ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

עירובין

בס"ד                                                                                 כט מרחשון תשס"ו
                                                                                               1 בדצמבר 05
עירובין מג - נו:
 
כל היוצאים להציל חוזרים למקומם
 
שאלה זו רלוונטית מאוד בהרבה מאוד תחומים: האם רופא כונן שנקרא למקרה חירום יכול לחזור לביתו בשבת תוך כדי נסיעה וחילול שבת? האם הדין זהה גם למי שנוסע לתורנות? האם מותר לבעל להסיע את אשתו לבית חולים ללדת, ואח"כ לחזור הביתה להיות עם הילדים? האם חייל שיוצא לפעילות מבצעית בליל שבת יכול ליסוע אח"כ הביתה בשבת? האם אחרי פשיטה מוצלחת בשבת מותר לחזור לבסיס? המקור לכל השאלות האלה הוא המשנה שלנו, וסוגיית הגמרא שבעקבותיה:
 
1.   משנה מסכת עירובין פרק ד משנה ג
 
מי שיצא ברשות ואמרו לו כבר נעשה מעשה, יש לו אלפים אמה לכל רוח. אם היה בתוך התחום כאילו לא יצא. שכל היוצאים להציל חוזרין למקומן:
 
המשנה, לכאורה, סותרת את עצמה, שהרי הנימוק 'שכל היוצאים להציל חוזרין למקומן' רומז לכך שאפשר לחזור גם אם יצאו יותר מאלפיים אמה, ואילו הרישא אומרת שיש להם אלפיים אמה לכל רוח ולא יותר. (אילו היו יוצאים שלא ברשות, היה להם רק ארבע אמות עד מוצאי שבת). מיישבת הגמרא את הסתירה הזו בשני אופנים שונים:
 
2.   תלמוד בבלי מסכת עירובין דף מה עמוד א
 
וכל היוצאין להציל חוזרין למקומן. ואפילו טובא? והא אמרת רישא אלפים אמה ותו לא! - אמר רב יהודה אמר רב: שחוזרין בכלי זיין למקומן. ומאי קושיא? דילמא להציל שאני! - אלא, אי קשיא הא קשיא: דתנן, בראשונה לא היו זזין משם כל היום כולו, התקין רבן גמליאל הזקן שיש להן אלפים אמה לכל רוח. ולא אלו בלבד אמרו, אלא אפילו חכמה הבאה לילד, והבא להציל מן הגייס ומן הנהר ומן המפולת ומן הדליקה - הרי הן כאנשי העיר, ויש להן אלפים אמה לכל רוח. ותו לא? והא אמרת: כל היוצאין להציל חוזרין למקומן, אפילו טובא! - אמר רב יהודה אמר רב: שחוזרין בכלי זיין למקומן. כדתניא: בראשונה היו מניחין כלי זיינן בבית הסמוך לחומה, פעם אחת הכירו בהן אויבים ורדפו אחריהם, ונכנסו ליטול כלי זיינן, ונכנסו אויבים אחריהן. דחקו זה את זה, והרגו זה את זה יותר ממה שהרגו אויבים. באותה שעה התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן. רב נחמן בר יצחק אמר: לא קשיא; כאן - שנצחו ישראל את אומות העולם, כאן - שנצחו אומות העולם את עצמן.
 
רש"י: אמר רב יהודה אמר רב - לא תימא אפילו טובא, דלא שרי אלא אלפים, והא אתא לאשמעינן: דחוזרין בכלי זיינן, ולא אמרינן כיון דנעשה מעשה ישליכו כלי זיינן מעליהן, ולא יחללו שבת בחזרתן, וטעמא מפרש לקמן.
 
מדברי רש"י מוכח שלפי התירוץ הראשון, לכל הדיעות אין היתר למצילין לחזור למקומם יותר מאלפיים אמה, וכל מה שהתירו הוא פחות מאלפיים אמה, אבל עם כלי זיינן.
לעומת זאת, ע"פ התירוץ השני התירו גם יותר מאלפיים אמה, אבל רק במקרה שהסכנה טרם חלפה. אם חלפה הסכנה מותר לחזור רק עד אלפיים אמה.
 
