כל זה הוא במדה שלא הופקעה קדושתם, משאי"כ באופן שתופקעקדושתם וגם הדמים מותרים יהיו בשימוש חולין, מותר יהיה לסותרם.

7.
הריסת בית כנסת לצורך.

יז. כתב הט"ז, [הובא במ"ב סי' קנ"ב ס"ק ט']: "מעשהבעיר אחת שהיו היהודים גרים חוץ לחומה, ואירע ענין שהתישבו בתוך החומה והיה הביתכנסת לבדו חוץ לחומה, ואמרתי, אין לך תיוהא גדולה מזו, והתרתי לסתור אותה כדילבנותה תוך החומה", עכ"ל.
דברי הט"ז הם אפילו קודם שהופקעה קדושתו ורק מטעם זהשכבר אין מתפללים בו, מכל שכן בנדון דידן לאחר שתופקע קדושתו. ובפרט שעצם מעשההסתירה נועד להציל את המקום מתשמיש של בזיון. ובמעשה ההריסה עצמו ודאי שאין בזיון,ופוק חזי שבכל המקרים בהם נסוגה מדינה משטח בנוי שבו החזיקה, נוהגת היא להרוס עדהיסוד את המקומות החשובים כדי שלא ישמשו את אלו שיבואו אחר עזיבתה. וכמדומה שכברהיה דבר לעולמים, ובעת פינוי העיר ימית הרסו עד היסוד את כל בתי העיר ובכללם בתיהכנסת ובתי מדרשות שהיו במקום, ומן הנראה שעשו כן מהטעם הזה.
 
8.
אופן הפקעתהקדושה.

יח. דרך הפקעת הקדושה כפי שראינו בגמ' ובפוסקים היא ע"י מכירהשמבוצעת על ידי שבעת טובי העיר.
וה"ביאור הלכה" [סע' ו' ד"ה הוא הדין] הביא בשםה"ירושלמי" דשלשה מבית הכנסת, כבית הכנסת. והיינו בבית כנסת של יחידים כגון בעליאומנויות, אם בחרו שלושה מאנשיהם לפקח על עסקי ציבור שלהם, הרי הם שקולים ככל אנשיבית הכנסת לענין מכירה, וכח אלו השלשה על ביהכ"נ שלהם הוא כמו של שבעת טובי העיר עלביהכ"נ של העיר.

יט. כתב ה"משאת בנימין" [בתשו' סי' ל"ג] שאם בנו בית כנסתחדש וסתרו את הישן ע"פ זט"ה במעמד אנשי העיר, פקעה הקדושה מביה"כ הישן וחלה עלהחדש, וממילא רשאין לעשות בישן כל מה שירצו, דלא גרע ממתנה, אבל בלאו הכי אפילולשבעת טובי העיר אין כח להפקיע קדושת ביה"כ אלא בדרך של מכירה, דאז הקדושה חלהבאופן זמני על הדמים ולאחר מכן פוקעת גם מהם, אבל אין בכוחם להפקיע את הקדושה סתםכך. ומדבריו עולה שהפקעת הקדושה תיתכן או בדרך של חילול [כגון על מבנה אחר], אובדרך של מכירה.
"המגן אברהם" הביאו [בס"ק כ"ז], וכתב טעם לדבריו: כיון שביתהכנסת עיקרו עשוי כדי שיאמרו בו דברי קדושה ואי אפשר להפקיע קדושתו בסתם מפני כבודהקדושה. והביא שבתשובת הרא"ש [ריש כלל ה'] משמע שמותר להפקיע קדושת ביכ"נ גםבִּכְדִי, אך מסיק דאפשר שהרא"ש מדבר במקרה שכבר בנו ביכ"נ אחר במקומו.

דעתה"חיי אדם" [ כלל י"ז סי' ל"ד] וה"ערוך השולחן" [סעי' ל"ג] כדעת המשאת בנימין. אולםהביאור הלכה [ד"ה רשאים] כתב דאין דינו של המשאת בנימין ברור, ומדברי הרמב"ן וסיעתומשמע ששבעת טובי העיר במעמד אנשי העיר כוחם אלים להפקיע את הקדושה, גם בלי מכירה,ויוצא לחולין, ומותר להשתמש בעצים ואבנים אף לתשמיש חול, ומסיק דצריך עיון בזה.

