ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

פסחים

בס"ד                                                                                        ב אדר תשס"ו
                                                                                                  2 במרץ 06
פסחים לח - מד:
העישון בהלכה
 
ביום עיון שהיה השבוע בבארות יצחק דיבר הרב איתן אקשטיין מ'רטורנו', והוא הדגיש שהתמכרויות אינן רק לסיגריות או לסמים, אלא גם להרבה דברים אחרים: הימורים, מין, אינטרנט ועוד. התמכרות היא פתרון רע לבעיה קיימת. ברצוני להתייחס בשיעור זה להתמכרות אחת שהעולם כולו יודע שהיא גרועה, אבל עדיין נפוץ מאוד - הסיגריות.
1.   משנה מסכת פסחים פרק ג
 
אלו עוברין בפסח כותח הבבלי ושכר המדי וחומץ האדומי וזיתום המצרי וזומן של צבעים ועמילן של טבחים וקולן של סופרים רבי אליעזר אומר אף תכשיטי נשים זה הכלל כל שהוא ממין דגן הרי זה עובר בפסח הרי אלו באזהרה ואין בהן משום כרת:
 
2.   תלמוד בבלי מסכת פסחים דף מב עמוד א - ב
 
תנו רבנן, שלשה דברים נאמרים בכותח הבבלי: מטמטם את הלב, ומסמא את העינים, ומכחיש את הגוף. מטמטם את הלב - משום נסיובי דחלבא, ומסמא את העינים - משום מילחא, ומכחיש את הגוף - משום קומניתא דאומא. תנו רבנן: שלשה דברים מרבין הזבל, וכופפין את הקומה ונוטלין אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם. אלו הן: פת קיבר, ושכר חדש, וירק חי. תנו רבנן: שלשה דברים ממעטין את הזבל, וזוקפין את הקומה, ומאירין את העינים. אלו הן: פת נקייה, בשר שמן, ויין ישן. פת נקייה - דסמידא, בשר שמן - דצפירתא דלא אפתח, יין ישן - עתיק עתיקי. כל מילי דמעלי להאי - קשה להאי, ודקשה להאי - מעלי להאי, בר מזנגבילא רטיבא, ופילפלי אריכתא, ופת נקייה, ובשר שמן, ויין ישן - דמעלי לכולי גופיה.
 
כל המאכלים שהובאו לעיל ונחשבים מסוכנים, אמורים לכאורה להיות אסורים ע"פ ההלכה, שהרי כתוב 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. וכך כותב הרמב"ם:
 
3.   רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יא
 
הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואמר הריני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד על כך מכין אותו מכת מרדות.
 
אך האמת היא שאין הדברים פשוטים כל כך. שהרי הרמב"ם לא פסק להלכה שהמאכלים האלה אסורים, אלא רק שיש להתרחק מהם, או שלא להרגיל אותם יותר מדי:
 
4.   רמב"ם הלכות דעות פרק ד הלכות ט-י
 
יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם, כגון הדגים הגדולים המלוחים הישנים, והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות והבשר המליח הישן, ויין מגתו, ותבשיל ששהא עד שנדף ריחו, וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר, הרי אלו לגוף כמו סם המות.
ויש מאכלות שהן רעים אבל אינן כמו הראשונים לרוע, לפיכך ראוי לאדם שלא לאכול מהן אלא מעט ואחר ימים הרבה, ולא ירגיל עצמו להיות מזונו מהם או לאוכלן עם מזונו תמיד, כגון דגים גדולים וגבינה וחלב ששהא אחר שנחלב כ"ד שעות, ובשר שורים גדולים ותישים גדולים והפול והעדשים והספיר ולחם שעורים ולחם מצות והכרוב והחציר והבצלים והשומים והחרדל והצנון, כל אלו מאכלים רעים הם אין ראוי לאדם לאכול מאלו אלא מעט עד מאד ובימות הגשמים, אבל בימות החמה לא יאכל מהן כלל.
והפול והעדשים בלבד אין ראוי לאוכלן לא בימות החמה ולא בימות הגשמים, והדלועין אוכלין מהן בימות החמה.
ויש מאכלות שהם רעים ואינן כמו אלו, והם עוף המים ובני יונה הקטנים והתמרים ולחם קלוי בשמן או לחם שנילוש בשמן והסולת שנפו אותה כל צרכה עד שלא נשארה בה ריח מורסן, והציר והמורייס, אין ראוי להרבות מאכלות אלו, ואדם שהוא חכם וכובש את יצרו ולא ימשך אחר תאותו ולא יאכל מן הנזכרים כלום אלא אם נצרך להם לרפואה הרי זה גבור.
 
