ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

ביצה

בס"ד                                                                                 יא מרחשון תשס"ז
 
ביצה ב – ח:
יום טוב שני - של גלויות?
 
ביצה שנולדה ביום טוב, כידוע, אסורה. יש שאמרו שהיא אסורה משום מוקצה, או מחשש של יו"ט שאחר השבת, ויש שאמרו שהיא אסורה בגלל הדמיון שלה לפירות שנשרו מהעץ (שם החשש הוא שמא יקטוף בעצמו) או לפירות שנסחטו (שם החשש הוא שמא יסחט). אך מה הדין אם הביצה נולדה ביום טוב ראשון, ורוצים לאכול אותה ביום טוב שני? הרי לכאורה כל הענין של יו"ט שני הוא משום ספק, ואם הראשון קודש השני חול, ולהיפך! אומרת הגמרא כך:
1.   תלמוד בבלי מסכת ביצה דף ד עמוד ב
אתמר, שני ימים טובים של גליות, רב אמר: נולדה בזה מותרת בזה, ורב אסי אמר: נולדה בזה אסורה בזה. לימא קא סבר רב אסי קדושה אחת היא? והא רב אסי מבדיל מיומא טבא לחבריה! - רב אסי ספוקי מספקא ליה, ועביד הכא לחומרא והכא לחומרא. אמר רבי זירא: כותיה דרב אסי מסתברא, דהאידנא ידעינן בקביעא דירחא וקא עבדינן תרי יומי. אמר אביי: כותיה דרב מסתברא. דתנן: בראשונה היו משיאין משואות, משקלקלו הכותים התקינו שיהו שלוחין יוצאין. ואילו בטלו כותים עבדינן חד יומא, והיכא דמטו שלוחין עבדינן חד יומא. - והשתא דידעינן בקביעא דירחא מאי טעמא עבדינן תרי יומי? - משום דשלחו מתם: הזהרו במנהג אבותיכם בידיכם, זמנין דגזרו שמדא ואתי לאקלקולי.
 
ראינו, אם כן, שתי דעות לגבי השאלה מדוע חוגגים בחוץ לארץ יו"ט שני. נסכם את הדברים לפי התקופות השונות:
בתורה כתוב לחגוג יום טוב אחד בלבד. בזמן שבית המקדש היה קיים, וגם תקופה מסויימת אח"כ, היו מקדשים את החודש ע"פ הראיה, ולכן חשוב מאוד היה לדעת מה התאריך כדי לדעת מתי לחגוג יום טוב. לצורך כך היו משיאין משואות בלילה שלאחר ראש חודש. ואולם, היו כתות בישראל שהיה להם אינטרס לשנות את קביעות החודש, למשל כדי שקצירת העומר לא תחול בליל שבת, ולכן הם היו מדליקים משואות גם אם בית הדין לא קידשו את החודש. כתוצאה מכך תיקנו שיצאו השלוחין. היתרון בשליחת השלוחים הוא שהקהילות ידעו בבירור מה החליטו בית הדין, אבל החסרון הוא האיטיות של המסר, שהרי עד שהם יגיעו לכל מקום – פעמים רבות זה כבר לא יהיה רלוונטי.
במקומות שאליהם לא הספיקו השליחים להגיע, חגגו יומיים יום טוב, בגלל הספק. (למעט יום הכיפורים, שבזה סמכו על הכלל שמימות עזרא ואילך לא מצינו אלול מעובר, מכיון שרוב הציבור לא יכול לעמוד בצום של יומיים רצוף).
מאוחר יותר, הפסיקו לקדש את החודש ע"פ הראיה והלל השני – שהוא בנו של ר' יהודה נשיאה, שהוא נכדו של ר' יהודה הנשיא – תיקן את לוח השנה המוכר לנו.
מרגע זה אין הבדל בין ישראל לגולה לענין הידע שלנו מתי היה ראש חודש. ובכל זאת, בגלות חוגגים יומיים, ובארץ ישראל לא. מדוע?
שתי דעות הובאו בגמרא לעיל:
א.     מנהג הגלות התחיל אמנם בגלל הספק (עוד לפני הלוח הקבוע, בגלל המקומות שבהם לא הגיעו השלוחים), אבל אחרי שתיקנו את הלוח הקבוע, תיקנו תקנה לכל בני חו"ל לחגוג יומיים כל חג כפי שנהגו לפני כן – למרות שהספק כבר אינו קיים. לפי ההסבר הזה אלו הם שני ימים עם קדושה אחת ארוכה.
ב.      מנהג הגלות התחיל בגלל הספק, וכשהתחיל הלוח הקבוע, אמרו חכמים להמשיך ולקיים את היו"ט השני משום מנהג אבותיהם, ושמא ישכחו יום אחד את החשבון ויתבלבלו.
נפק"מ בין שני ההסברים הללו הוא לביצה שנולדה ביום הראשון, האם היא אסורה גם ביום השני. אם אנחנו מסתכלים על שני הימים כתקנה נפרדת שכבר אינה מכח הספק, הרי שהביצה אסורה גם ביום השני, כפי שאנו עושים בראש השנה. (שם הסיבה היא מפני שגם בירושלים עשו שני ימים טובים, כי לא ידעו מתי יגיעו העדים). אך אם יו"ט שני הוא רק מכח הספק, הרי שהביצה מותרת ביום השני ממאי נפשך.
 
