ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

שבת

בס"ד                                                                                     יח אלול תשס"ה
                                                                                          22 בספטמבר 05
 
שבת קלג – קמח
מציצה בברית
 
המציצה הוזכרה לראשונה במשנה בשבת פרק יט, משנה ב, כאחד מהדברים שעושים בברית המילה, ושדוחים את השבת:
 
1.     מסכת שבת פרק יטמשנה ב
עושין כל צרכי מילה בשבת: מוהלין ופורעין ומוצצין ונותנין עליה איספלנית וכמון. אם לא שחק מערב שבת לועס בשיניו ונותן. אם לא טרף יין ושמן מערב שבת ינתן זה בעצמו וזה בעצמו.
 
על זה אומרת הגמרא (שבת קלג, ב) את הדברים הבאים:
2.     תלמוד בבלי, מסכת שבת דף קלג, ב
אמר רב פפא: האי אומנא דלא מייץ - סכנה הוא, ועברינן ליה. פשיטא, מדקא מחללי עליה שבתא - סכנה הוא! - מהו דתימא: האי דם מיפקד פקיד, קא משמע לן: חבורי מיחבר. ודומיא דאיספלנית וכמון, מה איספלנית וכמון - כי לא עביד סכנה הוא, אף הכי נמי - כי לא עביד - סכנה הוא.
 
נחלקו הפרשנים בהסבר הסכנה שבאה המציצה למנוע:
הרמב"ם (שהיה, כידוע, רופא, אם כי הרפואה של אז לא בדיוק דומה לרפואה של היום) כותב כך:
3.     רמב"ם הלכות מילה פרק בהלכה ב
כיצד מוהלין? -חותכין את כל העור המחפה את העטרה עד שתתגלה כל העטרה, ואח"כ פורעין את הקרום הרך שלמטה מן העור בצפורן ומחזירו לכאן ולכאן עד שיראה בשר העטרה, ואח"כ מוצץ את המילה עד שיצא הדם ממקומות רחוקים כדי שלא יבא לידי סכנה, וכל מי שאינו מוצץ מעבירין אותו, ואחר שמוצץ נותן עליה אספלנית או רטייה וכיוצא בהן.
 
מעניין שהרמב"ם מדגיש (כפי שעושה הגמרא) את עניין המציצה יותר מאשר שאר הפרטים של המילה, ואולי ניתן להסיק מכך שגם בזמנו היו שפקפקו בצורך במציצה.
בכל אופן ניתן להסיק מהרמב"ם מה הסכנה אם לא מוצצים: הדם שבמקומות רחוקים יישאר במקומו ויקרוש, ויגרום לבעיות. מטרת המציצה, אם כן, היא להביא את הדם ממקומות רחוקים. הענין הזה יהיה חשוב כשנעבור לדון על תחליפים למציצה.
הסבר דומה ניתן ע"י חלק מהראשונים, שיש חשש שהדם ייקרש בפי האמה, ויגרום לסתימת הצינורות שםאו לנפיחות בגיד. וכך כותב בתפארת ישראל:
 