9.
גדרה וחומרתה של קדושת בית כנסת

כ. ונדון זה האםניתן להפקיע קדושת ביה"כ רק בדרך של מכירה וחילול או גם בהפקעה בכדי, תלוי במחלוקתהראשונים בגדרה של קדושת בית כנסת: שיש הסובר שקדושתו מדאוריתא, יש הסובר שקדושתודרבנן, ויש הסובר שדינו כתשמיש מצוה בעלמא.
כא. הנה כבר הביא הר"ן [במגילה, ח'ע"א בדפי הרי"ף, ד"ה ומאן] את קושיית הרמב"ן על המחלוקת שהביאה הגמ' [כ"ו ע"ב] לגביהפקעת קדושה בדרך של נתינת מתנה, וקי"ל כמאן דמתיר, דאם לא שהייתה לנותנים הנאהמהמקבל, לא היו נותנים לו, ונמצא שהמתנה הרי היא בעצם כמכר. והקשה הרמב"ן: כיצדתפקע הקדושה באותה הנאה, הרי כבר נהנו ושוב אין ההנאה בעולם. ועוד, כיצד בכלל נתןלהפקיע קדושה, הרי לבית הכנסת יש קדושה, וקי"ל שדבר הראוי לגופו במוקדשין אינונפדה, וכן תניא בתוספתא לגבי אבני ההיכל שנפגמו שאין להם פדיון.
ותירץ הרמב"ן [ר"פ בני העיר]: שבית הכנסת עשאוהו כתשמיש מצוה - כסוכה ולולב שנזרקים אחר מצוותם,ובשעת מצוותם אסור להסתפק מהם ויש להם קדושה של כבוד – כדשנינו לגבי נר חנוכה שאיןמרצין כנגדו מעות, ולגבי נויי סוכה שאין מסתפקין מהם, אך כיון שנמלכו בני העירלמוכרו, עברה מצוותו ופקעה ממנו קדושתו כמו סוכה ולולב לאחר זמנם.
אולם הר"ןכתב שאין דבריו נראים, ופירש שכיון דביה"כ עיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה, הטילובו חכמים קדושה מדבריהם, ולכן אפילו התנו עליו זט"ה במעמד אנשי העיר אין קדושתופוקעת בכדי מפני כבוד הקדושה שיש בו, מיהו לאחר שהעבירו את קדושתו על הדמים, קלשהונחלשה הקדושה כיון שאין זו קדושת בית כנסת, והיא קדושה שניה, אלא שעדיין לא נתחוורלדבריו מדוע מועילה מתנה, [ועי' בערוך השולחן סי' קנ"ג אות ג' שעמד בזה].
כב.שיטה שלישית בגדרה של קדושת בית הכנסת היא שיטת הרמב"ם שהנה כתב [בהלכות תפיליןומזוזה וספר תורה פ"ו ה"ו]: "הר הבית הלשכות והעזרות ובתי כנסיות ובתי מדרשות שאיןבהן בית דירה פטורין לפי שהן קדש", ומשמע שהשוה קדושת בית הכנסת לזו של המקדשוהעזרות שקדושתם מן התורה. וכן כתב בספר המצוות [ל"ת ס"ה] "שלא לאבד בית המקדש אובתי כנסיות ובתי מדרשות". ומכאן למדו שדעתו כי קדושת ביה"כ היא מן התורה, ויל"עכיצד ניתן להפקיע את קדושתו.
כג. ואמנם דעת כמה אחרונים שהרמב"ם בספרו יד החזקהחזר בו ממש"כ בספר המצוות, וסובר שקודשת ביה,כ היא רק מדרבנן וכן כתב בתשובות "עיןיצחק" [ח"א סי' ה' אות כ-כ"א], וכן כתב ה"חלקת יואב" [סי' ד'], ולדבריהם לא קשהמידי. ו"בערוך השולחן" [סי' קנ"ג אות ד] הביא את שיטת הרמב"ם, וביאר שכל בית כנסתנבנה בסתמא על תנאי זה שיוכלו למוכרו וליתנו במתנה והוי כמו הקדש לזמן, והוכיח כן [באות ט"ז] מלשון הרמב"ם בחילוקו בין כרכים לכפרים.
כד. ומכיון דמידי מחלוקת לאיצאנו, ומסתבר שהפינוי יבוצע קודם שיבנה מבנה חלופי שייועד לשמש כבית כנסת שעליוניתן יהיה לחלל את קדושת הישן, יש לבצע בנד"ד את הפקעת הקדושה בדרך של מכירה. וכתבוהאחרונים שצריך לעשות את המכירה באופן המועיל ולא בדרך הערמה, דהיינו בשטר, בקניין,במנא דכשר לקנות בו, ובהעברת סכום המכירה מהקונים למוכרים, כשגם בענין זה ישהסוברים שצריך למכור לפי השווי האמיתי [עיין "אבני נזר" או"ח סי' ל"ד אות כ'], וישמקילין וסוברים שאי"צ כל דמי שוויו, וכ"פ הגרצ"פ [הר צבי ח"א סי' ע"ז] שאם המכירהנעשית ע"י שבעת טובי העיר במעמד אנשי העיר, הדין הוא שהמעות יוצאות לחולין, ואיןלהקפיד על השווי, דהרי אין בכך הפסד להקדש.
כה. גם הגרש"ז אויערבך כתב [ב"מנחת שלמה" ח"ב סי' ד' אות י"ט] שרבו החולקים על האבני נזר המצריך מכירה בשוויווגם המהרש"ם [בדעת תורה] לא חשש לדבריו. ובאמרי ישר [ח"ב סי' קס"ט] כתב שהמכירה לאתהיה לאחד מחברי ביהכ"נ כיון שיש להסתפק אם מכירה לאחד מהשותפים מועילה.