כך כותב הרמב"ם:
 
2.   רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ה הלכות ג - ו
 
ומאימתי התחילו כל ישראל לחשב בחשבון זה? מסוף חכמי תלמוד בעת שחרבה ארץ ישראל ולא נשאר שם בית דין קבוע, אבל בימי חכמי משנה וכן בימי חכמי תלמוד עד ימי אביי ורבא על קביעת ארץ ישראל היו סומכין.
כשהיתה סנהדרין קיימת והן קובעין על הראייה, היו בני ארץ ישראל וכל המקומות שמגיעין אליהן שלוחי תשרי עושין ימים טובים יום אחד בלבד, ושאר המקומות הרחוקות שאין שלוחי תשרי מגיעין אליהם היו עושים שני ימים מספק לפי שלא היו יודעין יום שקבעו בו בני ארץ ישראל את החדש.
בזמן הזה שאין שם סנהדרין ובית דין של ארץ ישראל קובעין על חשבון זה, היה מן הדין שיהיו בכל המקומות עושין יום טוב אחד בלבד אפילו המקומות הרחוקות שבחוצה לארץ כמו בני ארץ ישראל, שהכל על חשבון אחד סומכין וקובעין, אבל תקנת חכמים היא שיזהרו במנהג אבותיהם שבידיהם.
לפיכך כל מקום שלא היו שלוחי תשרי מגיעין אליו כשהיו השלוחין יוצאין, יעשו שני ימים ואפילו בזמן הזה כמו שהיו עושין בזמן שבני ארץ ישראל קובעין על הראייה, ובני ארץ ישראל בזמן הזה עושין יום אחד כמנהגן שמעולם לא עשו שני ימים, נמצא יום טוב שני שאנו עושין בגליות בזמן הזה מדברי סופרים שתקנו דבר זה.
 
הרמב"ם כותב, אם כן, שהסיבה שאנחנו עושים יום טוב שני אינה בגלל הספק, אלא בגלל שזו תקנה של חכמים לקיים את המנהג שהיה קיים לפני כן. אין מדובר בספק אמיתי, שהרי כולנו יודעים מהו התאריך, אך יש פה מנהג של חכמים.
כך כותב המשנה ברורה על דין יום טוב שני:
 
3.   משנה ברורה, סימן תצא סעיף קטן א
 
ואע"ג דעכשיו בקיאין אנו בקביעות החודש לפי החשבונות שבידינו, מכל מקום חששו חכמים שמא מרוב הצרות והטלטולים בגלותנו ישתכח החשבון ויבואו לעשות חסר מלא ומלא חסר ויאכלו חמץ בפסח וע"כ הניחו הדבר בחו"ל כמו שהיו בימים הראשונים:
 
מה שנפסק להלכה, אם כן, הוא הדעה השניה, ולכן ביצה שנולדה ביום טוב ראשון מותרת ביום טוב שני. מה הם הגבולות של המנהג הזה?
הרמב"ם כותב כך:
 