4.     תפארת ישראל, בועז, מסכת שבת פרק יט סק"א
 
ולפי מה שאומרים הרופאים עכשיו, אדרבה ע"י המציצה אפשר שיסתכן, שע"י המציצה יתפרצו נקבי הפארען וישפעו דם אחר המילה כמוצץ יין שבחבית ע"י העבער (=משאבה). דאחר ששאף הרוח שבמינקת, מיד היין שתחתיו ממילא פורץ ועולה אף אחר שפסק למצוץ. ואין לתמוה על זה שהוא נגד הגמרא, דבכמה דברים נשתנה הטבע. ולכאורה היה נראה לשמוע בקולם בכל כה"ג, שהרי אפילו בכריתות ומיתות בית דין שומעין לרופאים ואפילו להקל, מכל שכן כשנחשוש רק משום סכנה. והן בקיאין בחשש סכנה יותר ממנו. ונקל גם בחילול שבת למצוץ ואעפ"כ נראה לי לבלי לזוז מדברי חז"ל, דלא דמי לרחיצה שאין מחללין השתא משנשתנה הטבע, דהתם שאני שע"י שנשתנה הטבע אין בו צורך כלל השתא, אבל הכא מי לא מודו הרופאים דע"י המציצה ניצל התינוק מצביית הגיד, אלא שבארצות הצפוניים אינו מסוכן כל כך צביית הגיד כבארצות בבל החמים. ואעפ"כ אפשר שיסתכן ע"י הצביה. ואף שלפי דברי הרופאים יכול להציל הצבייה ע"י שיניחו עליו כל חצי שעה מטלית שנשרה במים קרים, עכ"פ כיון דגם לפי דבריהם גם המציצה מהני, אין לנו אלא דברי חז"ל דהרי אפילו בדברי תורה כשאין נפקא מינה שיעשה כן או כן היו הראשונים מקפידין לעשות כדברי רבותיהם, כרבא דהוה מהדר אסלקא וארוזא הואיל ונפק מפומא דרב הונא. ואע"פ כן נראה לי שלא ימצוץ כל כך בחוזק מאוד בשבת, דבגמרא לא קאמר רק 'האי אומנא דלא מייץ', משמע דלא מייץ כלל. גם יזה בפיו אחר המציצה על החבורה מחומץ שלוקח בפיו, כדי לקמט ולצמצם נקבי הפארען שפתח במציצתו.
 
אין חדש תחת השמש. גם אז ערערו על הצורך הרפואי שבמציצה, וגם אז אמרו שלא רק שהיא לא מועילה, אלא שהיא גם מזיקה. אמנם החשש שהיה בזמנו לא היה מצד הזיהום, שעדיין לא ידעו עליו, אלא מצד התפרצות כלי דם, אבל היו שערערו על כך.
בכל אופן, לגבי הצורך במציצה, התפארת ישראל טוען שהיא נועדה למנוע את צביית הגיד – והכוונה לנפיחות בגיד כתוצאה מדם שנקרש בתוכו. זה דומה לפירוש הרמב"ם.
 
יש שכתבו שהמטרה של המציצה היא להוציא זיהום שאולי נגרם מהסכין (מובא בפירושו של שטיינזלץ)
אם כי יש לציין שהרפואה כיום אינה יודעת סיבה מספיקה לכך (עדיין).
 
בפוסקים נידון עניין זה פעמים רבות, הן מפני שהרפואה אינה מוצאת נימוק מספיק לכך, והן מפני הסכנה שבדבר: כפי שראינו, בעבר חששו להתפרצות כלי דם, והיום נוסף לזה גם החשש מזיהומים – הן זיהומים שהילד יכול לקבל כתוצאה ממחלה שסובל ממנה המוהל, והן זיהום שהמוהל יכול לקבל ממחלה שסובל ממנה הילד (כגון איידס).
 
הדיון נסוב סביב השאלה האם המציצה היא גם חלק מהמילה, (כגון כדי להחליש כח התאוה. יהודה יעלה) או שהיא כמו לשים תחבושת – חלק מהרפואה הנגררת אחרי המילה. ברור שאם מדובר בחלק מברית המילה, הרי שגם אם הנימוק הרפואי לא ברור, עדיין זה חלק מהמצוה, אא"כ יוכח שמדובר בסכנה מוחשית. וכך כותב הרב אסאד:
5.     שו"ת יהודה יעלה חלק א - יו"ד סימן רנח
 
על דבר המציצה במצות מילה אשר בעו"ה קצת רועים רעים קשר רשעים רצו לבטל ולהפר ברית המציצה באמרם שאינו מגוף המצוה כי אם משום סכנה וזה באקלים החם אבל במדינות אלו אין שום סכנה במניעותה. ואני בעניי בקנאי קנאת ד' צבאות כתבתי מאז באגרת הקנאות יום י"ב טבת תר"ה לפ"ק שנדפס באמש"ד נגד האספסף שהרעימו סוד וזה לשוני. לנצח יאבדו מבלי משים כי הנה המציצה מפרק הדם והיא אב מלאכה ודוחה לשבת החמורה וליוה"כ. ואי לאו דמעכב המציצה לגוף המצוה לא היה דוחה שבת ויוה"כ ויו"ט. אלא ודאי כך ניתנה הלכה למשה מסיני מלבד טעם הסכנה כנאמר בגמרא. ומכ"ש לדעת המורה בס"פ מ"ט משלישי שטעם המצוה במילה להשלים חסרון המדות להחליש זה האבר בשפיכת דמו דוקא וכמ"ש 'גם את בדם בריתך' (זכריה ט, יא) וכו' לפי"ז הכרח גדול הוא המציצה להמשיך הדם מכל גידי האברים שנקשרים בו בראש הגויה להחליש כח התאוה היתירה מכל הגוף.
 