הניסוח של ההלכות האלה ברמב"ם מלמד שיש הבדל בין דברים שהם סכנה מוחשית וברורה, כגון מה שאמרו חכמים על מים מגולים או בצל ושום קלופים, לבין דברים שהסכנה שלהם אינה מיידית כל כך, כמו המאכלים הללו. מה, לפי זה, צריך להיות הדין בעישון סיגריות? האם זו סכנה מוחשית וברורה, או רק דבר שאינו בריא כל כך?
כמובן שבעניין הסיגריות המחקר המדעי השתנה מאוד בשנים האחרונות. בעבר, לא רק שלא ידעו את כל הסכנות הטמונות בסיגריות, אלא שהן אף נחשבו בריאות לדברים מסויימים. (אגב, גם היום מוכח שסיגריות מועילות במניעת פרקינסון ואלצהיימר[1]!) ההנחה שסיגריות נחשבות בריאות אף הובאה להלכה ע"י הפני יהושע, שפסק מהסיבה הזו להתיר עישון סיגריות ביום טוב, למרות שאין זה דבר השוה לכל נפש, מכיון שיעילותו הרפואית מוכחת, והרי זה כמו רחצה:
 
5.   פני יהושע שבת דף לט,ב, על תוס' ד"ה ובית הלל
 
ולכאורה מה שכתבו דאינו תענוג לשון מיותר הוא דאפילו אם היה תענוג כיון שעושין כן לבריאות שפיר הוי דבר השוה לכל נפש דאטו משום שיש בו תענוג מיגרע גרע אלא אפשר דלקושטא דמלתא משמע להו דאינו לתענוג. ומה שהוצרכתי לזה היינו משום דנפ"מ לדינא לענין לעשן הטואב"ק ביום טוב שרוב העולם נוהגין היתר וכמה חכמים גדולים עושין כן והייתי רגיל לאסור לפי שיטת התוס' דהכא דרחיצת כל הגוף אסור מדאורייתא משום דמיקרי דבר שאינו שוה לכל נפש... וכן ראיתי לבעל מג"א בהלכות יום טוב (סימן תק"ד סק"ד) שאוסר בפשיטות ולא הביא שום ראיה:
אמנם מתוך דברי התוס' דהכא דמחלקין בין רחיצה לזיעה משום דרחיצה אינו אלא לתענוג וזיעה לבריאת הגוף. וא"כ נראה דעישון הטובא"ק נמי הוי לבריאת הגוף לעכל המזון ולתאוות המאכל וכיוצא בזה. אם כן אף שיש חושבין אותו לתענוג אפ"ה אין לאסור בשביל כך כדפרישית דאטו משום שהוא נמי לתענוג מיגרע גרע ואי משום שיש שאין רגילין בו אפ"ה לא גרע מזיעה דודאי כמה וכמה ב"א אין רגילין בכך אפ"ה שרי מדאורייתא ולא אסרו חכמים אלא משום רחיצה וגזירת הבלנין.
 
אבל מאז ימי הפני יהושע כמובן שהשתנו הרבה דברים במחקר המדעי, וכרגע אין אנו עוסקים בשאלה האם מותר לעשן ביו"ט או לא, אלא האם מותר לעשן בכלל. האגרות משה דן בשאלה זו, וטוען שאין לאסור את העישון באופן גורף, כי רבים הורגלו בו, וממילא אין זה נחשב ממש סיכון חיים:
 