כו. יש להוסיף כי מדברי החת"ס [או"ח סי' ל"ח] נראה שאין צריך דוקא מכירהממש, אלא דרך חילול ופדיון מועילה ג"כ. דהיינו ששבעת טובי העיר יקחו סכום כסףויאמרו במעמד אנשי המקום שקדושת ביה"כ תתחלל על מעות אלו, ובכך פקעה קדושת ביתהכנסת וגם המעות נחשבים חולין.
אולם הגרצ"פ [בתשובתו הנז'] כתב שלדברי החת"ס ישסתירה מדברי הרמב"ן [מגילה כו:] שכתב – "אין אני רואה בגמ' ביהכ"נ נפקע מרשותו ע"יפדיון וחלול אלא במכירה ושינוי רשות". אך לעומת זאת בספר "הליכות שלמה" – דיניביה"כ [פ"ט הע' 24] כתב בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל, דהיכן שיש היתר למכור את הקדושה,עדיף טפי להשתמש בעצה של חילול ופדיון, מאשר לעשות הערמה של מכירה, עיי"ש.



10.
מי הם ז' טובי העיר בזמננו.

כז. בשו"ת "שיבולי הלקט" [ח"הסי' כ'] כתב דגבאי ביה"כ בזמננו הם ה"שבעת טובי העיר" של זמניהם. ובתשו' "דברימלכיאל" [ ח"ה סי' י"א] כתב שבזמננו שבעת טובי העיר הם גבאי ביה"כ וביהמ"ד המשתדליםבצרכי ביהכ"נ וכן שאר ענייני הציבור נעשים על ידם וכו'. וכן כתב הגרצ"פ פראנק [שו"ת "הר צבי" או"ח ח"א סי' ע"ז] שהגבאים הם במקום שבעת טובי העיר. וכבר הבאנו לעיל בשםהביאור הלכה שאין צריכים להיות דוקא שבעה אלא גם בשלשה סגי.

כח. נראה שאםיש במקום רב או מנהיג שכולם סרים למשמעתו ועל פיו ישק כל דבר, הרי יכול הוא לפעולמכח עצמו בלבד, וכמו שפירש המשנה ברורה [סק' ל"ה-ל"ו] את דברי המחבר שגם בביכ"נ שלכרכים שתלו אותו בדעת היחיד, יכול היחיד לעשות בו מה שירצה.


