ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

שבת

בס"ד                                                                                       ד אלול תשס"ה
                                                                                           8 בספטמבר 05
שבת קכה – קלא:
יילוד בהמה בשבת
 
מבין הנושאים הנלמדים במסכת שבת, ישנן הרבה הלכות אקטואליות, וישנן הרבה הלכות שאינן רלוונטיות היום. נדמה לי שכשהרב שהעביר דף יומי בקיבוץ למד את המשנה הזו, הוא חשב שזו אחת מן המצוות הבלתי רלוונטיות, אבל פתאום כל הקהל התחיל לספר עדויות אישיות, והדבר הפך לרלוונטי מאוד. נלמד את המקורות העוסקים בכך:
 
1.     משנה מסכת שבת פרק יח משנה ג
 
אין מילדין את הבהמה ביום טוב אבל מסעדין. ומילדין את האשה בשבת וקורין לה חכמה ממקום למקום ומחללין עליה את השבת וקושרין את הטבור רבי יוסי אומר אף חותכין וכל צרכי מילה עושין בשבת.
 
מסבירה הגמרא את המשנה כך:
2.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף קכח עמוד ב
 
כיצד מסעדין? רב יהודה אמר: אוחז את הולד שלא יפול לארץ. רב נחמן אמר: דוחק בבשר כדי שיצא הולד. תניא כוותיה דרב יהודה: כיצד מסעדין - אוחזין את הולד שלא יפול לארץ, ונופח לו בחוטמו, ונותן לו דד לתוך פיו כדי שינק.
אמר רבן שמעון בן גמליאל: מרחמין היינו על בהמה טהורה ביום טוב. היכי עביד? - אמר אביי: מביא בול של מלח ומניח לה בתוך הרחם, כדי שתזכור צערה ותרחם עליו. ומזלפין מי שליא על גבי ולד כדי שתריח ריחו ותרחם עליו. ודוקא טהורה, אבל טמאה - לא. מאי טעמא? - טמאה לא מרחקא ולדא, ואי מרחקא ולדא - לא מקרבא.
 
המשנה אומרת שאין מיילדין את הבהמה ביו"ט, אלא רק מסעדין. אך נחלקו האמוראים מהו הסיעוד. מהברייתא מוכח כדברי רב יהודה, וממילא אין לדחוק בבשר, כי זה כבר נקרא ליילד.
ראשית, עלינו לברר מדוע בכלל אסור ליילד בהמה. נאמר בגמרא כך:
 
3.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף קז עמוד ב
 
אמר שמואל: השולה דג מן הים, כיון שיבש בו כסלע - חייב. אמר רבי יוסי בר אבין: ובין סנפיריו. אמר רב אשי: לא תימא יבש ממש, אלא אפילו דעבד רירי.
אמר מר בר המדורי אמר שמואל: הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה - חייב. מאי טעמא? אמר רבא: בר המדורי אסברא לי, לאו אמר רב ששת: האי מאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו, הכא נמי מיחייב משום עוקר דבר מגידולו.
 
לפי זה, דלדול עובר במעי אמו נחשב כאיסור תורה של עוקר דבר מגידולו. אך נחלקו הפרשנים מה בדיוק עושה האדם במקרה זה:
 
4.     רש"י מסכת שבת דף קז עמוד ב
 
דלדל - עקר, שהפילתו על ידי דלדול זה.
בר המדורי אסברא לי - טעמא דהא מילתא.
כשותא - כשות, וגדל מתוך ההיזמי, מריח הקרקע שההיזמי יונק ממנו.
מיחייב - ואף על פי שאינו מחובר לקרקע, כדאמרינן בעלמא (עירובין כח, ב): מאוירא רבי.
 