6.   שו"ת אגרות משה חלק חו"מ ב סימן עו
 
אם יש איסור בעישון סיגריות.
הנה ליתן כלל להא דאמרו שומר פתאים ה' בשבת (קכ"ט ע"ב) ובנדה (מ"ה ע"א) בשני דברים[2] שאיכא בהם חשש סכנתא ולא זהירי בהו, אף שודאי בסתם חשש סכנתא אסור לסמוך ע"ז אף אם יזדמן כה"ג בדבר שיש בו חשש סכנתא ולא זהירי בהו אינשי, נראה פשוט דבדבר דאיכא הרבה שלא קשה להו לבריאותם כלום כגון הרבה מיני אוכלין שהאינשי נהנין מהם ביותר כבשרא שמנא ודברים חריפים ביותר אבל קשה זה לבריאותן של כמה אינשי, ליכא בזה איסור מלאוכלן מצד חשש סכנה, מאחר דהרוב אינשי לא מסתכנין מזה. ועיין ברמב"ם פ"ד מדעות שנקט שם עניני אוכלין ומשקין הטובים לבריאות הגוף והרעים לבריאות הגוף ולא כתב בלשון איסור לא מדאורייתא ולא מדרבנן שאסרו חכמים, כדכתב בהסרת מכשול שיש בו סכנת נפשות בפי"א מרוצח ה"ד שאסור להניחו ומחוייבין להסירו אפילו שהוא חשש רק לעצמו... והוא משום דעל כל הדברים האלו שפרט אותם לא שייך לאוסרן ממש מאחר דהרוב מהן עניני הנאה הן ולרובא דרובא דאינשי לא מזיק להו כלום ואיכא הרבה מהן שא"א להזהר בהו להרבה אינשי שטרידי בפרנסתן ואיכא הרבה שלא שייך שיזהרו בזה עניים שמרויחין רק מה שמצומצם לכדי חייהם שלכן לא שייך לאסור אלא רק לעורר להעלמא במה שידעו איזה דבר הוא טוב ואיזה דבר הוא רע וליעץ להם כהלשון שנקט הרמב"ם שם בכל הפרק.
ולדברים כאלו דמי עישון סיגריות. שאלו הרגילין בזה נהנין מזה מאד ומצטערין כשאין להם סיגריות עוד יותר מחסרון מיני אוכלין טובים, ואף יותר מחסרון אוכלין לגמרי לזמן קצר, והקלקול לחלות מזה הוא עכ"פ רק מיעוט קטן וכ"ש להחלות מזה בסרטן ובעוד מחלות מסוכנות הוא קטן ביותר דאף שמע"כ ראה הרבה חולים שמע"כ שהוא רופא ונמצא בבית החולים ורואה כמעט בכל יום חולים בסרטן הריאה והגרון וגם באיברים אחרים שנמצאו יותר באלו שמעשנים סיגריות, וכן הוא נמי גם בשאר בתי חולים, מ"מ ודאי כל החולים הנמצאים בבתי החולים וגם בצירוף אלו שלא באו לבתי החולים הוא מיעוטא לגבי אלו דעלמא שנמצאו בבתיהם שלא נחלו כלל, ובחשש כזה אמרינן שומר פתאים ה'.
אבל ודאי מן הראוי לכל איש ובפרט לבני תורה שלא לעשן מאחר שהוא חשש סכנתא ואין בזה שום תועלת וגם הנאה לאלו שלא הורגלו בזה וממילא ודאי אין להתרגל לזה ולא יניח אדם לבניו הקטנים שיתרגלו בזה אף אם הוא עצמו נתרגל, וגם בלא ענין חשש הסכנה הזה יש לאסור להתרגל בזה דהא ודאי אין להמשיך עצמו לרבוי תאוות והנאות, אלא אדרבא מהראוי לכל אדם למעט עצמו מתאוות ותענוגים יתרים.
 
מבחינת מצוות שבין אדם למקום, אומר האגר"מ שאין איסור לעשן, אלא שאין ראוי לעשות כן. ואולם, מבחינת בין אדם לחברו, הוא מדגיש שאין היתר לעשן במקום שבו הדבר מפריע לאחרים:
 