לפי שני התירוצים, התשובה לכל השאלות ששאלנו צריכה להיות שלילית ביותר. הרי כל המדובר פה הוא על איסור של תחומין שהוא ודאי מדרבנן (אפילו למ"ד שתחומין דאורייתא, זה רק מעל יב מיל), ובכל אופן לא התירו למצילין לחזור מחוץ לתחום אא"כ ישנה עדיין סכנה - לפי אחת התשובות. מהו, אם כן, הבסיס להיתר?
 
ראשית, נדון בסיבות להיתר של היוצאים להציל. לכאורה ניתן להבין מהגמרא שהסיבה היא משום סכנת נפשות:
בשלב ראשון נתנו אלפיים אמה לכל רוח, מכיון שיצאו להציל בהיתר - משום פיקו"נ.
בשלב שני נתנו גם לחזור עם כלי זיינם, כי אחרת ישנה סכנה, משום מעשה שהיה.
בשלב שלישי התירו גם עד למקומם בגלל הסכנה שקיימת כשידם של הגויים על העליונה.
 
אך מהתוספות משמע שההיתר אינו רק משום סכנת נפשות, אלא משהו אחר:
3.   תוספות מסכת עירובין מד, ב ד"ה כל היוצאין
 
כל היוצאין להציל חוזרין למקומן - הא דלא חשיב ליה בפ"ק דביצה (דף יא:) גבי הנך ג' דהתירו סופן משום תחילתן דזה אינו חידוש וכל הנהו צריכי כדאמרינן התם.
 
התוספות שולח אותנו לסוגיה במסכת ביצה, שבה כתוב שיש מספר דברים שהתירו להמשיך אותם כיון שהיה אינטרס לחז"ל שתתחיל אותם. דוגמא: התירו לשטוח את העור של הבהמה לאחר שחיטתה ביום טוב, מכיון שאם לא יתירו זאת, אנשים לא ישחטו ביום טוב בהמות, כי חבל להם להפסיד את העור, ותימנע שמחת יום טוב. לפי התוספות, אם כן, גם ההיתר לחזור למקומם אחרי ההצלה קשור לעניין הזה. מסתבר שהתוספות אינו דן על השלב השני והשלישי שראינו לעיל, שהרי שם התירו משום פיקו"נ של המצילים, אלא הוא מדבר על השלב הראשון. התירו אלפיים אמה לכל רוח כדי שלא יימנע מלהציל (אם כי זה קצת קשה מכך שהתוספות מתייחס למלים שבהמשך המשנה).
 
לסיכום:
לפי תירוצו של רב התירו לחזור גם עם כלי הנשק, אבל רק בתוך אלפיים אמה.
לפי תירוצו של רנב"י התירו גם יותר מאלפיים אמה, אבל רק אם יד הגויים תקיפה.
 
והנה, הרמב"ם פסק את דברי הגמרא בשני מקומות שונים:
4.   רמב"ם הלכות שבת פרק ב הלכה כג
גוים שצרו על עיירות ישראל אם באו על עסקי ממון אין מחללין עליהן את השבת ואין עושין עמהן מלחמה. ובעיר הסמוכה לספר אפילו לא באו אלא על עסקי תבן וקש יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת. ובכל מקום אם באו על עסקי נפשות או שערכו מלחמה או שצרו סתם יוצאין עליהן בכלי זיין ומחללין עליהן את השבת, ומצוה על כל ישראל שיכולין לבוא לצאת ולעזור לאחיהם שבמצור ולהצילם מיד הגוים בשבת, ואסור להן להתמהמה למוצאי שבת, וכשיצילו את אחיהן מותר להן לחזור בכלי זיין שלהן למקומם בשבת כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא.
 