4.   רמב"ם הלכות קידוש החודש פרק ה הלכות ט - יב
 
אין עשיית יום טוב אחד תלוייה בקריבת המקום. כיצד? אם יהיה מקום בינו ובין ירושלם מהלך חמשה ימים או פחות שבודאי אפשר שיגיעו להן שלוחין, אין אומרין שאנשי מקום זה עושין יום טוב אחד, שמי יאמר לנו שהיו השלוחים יוצאין למקום זה, שמא לא היו השלוחים יוצאין למקום זה מפני שלא היו שם ישראל ואחר שחזרו לקבוע על החשבון ישבו שם ישראלים שהן חייבין לעשות שני ימים, או מפני שהיה חירום בדרך כדרך שהיה בין יהודה וגליל בימי חכמי משנה, או מפני שהיו הגוים מונעין את השלוחין לעבור ביניהן.
ואילו היה הדבר תלוי בקריבת המקום היו כל בני מצרים עושין יום אחד, שהרי אפשר שיגיעו להם שלוחי תשרי, שאין בין ירושלם ומצרים על דרך אשקלון אלא מהלך שמנה ימים או פחות וכן רוב סוריא, הא למדת שאין הדבר תלוי בהיות המקום קרוב.
נמצא עיקר דבר זה על דרך זו כך הוא: כל מקום שיש בינו ובין ירושלם מהלך יתר על עשרה ימים גמורים עושין שני ימים לעולם כמנהגם מקודם, שאין שלוחי כל תשרי ותשרי מגיעין אלא למקום שבינו ובין ירושלם מהלך עשרה ימים או פחות, וכל מקום שבינו ובין ירושלם מהלך עשרה ימים בשוה או פחות שאפשר שהיו שלוחין מגיעין אליו, רואים אם אותו המקום מארץ ישראל שהיו בה ישראל בשעת הראייה בכבוש שני כגון אושא ושפרעם ולוד ויבנה ונוב וטבריה וכיוצא בהן עושין יום אחד בלבד, ואם אותו המקום מסוריא כגון צור ודמשק ואשקלון וכיוצא בהן, או מחוצה לארץ כגון מצרים ועמון ומואב וכיוצא בהן, עושין כמנהג אבותיהן שבידיהן אם יום אחד יום אחד ואם שני ימים שני ימים.
מקום שבינו ובין ירושלם עשרה ימים או פחות מעשרה והוא סוריא או חוצה לארץ ואין להם מנהג, או שהיא עיר שנתחדשה במדבר ארץ ישראל, או מקום ששכנו בו ישראל עתה, עושין שני ימים כמנהג רוב העולם.
 
לשיטת הרמב"ם, אם כן, כדי שיחגגו במקום מסויים רק יום אחד, צריכים להתקיים מספר תנאים:
א.     הוא חייב להיות מהלך של פחות מעשרה ימים מירושלים
ב.      הוא חייב להיות במקום שהיו שליחים מגיעים אליו בפועל.
אין בעצם הבדל בין ארץ ישראל לחו"ל לפי הרמב"ם, אלא בין מקום שהשליחים הגיעו אליו בפועל למקום שלא. יכול להיות שבמצרים או בסוריה יעשו יום אחד, ויכול להיות שבמקומות חדשים או רחוקים בארץ ישראל יעשו יומיים. בכל מצב של ספק, אומר הרמב"ם, יש לנהוג יומיים, כפי שנוהגים היהודים ברוב העולם.
כידוע, לא כך אנחנו נוהגים היום. המקור למנהג הידוע היום הוא בדברי הריטב"א:
 