7.   שו"ת אגרות משה חלק חו"מ ב סימן יח
 
הנה בדבר עישון סיגריות בביהמ"ד וביהכ"נ שלומדים ומתפללים כל חברי הכולל שיש אברכים שאינם יכולים לסבול העשן וגם משמע שקשה לגופן שחולים מזה שהרי כתבו בנוסח הבקשה שאיכא להם צער גדול וכאב ראש ומזיק להבריאות שלהם ואולי מקצר גם את החיים, ולבד כתיבתם ידוע שהוא דבר המזיק להרבה אינשי, וממילא יש לחוש שאיכא גם שיוכלו לחלות גם מהעשן שאחרים מעשנים לא רחוק ממנו ומהעשן אשר נמצא בביהמ"ד, שנשאלתי אם יכולין למונעם מלעשן בביה"מ וביהכ"נ.
והנה פשוט וברור שאפילו אם ליכא חשש סכנה וחשש חולי דנפילה למשכב אלא שקשה להם לסבול דמצטערין מזה אסור שם לעשן... ואף שאחד המעשן לא היה מזיק כלום דהיה מתבטל העשן בבית גדול כביהמ"ד, מ"מ כיון שכל מעשן יודע שיש עוד הרבה מעשנין הרי יודע שעשנו יזיק כבר והוי מזיק בידים.
...ולא הזכרתי במה שכתבו בדבר שגורם זה גם בטול תורה כי זה אינו מוסיף לענין הנידון יותר, וגם אפשר שיאמרו המעשנין דמה שלא יניחום לעשן בביהמ"ד יהיה להם בטול תורה ומאי חזית, אבל הדין ברור ופשוט כדכתבתי שאסור להמעשנין לעשן בביהמ"ד כשנמצא שם אף אחד שאינו מעשן שמצטער מזה אף כשאינו ניזוק ונחלה וכ"ש כשיש לחוש גם לחלות וליזוק מזה אף אם לענין בטול תורה יהיה יותר בטול כשלא יניחו להמעשנים לעשן דבכל אופן אסור למעשנים לעשן בביהמ"ד ובכ"מ שנמצאים אינשי דלא מעשנים ואומרים שמזיק להם ואף אם רק מצטערים לבד.
 
אך לעומת הרב משה פיינשטיין, שכתב את הדברים לפני עשרים וחמש שנה, כתב כבר החפץ חיים (ליקוטי אמרים פרק יג, מצוטט גם בתשובת ה'ציץ אליעזר שמובאת בהמשך) דברים חמורים מאוד כנגד העישון:
 
8.   ר' ישראל מאיר הכהן מראדין, ליקוטי אמרים פרק יג
 
ואגב דאתי לידי אודות עישון הסיגארין, נדבר קצת אודות זה. הנה כמה רופאים גזרו אומר שכל מי שהוא חלוש אסור להרגיל את עצמו בזה שמחליש כחותיו, ולפעמים נוגע גם לנפשו. והנה דברתי כמה פעמים עם חלושי כח אודות זה, וענו לי שגם הם יודעים ומכירים בעצמם שהעישון קשה להם. אך מפני שהורגלו בזה מכבר קשה להם לפרוש מזה, ואמרתי להם מי התיר לכם להרגיל עצמיכם על כך, אמת חז"ל אמרו (בב"ק צ"ב) החובל בעצמו אעפ"י שאינו רשאי פטור (כי למי ישלם אם לא לעצמו) אבל על כל פנים הלא אמרו שאינו רשאי לחבול בעצמו, ראשית משום ונשמרתם לנפשותיכם, ועוד, דין הוא, דהלא תבל ומלואה של הקב"ה ולכבודו בראנו ונותן לכל אחד בחסדו כח כפי צרכו לתורתו ולעולמו, ואיך ירשה העבד לעשות לעצמו כפי רצונו הלא הוא שייך לאדונו, ואם על ידי העישון נגרעו כחותיו בודאי יתבע לבסוף לדין על זה דהלא עשה זה ברצון לבו ולא באונס.
 
זמן קצר אחרי תשובתו של הרב פיינשטיין, כתב גם הרב ולדינברג תשובה נחרצת מאוד נגד העישון, לאחר שראה מחקרים רפואיים על הנזקים שנגרמים מהעישון. הוא טוען שיש איסור מפורש לעשן בגלל הסכנה שבדבר והמחלות הרבות שהעישון יכול לגרום להם:
 
