ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

ביצה

בס"ד                                                                                  יח מרחשון תשס"ז
 
ביצה ט – טז
מלאכת הוצאה ביום טוב
 
הילדים שלנו נוטים לחשוב ששבת ויום טוב הם בדיוק אותו דבר. העובדה שמותר לבשל ביום טוב כמעט ולא באה לידי ביטוי בקיבוץ, והעובדה שמותר להוציא מרשות לרשות ממש לא מורגשת. אבל בחוץ לארץ ישנו הבדל עצום בין שבת ליום טוב. אנחנו התרגלנו לחיים מפונקים, שאפשר ללכת לכל מקום עם עגלה או ילד על הידיים, ועם דברים בכיסים. אבל בחו"ל החיים בלי עירוב הם קשים מאוד. אבל ביום טוב, שבו אין איסור הוצאה מרשות לרשות, החיים פתאום הרבה יותר קלים.
מעשה שקרה לי בפראג: יהודי ירא שמים המקפיד על קלה כבחמורה הופתע מאוד כשלימדתי שאסור לפתוח מטריה בשבת. שאלתי אותו האם הוא לא שם לב לכך שיהודים מגיעים לבית הכנסת בגשם שוטף ללא מטריה. מסתבר שהוא חשב שהסיבה שלא לוקחים מטריה היא בגלל איסור הוצאה, ועכשיו התחדש לו שגם ביום טוב אסור ללכת עם מטריה.
היום נראה שגם ביום טוב אין זה פשוט שמותר להוציא הכל:
1.   מסכת ביצה פרק א משנה ה
 
בית שמאי אומרים: אין מוציאין לא את הקטן ולא את הלולב ולא את ספר תורה לרשות הרבים, ובית הלל מתירין.
 
מקריאת המשנה עולה שישנה מחלוקת בין בית הלל לבית שמאי לגבי הוצאה של חפצים מסויימים. ואולם, שלושת החפצים המתוארים פה אינם אוכל – שהרי גם בית שמאי יתירו להוציא אוכל ביום טוב. אך שלושת החפצים הללו הם חפצים שמשמשים למצוה (ברית מילה, נטילת לולב וקריאת התורה). האם הסיבה לכך היא שבית הלל מתירים רק להוציא לצורך מצוה, או שמא לחדש לנו שאפילו לצורך מצוה בית שמאי אוסרים?
הגמרא מתלבטת בשאלה נוספת: האם המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי היא ספציפית לגבי מלאכת הוצאה, או שהם חולקים על כל העקרון של 'מתוך שהותרה לצורך הותרה גם שלא לצורך'?
 
2.   תלמוד בבלי מסכת ביצה דף יב עמוד א
 
תני תנא קמיה דרבי יצחק בר אבדימי: השוחט עולת נדבה ביום טוב לוקה. אמר ליה: דאמר לך מני - בית שמאי היא, דאמרי: לא אמרינן מתוך שהותרה הוצאה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך. דאי בית הלל - הא אמרי: מתוך שהותרה הוצאה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך. הכא נמי, מתוך שהותרה שחיטה לצורך - הותרה נמי שלא לצורך. מתקיף לה רבה: ממאי דבית שמאי ובית הלל בהא פליגי? דלמא בערוב והוצאה לשבת ואין ערוב והוצאה ליום טוב קא מיפלגי? מר סבר: ערוב הוצאה לשבת וערוב הוצאה ליום טוב, ומר סבר: ערוב הוצאה לשבת, ואין ערוב הוצאה ליום טוב, כדכתיב "ולא תוציאו משא מבתיכם ביום השבת" (ירמיהו יז), בשבת - אין, ביום טוב - לא. - מתקיף לה רב יוסף: אלא מעתה ליפלגו באבנים! אלא, מדלא מפלגי באבנים, שמע מינה: בהוצאה שלא לצורך פליגי.
 
למסקנת הגמרא, אם כן, נחלקו בית הלל ובית שמאי בשאלה האם הותרה הוצאה שלא לצורך. כולם מודים שמלאכת הוצאה נאסרה גם ביום טוב, אך הותרה לצורך אוכל נפש. השאלה היא האם במסגרת ההיתר לאוכל נפש התירו גם הוצאה נוספת. ישנם שלושה סוגים של הוצאה:
א.     הוצאה לצורך אוכל נפש
ב.      הוצאה לצורך כלשהוא שאינו אוכל נפש
ג.       הוצאה של משהו שאין בו שום צורך ביום טוב
המחלוקת בין בית הלל לבית שמאי נמצאת בסעיף השני. מה הדין לגבי הסעיף השלישי? האם גם בזה טוענים בית הלל שמותר להוציא ביום טוב? ואם לא – האם זה אסור מדרבנן או מדאורייתא?
רש"י כותב כך:
3.   רש"י מסכת ביצה דף יב עמוד א
 