מדברי הרמב"ם משמע שאין שום הסתייגות - מותר גם לחזור יותר מאלפיים, ומותר גם בכלי זיינם, והדבר נכון גם אם יד ישראל תקיפה וגם אם יד הגויים תקיפה. ואולם, במקום אחר כתב הרמב"ם אחרת:
5.   רמב"ם הלכות שבת פרק כז הלכה יז
 
היה יוצא ברשות ואמרו לו והוא הולך בדרך כבר נעשית המצוה שיצאת לעשות יש לו ממקומו אלפים אמה לכל רוח, ואם היה מקצת תחום שיצא ממנו ברשות מובלע בתוך אלפים אמה שיש לו ממקומו הרי זה חוזר למקומו וכאילו לא יצא, וכל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד גוים או מן הנהר, או מן המפולת יש להם אלפים אמה לכל רוח ממקום שהצילו בו, ואם היתה יד הגוים תקיפה והיו מפחדים לשבות במקום שהצילו בו הרי אלו חוזרין בשבת למקומן ובכלי זינן.
כיצד מיישבים את שני המקורות הללו ביחד?
יש שהסבירו שהרמב"ם סמך על כך שנקרא גם את פרק כז, ולכן לא פירט יותר מדי בפרק ב. אך כמובן שזהו הסבר דחוק מאוד.
יתרה מזו: מדוע הרמב"ם הוסיף בפרק ב את הנימוק שאינו מופיע כלל בגמרא שלנו - שנמצאת מכשילן לעתיד לבוא? יש להדגיש שיש הבדל בין 'סופן משום תחילתן' לבין 'מכשילן לעתיד לבוא', מכיון שבדברים שהותרו סופן משום תחילתן לכל הדעות לא התירו מלאכות מן התורה, ואילו מפני החשש שמא יכשילן לעתיד לבוא רוב הפוסקים כתבו שמותר לעשות גם איסורי תורה. המקור של הנימוק הזה הוא בעניין קידוש החודש:
6.   משנה מסכת ראש השנה פרק א משנה ו
 
מעשה שעברו יותר מארבעים זוג ועכבן רבי עקיבא בלוד שלח לו רבן גמליאל אם מעכב אתה את הרבים נמצאת מכשילן לעתיד לבא:
 
לכאורה צודק הרמב"ם: הרי ברור שפיקוח נפש חמור יותר מעדות החודש. אדם שהולך להעיד על עדות החודש ובדרך רואה שישנו יהודי בסכנה, יציל את היהודי גם אם זה יגרום לכך שלא יבואו להעיד על החודש. ואם בעדות החודש התרנו איסורים כדי שלא להכשילן לעתיד לבוא, ודאי שנתיר זאת גם בפיקו"נ.
אך מצד שני אפשר לומר שהיא הנותנת: בעדות החודש אני חושש שמא בעתיד הוא לא יבוא אם לא נתיר לו אלפיים אמה, אך בפיקו"נ אין חשש כזה, כי האם מישהו יימנע מלהציל חיים של מישהו אחר רק בגלל שזה יתקע אותו לכמה שעות? - אבל נלע"ד שהתשובה היא חיובית. בהחלט אפשר להניח שישנו מצב שאדם יימנע מלהציל מישהו אחר אם זה אומר שאח"כ הוא יצטרך להישאר עד מוצ"ש בארבע אמותיו. ואפילו אם זה רק חשש רחוק, הרי שגם בשביל ספק ספיקא של פיקו"נ מתירים איסורים. לכן פשוט שהנימוק של 'נמצאת מכשילן לעתיד לבוא' שנאמר במקור על עדות החודש נכון גם על היוצאין להציל. אך לשם מה צריך את הנימוק הזה, שבכלל אינו מופיע בגמרא?
 