רש"י מדגיש שהבהמה הפילה כתוצאה מדלדול זה. על איזה אב מלאכה, אם כן, עבר האדם? לכאורה, צריך היה לומר שהוא חייב משום שוחט, אך לא כן משמע מהגמרא. כאן משמע שהוא חייב משום קוצר – עוקר דבר מגידולו.  כך כותב גם הר"ח בפירושו:
 
5.     רבינו חננאל, שבת דף קז, ב
הא דאמר שמואל הכניס ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב, ואסיקנא חיוביה משום עוקר דבר מגידולו כדרב ששת דמאן דתלש כשותא מהיזמי והיגי חייב ומפרש בפרק בכל מערבין דקטלין לה להיזמתא ויבשה כשותא
 
מדוע, באמת, אין הוא חייב משום נטילת נשמה? –ניתן לומר שהסיבה היא שהעובר אינו נחשב חי, וממילא אין בדלדול משום רציחתו, כי גם לפני כן, כל עוד הוא לא יצא לאויר העולם, הוא לא נחשב חי. ראיה לכך ניתן לראות גם בפסוקים העוסקים באשה שמפילה כתוצאה ממכה של אדם:
6.     שמות פרק כא פסוקים כב - כה
 
וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים: וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה:
 
אך האם מוכח בגמרא שלא מדובר פה בנטילת נשמה? הרי המקרה שלפני כן עוסק בהוצאת דג מהמים, ושם לכאורה פשוט שמדובר בנטילת נשמה! – ובכן, מסתבר שגם לגבי נטילת הדג מהים ישנה בעיה, שהרי בירושלמי מופיע כך:
 
7.     תלמוד ירושלמי מסכת שבת פרק ז הלכה ב
 
רבנן דקיסרין אמרין: הדין דצייד כוורא וכל דבר שאתה מבדילו מחיותו חייב משום קוצר.
 
משמע שגם הדג את הדג חייב משום קוצר, ולא משום נטילת נשמה, כי הוא אינו מת מיד. עכשיו שהגענו לכאן, זה גם מה שאפשר לומר על המדלדל עובר במעי אמו, שמכיון שאינו מת מיד אינו חייב משום נטילת נשמה אלא רק משום עקירת דבר ממקום גידולו. לפי זה, יכול להיות שגם המיילד את הבהמה בשבת חייב משום קוצר, שהרי גם אם העגל יחיה אח"כ, בכל אופן ברגע היילוד הוא עקר אותו ממקום גידולו.
ואולם, הרמב"ם ודאי לא הבין את הסוגיא כך, שהרי כך כתב הרמב"ם:
 
8.     רמב"ם הלכות שבת פרק יא הלכה א
 
השוחט חייב. ולא שוחט בלבד, אלא כל הנוטל נשמה לאחד מכל מיני חיה ובהמה ועוף ודג ושרץ, בין בשחיטה בין בנחירה או בהכאה חייב. החונק את החי עד שימות הרי זה תולדת שוחט. לפיכך אם העלה דג מספל של מים והניחו עד שמת חייב משום חונק, ולא עד שימות אלא כיון שיבש בו כסלע בין סנפיריו חייב שעוד אינו יכול לחיות, הושיט ידו למעי הבהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב.
 
מוכח מהרמב"ם שהוא הבין שהמדלדל עובר במעי בהמה חייב משום נטילת נשמה. כמובן שלפי הסבר זה אין קשר בין דלדול עובר במעי אמו לשאלת יילוד הבהמה בשבת, כי ודאי שאין מחייבים את המיילד בהמה בשבת משום נטילת נשמה.
אך יש להבין לפי שיטת הרמב"ם את מהלך הגמרא, שאמרה שהמדלדל בהמה אינו חייב משום נטילת נשמה אלא משום קוצר. מסביר הרמב"ן כך:
9.     חידושי הרמב"ן מסכת שבת דף קז עמוד ב
 
