ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

פסחים

בס"ד                                                                                      כו טבת תשס"ו
                                                                                               26 בינואר 06
פסחים ב - ח:
ברכות המצוות
 
מצוות רבות שאנו מקיימים, מברכים עליהם לפני כן. ואולם, ישנן מצוות רבות שעליהן אין אנו מברכים.
גם בין המצוות שמברכים עליהם, ישנו הבדל בנוסח הברכות. יש ברכות שהנוסח שלהן הוא: "אשר קדשנו במצוותיו, וציוונו ל..." ויש ברכות שהנוסח שלהן הוא: "אשר קדשנו במצוותיו, וציוונו על...". הגמרא אומרת שהחלוקה בין שני הסוגים אינה מקרית. וכך אומרת הגמרא:
 
1.     תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ז עמוד א
 
אמר רב יהודה: הבודק צריך שיברך. מאי מברך? רב פפי אמר משמיה דרבא: לבער חמץ. רב פפא אמר משמיה דרבא: על ביעור חמץ. בלבער - כולי עלמא לא פליגי דודאי להבא משמע, כי פליגי - בעל ביעור. מר סבר: מעיקרא משמע, ומר סבר: להבא משמע.
מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על המילה! - התם היכי נימא? נימא למול - לא סגיא דלאו איהו מהיל? - אבי הבן מאי איכא למימר? - אין הכי נמי.
מיתיבי: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו על השחיטה. - התם נמי, היכי נימא? נימא לשחוט - לא סגיא דלאו איהו שחט? - פסח וקדשים מאי איכא למימר? - אין הכי נמי.
מיתיבי: העושה לולב לעצמו מברך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נטלו לצאת בו אומר אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת לולב. - שאני התם, דבעידנא דאגבהה נפק ביה. - אי הכי, לצאת בו? יצא בו מיבעי ליה! - אין הכי נמי, ומשום דקא בעי למיתנא סיפא לישב בסוכה תנא רישא נמי לצאת בו. דקתני סיפא: העושה סוכה לעצמו אומר: ברוך אתה ה' שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה. נכנס לישב בה אומר: ברוך אשר קדשנו במצותיו וצונו לישב בסוכה. והלכתא: על ביעור חמץ.
 
שלושה קריטריונים אומרת הגמרא לגבי מצוות שהברכה שלהן היא 'על...':
א.     מצוה שנעשתה בעבר
ב.      מצוה שאין חיוב לעשותה
ג.       מצוה שיש חיוב לעשותה, אך החיוב אינו חל על האדם המברך
 
הבה נבחן מספר ברכות מצוות, כדי לראות אם הקריטריונים האלה אכן עומדים במבחן המציאות, לפי נוסח הברכות המקובל:
 
אשר קדשנו במצוותיו וציוונו ל...
אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על...
לקרוא / לגמור את ההלל
להניח תפילין
לישב בסוכה
להדליק נר של שבת
לשמוע קול שופר
להכניסו בבריתו של אברהם אבינו
?         לעסוק בדברי תורה
לקבוע מזוזה
לעשות מעקה
למול את הגרים
?         להפריש חלה תרומה
להפריש תרומות ומעשרות
 להתעטף בציצית
להדליק נר (של) חנוכה
 
 
 
 
 
?         לאכול מצה
?         לאכול מרור
ביעור חמץ
נטילת לולב
ספירת העומר
מצוות ציצית
מצוות תפילין
הטבילה
?         דברי תורה
המילה
פדיון הבן
השחיטה
?         הפרשת חלה
נטילת ידיים
מקרא מגילה
מצוות עירוב
פדיון מעשר שני
פדיון נטע רבעי
טבילת כלים
פדיון פטר חמור
כיסוי הדם
?         אכילת מצה
?         אכילת מרור
 
בסופו של דבר מסיקה הגמרא שיש לברך 'על ביעור חמץ'. האם בדברים אלה היא חזרה בה מכל המהלך, ונשארה עם המסקנה שאין הבדל בין 'על ביעור' לבין 'לבער'? כך כותב רש"י, וממילא אין הבדל בין שני הנוסחים:
 
2.     רש"י, תלמוד בבלי מסכת פסחים דף ז עמוד ב
 
והלכתא על ביעור - נמי להבא משמע, וגבי מילה נמי לא שנא אבי הבן מאינש דעלמא דהא להבא משמע ועל המילה נמי כלמול דמי.
 