ואולם, יש פוסקים שכתבו שכל עניין המציצה הוא רק מפני הסכנה, ואינו חלק מהמצוה עצמה. כך סובר הרב יוסף שאול נתנזון:
6.     שו"ת שואל ומשיב מהדורה תניינא חלק ד סימן ז
נתתי לבי להבין בשבת ויו"ט שהעולם מתירין שני מוהלים כמו שכתב רמ"א, איך הדין אם הפורע צריך למצוץ או דלמא דיכולין לחלק המציצה לאחר. והנה בספר חכמת אדם ביו"ד הלכות מילה כתב בפשיטות דאותו שפורע יש למצוץ, ולא כתב שום טעם. ולפענ"ד זה אינו, ומקודם אברר אם המציצה שייך למצוות מילה, או שאינו שייך למילה כלל. והנה בשבת דף קלג אמרו 'אמר רב פפא, האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא' ומקשה: 'פשיטא, מדקא מחללין עליו שבתא סכנה הוא'. והוא תמוה, דמה קושיה, הא מילה דוחה שבת... ואם כן היאך מוכח דהוא סכנה, אף בלי סכנה מותר דהיא מצוות מילה. והרי חיתוך דודאי אין בו סכנה אם לא יחתוך, ואפ"ה מצוות מילה דוחה שבת, ואם כן גם מציצה מותר לחלל אף שאינו סכנה, וע"כ דמציצה לא שייך למצוות מילה ורק משום סכנתא הוא דמותר לחלל את השבת וזה לדעתי דקראו חז"ל אומן דמילה מקרי מוהל אבל המציצה הוא כמו רופא אומן... ומעתה לאחר שביארתי דמציצה אינו שייך למצוות מילה רק דצרכי מילה הוא, אם כן הדבר ברור דלא שייך כאן מחלוקת הב"י והרמ"א כיון דזה משום סכנתא למה לא יעשה אחר, ואטו אספלנית וכמון ששוחקין בשבת במילה אטו צריך לעשות המוהל דוקא? - פשיטא דאחר עושה, ואם כן גם המציצה יכול לעשות, וכל מי שיכול למצוץ יהיה מוצץ בשביל פיקוח נפש וזה ברור כשמש.
 
אגב, הוא מעלה בכך שאלה: מדוע, אם כן, מותר למול בשבת, והרי אם נשפכו המים החמים לפני הברית דוחים את הברית כדי לא להכניס למצב של פיקו"נ! – אלא שיש לחלק בין מצב שאינו הכרחי, שיישפכו המים, לבין מצב הכרחי – שצריך למצוץ. ומכיון שבכל ברית יצטרכו למצוץ, אין לעכב את הברית בגלל המציצה.
אך גם לפי ההסבר הזה, שמצוות מילה היא רק מפני פיקוח נפש, אין זה בהכרח אומר שמותר לבטל אותה היום שאיננו יודעים מה זה עוזר – ואף מחללים שבת בעשייתה. כך כותב הרב קוק בתשובתו:
 