מסביר הרב שאול ישראלי כך:
7.   עמוד הימיני, סימן יז אות ג
 
ודברי הרמב"ם בנמוקו לענ"ד פשוטים מאד, והם נמצאים ביסודם בדברי הרבנו יונתן על הרי"ף בעיקר דין המשנה שהותרו לחזור בתוך התחום וז"ל: "אעפ"י שתקנו לו חכמים, שלא תקנו לו חכמים זה אלא שלא יהא מכשילן לע"ל שאם לא היה להם אלא ד"א היה מכשילן". אמנם כן, בטעם ההיתר לחזור עם הזיין כתב שם עפ"י הגמרא שהוא גם ברה"ר ומרה"י לרה"ר, מצד הסכנת נפשות להשאיר שם את הנשק, אך הרי ברור שטעם זה כשלעצמו אינו מספיק כלל, שהרי המדובר שיד ישראל תקיפה אילולי הטעם של נמצאת מכשילן היינו מחייבים אותם לעמוד במקומם גם מצד דין התחומים. א"כ עדיין אינו מובן, מה פקוח נפש יש בדבר לחזור עם כלי נשקם. הרי יכולים להשאר במקומם עם כלי נשקם יחד ואז אין להם שום סכנה. כי כל הסכנה היא רק ע''י שיפקירו את נשקם ויוכלו האויבים לתופסו כשאין שם איש מישראל, וכמו שנתבאר בדברי הר"י הנ"ל עיי"ש. אלא ברור ששני הטעמים מסייעים ומחזקים זא"ז, שמצד פקו"נ לא יתכן להשאיר את נשקם כאן וללכת, וא"כ משורת הדין היה לנו לומר נוסף על נמוק דין התחומים שלא ילכו משם גם בגלל הנשק שאינם יכולים להשאירו ואינם יכולים גם לקחתו מצד חלול שבת, שהוא אפילו דאורייתא כפי שמדגיש הרבנו יונתן וכנ"ל, אלא ע"כ שכאן מצטרף הטעם של נמצאת מכשילן לע"ל, שאם נכריח אותם להשאירם במקום הדבר יביא לידי מכשול, ע"כ מצאו חכמים לנכון להתיר להם גם החלול שבת דאורייתא מצד חשש זה. באופן שכזה עיקר ההיתר אינו הפקוח נפש אלא עיקר ההיתר הוא באמת רק ה"נמצאת מכשילן לע"ל", כי פקו"נ אין כאן אילו היו מסכימים להשאר במקום, אלא דא עקא שלזה אינם מסכימים, והיה מוכרח להתיר להם רק מצד חשש המכשול לע"ל וכנ"ל.
 
כלומר שיש צורך בשני הנימוקים גם יחד. הנימוק של הגמרא משום מעשה שהיה מסביר מדוע אין להפריד בין הלוחם לבין כלי הנשק, אך עדיין אין בזה הסבר מדוע מתירים להם לחזור למקומם יותר מאלפיים אמה, ולשם כך צריך את הנימוק של מכשילן לעתיד לבוא.
 
ואילו הרב רבינוביץ טוען שכל ההבנה שלנו בגמרא לא היתה נכונה. רב נחמן בר יצחק אינו חולק על רב, אלא מוסיף על דבריו. ממילא הרמב"ם פוסק כשניהם:
8.   יד פשוטה על הרמב"ם, הלכות שבת פרק כז הלכה יז
 
"התקין רבן גמליאל הזקן שיש להן אלפים אמה". תקנה זו עיקרה באה להקל על מי שיצא ברשות שלא יהיה כלוא במקומו החדש ולא יוכל לזוז משם. אבל תקנה זו אינה הולמת לכל. אלה שאינם יכולים לשבות במקומם החדש בגלל סיכון בהווה או בעתיד וצריכים לחזור למקומן הראשון - בשבילם תקנה זו שנותנת להם תחום חדש אינה טובה גדולה. כאלה יש בין היוצאין בכלי זין להציל. מתוך מעשה שהיה נוכחו חכמים לדעת שלפעמים צריכים להחזיר את כלי זיינם למקומם הראשון כדי שיהיו מצויים לעת הצורך. לפיכך התקינו שיהו חוזרין למקומן בכלי זיינן. ונתנו להם מה שטוב להם יותר. זאת אומרת, מותר להם לחזור לתחומן הראשון בכלי זיינן בכל מקרה, אבל יש מקרים שנתנו להם להיות כאנשי העיר שבאו לשם, ואז כמובן עליהם לוותר על תחומן הראשון.
על כך אמר רב נחמן בר יצחק שהתקנה לעשותם כאנשי העיר אינה אלא כשניצחו ישראל, שאז ניתן להם לשבות בעיר בלא לשאת את נשקם, אבל אם נצחו גויים והם מפחדים לשבות במקום החדש וזקוקים לנשקם, כי אז לא תקנו להם אלפים לכל רוח, אלא דוקא חוזרין למקומן הראשון בכלי זיינם, כדי למנוע סיכון עתה או בעתיד. נמצא שלשתי הדעות אין לתת להם שתי הקולות, אלא או זה או זה - או שחוזרין למקומן עם נשקן, ואז יש להם תחומם הראשון, או שיושבין בעיר שהצילו בה ויש להם תחום חדש, אבל אינם יכולים לחזור לתחומן הראשון. רב נחמן בר יצחק אינו חולק על כך שלעולם מותר להם לחזור למקומם בכלי זיינם, שהרי כך מפורש בברייתא שתקנה זו מפני הסכנה היא. הוא סובר שתקנת רבן גמליאל הזקן היתה רק לטובתם, אבל אם נצחו הגויים וסכנה היא לשבות בעיר שבאו לשם, לא עשאום כאנשי העיר ועליהם לחזור לתחומן הראשון. נמצא שבאמת אין מחלוקת בין רב יהודה לרב נחמן, אלא שרב נחמן מברר את דברי רב יהודה. לפיכך הלכה כשניהם.
 
