ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

שבת

בס"ד                                                                                כז מנחם אב תשס"ה
                                                                                           1 בספטמבר 05
שבת קיח – קכד
יוסף מוקיר שבת
 
שני סיפורים דומים, שלעתים רבות מתבלבלים ביניהם בגלל הסוף הדומה שיש בשניהם, ובכל זאת נדמה לי שהמסר של הסיפורים שונה לחלוטין. הסיפור הראשון מופיע במסכת שבת, בדפים שאותם למדנו השבוע:
 
1.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד א
 
יוסף מוקיר שבי, הוה ההוא נכרי בשבבותיה, דהוה נפישי נכסיה טובא.
אמרי ליה כלדאי: כולהו נכסי - יוסף מוקר שבי אכיל להו.
אזל זבנינהו לכולהו ניכסי, זבן בהו מרגניתא, אותבה בסייניה.
בהדי דקא עבר מברא - אפרחיה זיקא, שדייה במיא, בלעיה כוורא.
אסקוה אייתוה אפניא דמעלי שבתא. אמרי: מאן זבין כי השתא?
אמרי להו: זילו אמטיוהו לגבי יוסף מוקר שבי, דרגיל דזבין. אמטיוה ניהליה, זבניה.
קרעיה, אשכח ביה מרגניתא, זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא.
פגע ביה ההוא סבא, אמר: מאן דיזיף שבתא - פרעיה שבתא.
 
הסיפור השני מופיע בפסיקתא:
2.     פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה כג
 
אמר ר' פנחס:
מעשה בחסיד אחד ברומי שהיה מכבד את ימים טובים ואת שבתות.
חדא ערובא, ואית דאמרין ערובא צומא רבה הוי,
סליק לשוקא מזבין כלום, ולא אשכח אלא חד נון,
והוה טליא דאיפרכא קאים תמן,
והוה דין מעלי ליה ודין מעלי ליה, זבני ההוא יהודאה ליטרתא דינר.
 
בעונתן דאריסטון אמר איפרכא לטליא: לית הכא נון, א"ל לא סליק יומא הדין לשוקא אלא חד נון וזבניה חד יהודאה ליטרתא דינר.
אמר ליה: ואת חכים ליה? אמר ליה אין,
אמר ליה: איזיל צווח ליה דטימן אית ליה והוה למלכא, אזל צווח ליה.
 
אמר ליה: חייטא אנא, אמר ליה: ואית חייט דאכיל ליטרתא דינר? דבריה.
אמר ליה: מרי, יהיבנא לי רשות ואני נשתעייא קדמך, אמר ליה אישתעאי,
אמר ליה: אית לן יומא חד [והוא] חביב עלינן סגיה מכל יומי שתא, מכל חובים דאנו עבדין ביה ההוא יומא מישתרי ומשרן לן, בגין כך אנו מוקרים ליה סגי מכל יומי שתא.
אמר ליה: הואיל והבאת ראייה לדבריך הרי אתה פטור.
 
מה פרע לו הקב"ה?
זימן לו בתוכו אבן אחת טובה של מרגלית, והיה מתפרנס הימנה כל ימיו.
 
 
שני הסיפורים, כאמור, הם בעלי מגמה שונה זו מזו.
הסיפור הראשון אינו מפרט על מעשיו של יוסף, והנושא אינו יוסף וגם לא הגוי, אלא הכסף. במבט ראשון מטרת הסיפור היא לספר כמה צריך לכבד את השבת, ואיך הקב"ה משלם על הדבר הזה בחזרה, אך בשביל זה לא צריך את הגוי. לשם מה קיים חציו הראשון של הסיפור? –נראה שמגמתו של הסיפור היא להראות לנו שמה שקורה לגוי זה גורלו, וליהודי זה חלק ממערכת של שכר ועונש. הגוי נמצא ביד הגורל, ומה שנגזר עליו יקרה, ואילו היהודי מקבל את הדברים כשכר על העובדה שהוא מכבד את השבת. אגב, השכר פה הוא ממש באופן ישיר, כי אם הוא לא היה מפורסם כאחד שתמיד יקנה דג לשבת, הדג הזה לא היה מגיע אליו. אין המגמה של הסיפור כבוד השבת, וזה מופיע כבדרך אגב.
הכיאסטיות של הסיפור: כסף-מרגלית-דג-מרגלית-כסף. השגחה מול מקריות. ירידה של הכסף ועליה אח"כ.
 
לגבי היחס לגויהדבר מזכיר את האגדה הידועה על שערי העיר לוז (שיש לה גם מקבילה בסיפורי ערב, על הגורל 'מכתוב', ועל ראש השבט שנתן לאיש שפגש את מלאך המוות את סוסו המהיר שיכול לגמוא מרחק עצום ביומיים, וכך הגיע אותו איש דוקא למקום שבו הוא היה צריך למות):
 
3.     תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א
 
הנהו תרתי כושאי דהוו קיימי קמי שלמה, אליחרף ואחיה בני שישא, סופרים דשלמה הוו. יומא חד חזייה למלאך המות דהוה קא עציב. אמר ליה: אמאי עציבת? - אמר ליה: דקא בעו מינאי הני תרתי כושאי דיתבי הכא. מסרינהו לשעירים שדרינהו למחוזא דלוז. כי מטו למחוזא דלוז שכיבו. למחר חזיא מלאך המות דהוה קבדח, אמר ליה: אמאי בדיחת? - אמר ליה: באתר דבעו מינאי תמן שדרתינהו. מיד פתח שלמה ואמר: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה.
 