ליפלגו באבנים - אי אין אסור הוצאה - אין אסור טלטול, שלא נאסר טלטול אלא משום הוצאה, ומה שלא גזרו על כל טלטולים, אפילו על אוכלים וכלים - משום דאין גוזרין גזרה על הצבור אלא אם כן רוב צבור יכולין לעמוד בה, אלא מדלא אפלוג באבנים - שמע מינה דלכולי עלמא יש הוצאה ביום טוב, אלא שמן התורה הותרה לצורך, ובית הלל אית להו כיון דהותרה לצורך הותרה מן התורה לגמרי, אלא רבנן גזור במידי דהוי טרחא דלא צריך, כגון אבנים, אבל בקטן וספר תורה, דצריכינן להו ביום טוב - לא גזור, ובית שמאי לית להו מיגו, ומידי דצורך אכילה שהתורה התירתו - הותר, ושאינו צורך אכילה - באסורו עומד מן התורה.
 
מרש"י מוכח שלדעת בית הלל המוציא אבנים ביום טוב אינו עובר באיסור תורה אלא באיסור מדרבנן. התוספות אינם מסכימים עם דין זה, וטוענים שהוצאת אבנים נשארו באיסור המקורי מדאורייתא, וכשבית הלל אמרו שהותרה שלא לצורך – הם התכוונו רק לדברים שיש להם צורך כלשהו:
 
4.   תוספות מסכת ביצה דף יב עמוד א ד"ה הכי גרסינן
 
ודוקא בהוצאה שיש בה צורך יו"ט קצת אמרינן 'מתוך שהותרה לצורך יו"ט - דכל אוכל נפש מותר - הותרה נמי שלא לצורך אוכל נפש', הואיל ואיכא צורך מקצת, שיש צורך יו"ט. אבל שלא לצורך יו"ט כלל ודאי דאסור מן התורה כגון אופה מיו"ט לחול ומוציא אבנים דליכא לא צורך נפש ולא שמחת יו"ט חייב מדאורייתא. וכי פליגי ב"ש וב"ה בדברים שאינן לצורך אוכל נפש ואיכא בהן צורך יו"ט קצת, כגון קטן למולו דהמצוה נקראת צורך יום טוב, ולולב לצאת בו, וס"ת לקרות בו, וכן פי' רבינו חננאל אבל ליתא פירושן דלאו דוקא קטן למולו דה"ה שלא למולו דשרי גם טיול דהא אשכחן נמי דמשחקין בכדור שקורין פלוט"א בלע"ז ביו"ט ברה"ר אע"ג דליכא אלא טיול. וא"ת השוחט עולה מה צורך יש לו בה? יש לומר דהכא נמי איכא שמחת יו"ט, שלא יהא שלחנך מלא ושלחן רבך ריקן.
 
לדעת התוספות, אם כן, כל הוצאה שאין בה צורך ליום טוב, אסורה מן התורה ביום טוב כמו בשבת. מה שהתירו הוא רק דברים שיש בהם קצת צורך ליום טוב.
הרמב"ם כתב כך:
 
5.   רמב"ם הלכות יום טוב פרק א הלכה ד
 
כל מלאכה שחייבין עליה בשבת, אם עשה אותה ביום טוב שלא לצורך אכילה לוקה, חוץ מן ההוצאה מרשות לרשות וההבערה, שמתוך שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך אכילה הותרה שלא לצורך אכילה. לפיכך מותר ביום טוב להוציא קטן או ספר תורה או מפתח וכיוצא באלו מרשות לרשות. וכן מותר להבעיר אע"פ שאינו לצורך אכילה. ושאר מלאכות, כל שיש בו צורך אכילה מותר, כגון שחיטה ואפייה ולישה וכיוצא בהן, וכל שאין בהן צורך אכילה אסור כגון כתיבה ואריגה ובנין וכיוצא בהן.
 
מסביר הרב רבינוביץ את שיטתו של הרמב"ם כך:
 
6.   יד פשוטה על הרמב"ם, הלכות יום טוב פרק א הלכה ד
שתי המלאכות, הוצאה והבערה, לא נאסרו כלל מדין תורה, כי בשתיהן נאמר: 'ביום השבת' – ולא ביום טוב. כל שאר המלאכות עובר עליהן אם לא נעשו לצורך אכילה, ורק אם נעשו לצורך אכילה לא אסרן תורה. אולם חכמים הבחינו בין מלאכות מכשירין לבין מלאכות שעיקר עניינם במאכלים, וגזרו על המכשירין. וגם על מלאכות העוסקות באוכל נפש ממש גזרו על אלה שניתן לעשותן מערב יום טוב. הוצאה והבערה הינן בעצם מלאכות של מכשירין... אבל לא גזרו עליהן. ולמה? - על כך אמרו 'מתוך'.
 