7.     שו"ת דעת כהן, יורה דעה סימן קמ
 
ראיתי בתורה מציון, חוברת ב' מש"ד סי' י"א, כתב אחד מרבני לונדון יע"א, ע"ד המתחדשים המבקשים לעקור את המציצה. והעולה מדבריו הוא להגין על המציצה מטעם שמביא ראיות שהיא מצוה בפ"ע, זולת ענין הסכנה שאמרו בגמ' עליה. ולדעתי לא זו היא הדרך לברר כשמלה צדקת המציצה, ומכל שכן שאין דרך זה מספיק להשיב למי שלבו נוקפו, כי עיקר סברא זו היא מחודשת, ופשטם של דברי הגמ' ורוב הראשונים נוטה, שלא נאמרה המציצה בעיקרה כ"א מפני הסכנה. ע"כ אם נרצה להפריז על המדה ולגזור שיש בדבר מצוה בפ"ע, אף שאולי יש פנים לומר כן, לא באלה נוכל לצאת לקראת נשק, לאלה אשר לבבם נוטה להיות מתאבי חדשות, ואולי עוד ימצאו מקום לסתור הראיות בדבר מחודש כזה, ואז יתפארו שידם רב להם. ואומר אני ע"ז כדברי הגאון רבינו סעדיה בפתיחת ספר האמונות, שמסבות הכפירה, ר"ל, הוא ראותו מיחידים אחרים שדברו בטענות חלושות. ע"כ נראה לע"ד, שראוי לברר הדבר שאפי' כפשטא דגמרא, שאין הדבר כ"א משום סכנה, חלילה לנו לזוז מדברי חכמים...
לכאורה הי' נראה לתן פנים לדבריהם (של המערערים), כיון שהם אומרים שלפי הרפואה אינה סכנה כעת. והנה זה יוכל להיות על אחד משני פנים. בדרך אחד אין לדבריהם מקום, ואסור לנו לקבלם, והדרך השני יש לדון בו. היינו אם יאמרו שהמה מכירים בחכמתם, שאין שייך כלל במניעת המציצה סכנה בשום אופן, הנה דבריהם מוכחשים מחז"ל, שאמרו האי אומנא דלא מייץ סכנתא הוא ומעברינן לי', ואין אנו שומעים להם כלל, כדברי הרשב"א ביתרת שחיתה י"ב חודש, שכשבאים להכחיש דברי חז"ל אין נאמנותם כלום, ובודאי המה טועים במשפטם. אלא מה שיש לדון הוא אם אומרים, שלפי טבע האדם בימים האלו ובארצותינו נראה להם שאין המציצה מוכרחת כדי להסיר הסכנה, שלכאורה הי' ראוי לשמוע להם, שבזה אין הכחשה לדחז"ל, כי דבריהם ז"ל יתכן שלא אמרו כ"א לפי טבע הזמן אז, ועתה כשנשתנו הטבעים הי' מקום לחוש לדבריהם. אבל כ"ז אינו מועיל אלא אם נחליט שדברי הרופאים הם מוחזקים אצלנו כודאי, אבל באמת נראה שדבריהם בכלל אנו מחזיקים רק לספק, שגם בעצמם אי אפשר שיחזיקו דבריהם בתורת ודאי, שלפעמים יש שאחד וגם רבים מניחים יסוד מוסד בחכמת הרפואה, (והה"ד בכל החכמות), ורבים מחליטים הדבר לדבר אמת, ואח"כ בא דור אחר וחקרה, שכל דבריהם מהבל המה, ומה שזה בונה זה סותר, ואין דבריהם כ"א באסמכתא ואומדנא. א"כ יש לכל דבריהם דין ספק, ומה שסומכין עליהם להקל באסורים, לענין יוה"כ ושבת, היינו משום דאפי' בספק נפשות ג"כ נתנו כל איסורי תורה להדחות, (בר מהני תלת). וא"כ בנ"ד, שחז"ל אמרו דבהעדר המציצה הוא סכנה, הרי הדבר עומד לנו בחזקת סכנה, ואפילו אם כל הרופאים אומרים שאינה סכנה אי אפשר להם להוציא הדבר מכלל ספק סכנה, וכיון שכל עיקר סמיכתנו על דבריהם אינה כ"א מטעם ספק אינו מועיל זה כ"א להקל באיסורים מטעם ספק נפשות, ולא להקל ע"פ דבריהם בסכנה. ע"כ אע"פ שיש חילול שבת במציצה, הדבר פשוט שאנו חייבים בה, שספק נפשות היא לעולם וכל ספק נפשות דוחה את השבת.
והנה אפי' אם היו אומרים רופאי הזמן, שבמציצה יש סכנה, כ"ז שלא יתברר לנו בחוש (מה שהוא נמנע), אז היה הדין נותן, שאם הי' טעם מציצה מפני המצוה, ולא הי' במניעתה חשש סכנה, הי' לנו לחוש שמא נשתנו הטבעים, אבל כיון שחז"ל אמרו שמניעת המציצה היא סכנה א"כ דברי חז"ל המה ודאים ודברי הרופאים ספק, ואין ספק מוציא מידי ודאי.
ובפרט לפ"ד הרדב"ז, שאפי' הרופאים אומרים שיזיק שומעים לחולה, ומהניא סברת לב יודע מרת נפשו להכריע מאמר הרופאים במקום שיש צד סכנה, על אחת כמה וכמה שמועילה חזקה זו של דברי חז"ל לחוש שמא יש עדיין הסכנה.
אלא שאין אנו צריכים לכל זה, שהרי אינם אומרים כלל, גם אי אפשר להם לומר, שבמציצה יש סכנה, שהרי ב"ה ילדי שלומי אמוני ישראל לרבבות כן ירבו, שמקיימים בהם מציצה, שלמים וקיימים הם תהלי"ת, אלא שהם מאיימים שאם יהי' המוצץ חולה יוכל להזיק לתינוק, ובודאי חובה לדקדק על המוצץ שיהי' אדם בריא, שלא נשמע עליו חשש שום חולי שמתדבק, אבל זו"ז =זולת זה= אפי' לדבריהם אין צד חששא, וא"כ איך נעזוב דרך סלולה ובטוחה מחז"ל להתחייב ח"ו בנפשות נקיים, חלילה לומר כדבר הזה אשר אין לו שחר.
ועוד יותר, כיון שהם אומרים רק שאינם מוצאים צורך סכנה במציצה, לא עדיפא אמירתם, הבאה מאומד הדעת, מאמירה כיוצא בה ע"פ הגדת עדים מצד החוש, דקיי"ל לא ראינו אינה ראי', וכאן ממש הוא לא ראינו שלא במעמד אחד, וכי בשביל שהם אינם יודעים טעם הסכנה במניעת המציצה לא ידעו אותה חז"ל, וכי זו בלבד יש לנו בדברי חז"ל ידיעות מופלאות מה שלא יכלו החוקרים לעולם להשיג מצד שכלם. א"כ אפי' יהי' אפשר לבוא לידי סכנה אפי' אחד מני אלף, ואפי' אחר כמה שנים, מחללין ע"ז את השבת, שאין הולכים בפקו"נ אחר הרוב ואחר ס"ס, כדה"ג יומא דף פ"ה דבעי' וחי בהם ודאי.
 