9.   שו"ת ציץ אליעזר חלק טו סימן לט
 
אם יש לאסור על פי דין עישוני סיגריות, ואם הזכות בידי הנמצאים במחיצה אחת עם המעשן למחות בידו בנימוק שהעשן מזיק להם.
(א) נדהמתי ונבהלתי וממש רעדה אחזתני עקב הסברתו המעמיקה והבהירה, וראיותיו הרפואיות המופתיות, והוכחותיו הממשיות המעידות במאה עדים שהעישון של סיגריות כמוהו כגחלי רתמים לגוף, כי הוא מזיק בצורה חמורה ביותר לבריאות הגוף של המעשן. וכי העישון עלול ממש לקצר את החיים ח"ו, וסופר ומונה מספרים מבהילים מהסטטיסטיקה המתפרסמת מדי פעם המצביעה ומראה באצבע על התוצאות החמורות ביותר מריבוי העישון, ואשר בכנפיה - השטניים נופלים קרבנות לרוב, והרבה יותר מעשרות אלפים ורבבות אנשים ברחבי העולם באים עליהם כחטף (כתוצאה מזה) בשטחי הגוף ואבריו השונים ובעיקר באברי הנשימה והריאות, גידולים ממאירים, וכן, נפחת - הריאות, ברוכיטיס כרונית, היזיקם ללב ולכלי הדם התכווצויות בקיבה ובמעיים, ועוד ועוד, עד כי הרופאים גזרו אומר כי העישון הוא הקוטל הראשון של האנושות.
לאור זה נראה ברור ללא צל של ספק כי אין מקום להתברך בלב (כפי שאחרים רוצים לומר כן) ולהורות כי היות והעישון רבים דשים בו אם כן יש להחיל על זה המאמר חז"ל בכמה מקומות על מנהג עולם במקום שיש לחוש לסכנה, שפסקו פסקם ואמרו: והאידנא דדשו בו רבים שומר פתאים ה'. דלא אמרו כן אלא במקומות דלא נתגלה בהתם, והמציאות לא הראתה על היפוכו של דבר, ואדרבא ראו שרבים וכן שלימים עברו ולא ניזוקו... (עיין לדוגמא במסכת יבמות ד' י"ב ע"ב ודף ע"ב ע"א וכן בע"ז דף ל' ע"ב), אבל בכגון הנידון שלפנינו... בודאי ובודאי שאבסורדי הוא להעלים עין מכל זה ולהפטיר כלאחד יד ולומר כי גם על כגון זה נאמר שומר פתאים ה'.
 
(ב) על כן צדק כבו' במאמרו שאדרבא על כגון דא יש להחיל פסקו של הרמב"ם בפ"ד מהל' דיעות ה"א שפוסק ואומר: דהואיל והיות הגוף בריא ושלם מדרכי השם הוא וכו' לפיכך צריך להרחיק אדם עצמו מדברים המאבדין את הגוף.
ולא עוד אלא שיש להחיל על זה גם פסקו של הרמב"ם (בפי"א מה' רוצח ושמירת נפש ה"ה) שפוסק וז"ל: הרבה דברים אסרו חכמים מפני שיש בהם סכנת נפשות וכל העובר עליהן ואומר הרני מסכן בעצמי ומה לאחרים עלי בכך או איני מקפיד בכך מכין אותו מכת מרדות עכ"ל. זאת אומרת שמוטל גם על אחרים להניע אותו מכך בכל האמצעים שבידיהם.
...באשר על כן נלענ"ד שיש מקום נרחב לאסור את העישון על פי ההלכה, וביחוד להורות בזה איסור - מנע, היינו למנוע עישון אצל אלה שעדיין לא התמכרו להרגל זה של העישון שאז קשה כבר הפרישה ומזיקה ג"כ לפעמים לעצביו וכדומה וזקוק למאמצים גדולים כדי לפרוש מהרגלו, ואשר למעשה הוא צריך אעפ"כ לפרוש בכל הדרכים והאמצעים.
 
ואולם, דוקא בעניינים שבין אדם לחברו הרב ולדינברג מסוייג יותר, והוא אומר שהדבר אסור רק אם זה מפריע לאחרים, ואם הם מוחלים על כך מותר לו לעשן שם. בתשובה זו הרב ולדינברג אינו פוסק באופן גורף שהדבר אסור:
 