5.   חידושי הריטב"א מסכת ראש השנה דף יח עמוד א
 
ויש עוד שאלה גדולה שהרי לכל מקום שהיו יכולין להגיע שלוחין יוצאין ואפילו לחו"ל כדכתיבנא לעיל, ולמצרים היו יכולין להגיע בעשרה ימים דרך אשקלון כמו שכתב הרמב"ם. ובודאי לא היו מגיעין לכל ארץ ישראל שהרי היא ארבע מאות פרסה על ארבע פרסה, ואפילו היתה ירושלים באמצע ממש היו לה מאתים פרסה לכל רוח שהוא מהלך עשרים יום לאדם בינוני שהוא עשרה פרסאות (פסחים צ"ג ב') ולכל היותר הוא ט"ו יום כמו שאמרו במסכת תעניות (י' א') ט"ו יום אחר החג כדי שיגיע האחרון שבישראל לנהר פרת, וכיון דכן היו מקומות בארץ ישראל שצריכין לעשות המועדות ב' ימים כמו בחו"ל, ואם כן אמאי נהוג כו"ע למיעבד בארץ ישראל כל המועדות יום אחד לבד מר"ה ובני חוץ לארץ עושין אותן כולם שני ימים.
והתשובה כי בראשונה היו מקדשין החדשים על פי הראיה ולא היו יודעין בקביעא דירחא... אבל עכשיו בזמן הזה אנו יודעין בקביעא דירחא, שהרי עמד הלל הזקן הנשיא אחרון שהיה בישראל בנו של רבי יהודה נשיאה בן בנו של רבינו הקדוש, כשראה הסמיכות מתמעטות ושלא יהא לישראל ב"ד בקדוש החדש עמד ועיבר כל השנים ע"פ חשבון וקידש כל החדשים וכל המועדות...  אע"פ שקבע לנו המועדות לא התיר לנו לעשות יום אחד אלא שנהיה נוהגין כבתחלה ונהיה בעיקר המעשה כאילו אין אנו יודעין כלום ומברכין בו ומקדשין בו כמו שהוא ספק בידינו, וכן לענין דחיית שבת מפני הלולב כך הוא בידינו.
...וכשתקנו לנו שנזהר במנהג אבותינו, ואבותינו היו להם מנהגות משונים שהרי מקומות מקומות יש, ויש שעושין שני ימים ויש שעושין יום אחד ויש לנו לילך אחר הרוב, ובחו"ל רובא היו עושים ב' הימים לעולם שלא היו מגיעין שם שלוחים ולפיכך אנו עושין כאן שני ימים, אבל ברוב ארץ ישראל היו עושין יום אחד ועושין היום ג"כ יום אחד חוץ מראש השנה שהיו עושין שני ימים לעולם.
 
הריטב"א, אם כן, בניגוד לרמב"ם, טוען שיום טוב שני נקבע לפי גבולות הארץ, ולא לפי מקום שאליו היו השליחים מגיעים. לכאורה ניתן להביא ראיה לדברי הרמב"ם מהגמרא:
 
6.   תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כא עמוד א
 
מכריז רבי יוחנן: כל היכא דמטו שלוחי ניסן ולא מטו שלוחי תשרי - ליעבדו תרי יומי, גזירה ניסן אטו תשרי.
רש"י: שבית דין שולחין לגולה להודיע יום שקדשוהו, וכל מה שהם יכולין לילך - הם הולכין עד הפסח, וכן בתשרי עד סוכות, חוץ משבתות וימים טובים שלא ניתנו לחלל לשלוחין, כדתניא: על קריאתם אתה מחלל, ואי אתה מחלל על קיומם. לפיכך שלוחי ניסן מגיעין למקום שאין שלוחי תשרי מגיעין, שהרי אין ימים טובים בינתים לעכבם, ובתשרי יש ראש השנה ויום הכפורים, שאין השלוחין הולכין בו.
 
כיצד נהגו למעשה? – בספרות השו"ת יש שאלות רבות על עניין זה. נביא לדוגמא חלק מהשאלות.
 
החיד"א דן בשאלה כמה ימים יש לחגוג ביפו (האם בתל אביב צריכים לחגוג יומיים?):
 