אבל לכאורה יש לשאול שאלה קשה מאוד: הרי לגבי רחיצה, אספלנית וכמון – שגם הם חלק מהסכנה, היום לא חוששים להם, למרות שגם הם נכתבו במשנה. ומדוע, אם כן, עדיין חוששים לעניין המציצה? –עונה על כך הרב קוק שבירושלמי מוכח שחימום המים לתינוק הוא חלק ממה שהיה נעשה לכל חולה, ואם כן, כיון שזה לא נעשה לחולים סתם, אין צורך לעשות זאת לתינוק. ואילו בשות 'בנין ציון' ענה הרב עטלינגר על שאלה זו כך:
 
8.     שו"ת בנין ציון סימן כד
 
עוד הרבה הרב הנ"ל לדבר מרורות נגד מקיימי המציצה בחששם לדברי רבותינו ז"ל שאמרו שיש סכנה בחדול אותה בהעתיק להם דברי הב"י שכתב בא"ח (סי' של"א) "בזמן חכמי הגמרא אם לא היו רוחצים את הילד לפני המילה ולאחר המילה וביום שלישי למילה במים חמין היה מסוכן, לפיכך נזקקו לכתוב משפטו כשחל להיות בשבת, והאידנא לא נהגו ברחיצה כלל" עכ"ל. ושאל אם בזמן המשנה חשבו הרחיצה לצורך גדול ושיש סכנה בחדול אותה ואח"כ בטלוה ביודעם שאין עוד סכנה או שלא היה סכנה גם אז, מדוע לא נאמר גם בדבר המציצה כן? אשיב, אם בעיני הרב יפלא זה, גם בעיני יפלא איך לא ראה דברי הדרכי משה שכבר הקשה זה על הב"י וכתב ואיני מבין דבריו ומה בין זמנינו לזמנם בדבר סכנה עכ"ל ולא עוד אלא שאם כדברי מתנגדי המציצה אין תימא כי יאמרו חכמנו יותר מחכמי המשנה אך לא כן שפטו רבותינו ז"ל אשר מימיהם אנחנו שותים אכן באמת בלא"ה מן בטול רחיצה אין ראיה על המציצה שמסוגיא דשבת (דף קל"ד) ממה דפליג ראב"ע עם ת"ק אם יש צורך להרחיץ גם ביום שלישי או לא וממה דפליגי אמוראים אם מרחיצין או מזלפין ואם מותר הרחצת כל גופו או הרחצת מילה לבד, נראה שבענין הרחיצה לא היה דבר פשוט ומקובל אצלם אלא שדנו בה על פי שהיה נראה להם צורך לפי שינוי הטבעים ולכן יפה דן הבית יוסף שאחרי שידוע אצלנו שאין סכנה בביטול הרחיצה אסור לחלל שבת עליה, שהרי גם בזמן המשנה והגמרא לא היתה הרחיצה רפואה המקוימת וברורה בכל אופניה. אבל איך נדון כזה על המציצה שאין פלוגתא בצורך שלה ואין ספק באופן עשייתה במשנה וגמרא ובפוסקים?
 