10.                      שו"ת ציץ אליעזר חלק יז סימן כב
שאלה. הנה עסקנו בבית מדרשנו בשאלת איסור עישון בציבור, ובהכנת השיעור היו לי לעינים (כמו בהרבה הרבה משיעורינו בס"ד) דבריו המאירים בנד"ז בספרו המופלא "ציץ אליעזר, וזכינו לדון בהם בהרחבה בפלפול חברים.
אך דא עקא שאחרי ככלות הכל נותרנו בצ"ע. הנה מכיון שכבר הוכח שכל הנמצא בקרבת המעשן, הופך להיות מעשן פסיבי ויכול להנזק במדה מסוימת כמו המעשן עצמו, א"כ מדוע המסקנה היא רק, שיכול כל אחד מן הציבור למחות ביד המעשן, ואלמה לא יהיה הדבר אסור מלכתחילה מחמת האיסור של גרימת נזק לזולת, גם אם הלה אינו מוחה על כך.
יתר על כן, אם אמנם יש בזה היזיקא לגוף, אזי גם אם הציבור או היחיד מוחלים, לית במחילה כלום לכאורה, שהרי אין האדם רשאי לחבול בעצמו, ובודאי גם אין הוא יכול להתיר לזולתו לחבול בו.
תשובה.
א) עקרונית הצדק עם כבו', לאור הדברים שהעלתי בספרי שם בהנזק שהעישון מיסב הן למעשן והן להנמצא בקרבת המעשן שנהפך להיות מעשן פסיבי ויכול להנזק בנדה מסוימת כמו המעשן עצמו, אך דא עקא דהא המדובר באדם שגם על נפשו לא חס, ומעשן, ומתברך בלבו לחשוב שזה לא בגדר של חובל בעצמו, ולצערנו גדולים וטובים נאחזים בדעה זאת [ולולא דמסתפינא הייתי משתמש בזה במאמר של: כל פרצה שאינה מן הגדולים אינה פרצה, ב"ר כ"ו - ח'], ואינם שמים על לב להשכיל ולהבין ולהודיע את גודל חומרת הנזק הגופני שגורמים לעצמם עי"כ, או שמורים היתר לעצמם שזה רק בגדר זהירות ולא בגדר איסור מכיון שאנו מזיק רק כעבור כמה שנים, וכן מורים גם לאחרים, (יעוין בספר לב אברהם ח"ב פ"ב הערה 2, ובעמוד י"ז מ"ש בשם הגרש"ז אויערבאך שליט"א), או מפני, שגם על כגון דא נאמר הכלל דכיון דדשו בה רבים שומר פתאים ה' (יעוין בשו"ת אגרות משה חיו"ד ח"ב סימן מ"ט). דבר שלמעשה אין בזה לדעתי כדי סמיכה כלל, כפי שביארתי בספרי שם, אבל המעשנים מאמצים לעצמם עמדה זאת וסומכים על זה בסמיכה בכל כחם, אם כן במצב זה, כשם שהמעשן מורה היתר לעצמו בזה, כן יתכן שגם המעשן הפסיבי היושב בקרבתו הוא לו ג"כ זה להיתר, וכפי שבאמת פוגשים אנו בהרבה בני תורה שנוקטים בכזאת ויושבים על יד המעשנים ואין דובר דבר ומתחברים זל"ז יחדו בשעת העישון כאילו מצטרפים למעשה עם המעשנים בדיעה אחידה [פרט ליחידים אשר מתוך צניעותם ומתוך שמדקדקים על עצמם שלא להעליב את המעשן תופסים את מלאכת השתיקה ואינם מוחים הגם שמצטערים וסובלים מזה]. ומשום כך העלתי בספרי שם ניסוח מרוכז ומצומצם לאמר: דכשמעשנים במקומות ציבוריים יכול שפיר כל אחד ואחד מהנמצאים שם שחושש מזה לפיגוע בבריאותו למחות ביד המעשנים שלא יעשנו.
...אולם עקרונית לדעתי זה איסור למעשן האקטיבי והפאסיבי גם יחד, וכמה כאב וצער גורם המעשן ליחידים הצנועים ושכדי שלא להעליב את המעשן תופסים את מלאכת השתיקה ונושאים בחובם כאבם וסבלם.
 
גם הרב וואזנר, רבה של שכונת זכרון מאיר בבני ברק, פוסק בחריפות רבה נגד העישון, הגם שהנגע הזה נפוץ מאוד בעולם הישיבות בבני ברק. וכך כותב הרב ווזנר:
11.                      שו"ת שבט הלוי חלק י סימן רצה
...דעל חכמי הזמן להריע ולעורר על הסכנה העצומה המונחת בעישון סיגריות וכו' דבר שנתברר בחקירה ודרישה למעלה כל ספק שמאות אלפים מתים טרם זמנם בעישון סיגריות, וכן ידוע מאד שגורם גדול למחלה החמורה בריאות וגם בלב, ועוד הרבה כיוצא בזה, כאשר יוצא מדו"ח הרופאים מכל מדינות העולם. ע"כ ברור להלכה דאיסור גמור להתחיל בעישון בימי הבחרות וגיל צעיר, ועל ההורים ומורים ומחנכים מוטל חוב גמור ע"פ התורה למנעם מזה. כל מי שכבר הרגיל עצמו למנהג לא טוב הזה, ישתדל מאד למען עתידו לרדת מזה בהדרגה ואז טוב לו. חלילה לעשן במקומות ציבורים שגם הריח בעצמו הוא מזיק גמור כאשר נתבאר בחקירה.
 