הא דאמרי' במושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה דחייב משום עוקר דבר מגדולו. קשה לי דהא גוזז ותולש כנף מן העוף כשהן חיין (ע"ד ב') לא מחייבינן להו תרתי חדא משום עוקר דבר מגידולו, וכן הנוטל שערו וצפרניו ושפמו (צ"ד ב') אין בהן דין עוקר דבר מגדולו דליחייב תרתי אלמא אין משום עוקר דבר מגדולו דהוא תולדה דקוצר אלא בגדולי קרקע, וה"נ משמע בבכורות (כ"ה א') גבי תולש צמר מבכור דתולש לאו היינו גוזז וכנגדו בי"ט מותר דלית ביה משום עוקר דבר מגדולו, ועוד דודאי קוצר ודש תרוייהו בחד גוונא גמרי' להו ממשכן כי היכי דאמרי רבנן (ע"ה א') אין דישה אלא בגדולי קרקע ה"נ אמרי ודאי אין קצירה אלא בגדולי קרקע, ואפי' ר' יהודה אפשר דמודה בקצירה דהיא ממש מן הקרקע, ותולש מבעלי חיים בכלל גוזז הוא, וי"ל דמדלדל עובר משום נטילת נשמה הוא חייב, והכי קאמר אע"ג דהאי עובר לית ליה בדידיה נשמה כיון דגידולו תלוי בנשמת אמו העוקרו משם נוטל נשמתו ממנו, דלאו מי א"ר ששת בגידולי קרקע כן דמאן דתלש כשותא מהיזמי שיניקתו תלוי בהיזמי כדאמרינן בעירובין בפ' בכל מערבין (כ"ח ב') דקטלין ליה להיזמתא ויבשה כשותא ומיחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דקוצר, ה"נ בבעלי חיים מחייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא משום נטילת נשמה דומיא דחובל שהוא משום נטילת נשמה מאבר אחד וסירכא דלישנא נקט וכן נראה הפי' הזה מדברי ה"ר משה הספרדי ז"ל בפ' אחד עשר מהלכותיו. ומה שאמרו בירושלמי בפ' כלל גדול רבנן דקסרין אמרין ההין דצד נונא וכל דבר שהוא מבדילו מחיותו חייב משום קוצר לא אתיא כשיטתא דגמ' דילן.
 
ראינו, אם כן, שתי שיטות בשאלה על מה חייב המדלדל עובר במעי אמו:
1.      הר"ח הבין שהחיוב הוא משום קצירה
2.      הרמב"ם והרמב"ן הבינו שהחיוב הוא משום נטילת נשמה.
הבדל גדול בין שתי הדעות יהיה בשאלה אם העובר אינו מת כתוצאה מהמעשה. כמובן שאי אפשר לחייב את המיילד בהמה משום נטילת נשמה, אבל יכול להיות שהוא חייב משום קצירה.
והנה, הגמרא בעבודה זרה אומרת כך:
10.תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף כו עמוד א
 
סבר רב יוסף למימר: אולודי עובדת כוכבים בשבתא בשכר שרי משום איבה; אמר ליה אביי, יכלה למימר לה: דידן דמינטרי שבתא מחללינן עלייהו, דידכו דלא מינטרי שבתא לא מחללינן.
 
משמע מפה שאם אין אפשרות להתחמק בתירוצים שונים, מותר ליילד גויה בשבת משום איבה. אם אכן יש פה איסור תורה, וכי התירו איסור תורה משום איבה? כך שואל התוספות, ומתוך השאלה שלו עולה הסבר אחר לחיוב דלדול עובר - לא משום קוצר (ששייך רק בגידולי קרקע), ולא משום נטילת נשמה (כי העובר אינו בהכרח מת), אלא משום גוזז:
 
11.תוספות מסכת עבודה זרה דף כו עמוד א
 
סבר רב יוסף למימר אולודי בשבת בשכר שרי - תימה לרב יוסף דסלקא דעתיה דשרי ולאביי נמי דמשני דליכא איבה משמע הא איכא איבה שרי היכי שרינן משום איבה מילתא דאית ביה איסורא דאורייתא דאמרינן בפרק שמונה שרצים (שבת דף קז:) הושיט ידו למעי בהמה ודלדל עובר שבמעיה חייב משום עוקר דבר מגידולו דהוא תולדה דגוזז י"ל דהכא ביושבת על המשבר שכבר נעקר לצאת א"נ כיון דכלו לו חדשיו פסקו גידוליו.
 