התוספות הביא את שתי האפשרויות, אך כתב שאין הוא מוצא טעם להבדל בין הנוסחים:
3.     תוספות מסכת פסחים דף ז עמוד ב
 
והלכתא על ביעור חמץ - יכול הוא לומר כן שאף זה הלשון משמע להבא. או שמא דוקא 'על ביעור חמץ' ויש טעם בברכות. ור"י לא מצא טעם לכל הברכות.
 
אך בניגוד לדעת רש"י ותוספות, הרמב"ם דוקא פסק להלכה את כל החילוקים של הגמרא, ואומר שדוקא בביעור חמץ קבעו לברך 'על ביעור חמץ':
 
4.     רמב"ם הלכות ברכות פרק יא הלכות יא - טו
כל העושה מצוה, בין שהיתה חובה עליו בין שאינה חובה עליו, אם עשה אותה לעצמו מברך לעשות, עשה אותה לאחרים מברך על העשייה.
כיצד? לבש תפילין מברך להניח תפילין, נתעטף בציצית מברך להתעטף, ישב בסוכה מברך לישב בסוכה, וכן הוא מברך להדליק נר של שבת ולגמור את הלל, וכן אם קבע מזוזה לביתו מברך לקבוע מזוזה, עשה מעקה לגגו מברך אשר קדשנו במצותיו וצונו לעשות מעקה, הפריש תרומה לעצמו מברך להפריש, מל את בנו מברך למול את הבן, שחט פסחו וחגיגתו מברך לשחוט.
אבל אם קבע מזוזה לאחרים מברך על קביעת מזוזה, עשה להם מעקה מברך על עשיית מעקה, הפריש להם תרומה מברך על הפרשת תרומה, מל את בן חבירו מברך על המילה וכן כל כיוצא באלו.
עשה המצוה לו ולאחרים כאחד אם היתה מצוה שאינה חובה מברך על העשייה, לפיכך הוא מברך על מצות עירוב, היתה חובה ונתכוון להוציא עצמו מידי חובה ולהוציא אחרים מברך לעשות, לפיכך הוא מברך לשמוע קול שופר.
נטל את הלולב מברך על נטילת לולב שכיון שהגביהו יצא ידי חובתו, אבל אם בירך קודם שיטול מברך ליטול לולב כמו לישב בסוכה, מכאן אתה למד שהמברך אחר שעשה מברך על העשייה, אבל נטילת ידים ושחיטה הואיל ובדברי הרשות הן אפילו שחט לעצמו מברך על השחיטה ועל כסוי הדם ועל נטילת ידים, וכך הוא מברך על ביעור חמץ בין שבדק לעצמו בין שבדק לאחרים שמשעה שגמר בלבו לבטל נעשית מצות הביעור קודם שיבדוק כמו שיתבאר במקומו.
 
הרמב"ם אכן קיבל להלכה את כל הכללים, וממילא אפשר להתחיל לבדוק האם באמת כל נוסחי הברכות מסתדרים עם שיטתו של הרמב"ם.
 