כלומר: מעיקר הדין כל מי שיצא מחוץ לתחומו יכול להלך רק ארבע אמות. חכמים הקלו למי שיצא ברשות, כדי שלא להכשילם לעתיד לבוא, כפי שעשו גם בעדות החודש. הקולא היא שהם יכולים להצטרף לאנשי המקום שאליו הגיעו, וממילא יש להם אלפיים אמה לכל רוח. אך הקולא הזו אינה מספיקה משתי סיבות:
א.     ישנם מצבים שבהם הם מעדיפים לחזור למקומם, ולא להיות כאנשי המקום שאליו הגיעו, כגון אם יד ישראל תקיפה.
ב.      יש צורך להתיר להם דבר נוסף, והוא טלטול כלי הנשק שלהם, משום מעשה שהיה. כמובן שטלטול כלי הנשק נצרך גם ליותר מאלפיים אמה.
כנגד שני הדברים האלו באו שני ההיתרים בגמרא, של רב ושל רנב"י. רב אומר שהם יכולים להישאר בתוך התחום של אלפיים אמה אם הם רוצים, בדיוק כמו אלו שבאים להעיד על החודש, אבל אם הם רוצים הם יכולים לוותר על האלפיים האלה, ואז הם יכולים לחזור למקומם עם כלי זיינם אפילו אם זה יותר מאלפיים אמה. ואילו רב נחמן בר יצחק אמר שישנם מצבים שבהם הם לא רוצים לחזור למקומם, ואז מותר להם להישאר במקום שאליו הגיעו ולקבל אלפיים אמה חדשים, אבל אם מדובר במצב שיד הגויים על העליונה, יש להם צורך בטלטול כלי הנשק שלהם, ואז התירו להם גם להישאר בתחום זה עם כלי זיינם.
לכן הרמב"ם פסק את שני הדברים: מצד אחד הם יכולים לחזור למקומם עם כלי זיינם, ומצד שני הם יכולים להישאר במקום שאליו הם הגיעו, אבל אז אסור להם לטלטל את הנשק אא"כ ידם של הגויים על העליונה.
 
 
 
לעומת שני ההסברים האלה, הרב משה פיינשטיין דוקא סובר ששתי ההלכות של הרמב"ם אינן משלימות זו את זו, אלא עוסקות בשני מצבים שונים. וכך הוא כותב:
 