7.   ברכי יוסף, אורח חיים סימן תצו סעיף ט
 
בעיר יפו ת"ו הסמוכה לעיר קדשנו ירושלים ת"ו אם יתיישבו בה ישראל או יבא איש וביתו מחו"ל לארץ ואתרמי להו לעשות יום טוב ביפו, יש להסתפק אם יעשו יום אחד כיון שהיא ארץ ישראל וקרובה ליבנה ולוד מאוד, ולירושלים מהלך יום ומחצה הן חסר, או דילמא כל דלא ידיענן שהיו השלוחים הולכין צריך לעשות שני ימים טובים. והנה מספר בן גורין בכמה מקומות נראה דהוה אתדר להו לישראל ביפו בזמן בית שני, וכן איכא אמוראים שדרים ביפו כגון רבי אבא דמן יפו, ורבי חייא בר יהודה מיפו, ורב אדא דמן יפו, ורב נחמיה דמן יפו, וכמ"ש בס' יוחסין. ומדקרי לקצת 'רבי', שמע מינה שהיו בזמן שעדיין היתה הסמיכה שהיו מקדשים על פי הראיה. אך יש להסתפק שמא לא היו שלוחין הולכין מצד שהיו חירום בדרך או שהיו העכו"ם מונעין...
שוב ראיתי להרב פרי אדמה שנטה לומר דיעשו שני ימים טובים ביפו ורמלה. ע"ש. ונהירנא שמורינו הרב הגדול כמהר"ר יצחק הכהן זלה"ה כשחזר להתיישב בעיה"ק ירושלים ובא דרך אניה עם סיעה גדולה מבני חו"ל נתקבצו ברמלה בעצרת ועשו יום אחד לבד. גם העיד לי זקן אחד שבזמן הרבנים מורנו הרב הגדול מהר"א יצחקי זלה"ה ובית דינו רבנן קשישאי, היה הוא ואדם אחר דרים ביפו הם לבדם, והיו עושים יום טוב אחד לבד ואין פוצה פה ומצפצף כלל. וכל זה מורה שכת הקודמין היו יודעים שהשלוחים היו הולכים ליפו ואין מעכב והוחזקו לעשות יום אחד ככל ארץ ישראל.
 
תל אביב, אם כן, היא חלק מארץ ישראל. אבל האם דין נצרים כדין תל-אביב?
הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה הראשון לציון, נשאל על קיום יו"ט שני בעזה. מסתבר שהקהילה היהודית בעזה – שננטשה לתקופה מסויימת - התיישבה מחדש בשנת תרצ"ו, והם שלחו שאלה האם עליהם לקיים יום אחד או שני ימים. (יש לציין שהשאלה נכתבה ביג בניסן, ואני לא יודע כמה זמן היה להם להתארגן עם התשובה הזו...)
 
8.   שו"ת משפטי עוזיאל כרך ג אורח חיים סימן סו
 
י"ג ניסן תרצ"ו.
לכבוד ד"ר רוזנבויים יצ"ו בעיר עזה.
ע"ד שאלתו אם העיר עזה בגבול של ארץ ישראל הישן בכדי לדעת איך שעליכם היהודים הראשונים בעזה לנהוג בימים טובים, יום אחד, או גם יו"ט שני של גליות.
שאלה נשאלה לפני מרן הגאון הגדול עט"ר מו"ר הראש"ל ישא ברכה זצוק"ל מאת הגאון הגדול כקש"ת מוהר"ר שמואל סלאנט, והשיב: שאעפ"י שמתשובת הרדב"ז (ישנות ח"א סי' ל') כתב: ואין להביא ראיה ממה שאין עושין בעזה שני ימים טובים של גלויות, שאין דבר זה תלוי במקומות של ארץ ישראל אלא במקומות שהיו דרים בה רוב ישראל והיו השלוחים הולכים אליהם ע"כ, הרי לך