שתי שאלות שואל הראב"ד על הרמב"ם:
5.     השגות הראב"ד הלכות ברכות פרק יא הלכה טו
 וכך הוא מברך על ביעור חמץ כו'. כתב הראב"ד ז"ל קשה לי 'על מקרא מגילה'. ואם יאמר כל מצוה שהיא מדבריהם אומר 'על' שהיא כעין רשות, קשיא לי נר חנוכה. ואולי מפני שאין לה קצבה שמהדרין מוסיפין וכן המהדרין מן המהדרין יותר, א"נ מפני שזו הברכה הוקבעה על הנרות שבמקדש שהן של תורה לפיכך עשאוהו כשל תורה. ובין כך ובין כך קשיא לי על אכילת מצה ועל אכילת מרור, ועוד שיש תימה איך לא הקשה אותם בגמרא למ"ד לבער ומסתברא דלאכול אמרינן בהני ורמיזן הכי בגמרא דאמר מברך ב"פ האדמה ולאכול מרור עכ"ל.
 
 
6.     ריטב"א פסחים דף ז עמוד ב
 
והלכתא על ביעור חמץ. מה שנשתנו הברכות מקצתן בלמ"ד ומקצתן בעל, רבו הסברות בתוספות, וכתב הרי"ט הטעם הנכון והאמיתי בזה כי כל מצוה שברכתה אחר עשייתה לעולם היא בעל, כגון מילה ולולב דמדאגבהיה נפיק ביה וכגון טבילה דאכתי גברא לא חזי בגר, וממנה תקנו בנוסח אחד לכל הטבילות, וכן נטילת ידים דלפעמים אין הידים נקיות ולא מצי לברוכי עד לאחר ניגוב, ואע"פ שלפעמים מברך תחלה בטבילה ונטילה היכא דגברא חזי לא חילקו בנוסח בין חזי ללא חזי, וכל שאר המצות שמברכין עליהם עובר לעשייתן הם על ג' דרכים:
יש מהן שהן קבועות חובה על העושה פעמים שאינו יוצא אלא ע"י עצמו ממש ופעמים שיוצא בהן ע"י שלוחו אבל שלא ע"י שלוחו אינו יוצא כלל, ובכל שהם מן המין הזה לדברי הכל הן בלמ"ד משום דלמ"ד משמע לשון חיוב טפי, ומזה המין ציצית וסוכה ומצה ומרור והפרשת תרומה ומעשרות ושמיעת קול שופר והדלקת נר חנוכה, דאינו יוצא בהדלקת אחרים שלא מדעתו, והרי הוא חייב להשתתף בפריטי, וברכת ההלל ג"כ מצוה לענות ראשי פרקים כדאיתא בפרק לולב וערבה, וברכת תפלין הראשונה היא בלמ"ד בדינא שהיא מזה המין, והאחרונה ב'על' לפי שאינה לגמרי עובר לעשייתן שהתפילין של יד ושל ראש מצוה אחת הן אע"פ שאין מעכבות זו את זו דהא אמרינן דכל זמן שיהיו בין עיניך יהיו שתים והשח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו.
ויש דרך אחר שני בברכות והן המצות שאינן חובה על הנפשות כלל ואע"פ שיש מצוה בעשייתם כגון שחיטה ומילת בן חבירו, ובאלו דברי הכל ב'על'.