11.
מהנחשב ב"מעמד אנשי העיר"

כט. בזמנינו, כשמדובר על מכירה "במעמד אנשי העיר"הכוונה למתפללי בית הכנסת המסויים שאת קדושתו באים להפקיע. [כ"כ ה"דברי מלכיאל"בתשובה הנזכרת], כשלעניין זה, נחשבים המתפללים הקבועים ומשלמי דמי החבר – כמתפלליבית הכנסת.

ל. כמו כן אין צריך שיהיו נוכחים כולם בשעת המכירה, ודי בפרסוםהכוונה והמועד לביצוע המכירה באופן שיאפשר לכל החברים להוודע מכך. במדה ורוב החבריםמסכימים למכירה, הרי שנתחללה הקדושה וגם המעות יצאו לחולין. ואפילו אם יש מיעוטשמתנגד, כתב המג"א [סק' כ"ט] שהולכים אחר הרוב, והביאו ה"משנה ברורה" בהקדמתו לסע'ז'.

לא. כפי שכתבנו בתחילת הדברים, באם המכירה נעשית ע"י שבעת טובי העירשלא במעמד אנשי העיר, אמנם הופקעה הקדושה, אולם המעות לא יצאו לחולין ויש להשתמשבהם, עכ"פ בחלקם, לקניית קדושה חמורה יותר, וביתר המעות ישתמשו לבניית בית כנסתבמקום חלופי.

לב. יש להדגיש כי כל דברינו עוסקים בבתי כנסת ובתי מדרששהוקדשו קדושה עולמית, אולם אם נתקדשו רק על תנאי או נתקדשו לזמן, הרי שדרך הפקעתהקדושה שונה וקלה יותר, והדבר תלוי בתנאי שהתנו מקימי ביהכ"נ בזמן הקמתו.

לג. עוד יש להוסיף כי במדה ותושבי המקום לא יוכלו או לא ירצו לבצע אתההפקעה – על אף שנראה לי כי בנסיבות הכואבות שנוצרו ולאור החשש החמור לכבודם של בתימקדש מעט אלה, חובה ומצוה על התושבים ומתפללי בתי הכנסת לפעול בדרך ההלכתית הנכונהכדי להפקיע את הקדושה, הרי שמייד אחרי פינוי התושבים מן המקום יוותרו בתי הכנסתשוממים, ואז לדעת הט"ז, והמג"א בשם המבי"ט ניתן למוכרם אפילו דינם כבתי כנסת שלכרכים. וכיון שבאותו זמן תופקע מכח החוק בעלות התושבים על כל השטח ותעבור לרשותהמדינה [י"ל שהפקעת בעלות שכזו תופסת ומועילה על פי הדין שהרי קיימא לן דינאדמלכותא דינא – ואכמ"ל], א"כ במצב זה יוכלו ויצטרכו השלטונות להפקיע את הקדושהבעצמם או ע"י מינוי גורמים הלכתיים מוסמכים בשליחותם. וזאת, כדי למנוע את חילולם שלהמקומות הקדושים וכדי לאפשר לבנות בתמורתם בתי כנסת ובתי מדרשות במקומות החדשים בהםיתיישבו המפונים.

לד. בהקשר זה יש להוסיף, כי הן כדי לצאת ידי כל השיטותהמחמירות והן בנוגע לאופן הפקעת הקדושה והן לאפשר הקמתם של בתי כנסיות ובתי מדרשותבמקומות שייושבו על ידי המפונים – שזהו טעם נוסף שאפשר לצרף להיתר המכירה וההפקעה,יש לוודא כי רשויות המדינה יעניקו תמורה מלאה והולמת עבור כל בית כנסת ובית מדרש,או כל בנין ציבורי אחר העומד למטרת לימוד התורה ושמירת הקדושה, דוגמת תלמודי תורהומקוואות, כדי לאפשר את הקמתם מחדש במקומות חילופיים, לבל יצומצמו ח"ו גבולות התורהוהקדושה בעם ישראל, ועל מנהיגי הקהילות, הרבנים ובתי הדין לפקח על כך שכל הכספיםשייועדו למטרה זו ע"י הממשלה ישמשו בפועל ליעודם זה.