בסיכומו של דבר, לא מצינו באף אחד מן הפוסקים שהתיר לבטל את המציצה בשבת ובטח שלא ביום חול. ואמנם, פתרונות נוספים נדונו בפוסקים כדי להימנע מהנזק שיכול להיגרם כתוצאה מהמציצה. כמובן שכל הפוסקים כתבו שמוהל שיש לו חשש מחלה כלשהי אסור לו למול בשום פנים ואופן.
 
בכל זאת נידונו מספר דרכים בפוסקים לשנות את המציצה:
·        ספוגים וסחיטה – לפי הסברו של הרמב"ם שמטרת המציצה היא לשאוב את הדם ממקומות רחוקים, זה לא עוזר. במכתב שכתב החתם סופר לתלמידו בוינה לאחר שמוהל גרם שם לזיהום ורצו לבטל לגמרי את המציצה, הובאה אפשרות להקל בזה, אך רוב הפוסקים התנגדו לכך.
 
9.     ביה"ל סימן שלא ד"ה ופורעין ומוצצין
עיין בתשו' בנין ציון סימן כ"ג וכ"ד דהמציצה דוקא בפה ולא על ידי דבר אחר שהמציאו הרופאים החדשים, ובתשובת יד אליעזר (סי') מתיר למצוץ בספוג דבדוקה דיותר טוב ממציצה בפה ואפילו בשבת יש להתיר בספוג ע"ש [פ"ת על או"ח].
 
10.ציץ אליעזר חלק יח סימן כד
הנה לפענ"ד נראה ברור דהגה"צ הבעל משנ"ב ז"ל לא עיין בגופן של דברים בהספרים הנזכרים, והעתיק רק כפי שמובא מהם בספר פ"ת על או"ח שמציין אליו, והוכחה ברורה לכך שמכנה את הספר בשם יד אליעזר, כי כך הוא מכונה בפ"ת שם, ובאמת שם הספר הוא "יד אלעזר", הרב דווין וכמו כן לא מציין אפילו פרט הסימן אלא כותב סתם "סימן" בהשמטת פרטו, והיינו מפני שגם בפ"ת כתוב כן בהשמטת ציון פרטו. וציון הסימן ביד אלעזר הוא סימן נ"ה.
ומעתה ניחא מה שבראשונה מציין למ"ש בזה בתשו' בנין ציון, ולאחרונה מוסיף לציין למ"ש בזה בתשו' יד אלעזר, ואלמלא היו לפניו בעת כתבו את דבריו הספרים הנזכרים נראה ברור דאז היה מציין בראשונה מדברי היד אלעזר ולאחר מיכן לדברי הבנין ציון כי הבנין ציון בסימן כ"ד שם בא כמשיב אמרים על דברי היד אלעזר ומשיג עליו בחריפות ובמיוחד על מה שמתיר בספוג אפילו בשבת.
 