והמין השלישי שבו נחלקו הוא מן המצות שהן חובה עליו אבל יוצא בהן ע"י אחרים אפילו שלא בשליחותו, כגון ביעור חמץ ושחיטת פסח וקדשים ומילת בנו ומקרא מגילה, דמר סבר כיון שהן חובה עליו ראוי לאומרם בלמ"ד דמשמע חובה ומשמע להבא, ואידך סבר דעל עדיף כיון דלהבא נמי משמע, דלא מיבעי לן למיקבע למ"ד אלא בהנהו שהם חובה עליו לעשותם בעצמו ובשליחותו ועדיף טפי למיתקן על שהוא לשון משותף כדי להוכיח על זה, ואיפסיקא הלכתא על ביעור ולא לבער, מעתה הוא הדין לשחיטת פסח וקדשים ומילת בנו שהן בעל כדקס"ד דמקשה, ומאן דסבר לבער הוא דדחי, וכיון דלית הלכתא כותיה אף באלו אין הלכה כמותו, ושלא כדברי הרמב"ם ז"ל שכתב (פ"ג מה' מילה ה"א) שהמל את בן חבירו מברך על המילה והמל בנו מברך למול את הבן.
ולפי זה ראוי לברך בזמן הזה לאכול מצה ולאכול מרור, ולא כמו שנהגו בעל וכמו שכתוב בנוסחי הראשונים ז"ל בעל, וכן כתב הרא"ש ז"ל בערבי פסחים כי עיקר הברכה בלמ"ד לאכול מרור ולאכול מצה, ע"כ, והא דמברכין על פדיון הבן בעל כדאיתא במסכת בכורות משום דהתם אם פדאוהו אחרים שלא מדעתו פדוי הוא, וכן כיסוי הדם, וכן עירובי חצרות ושיתופי מבואות אפשר שלא מדעתו דזכות הוא לו ולא חילקו ג"כ אף בעירובי תחומין, וכן הדלקת נר שבת וברכת מזוזה ומעקה הן בעל לפי שיטה זו.
ומה שקשה לפי שיטה זו היינו ספירת העומר שהיא בעל ואע"פ שהיא חובה על כל יחיד ויחיד, והיה אומר הראב"ד כי לפי שאין בה מעשה אלא ספירה בלבד וגם הספירה היא על העומר שכבר קרב כי ממנו אנו מונין לפיכך היא בעל, ועדיין צריכה תלמוד, ועוד קשה ברכת התורה שהיא ברוב הנוסחאות במסכת ברכות על דברי תורה, וי"ל לפי שדברי תורה אין להם הפסק ומצוה להגות בהן תמיד עשאוה כאילו אין לה התחלה אלא שהיא גמר ולפיכך היא בעל, ומיהו מצינו נוסחא מדוייקת וכן היא בכל נוסחי ספרד לעסוק בדברי תורה, וברכת להכניסו שאנו נוהגין לאומרה אחר המילה והיה ראוי להיות בעל וכן המל את הגרים שברכתו למול את הגרים ולהטיף מהם דם ברית, וכתב ר"ת ז"ל שהברכות הללו אינן באות על מצוה זו לגמרי הנעשית עכשיו אלא מודה ומשבח להקב"ה שצונו לעשות מצוה זו כשתבא לידו ותיקנוה כאן להודיע שזאת המצוה נעשית לשם יוצרנו, זו שיטתו של ר"ת בתוספות ועולה יפה עם הכלל שכתבנו, וכן נמצא עיקר הכלל הזה לראשונים ז"ל אבל הרמב"ן ז"ל יסד ותקן אותו והשלימו על אופניו והוא הנכון, ע"כ כתב הרי"ט ז"ל מפי רבו הרא"ה ז"ל.
 