בהדיא דבעזה אין עושין שני ימים טובים. לעומת זאת הביא תשובת מהרימ"ט דכתב: שכל ישראל אשר ישבו שם משנים קדמוניות מעולם החזיקו כחו"ל ורבותינו הקדמונים החזיקו כחו"ל לענין תרו"מ ושביעית. ומעתה כיון דאינה נחשבת כארץ ישראל לענין תרומ"ע הרי הוא כחו"ל גמורה לכל הדברים ע"כ, ומרן הגאון ז"ל תמה על זה שדברי מהרימ"ט סותרים לעדותו של הרדב"ז. וכדי לישב סתירה זו כתב דמה שנהגו לעשות בעזה רק יום אחד הוא מטעם מנהג. וא"כ אחרי שנתבטל היושב שם נתבטלו מנהגם ואיך נאמר לאלה שהתישבו מחדש שיעשו רק יום טוב אחד ויאכלו חמץ ביום השמיני.
וזו הלכה העלה, אם הראשונים שהתישבו בעיר זו עזה הם מירושלים או מיתר המקומות שבארץ ישראל. שנוהגים לעשות יום אחד, יעשו כמנהגם, ואם הם מבני חו"ל יעשו שני ימים...
ואני עני עבדו ותלמידו אחר התאבקי בעפר רגליו הנני אומר: לא זכיתי להבין דבריו, דמה שאמרו כל הפוסקים הולכין אחר רוב המתישבים לפי מנהג המקום שיצאו, הוא במנהגי אסור והיתר שהם תלויים אקרקפתא דגברי שקבלו עליהם אסור זה וקי"ל דנותנים עליו חומרי מקום שיצא משם, אבל ענין יום טוב שני של גלויות אינו תלוי במנהג אלא במקום, שכל מקום שלא היו שלוחים מגיעים חייבים לנהוג שני ימים טובים... לפיכך אני אומר שאין לנו שום ענין עם האנשים הראשונים שהתישבו בה אלא עם המנהג המקובל במקום. והשאלה העומדת לפנינו היא: אם בעיר עזה שאינה כארץ ישראל וכמו שהוכיח מהרימ"ט (שם) ובספר תבואות הארץ מהירושלמי דבכורים פ"ג, ועיין בתבואות הארץ פ"א, אם נהגו לעשות יום טוב אחד או שני ימים טובים של גלויות, ובזה שפיר נלמוד מעדותו של הרדב"ז שלא נהגו לעשות בו אלא יום אחד. וכן מצאתי מפורש בספר תבואות הארץ שכתב: וכבר נהגו בכל ארץ ישראל עד עזה ועד צור לעשות דוקא יום אחד, וכן ברמלה נראה לי לעשות דוקא יום אחד אעפ"י שכתבתי שיש שורש לדבר שרמלה חו"ל, עם כל זה לא ידענו שלא היה שם ישוב מבני עמנו בזמן הבית כי הוא סמוך לירושלם וכו' ואם כן מסתברא שגם בו ישבו בזמן הבית ואם כן יש לעשות דוקא יום אחד עכת"ד.
איברא שיש למישדי נרגא בדבריו, דלפי מה שהוכחנו אין כאן ענין לסברא הואיל שגם אם נניח שיש בו ישראל באיזה מקום מארץ ישראל עדין צריכים אנו לדעת אם היו מגיעים אליהם השלוחים, וזהו דבר שאינו תלוי בסברא אלא בידיעת המציאות, אבל על כל פנים מדבריו למדנו עדות ברורה לעיר עזה שנהגו לעשות רק יום אחד, ועדות זו מוכיחה שכך היה מקובל להם שבזמן הראיה עשו יום אחד, והלכך גם עתה שהתחדש בה הישוב הישראלי אין להם לעשות אלא יום אחד ועליו אין להוסיף וכמ"ש הרמב"ם בתשובתו. והנלענ"ד כתבתי.
 