פינוי בתי העלמין:
 

שאלה זו מורכבת משלשה חלקים: הראשון הוא קדושת בית החיים עצמו, מאחר וכידועקודם שטומנים נפטרים בבית העלמין מקיימת "חברה קדישא" [ברוב ערי ישראל] טכס "קידושהחלקה" בנוסח המקובל, ורק לאחר מכן מתחילים לקבור בחלקה זו. יעוין במג"א [או"ח קנ"גסק' י"ב] שהביא כי גם את בית החיים אפשר למכור [ומשמע שיש בו קדושה]. מלבד זאת ישאת הענין החמור של פתיחת הקברים, טילטול הנפטרים והעברתם למקום קבורה חלופי. וגםלאחר שהוצא הנפטר מן הקבר עדיין קיימת שאלה בדבר היתר השימוש באבני הקבר ובקרקעהקבר.

1.
קדושת בית העלמין.

א. מבואר בגמ' מגילה [כ"ט ע"ב]: "ת"ר בית הקברות אין נוהגים בו קלות ראש, אין מרעין בו בהמות" וכו', ומפורש בגמ'שם, שזהו מפני כבודם של המתים. וכן נפסקה ההלכה בטור ושו"ע [יו"ד סי' שס"א] והרמ"אהוסיף בשם סמ"ג שאסור לאכול ולשתות שם ולא ללמוד בהם.
ב. ב"שלטי גיבורים"בסנהדרין [פרק ו' אות א'] דקדק בשיטת הרמב"ם [פי"ד מהל' אבל הל' י"ג] שכתב "בתיקברות אסורים בהנאה", דסבירא ליה להרמב"ם שדין בתי קברות הוא כדין בתי כנסיות, "ויהיה לבתי קברות כל דין שיהיה לבתי כנסיות וכו'. וזה כי ס"ל לרמב"ם כי אין חילוקבין בתי קברות שהם של רבים ושל כרכים ובין קבר של יחיד וכו', א"כ חשיבי כבתי כנסיותשל כרכים דעבדינהו אדעתא דכו"ע וכו', הלכך בתי קברות של רבים כיון דאקצו ההוא קרקעלבית הקברות, חל עליה בכולי קרקע שם בית הקברות ואיסורו אפילו במקום שלא נקברו בומתים" עכ"ל.
ג. מכח דברים אלו הסיק רבה הראשון של "ארץ ישראל" הגרי"א קוק זצ"לבספרו "דעת כהן" [סי' כ"א] שבבתי קברות אין לנו אופן לתקן את הדבר ולהפקיע אתהקדושה מן הקרקע ע"י שבעה טובי העיר בדרך של מכירה או במתנה.
אמנם הגרי"מטיקוצינסקי בספרו "גשר החיים" [ח"ב פ"ד ס"ע ו'-ז'] העלה כי מכיון שמתקנות החבראקדישא שכל ענייניה וקניותיה ומכירותיה הם אך ורק על דעת גדולי ומנהלי החברה קדישא,והדרך היא שהחברה קדישא הם הקונים ומקדשים את בית העלמין, הרי שיש לבית הקברות דיןבית כנסת של כפרים וממילא מועילה בו מכירה והפקעה.
ד. מכל מקום, מכיוןשלכו"ע יש לבית העלמין קדושה מצד עצמו ואפילו בשטחים שבהם עדיין לא קברו. לא מבעילדעת הסוברים כי בעצם ההזמנה ויחוד הקרקע לבית הקברות כבר חלה עליו קדושה - וכןנראה מדברי החת"ס בתשובה [יו"ד סי' של"ה], אלא גם לדעת החולקים הסוברים שצריך שיעשובקרקע שימוש בפועל כבית קברות [ ע"י פת"ש סי' שס"ה סק' א'], הרי מיד לאחר שקברו שםנפטר אחד, חלה קדושה על כל שאר החלקה, ולכן יש להפקיע את קדושתו כמו לגבי קדושת ביתכנסת וכפי שנתבאר באריכות לעיל.

2.
איסור פינוי נפטרים מקברם.
ה.הטור [סי' שס"ג] הביא את דברי הירושלמי [סוף פ"ב דמו"ק] וז"ל: "אין מפנים המתוהעצמות מקבר מכובד לקבר מכובד ולא מבזוי לבזוי ולא מבזוי למכובד ואין צריך לומרשלא ממכובד לבזוי", עכ"ל. וכן פסק השו"ע שם להלכה.
 