תירוצו של התוספות מבהיר לנו את ההבדל בין דלדול עובר במעי בהמה לבין יילוד בהמה – שהרי דלדול עובר הורג את הבהמה, או קוצר או גוזז, אבל המיילד אינו עושה דבר מכל אלה, כיון שכבר הפסיק העובר לגדול ברחם.
אך אם הדברים הללו נכונים, חזרנו לנקודת ההתחלה: מדוע אסור ליילד בהמה בשבת?
 
רש"י אכן הסביר שאין כאן משום איסור תורה, אלא רק משום טרחה יתרה:
12.רש"י, מסכת שבת דף קכח, ב
 
אין מילדין את הבהמה ביום טוב - דאיכא טרחא יתירה.
 
אך הרשב"א מוכיח מהמשך הגמרא שיש בזה גם איסור תורה ולא רק טרחה, שהרי אחרת מדוע שואלת הגמרא מהו החידוש במלים 'מחללים עליה את השבת' אחרי שכבר אמרנו שמיילדים אותה:
 
13.חידושי הרשב"א, מסכת שבת דף קכח עמוד ב
 
הא דקתני אין מילדין את הבהמה פירש רש"י ז"ל משום טירחא, ולי נראה משום חלול דאורייתא, ותדע לך מדאקשינן בגמ' גבי מילדין את האשה ומחללין עליה את השבת, "מכדי תנא ליה מילדין את האשה וקורין לה חכמה. מחללין עליה את השבת לאתויי מאי?" ואם איתא דמילדין אין בו אלא טירחא בעלמא מאי קא מקשה מחללין לאתויי מאי לאתויי אפילו חלול דאורייתא, ואי משום דתנא וקורין לה חכמה, אף היא דרבנן דתחומין לאו דאורייתא.
 
לפי הרשב"א יש ביילוד משום איסור תורה, אבל הוא אינו כותב מהו האיסור. כנראה שהוא משוה את זה לדין דלדול העובר במעי אמו, ושם הוא מפרש את החיוב מדין קוצר או גוזז. ואילו הריטב"א כותב שהאיסור הוא משום מכה בפטיש:
14.חידושי הריטב"א, מסכת שבת דף קכח עמוד ב
 
מתני' אין מילדין את הבהמה ביום טוב. משום שבות דהוי איסורא דרבנן, ויש מפרשים איסורא דאורייתא משום מתקן וחייב משום מכה בפטיש.
 
אך רש"י סובר שביילוד יש רק בעיה של טרחה, ואין זה כמו דלדול עובר, וכנראה שצריך לחלק כפי שהתוספות חילקו בין עובר שהגיע זמנו להיוולד לבין עובר שעדיין מחובר.
 
לסיכום:
דלדול עובר שעדיין אינו מוכן לצאת והריגתו בכך – יש בזה איסור תורה לכל הדעות.
דלדול עובר שעדיין אינו מוכן לצאת, באופן שחי אח"כ – לפי הרמב"ם והרמב"ן אין זה איסור מהתורה, כי הוא לא נטל את נשמתו. לפי התוספות חייב משום גוזז ולפי הר"ח משום קוצר.
משיכת הוולד שכבר מוכן לצאת – לפי הרשב"א והריטב"א יש בזה איסור תורה, ולשאר המפרשים יש בזה איסור מדרבנן של טרחה יתרה.
 
פסיקת ההלכה:
 
השולחן ערוך פסק כך:
15.שולחן ערוך אורח חיים סימן שלב סעיף א
אין מיילדין את הבהמה בשבת
 
אבל הפרי מגדים הביא את הלבוש שהסתפק בדין זה, וכתב כך:
16.פרי מגדים – משבצות זהב אורח חיים סימן שלב ס"ק ב
אין מיילדין – דליכא סכנה, הא מבכרת ויש סכנה מילדין, ולמאן דאמר דבר תורה – אסור
 
כלומר שאם מדובר במצב שישנה סכנה לבהמה, מותר אפילו ליילד אותה, מלבד שיטתם של הרשב"א והריטב"א שחששו שיש כאן איסור תורה.
 