9.   הרב משה פיינשטיין, תחומין א עמ' 22
 
והנכון בשיטת הרמב"ם דבעכו"ם שצרו על איזה עיר הרי אלו שבאין להציל צריכין לגרש את העכו"ם שהם מחוץ לעיר, וכשבאו לשם אנשים בכלי זיין שבכחם בעזר השי"ת להרגם ולגרשם הוא זמן קצר ברוב הפעמים וכשיראו שבאין לעזרה לא יבואו שוב שלכן יש יותר לתלות שידעו שעל זמן קצר הלכו לשם דלכן רשאין לחזור לבתיהם אפילו יותר מאלפיים ויותר מי"ב מיל מטעם כדי שלא להכשילן לעתיד לבא, ואף אם נימא שהיה להן ספק שמא יצטרכו לשהות סובר הרמב"ם נמי שיש לחוש להתרשלות כדלעיל, ובכלי זיין שמותר הוא מצד התקנה. ובפרק כ"ז לא הזכיר עכו"ם שצרו אלא "כל היוצאין להציל נפשות ישראל מיד עכו"ם" שלשון זה משמע שכבר נלחמים בעיר שאיכא שם כמה מקומות דכל בית ובית הוא מקום בפני עצמו ויכולין להתחבא והמצילין צריכין לחפש בכל הבתים והחצרות ובכל המבואות שאפשר, ואי אפשר להם לידע איך שניצולו עד זמן גדול שלכן אף שאירע שנודעו שכל העכו"ם כבר הלכו מהעיר בזמן קצר לא התירו להם לחזור לבתיהם שליכא חשש התרשלות מאחר דבתחילה הלכו על דעת כך דלעיל.
 
הרב פיינשטיין כותב את דבריו ביחס למתנדב של 'הצלה' שהציל חיים ורוצה לנסוע בחזרה לביתו עוד בשבת. כמובן שאם צריכים את הציוד או את האדם במקום אחר, ודאי שהוא יכול לחזור. אבל כאן מדובר במצב שאין צריכים אותו במקום אחר. בסופו של דבר, על סמך החילוק הזה כותב הרב פיינשטיין שמכיון שהוא ידע שהוא הולך לזמן קצר ותכנן לחזור כבר בשבת, התירו לו לחזור גם בשבת.
אך את החילוק הזה בדברי הרמב"ם דחו רוב הפוסקים האחרונים. ראשית, לא מצינו חילוק כזה בשום מקום, ושנית - אין זה פשוט כלל לומר שבמצור המלחמה תהיה קצרה יותר מאשר ביציאה להציל.
הרב פיינשטיין התיר, אם כן, לרופא לעבור על איסורי תורה בחזרתו, אך רק בתנאי שהוא יצא לפעולה קצרה שידע שתיגמר בשבת. גם הרב רבינוביץ נראה שמתיר איסורי תורה, שהרי כתב שלכל הדעות מותר ללכת עם כלי הזין אפילו יותר מאלפיים אמה ואפילו במקום שאין חשש של פיקוח נפש.
אך לעומתם, הרב אברהם אבידן טוען שמעולם לא הותר לחלל שבת באיסורי תורה בשביל שלא להכשילן לעתיד לבוא:
10.                      שבת ומועד בצה"ל, עמוד מד
 
בבואנו לדון האם מפאת החשש לעתיד לבוא התירו גם איסורי תורה או רק איסור דרבנן, עלינו להקדים לדון האם ללא ההיתר המיוחד השנוי במשנה, דהיינו אם לא היינו מתירים ללוחמים לקחת איתם בדרכם חזרה את כלי נשקם אלא היינו מחייבים אותם בשל הסכנה הכרוכה בהפרדת הלוחמים מכלי נשקם להישאר במקום ליד כלי נשקם, מי שעבר על חובת ההישארות במקום וחזר ונטל עמו את נשקו וטלטלו ברשות הרבים חייב הוא על כך מהתורה או לא.
אפשר שאף כי המעשה שעשה יש בו משום מלאכה מהתורה, לא היה חייב עליו, מאחר שאוביקטיבית זה מעשה של פיקוח נפש, שכן הפרדת הנשק מהלוחמים מהווה סכנה. ואף שהיתה דרך אחרת להימנע מסכנה זו על ידי הישארות במקום ליד הנשק, סוף סוף כאשר הוא טלטל את הנשק עילת הטלטול הלא היתה הסכנה.... אע"פ שלכתחילה אסור לו להכניס עצמו למצב שיהיה צריך לחלל שבת בנשיאת נשק, אם עבר והכניס עצמו מאחר שהצורך בנשק להולך ברשות הרבים הוא צורך של פיקוח נפש הרי אין במעשהו משום חילול שבת אלא מעשה של פיקוח נפש.
 