ו. בטעם האיסור נאמרושני טעמים:
א. "משום ניוול" – שרואים את המת בניוולו – וכן מתבאר מסוגיית הגמראבבבא בתרא [קנ"ד ע"א] במעשה במת שבקשו בני משפחתו לבודקו - שמא קטן היה, ואמר להםר"ע: "אי אתם רשאים לנוולו".
ב. מפני "חרדת הדין" – כתב הב"י בשם ה"כל בו" [סי'קי"ד] שהטעם דאין מפנים המת ממקום למקום, לפי שהבלבול קשה למתים מפני שמתיראין מןיום הדין, וזכר לדבר: "ישנתי אז ינוח לי" [איוב ג יג]. ובשמואל הוא אומר: "למההרגזתני לעלות" [ש"א כח ט], ואמר כן במעשה שביקש שאול מבעלת האוב להעלות את נפשו שלשמואל הנביא וכמבואר במסכת חגיגה [ד' ע"ב].

ז. בתשובות "נודע ביהודה" [קמאיו"ד פ"ט] העלה שאחרי שנתעכל הבשר לגמרי, אין בעצמות משום ניוול – כיון שכבר איןניכרת צורתו, וגם לא משום "חרדת הדין" – שקיים רק כשעוד בשרו עליו. וכבר העירו עלדבריו מלשון הירושלמי שהבאנו לעיל, שם מפורש "אין מפנים המת והעצמות", ומשמע שגםבעצמות יש איסור [גם אם לא קיים הטעם].

3.
האופן בו מותר לפנות.

ח.מכל מקום כתבו הפוסקים מספר אופנים בהם מותר לפנות מת מקברו. ב"הגהות אשרי" [בפ"גדמועד קטן סי' ל"ט] כתב בשם ה"אור זרוע" [הל' אבלות סי' ת"כ] שמותר לפנותו ממקוםשאינו משתמר למקום המשתמר, ונקט שם כדוגמא שיש לחוש שמא יוציאוהו גויים או שיכנסובו מים, שאז ודאי מצוה לפנותו מפני צער ובזיון המתים. וכן הכריע השולחן ערוך להלכה.

ט. ממילא, בנדוד דידן שיש חשש מוחשי לחילול הקברים, מצוה וחובה לפנותם,ואפשר לצרף לזה את החשש שקיים כי במידה והקברות ישארו במקומם - גם אם לא יחוללוח"ו, ישתמשו הדיירים החדשים בבית העלמין הקיים כדי לקבור את מתיהם, וכבר כתבו ה"חכםצבי" [סי' נ'] וה"מגן אברהם" [או"ח סי' תקל"ה] שמותר לפנות מי שקבור בין נכריםלהביאו לקבר ישראל, ואפילו קבור בסמיכות לנוכרי יש מצוה לפנותו.

י. גםבנושא זה יש לציין כי אנו נזקקים להיתרים הנזכרים רק במידה והנפטרים נטמנו במקוםבאופן קבוע ושלא על דעת לפנותם, אולם אם מלכתחילה נקברו שם על דעת לפנותם, כבר כתבהטור [שם] שמותר לפנות, וכן פסק השולחן ערוך.

4.
אופן ביצוע הפינוי
יא. בזמן ביצוע הפינוי ישתדלו שלא לפנות קברים חדשים עד שיעור עיכול הבשר [ויש לשאול דעת מומחים מהו השיעור באותו מקום] כדי שיפנו רק עצמות. ובזה, לדבריהנדוב"י דלעיל, אין לא משום ניוול ולא משום "חרדת הדין" - אפילו אם נאמר שעדייןהאיסור קיים גם בעצמות, וכמו שמשמע מהירושלמי.
נפטרים שנקברו בארונות, יפונוהארונות בשלמות מבלי לפותחם, ובכל אופן יטלו "כדי תפיסה" [כ-6 ס"מ] מעפר הקבר מכלצדדי הנפטר משום דמן הסתם נבלעו בתוכו נוזלים מגופו ולפיכך העפר דורש קבורה [ועי'רשד"ם ח"ג סי' ר"ב].