לגבי סיעוד הבהמה, יש להסתפק. בדיני יו"ט כתב השו"ע באופן שונה ממה שכתב אצלנו:
 
17.שולחן ערוך אורח חיים סימן תקכג סעיף ג
 
אין מילדין בהמה בי"ט, אבל מסעדין אותה, שאוחז בולד שלא יפול לארץ ונופח לו בחוטמו ונותן לו דד לתוך פיו.
 
אמנם המשנה שלנו עסקה גם היא ביו"ט, אבל העובדה שהיא מובאת במסכת שבת נותנת אפשרות להבין שהיא עסקה גם בשבת, והסיבה שכתוב יו"ט היא שאפילו ביו"ט אין מיילדין, למרות שאין ביו"ט בעיה של מוקצה. אך השו"ע הבין שהמשנה שעסקה ביו"ט היא דוקא ביו"ט ולא בשבת, ואילו בשבת אין מיילדין ואף לא מסעדין.
אך כתב על כך בעל ערוך השולחן:
18.ערוך השולחן אורח חיים סימן שלב סעיפים א – ב
שנו חכמי במשנה דשבת 'אין מיילדין את הבהמה ביו"ט אבל מסעדין. ומיילדין את האשה בשבת" ונראה לי דהכי פירושו, שהתנא מבאר לנו ההפרש הגדול שבין אשה לבהמה, דבהמה אין מיילדין אפילו ביו"ט והאשה מיילדין אפילו בשבת, ולכן שנה זה במסכת שבת ולא במסכת יו"ט. ולפי זה הא דתנן אין מיילדין ביו"ט הוה כאילו אומר וכל שכן בשבת. ולפי זה יש להסתפק הך דמסעדין אם זהו רק ביו"ט או דילמא כיון דעיקרא דמסכת היא שבת, וזה שאמר ביו"ט הוא לרבותא, כמו שכתבנו, אבל באמת הוה כאילו תנן בשבת, וממילא גם הך דמסעדין הוה גם בשבת.
וזהו דעת הטור שכתב 'אין מיילדין את הבהמה בשבת אבל מסעדין' וכו' והרא"ש נסתפק בזה בשם הר"י ע"ש, ולהטור פשיטא ליה, ובפרט שזהו דרבנן וספיקא לקולא בפרט במקום צער בעלי חיים. ורבינו הבית יוסף בסעיף א השמיט את עצמו מזה שכתב 'אין מיילדין את הבהמה בשבת" ויש מי שאומר דאוסר גם לסעוד ואינו נראה דאם כן הוה ליה לבאר, אלא משום דספוקי מספקי ליה כמו שאמר בספרו הגדול ולהורות כנגד הטור לא רצה, ולכן אשתמט מזה לגמרי. ונראה לי דהסומך על דעת הטור לא הפסיד.
 
לסיכום:
כשיש סכנה לפרה, יש שכתבו שמותר ליילד אותה בידיים, ובודאי שמותר לקרוא לגוי שימשוך את העגל.
כשאין סכנה לפרה, אך יש צער – יש שכתבו שאין לסייע לה כלל, אך יש שכתבו שמותר לסייע ולא ליילד משום צער בעלי חיים.
 
וכך סיכם את הדברים הרב שמואל דוד:
 
19.הרב שמואל דוד, שו"ת מראש צורים, עמ' שנא – שנב
 
מסקנה: כאשר פרה מתקשה להמליט ויש חשש סכנה לפרה או לוולד – מותר להושיט לה עזרה על ידי משיכת הוולד או דחיקת בשר הפרה פנימה, בין אם העגל כבר נראה מבחוץ ואפילו אם טרם הגיע לשם אלא שהגיע לפתח. אם אין חשש סכנה לאחד מהם – אין לעזור לפרה במשיכת הוולד או בדחיקת הבשר.
...במקום שיש צער בעלי חיים (ולא סכנה) דין הסיעוד כדין מוקצה, שאסור רק מדרבנן. וצער בעלי חיים דאורייתא דוחה דרבנן, ומותר לעשות כל דבר שהוא סעד לפרה.
 


קטגוריה: מסכת שבת
AtarimTR