לגבי השאלה של 'על אכילת מצה', כתב הרב רבינוביץ ליישב את המנהג שאנו מברכים 'על אכילת מצה' ו'על אכילת מרור' באופן מעניין:
 
7.     יד פשוטה, הלכות ברכות פרק יא הלכה טו
לולא מסתפינא הייתי אומר שהכללים האמורים כאן אין להם שייכות למצה ומרור ופסח. הגמרא בפסחים הנ"ל דנה על מצוה שאדם עושה את מעשה המצוה לו לעצמו או בשביל אחר... מצה, מרור, ואכילת פסח אינן בכלל אלה, שהרי אי אפשר שהאחד יאכל מצה להוציא את חבירו. מצוות הללו חובות הגוף הן כמו תפילין ולולב... שלכתחילה תיקנו שלא כל אחד ואחד יברך בעצמו, כי ענין הפסח הוא להיותו בחבורה "ומשתדלין שלא ישחט לכתחילה על יחיד, שנאמר 'ועשו אותו' (הלכות קרבן פסח ב, ב) ומבואר בגמרא שאפילו בזמן הזה שאין קרבן "מצה לפני כל אחד ואחד, מרור לפני כל אחד ואחד, וחרוסת לפני כל אחד ואחד, ואין עוקרין את השולחן אלא לפני מי שאומר הגדה" (פסחים קטו, ב). הרי שרק אחד בלבד אומר את ההגדה. ולהלן (שם קטז, ב) מוכח שהאומר את ההגדה הוא מוציא את כל החבורה ידי חובת ברכת מצה, ותלו חובת ההגדה בחובת מצה, ואם סומא אומר את ההגדה רצו להסיק שמצה בזמן הזה דרבנן, שאחרת לא היה יכול להוציא את הרבים ידי חובתן. על כרחך הכוונה היא שלא היה יכול להוציאן ידי חובת ברכה, שהרי באכילת מצה עצמה אי אפשר להוציא אחרים מפני שחובת הגוף היא. וכן מפורש בהלכות מחמץ ומצה (ח, ב): "מתחיל ומברך... ואוכל כזית, הוא וכל המסובין עמו וכו'" הרי אחד מברך וכולם אוכלים...
לפי זה יש לומר שלכך לא שאלו בגמרא פסחים ז מפסח מצה ומרור למה מברכים ב'על', כי באלה מבואר הוא שהברכה היא על אכילת מצה דעלמא ולא רק על המעשה שהוא עומד לעשות, שהרי בסתם אין אדם אוכל מצה לבדו, ולכתחילה תיקנו להוציא אחרים ואפילו אין המברך אוכל עמהן, וכל הדיון הוא על מצוות שכרגיל נעשין הן לשום יחיד.
 
הסבר זה של הרב רבינוביץ סוגר את כל המעגל של הברכות, ובעצם ניתן להסביר את כל לשונות הברכות על פי המנהג שלנו היום. אך מכיון שבכל זאת יש כל כך הרבה תירוצים לכל החריגים, בהחלט ניתן להסתפק בשיטתם של רש"י ותוספות שאמרו שלהלכה נפסק שאין הבדל בין 'ל...' לבין 'על', ואין לחפש טעמים שונים.
בכל אופן, הרבה חילוקי מנהגים ניתנים להבנה על סמך הדברים שלמדנו היום:
ברכות הקידושין:
התוספות (פסחים ז, א) כותב שאת ברכת הקידושין אנחנו מברכים אחרי מעשה הקידושין. כך הובא בשמו גם בטור (אבהע"ז לד). הסיבה לכך היא שאולי האשה לא תסכים להתקדש, ואז הברכה תהיה ברכה לבטלה. אמנם להלכה נפסק שמברכים לפני הקידושין, בגלל שכל הברכות מברך ועובר לעשייתן. אך כיצד, לפי התוספות אפשר לברך אחרי קיום המצוה? הרי המצוה כבר התקיימה!
התשובה לכך היא שאין זו ברכה על המצוה עצמה אלא על עצם המעמד. זו גם הסיבה שאפילו למנהגנו לברך לפני הקידושין, אין אנו מברכים 'אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לקדש אשה', מכיון שאין מצוה כזו.
ברכות המילה:
המנהג לפי האשכנזים הוא שהמוהל מברך 'אקב"ו על המילה', ואח"כ מברך אבי הבן 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו'. אך הספרדים נוהגים שאת הברכה 'להכניסו בבריתו של אברהם אבינו' מברך האב לפני שהוא שם את הבן על ברכיו של הסנדק. הסיבה לכך היא שהספרדים מתייחסים לברכה זו כברכת מצוות לכל דבר, ומכיון שהניסוח הוא 'להכניסו', יש לוודא שהברכה נאמרת לפני הביצוע, ואילו לפי האשכנזים זוהי ברכת שבח, בדיוק כמו ברכת הקידושין, או שמכיון שהפריעה היא חלק מהמצוה, הם מברכים לפניה.
קטגוריה: מסכת פםחים
AtarimTR