גם הרב הרצוג, לאחר קום המדינה, נזקק לשאלה כיצד לחגוג במקומות מרוחקים בתוך גבולות הארץ את החגים, וזו תשובתו:
9.   שו"ת היכל יצחק או"ח סימן נה
 
שאלה: עם סיום מלחמת הקוממיות, וההתישבות היהודית במקומות מרוחקים ממרכז הארץ, ובמיוחד בנגב הדרומי, התעוררה שאלת יו"ט שני למקומות אלה. אם עליהם לחוג רק יום אחד כמרכז הארץ, או שני ימים כבגלויות.
...מלשונו של הרמב"ם יוצא לנו כדלקמן, (א) מקום שאפשר היה שיגיעו לו שלוחי תשרי, היינו מהלך עשרה ימים או פחות מירושלים והוא בארץ ישראל, וידוע שהיה בו ישוב יהודי בזמן שהיו מקדשין עפ"י הראיה בימי הכבוש השני, עושין יום אחד בלבד. (ב) עיר שנתחדשה במדבר א"י או ששכנו בה ישראל עתה, עושין שני ימים כמנהג רוב העולם. משמעות א' היא, דוקא בידוע שהיה במקום ההוא ישוב מישראל, כגון טבריה וכו' עושין יום אחד, והיינו שזוהי משנה שאינה צריכה, שאין משנים את המנהג של יום אחד של ערים בא"י שהיו קיימות בימי הקידוש על פי הראייה, ושהיו עומדות בכדי שיעור הגעת השלוחין לשם, והנראה שלא בא רבינו הגדול אלא להשמיענו שאפילו אם נפסקה המסורת בפועל ממש כגון שחרבה העיר מישוב יהודי ושוב נתישבה, הדבר חוזר למה שהיה, אמור מעתה אם נקבע ישוב יהודי באיזה מקום בא"י בכדי הגעת השלוחין, אלא שאינו ידוע אם היה שם ישוב יהודי בתקופה הנ"ל, יש להנהיג שני ימים, וכך אמנם מפורש בהלכה י"ב שבמקום ששכנו בו ישראל עתה, עושין שני ימים כמנהג רוב העולם.
ומעתה ישובים חדשים בארצנו הק' ת"ו, שאין להם יחוס עתיק כנ"ל, צריכים לעשות שני ימים, ואולם זהו נגד המנהג שלנו, שהרי הרבה ישובים נתחדשו ת"ל בדורות האחרונים שאינם מיוחסים כנ"ל, ואין עושין אלא יום אחד בלבד. ולכשתדקדק ברמב"ם ז"ל תמצא שהוא מדגיש את דעתו בהלכה ט', שאין קרבת המקום עיקר, שאפשר שלא היו שלוחין הולכין לשם, מפני שלא היו שם ישראלים, או מפני שהיה חירום בדרך, כדרך שהיה בין יהודה וגליל בימי חכמי המשנה, או מפני שהיו הכותים מונעים את היהודים מלעבור בהם.
...עכ"פ בנוגע לנגב, אינני רואה לכאורה על מה לסמוך שלא להנהיג ב' ימים לפי דעת הרמב"ם.
...אעפי"כ דעתי להקל עפ"י היסודות שציין כ"ג שליט"א (זצ"ל). (א) תרגום רב סעדיא גאון ז"ל של מעלה עקרבים, וכו' (בספר תבוה"א לר' יהוסף שורץ ז"ל דף כ"ד מביא, כי רבינו סעדיא גאון מתרגם מעלה עקרבים, הוא עקבה, ור"ל עיר עקבה אשר על יד מפרץ עקבה שהוא מפרץ ים סוף). (ב) שיטת הריטב"א ז"ל (במסכת ר"ה י"ח), שבכל א"י אפילו ברחוק יותר מעשרה ימים שלא הגיעו שם השלוחים, ג"כ נוהגין יום אחד, וע"כ דעתי היא להקל שלא לעשות אלא יום אחד, ואעפ"י שזהו ספיקא דדינא, בין הרמב"ם והריטב"א, ויש מצדדים שבספיקא דדינא אף בדרבנן אזלינן לחומרא, ועיין בספר אורח משפט להגאון משעדליץ ז"ל, חו"מ סימן כ"ה, אבל אין הלכה כך, אלא הכל לקולא.
 
...ויפה העיר כ"ת, שהשם מאלף, כלומר שזה נקרא תמיד יו"ט שני של גלויות, וזה צירוף כל-שהוא, ורק כל-שהוא, שאין השם מלמד בהכרח שאין זה נוהג בארץ ישראל, והוא השם הנ"ל, מוסבר יפה, עי"ז שיום טוב זה במקורו בא בגרמת הגלויות, וד"ל, אך רב כחו של הריטב"א, וקרוב אל הדעת שקיבל כך מרבותיו חכמי צרפת ופרובינציה ז"ל, ושאין זו סברת עצמו.
...כבר מילתי אמורה, שאין בכחי להאריך מפני טרדותי ועיפותי, ולא באתי אלא להודיע למעכ"ת שליט"א (זצ"ל) שאני נמנה בין המקילין.
 
שאלה מעניינת נוספת נשאל הרב הרצוג לעניין אנשים שהוגלו לקפריסין והיתה להם אפשרות לעלות על אניה מקפריסין לישראל בט"ז בתשרי:
 