לעומת זאת, פוסקים רבים מביאים דיונים שונים על עישון סיגריות:
האם מותר לעשן סיגריות ביו"ט?
האם מותר לעשן סיגריות שכתוב עליהם משהו ביו"ט?
האם מותר לעשן סיגריות בתענית ציבור?
האם יש לברך על עישון סיגריות?
האם מותר לעשן בבית הכנסת?
האם מותר לעשן סיגריות מטבק של שמיטה?
האם מותר לעשן סיגריות שאין עליהם הכשר לפסח?
שאלות כאלה ואחרות נידונו גם בספריו של הרב עובדיה יוסף, אך הוא נמנע מנקיטת עמדה גורפת האוסרת עישון, אלא רק המלצה. דוגמא לשאלה כזו ניתן לראות:
 
12.                      שו"ת יחווה דעת חלק ב סימן יז
 
שאלה: האם מותר לעשן סיגריות בביה"כ, בזמן שלומדים שם שיעור בהלכה, או דף יומי?
 
תשובה: במגילה (דף כח ע"א), תנו רבנן, בתי כנסיות אין נוהגים בהם קלות ראש, אין אוכלים בהם ואין שותים בהם. ופירש רש"י, שאכילה ושתיה הם בכלל קלות ראש...
וממילא ראוי להימנע מלעשות כן בבית הכנסת שהוא מקדש מעט, ובפרט בשעת התפלה... ומכל מקום נראה שאם לומדים בבית הכנסת שיעור בהלכה או בתלמוד, יש להתיר בזה למי שרגיל הרבה בעישון, ויקשה עליו להתרכז בלימוד מבלי לעשן. וכמו שפסקו הרמב"ם והטור והשלחן ערוך שם, שחכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בבית הכנסת מדוחק. וכתב המגן אברהם (בסק"ב) שאם לומדים בבית הכנסת לעולם נחשב הדבר כדוחק, שאם יצטרכו ללכת לאכול ולשתות יתבטלו מלימודם. וכן כתב המשנה ברורה. וממילא שהוא הדין שמותר לעשן כשלומדים שם. וכן כתב בכף החיים (ס"ק יג). וכל שכן שיש להתיר בזה בבית המדרש. וכמבואר בשערי תשובה (סימן קנד) הנ"ל.
 
ובדיון האם מותר לעשן בתענית ציבור כתב הרב עובדיה יוסף:
 
13.                      שו"ת יחווה דעת חלק ה סימן לט
 
בסיכום: מעיקר הדין מותר לעשן סיגריות בכל תעניות צבור, ואפילו בתשעה באב, ומכל מקום ראוי להחמיר בתשעה באב דוקא, ולהימנע מעישון לשם תענוג, ובייחוד יש להחמיר בעת קריאת איכה וקינות בבית הכנסת, אבל לצורך קצת, כגון למי שרגיל מאוד בעישון ויש לו צער גדול במניעתו, יש להתיר לו לעשן בתשעה באב בצינעא. אולם מה טוב ומה נעים להימנע מעישון סיגריות בכלל בכל ימות השנה, לאחר שנתפרסם ברבים שלפי דעת גדולי הרפואה והמדע בזמנינו, העישון מזיק ומסוכן מאוד, ועלול להביא למחלות נוראות ולסכן בריאותו של האדם. שומר נפשו ירחק ממנו. וכבר הזהירה התורה ונשמרתם מאוד לנפשותיכם. ושומע לנו ישכון בטח
 
מה עושים אם מישהו מבקש ממך גפרור, ואתה יודע שהוא רוצה להדליק סיגריה? האם מותר לסייע לו? הרי ודאי שלא תתן לו סכין כשאתה יודע שהוא מתכוון להתאבד! על שאלה זו ענה הרב מנשה קליין (האדמו"ר מאונגוואר):
 