יב. מועד פינוי הקברים יתואם עם קרובי הנפטר לצורךקיום דיני אבלות הנוהגים בליקוט עצמות, דהיינו חיוב קריעה ואבילות יום אחד - כנפסקבשו"ע יו"ד [סימן ת"ג] ודינם שייך גם כשמפנים נפטר שעדיין גופו שלם וכמו שכתב הש"ךשם [סק' ב'], למעט מקרים בהם נפטר הנקבר בארון ויועבר לקבורה במקום החדש כשהוא נתוןבארון, שאז אין בו דין ליקוט עצמות ולא חלה חובת אבלות.

5.
השימושבאבני הקבר ובקרקע אחר הפינוי.

יג. בגמ' סנהדרין [מ"ז ע"ב] מבואר שקבר אסורבהנאה מן התורה, והוקש למשמשי עבודה זרה האסורים בהנאה. אולם זהו דוקא בקבר בנוישנבנה מעל גבי הקרקע [ע"י רש"י שם ד"ה בקבר בנין ובנימוקי יוסף] אך לא הקרקע שלהקבר, מכיון שזוהי קרקע עולם שאינה נאסרת בהנאה. וכן נפסק בשולחן ערוך [יו"ד סי'שע"ד].

יד. בזמננו, החלקים הבנויים מעל פני הקרקע הרי הם בכלל "קבר בניין"ואסורים בהנאה עולמית, ואין כל דרך להפקיע את איסורם, אולם ניתן להשתמש בהם לצורכושל אותו נפטר שלמענו הוכנו.

טו. הטור הביא את דעת רבינו ישעיה, שגם העפרהמוצא מן הקבר בזמן חפירתו ובו חוזרים ומכסים את הנפטר, הרי זה כתלוש ולבסוף חיברוונאסר כמו הקבר עצמו.

הרא"ש חולק עליו וסובר שאי"ז נקרא תלוש ולבסוף חיברוכיון שמלכתחילה נתלש על דעת לחברו.

הרמ"א [סי' שס"ב סע' א] הביא את דעתרבינו ישעיה כדעת י"א, ואת דעת הרא"ש כיש חולקין. ויש לנקוט לחומרא את דעת רבינוישעיה ולהזהר גם בעפר המכסה את הנפטר.

בתשו' רעק"א [סי' מ"ה] חידש שהעפרהאסור הוא רק בשיעור כיסוי פני המת, וכל העפר שמעליו המוכנס רק כדי למנוע נפילהלבור הקבר הוא מותר, וממילא גם המיעוט האסור בטל ברוב המותר. אך כתב, שמדברי הט"זוהמג"א [באו"ח סי' תקכ"ו] לא משמע כן, ולכן אין להקל בזה. לדעת הגר"י טיקוצינסקי ישלהקל להשתמש בעפר שהיה ע"ג המת שפונה מקברו לצורך נפטר אחר [ גשר החיים ח"א פ' כ"זאות ד' סק' ב'].

טז. מלבד דברים אלו שאסורים בהנאה לעולם, הרי שאין כלמניעה להשתמש בקרקע עצמה לכל שימוש שהוא, והיינו לאחר שיפקיעו את קדושתה וכמושכתבנו לעיל.

זהו הנראה לענ"ד להלכה ולמעשה בשאלת ההנהגה כלפי המקומותהמקודשים בישובים המיועדים לפינוי, ולואי שלא תצא ח"ו טעות ותקלה מתחת ידי. אדגישכי אין באמור לענות על כל השאלות ההלכתיות המתעוררות עקב הפינוי, ועל ההנהגותהנוגעות לציבור וליחיד הקשורות במהלך כואב וקשה זה, אלא רק התיחסות לשאלת ההנהגההמעשית בבתי הכנסת ובתי העלמין.

ואסיים בברכה, כי יה"ר שנזכה לראות בכינוס נדחיישראל הנפוצים שיבואו במהרה לארצם ולאדמתם, ותתקיים בנו נבואת ישעיה [נ"ד, ב] "הרחיבי מקום אהלך ויריעות משכנותיך יטו אל תחשוכי, האריכי מיתריך ויתדותיך חזקי;כי ימין ושמאל תפרוצי וזרעך גויים יירש וערים נשמות יושיבו" במהרה בימינו, אכי"ר.
 
קטגוריה: מסכת שבת
AtarimTR