10.                      שו"ת היכל יצחק או"ח סימן נד
 
שאלה: עיוה"כ נתקבל מקפריסין המברק הבא: הרב הראשי הרצוג ירושלים. בשם מאות מעפילים שגורשו מארצנו בכח הזרוע המצפים לשחרורם משביים והחזרתם למולדת, מבקשים הסכמתכם כמצות פדיון שבויים, להפלגתנו ביום /שלושים לתשיעי/. טלגרפו תשובה לזילברברג פמגוסטא, מזכירות משותפת מחנות קפריסין.
המברק כבר מציע כפי הנראה, נימוקים להסכמה להתיר ההפלגה ביו"ט שני של גלויות: (א) מפני שאלה המעפילים כבר ירדו בארץ, ובדיעה מוצקה שאין מוצקה ממנה, להאחז בארץ, והוציאו אותם מן הארץ בכח הזרוע. כוונתו, שאלה יש להם דין של בני ארץ ישראל, אם כי בן ארץ ישראל שהלך לחו"ל אפילו כשדעתו לחזור, אסור לו לחלל יו"ט בישוב, סבורים הם, בד"א כשיצא לדעת, אבל כשהוציאו בכח הזרוע הרי נשאר בן ארץ ישראל.
 (ב) שזהו ענין של פדייה מן השבי.
תשובה: ב"ה. מחרת יום הקדוש תש"ח, ירושלים עיה"ק ת"ו.
יו"ט שני לבן א"י הבא לחו"ל. אם יש הבדל בין ירד, להורד בעל – כרחו, הנה אני לא מצאתי מקור לחילוק זה... שהרי כל עיקר הדין שבני א"י מחוייבים לנהוג כחומרי המקום שבא לשם, ואסור להם לחלל יו"ט שני בישוב, הוא כנראה גם מפני החשש דלא ליתי בני חו"ל לזלזולי ביו"ט שני, [מג"א תצ"ו ס"ק ד'], וא"כ מאי נ"מ אם באו לחו"ל מדעתם, או על כרחם, סוף סוף אם הם יעשו מלאכה בישוב יזדלזל היו"ט בעיני בני חו"ל בדרך כלל. ולהמציא חילוק מדעתנו לאמר, הואיל והכל יודעים שהוחזרו מא"י בכח הזרוע יבינו הכל למה הם אינם שומרים יו"ט שני, ולא יבואו לידי זלזול קשה מאד, מבלי יסוד מרבותינו הפוסקים ז"ל.
...אעפי"כ אינני אומר לדחות הדבר בהחלט, ואומר אני שצריך עיון, שהנימוק של פדיון שבויים נימוק חשוב הוא כי מי יודע מה ילד יום ח"ו, במשך שבועות במחנות מוקפים תייל, וצבא ומשטרה של נכרים, ומכיון שניתן למאות מאחינו המדוכאים הללו אפשרות לצאת מן השבי, ראוי לעיין אם אפשר למצוא היתר כדי שלא לאחר את פדות נפשם ובפרט שיבה לציון. ואפשר שיש כאן צד של הצלה שיו"ט שני נדחה בשבילה, ומכש"כ אחרי שיש מקום לדון אלה בתור אנשי ארץ ישראל אעפ"י שלא שהו הרבה בארץ, כי מה היה צורך לשהייה בשביל היהודים הללו שהעמידו את חייהם בסכנת מות כדי להגיע לציון בית חיינו, וגם הרי נפסק להלכה [שו"ע או"ח סימן תצ"ו ובמג"א שם], שאין מנדין בן א"י שעושה מלאכה בישוב ביו"ט שני בחו"ל, הרי שאין זה חמור כ"כ.
 
...עכ"פ אין אני אומר לא איסור ולא היתר, אלא מציע לפני כ"ג שליט"א להתבונן, ובבקשה גדולה להזדקק לענין זה ולבוא לביתי, בברכת הגאולה והישועה וכט"ס מוקירו כערכו הנשגב יצחק אייזיק הלוי הרצוג.
הערת רבינו זצ"ל, שהומצאה לנו ע"י הגרי"מ אהרנברג שליט"א עתה נתברר שהספינה היא של הסוכנות היהודית, ודרשתי מהם לדחות ההפלגה ליום מחר, היינו א' דחוהמ"ס בחוץ לארץ, ומשום יום אחד אין לחוש, ובטחוננו בשומר ישראל שלא יארע ח"ו שום דבר רע במשך יום יו"ט שני לגלויות, ולהתיר במצב כזה לא אריך, ועלול להביא לידי זלזול ביו"ט שני בכל הגולה כרצון המהרסים הרפורמים, הקב"ה ינחנו בדרך האמת.
 
איני יודע מה היה בסופה של אותה אוניה, אבל חזקה על דבריו של הרב הרצוג שלא שבו ריקם, ואותם עולים זכו להתיישב בארץ ישראל, ואת חג הפסח כבר חגגו בלי יו"ט שני.
 
לתוספת עיון ניתן לבדוק גם בציץ אליעזר ח"ג סימן כג.
 


קטגוריה: מסכת ביצה
AtarimTR