14.                      שו"ת משנה הלכות חלק יב סימן כג
 
בדבר שאלתו בעישון טאבאק אי הוי גדר של ושמרתם את נפשותיכם וא"כ אם מותר לבנו ליתן לאביו סיגאריא או לקנות לו קופסה סגריות משום כיבוד אב או שאסור משום דהו"ל כאומר לו עבור על דברי תורה או חלל את השבת שאין שומעין לו.
ולפענ"ד הנה זה כבר כתבתי מזה תשובה דהכל תלוי בגברא ובדרך כלל ודאי דמי שאינו מעשן אסור להרגיל עצמו לזה או מפני שהוא מזיק וחובל בעצמו וגם מפני ביטול זמן ובל תשחית ואולי גם שמרגיל עצמו לתאוות. אבל מי שכבר מורגל וצריך לה מאד וא"א לו להתרגל זולתו א"כ זה הוה כבר כעין שאר צרכי הגוף ויש לדון בזה עד כמה הורגל...
ועיין רמב"ם הל' דעות פ"ד ה"ט וז"ל יש מאכלות שהם רעים ביותר עד מאד וראוי לאדם שלא לאוכלן לעולם כגון הדגים הגדולים המלוחים והישנים והגבינה המלוחה הישנה, והכמהין ופטריות והבשר המלוח הישן ויין מגתו ותבשיל ששהה עד שנדף ריחו וכן כל מאכל שריחו רע או מר ביותר הרי אלו לגוף כמו סם המות וכו' ע"ש והנה כתב שמאכלים אלו האוכל אותם הם כאוכל סם המות ואפ"ה לא כתב שאסור לאוכלם אלא ראוי שלא לאוכלן וגם כי באמת הרבה ממאכלים שהם ממש כמדקרות חרב ובני אדם אוכלים אותם ולמה דוקא עישון טאבאק, ופשוט דלפ"ע ליכא אלא בתרי עוברי דנהרא ומסייע איתא בכל אופן ותן לחכם ויחכם עוד.
 
שאלה אקטואלית אחת לגבי פורים המתקרב: האם אפשר לצאת ידי חובת משלוח מנות במשלוח של סיגריות? - מי שמתמודד עם השאלה הזו הוא דוקא הרב ולדינברג שאסר את העישון מכל וכל:
 
 
15.                      שו"ת ציץ אליעזר חלק ט סימן לג
 
ובדבר אם יכולים לצאת ידי משלוח מנות בסיגריות שמעשנין או בטאבק הרחה. כבר העלה את השאלה על שלחן מלכים ידידי הגר"י וועלץ שליט"א בירחון תל תלפיות אדר תרצ"ז, ונטה דעתו לומר דהשולח ממינים אלו למנה אחת י"ל שיוצא בזה יד"ח ואין מזחיחין אותו. אבל הגאון בעל ילקוט סופר השיב בפשיטות ובתקיפות, דאינו יוצא בזה כלל, דכי דבר מאכל הוא, וכי אם יעשן כל יום הפורים יהי' יוצא בזה חס /הס/ מלהזכיר וכו', והמנהג מה ששולחין מזה הוא רק להרבות ריעות ואהבה, אבל ידי משלוח מנות בודאי אין יוצאין עיי"ש.
 
הרב דסלר העיד על עצמו כי הוא מעשן, אך הוא יודע שהדבר גרוע מאוד. הוא משתמש בדוגמא הזו כדי להוכיח שגם מה שאדם יודע בשכל אינו תמיד מה שהוא מכריע למעשה בסופו של דבר:
 
16.                      מכתב מאליהו חלק א עמוד 79
 
הבירור הזה [=יראת ה'] צריך להיות בלבנו דוקא, ולא בשכלנו לבד. והכרת הלב הלא כבדה היא ביותר. יודע אני בעצמי וברור הוא בשכלי, למשל, שעישון הסיגריות קשה הוא לבריאותי. יודע אני זאת ממעשיי יום ויום, ואף על פי כן אני הולך ומעשן. ולמה הוא זה? -יען שלבבי דבוק בהרגל העישון, וכל אשר יטה הלב אליו לא יתאמת אצלו ההיפך, אף אם ברור הוא לשכל בתכלית הבירור. ומעשי האדם אך ורק באשר יתאמת ללב הם תלויים, ולא יתנהגו על פי בירור השכל כלל.
 
אך יש לציין ששנתיים אחרי פרסום המאמר הרב דסלר אכן הגיע להחלטה להפסיק לעשן, וכך עשה עד סוף ימיו. כך מובא בהערות של 'מכתב מאליהו'. ויהי רצון שנזכה כולנו להתגבר על היצרים שלנו ועל ההתמכרויות שלנו.


[1] אנציקלופדיה רפואית הלכתית ערך עישון הערה 66ג.
[2] הכוונה לחשש להקיז דם ביום ששי מפני מזל מאדים, ולחשש שקטנה תיבעל שמא תתעבר
קטגוריה: מסכת פםחים
AtarimTR