גם סיפור יוסף ואחיו מביא למסקנה כזו, ונדמה לי שכך יש גם לראות את התהליכים המתרחשים במדינת ישראל בתקופה זו. ישנו ייעוד שהקב"ה מושך אותנו אליו אם נרצה ואם לא נרצה.
 
אגב, סוף הסיפור מביא מפגש של יוסף מוקיר שבת עם סבא אחד. כידוע, אומרים התוספות (חולין ו, א) שכל מקום שכתוב 'ההוא סבא' הכוונה לאליהו הנביא. ולכאורה, מדוע נקראת הקניה של הדגים כהלוואה לשבת? –מסבירים המפרשים שמכיון שכל שבת הוא היה קונה דגים, היתה זו השקעה כך שבפעם הבאה שיגיע לדייגים דג קרוב לשבת ידעו מיד שאפשר לבוא אליו ושהוא יקנה, וזו ההלוואה.
 
הסיפור השני, כל מטרתו הוא לספר על כבוד השבת.
 
ארבע מערכות: הנער והחייט בשוק
                        הנער והשר בבית השר
                        החייט והשר בבית הדין
                        החייט מקבל שכרו מהקב"ה
המסר של הסיפור, שאותו אפשר לראות מההקבלה, אינו שמי שמשקיע בשביל שבת מקבל את שכרו, אלא שהמקבילה של החייט הוא הנער. כשם שהנער לא מוציא מכיסו, כך גם החייט. כשם שהנער עושה זאת בשביל השר, כך היהודי עושה זאת בשביל השבת. בעצם נמצאים כאן שני נערים שמתמקחים על הדג – האחד בשביל אדון בשר ודם והשני בשביל הקב"ה. שניהם אינם מוציאים מכיסם, אבל מכיון שהאחד יודע שלאדונו יש רכוש מוגבל, בסופו של דבר הוא מוותר.
 


בס"ד                                                                                        כז מנחם אב תשס"ה
 
שבת קיח – קכד
יוסף מוקיר שבת
 
1.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף קיט עמוד א
 
יוסף מוקיר שבי, הוה ההוא נכרי בשבבותיה, דהוה נפישי נכסיה טובא.
אמרי ליה כלדאי: כולהו נכסי - יוסף מוקר שבי אכיל להו.
אזל זבנינהו לכולהו ניכסי, זבן בהו מרגניתא, אותבה בסייניה.
בהדי דקא עבר מברא - אפרחיה זיקא, שדייה במיא, בלעיה כוורא.
אסקוה אייתוה אפניא דמעלי שבתא. אמרי: מאן זבין כי השתא?
אמרי להו: זילו אמטיוהו לגבי יוסף מוקר שבי, דרגיל דזבין. אמטיוה ניהליה, זבניה.
קרעיה, אשכח ביה מרגניתא, זבניה בתליסר עיליתא דדינרי דדהבא.
פגע ביה ההוא סבא, אמר: מאן דיזיף שבתא - פרעיה שבתא.
 
2.     פסיקתא רבתי (איש שלום) פרשה כג
 
אמר ר' פנחס:
מעשה בחסיד אחד ברומי שהיה מכבד את ימים טובים ואת שבתות.
חדא ערובא, ואית דאמרין ערובא צומא רבה הוי,
סליק לשוקא מזבין כלום, ולא אשכח אלא חד נון,
והוה טליא דאיפרכא קאים תמן,
והוה דין מעלי ליה ודין מעלי ליה, זבני ההוא יהודאה ליטרתא דינר.
 
בעונתן דאריסטון אמר איפרכא לטליא: לית הכא נון, א"ל לא סליק יומא הדין לשוקא אלא חד נון וזבניה חד יהודאה ליטרתא דינר.
אמר ליה: ואת חכים ליה? אמר ליה אין,
אמר ליה: איזיל צווח ליה דטימן אית ליה והוה למלכא, אזל צווח ליה.
 
אמר ליה: חייטא אנא, אמר ליה: ואית חייט דאכיל ליטרתא דינר? דבריה.
אמר ליה: מרי, יהיבנא לי רשות ואני נשתעייא קדמך, אמר ליה אישתעאי,
אמר ליה: אית לן יומא חד [והוא] חביב עלינן סגיה מכל יומי שתא, מכל חובים דאנו עבדין ביה ההוא יומא מישתרי ומשרן לן, בגין כך אנו מוקרים ליה סגי מכל יומי שתא.
אמר ליה: הואיל והבאת ראייה לדבריך הרי אתה פטור.
 
מה פרע לו הקב"ה?
זימן לו בתוכו אבן אחת טובה של מרגלית, והיה מתפרנס הימנה כל ימיו.
 
3.     תלמוד בבלי מסכת סוכה דף נג עמוד א
 
הנהו תרתי כושאי דהוו קיימי קמי שלמה, אליחרף ואחיה בני שישא, סופרים דשלמה הוו. יומא חד חזייה למלאך המות דהוה קא עציב. אמר ליה: אמאי עציבת? - אמר ליה: דקא בעו מינאי הני תרתי כושאי דיתבי הכא. מסרינהו לשעירים שדרינהו למחוזא דלוז. כי מטו למחוזא דלוז שכיבו. למחר חזיא מלאך המות דהוה קבדח, אמר ליה: אמאי בדיחת? - אמר ליה: באתר דבעו מינאי תמן שדרתינהו. מיד פתח שלמה ואמר: רגלוהי דבר איניש אינון ערבין ביה, לאתר דמיתבעי תמן מובילין יתיה.
 
 
קטגוריה: מסכת שבת
AtarimTR