 
·        תרופות שאמורות לעשות אפקט דומה של מציצה. יש מי שהתיר (מובא בשו"ת מהר"ץ חיות סימן ס), ולא ברור באילו תרופות מדובר. לא התקבל להלכה.
·        מכונות ואקום – הומצאה ע"י אלכסנדר טרטיס בלונדון בשנת 1900, וקיבלה את הסכמתם של הרב שמואל מסלנט, ערוה"ש ועוד. אך זה מכשיר מסובך. גם כאן לא ברור אם זה יעיל כמו מציצה בפה.
·        מציצה עם שפופרת – הומצאה לראשונה בשנת 1887 ע"י הרב ד"ר מיכאל קאהן מפולדה. אבני נזר (יו"ד סימן שלח) התנגד. הרב קוק (דעת כהן קמב) כותב לעשות זאת לא בדרך קבע אלא רק כשיש חשש כלשהו. הקהילה האורתודוקסית של פרנקפורט, ובראשה הרש"ר הירש, התירה בשנת 1888, ואחריה התירו הרב ספקטור, הרב הילדסהיימר, הרב הרצוג. הרב פרנק, וכנראה שאף החזו"א.
 
וכך כותב הרב קוק:
11.שו"ת דעת כהן יורה דעה סימן קמב
 
והנה בין מתנגדי המציצה ישנן ארבע כתות. כת אחת האומרת לבטל לגמרי את המציצה... הכת השניה היא, האומרת לקיים את המציצה ע"י ספוג או פקולין, שנותנים על מקום החתך ואומרים שגם זה מוצץ את הדם. הכת השלישית היא, שהם רוצים למצוץ ע"י מכונה עשוי' ע"י לחיצת האויר. והכת הרביעית היא, שאומרת למצוץ ע"י הפה, אבל ע"י הפסק של שפופרת של זכוכית, כדי למנע החשש של הסכנה.
והנה עם החפצים לעקור את כל המציצה כולה אין לנו מה לדבר כלל... אמנם כ"ז הוא בביטול הגמור של המציצה. אבל אם מוצצים באיזה אופן, אז אין לנו ראי' שהוא נגד חז"ל. וכל מה שהאריכו בזה באיזה ספרים אחרונים אין להם יסוד. אלא שמציצת הספוג או הפקולין אי אפשר לקרא בשם מציצה, מפני שאינה מוציאה את הדם ממקומות הרחוקים, ונאמן עלינו הרמב"ם, שהובאו דבריו בשו"ע סי' רס"ד, שיסוד המציצה הוא כדי שיצא הדם מהמקומות הרחוקים, ובזה יפה כח המכונה מכח הספוג ומ"מ גם היא אינה בטוחה כ"כ שתפעול יפה את פעולתה, ואי אפשר לסמוך במקום סכנה על דמיונות המחדשים.
אבל אם מוצצים בפה אלא שמפסיקין בשפופרת כדי להתרחק מחשש סכנה, אז נראה שהכל הולך אחר כונת הלב: אם נראים הדברים שהם מבקשים תואנה, וחפצים לזלזל במנהגי ישראל, אז צריכים לעמוד לנגדם שלא להניחם לשנות כלום ממה שנהגו אבותינו מקדם, למצוץ בפה בלא הפסקת שפופרת, אבל אם נראים הדברים שיש שם איזה חשש סכנה, מצד המוצץ שהוא נגוע באיזה מחלה בפנימיות גופו או בפיו או בשיניו, או מצד הילד, שיוכל להזיק להמוצץ, בכה"ג. אין לנו שום יסוד להחמיר ולומר שהמציצה בפה ע"י הפסק של שפופרת אינה מציצה, רק שצריכים להשגיח שיהי' האויר של השפופרת סתום יפה ע"י פקולין רכים, באופן שיוכל המוצץ למצוץ יפה ושיצא הדם ממקומות הרחוקים, ושלא להשתמש בזה בקביעות כ"א במקום שיש ע"פ הרופאים איזה חשש סכנה, וכמש"כ.
 
 
המצב כיום הוא שהמוהלים החרדים עושים זאת רק בפה. בעולם שלנו רק בשפופרת. הנחיות הרבנות הראשית הן לעשות זאת ע"י שפופרת כשיש חשש כלשהו, וכיון שאין לאף מוהל או משפחה מעבדה מיקרוביולוגית ניידת, כל מקרה כיום הוא חשש.
 


קטגוריה: מסכת שבת
AtarimTR