בדבריו יש חידוש גדול לקולא, מצד אחד, אבל גם חידוש לחומרא. הוא טוען שמעולם לא התירו איסורי תורה לחוזרים להציל, וממילא אין היתר לרופא או אפילו לחייל אחרי פעילות לנסוע בחזרה לבסיסו או הביתה.
אך רוב הפוסקים לא קיבלו את החידוש הזה, והתירו לפחות לחיילים לחזור לבסיסם. שמעתי שהרב רונצקי גם התיר לקצין שיצא לפעילות בליל שבת, לחזור לביתו בשבת, אך רבנים אחרים חולקים על ההיתר הגורף הזה.
חילוק נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא בין מי שנקרא באופן דחוף להצלת חיים לבין מי שיש לו תורנות. רופא או אחות שצריכים לנסוע לתורנות בבית חולים אינם יכולים לחלל שבת - לא בדרך הלוך ולא בדרך חזור, מכיון שבמקרים אלה לא עסקה המשנה. בשערי צדק הנוהל המקובל הוא שגוי אוסף את כל הרופאים והאחיות ומחזיר אותם לבתיהם בסוף המשמרת.
שיקול נוסף שיש לתת עליו את הדעת הוא האם הסברא של 'נמצא מכשילן לעתיד לבוא' שייכת גם בחיילים, שמבצעים פקודות, והאם היא שייכת גם במי שמקבל שכר על עבודת ההצלה. הרב אבידן כותב שגם לגבי חיילים החשש הזה קיים - ודאי כשמדובר בקצינים שהמוטיבציה שלהם חשובה מאוד לצורך המבצע. ואולם, אם חייל יוצא חסר מוטיבציה לחלוטין, וכל מה שגורם לו לצאת לפעילות היא רק הפקודה, הרי שלחייל כזה אולי לא יתירו לחזור לבסיסו, כי אין חשש של 'נמצאת מכשילן לעתיד לבוא', כיון שהוא לא פועל מרצונו החופשי בכל מקרה, אלא רק מכח הפקודה.
לגבי מי שמקבל משכורת, הרב ישראלי כותב בפירוש שאין שום חילוק בין מי שמקבל משכורת או לא, ולשניהם התירו לחזור למקומן:
 
11.                      עמוד הימיני סימן יז אות ו
 
הרב הרצוג (התורה והמדינה קובץ ה-ו) כתב לחלק בין נידון דרמב"ם לני"ד משום שני טעמים: א) שהם עושים כאן בשכר, ב) שאין להם ממה לפחד לחזור בלי נשק. הנה לטעם הראשון יש לשאול, שהרי גם אותם שנמנו במשנתנו יתכן שמקבלים שכר וכגון שהיו עסוקים בשמירה ומקבלים גם שכר שבת בהבלעה, וע"י שמתעסקים כאן נתבטלו ממלאכתם, ובחיה הבאה ליילד מצינו כבר בגמרא שהיו מילדות בשכר (לגבי מילדת את הנכריה, אך נראה שלא רק לגבי נכרים הדברים אמורים), עכ"פ דבר זה הוא רגיל כמעט ללא יוצא מן הכלל בדורותינו ואעפי"כ לא אישתמיט אף אחד מהאחרונים שיעיר שלפ"ז דין זה של המשנה אינו קיים אצלנו לגבי חיה. אלא ודאי שכר זה שהם מקבלים עבור טיפול אינו שייך לטרחה הכרוכה עם ההשתעממות וההתקעות לבטלה באיזה מקום נידח רחוק ממשפחתם ומאוירת יום השבת שהיו רוצים להיות בו ככל האנשים האחרים. ואם כי עסקם מכריח אותם לעשות שבתם חול הרי הם רואים את זה רק באותה מדה שהוא הכרח ממש לעצם ההצלה, אבל לא לדברים שאינם שייכים להצלה, עכ"פ לא בעד זה הם מקבלים את משכרתם, שאילו היו מביאים גם את זה בחשבון היתה עולה פי כמה וכמה, וגם אז אין לדעת אם היו הרבה נזקקים לכך. והרי כידוע גם בלאו הכי אין נהירה גדולה אחרי מקצוע זה בישראל, מחמת אי הנעימות, הסכנה וחוסר סדר החיים הכרוך בזה.
 
 
קטגוריה: מסכת עירובין
AtarimTR