אמנם פוסקים רבים (כגון המגיד משנה) פירשו את דברי הרמב"ם באופן שונה, ולשיטתם גם הרמב"ם אוסר מדרבנן הוצאה שאינה לצורך יום טוב מדרבנן, והסיבה שהוא לא כתב זאת היא בגלל שהוא סומך על כך שטלטול אבנים אסור בכל מקרה משום מוקצה. ואפילו כלים שמלאכתן להיתר, הרמב"ם סובר שאין לטלטל בשבת כלל שלא לצורך:
 
7.   רמב"ם הלכות שבת פרק כה הלכה ג
 
כל כלי שמלאכתו להיתר בין היה של עץ או של חרס או של אבן או של מתכת מותר לטלטלו בשבת, בין בשביל עצמו של כלי בין לצורך מקומו בין לצורך גופו, וכל כלי שמלאכתו לאיסור בין היה של עץ או של חרס או של אבנים או של מתכת מותר לטלטלו בשבת בין לצורך גופו בין לצורך מקומו אבל בשביל עצמו של כלי אסור.
 
שלוש שיטות, אם כן, יש בנושא הוצאה ביום טוב: שיטת התוספות שהוצאה שאינה לצורך יום טוב אסורה מן התורה, שיטת רש"י שהיא אסורה מדרבנן (וכן סובר המ"מ בדעת הרמב"ם), ושיטת הרמב"ם (לדעת הגרנ"א רבינוביץ) שכל הוצאה מותרת אף לכתחילה.
 
מה הסברא שדוקא לגבי מלאכות הבערה והוצאה התירו גם שלא לצורך? – לפי דברי הרב רבינוביץ הסיבה היא פשוטה: רק לגביהם אין שום איסור מהתורה ביום טוב. אך לפי שאר הראשונים שסוברים שיש מציאות של איסור הוצאה ביום טוב מהתורה, מדוע דוקא בשני האיסורים האלה אמרו 'מתוך שהותרה לצורך הותרה גם שלא לצורך'?
בעל היראים (זמנים, עמ קיג) עונה על כך שבאמת אין מדובר פה בהיתר במלאכת הוצאה דוקא, אלא בהיתר לצורך מצוה. ואלו דבריו:
 
8.   ספר יראים סימן שד
 
ומלאכת מצוה מתוך שהיא הנאת נשמה מותרת כדתנן בביצה פ"א [י"ב א'] בש"א אין מוציאין את הקטן ולא את הלולב ולא את ס"ת לר"ה וב"ה מתירין פ' קטן למולו לולב לנענע בו ס"ת לקרות בו ומסקינן טעמא דב"ה משום שהותרה הוצאה לצורך הנאת הגוף הותרה נמי שלא לצורך הנאת הגוף אך שיהיה להנאת הנשמה פי' מתוך וכו' מתוך אותו מקרא עצמו שאתה למד היתר הנאת הגוף אתה למד היתר הנאת הנשמה דאך אשר יאכל לכל נפש כתיב פי' שיהנה לכל נפש כאשר פירשתי למעלה בסמוך וכל הגוף נקראת נפש כדכתיב שובי נפשי למנוחייכי וכתיב והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים את ה"א
 
החזרת מחזורים מבית הכנסת
 
השולחן ערוך פוסק כך:
9.   שולחן ערוך אורח חיים סימן תקיח סעיף א
 
מתוך שהותרה הוצאה לצורך אכילה, הותרה שלא לצורך, כגון קטן ולולב וספר תורה וכלים. הגה: הצריכים לו קצת, או שמתירא שלא יגנובו או שאר פסידא אבל אבנים וכיוצא בהן, אסור.
 
הביאור הלכה דן בשאלה האם הרמ"א חולק על השולחן ערוך או מפרש את דבריו, ובסופו של דבר הוא מגיע למסקנה שגם השו"ע וגם הרמ"א פסקו שהוצאה שלא לצורך אסורה מדרבנן, אך הביה"ל עצמו כותב שיש להחמיר שזה אסור מדאורייתא, שכן דעת רוב הפוסקים. נפק"מ מעניינת מובאת לעניין סיגריות:
10.                      שו"ת אגרות משה חלק או"ח ב סימן קג
 
ובמי שמעשן סיגריות ביו"ט והוא צריך רק לעשר סיגריות אם רשאי לישא אתו לכרמלית ורה"ר תיבת סיגריות שיש שם עשרים, או שמחוייב להסיר משם את היתרים מכפי שיצטרך, לענ"ד נראה שדמי זה לממלאה אשה כל הקדרה בשר אע"פ שא"צ אלא לחתיכה ולממלא נחתום חבית של מים אע"פ שא"צ אלא לקיתון אחד שבביצה דף י"ז שמותרים אף שלא נשבח מזה כלום ליו"ט ע"י הריבוי מטעם דבחד טירחא הוא כדפרש"י ואיפסק כן בש"ע סימן תק"ג משום דרבויי בשיעורים בחד טירחא אף שבשבת אסור מדאורייתא מ"מ מותר ביו"ט כדאיתא בר"ן שם, ולכן גם להוציא העשרים כשהן בתיבה אחת שמונחין שם שהוא טירחא אחת כמו שהיו שם רק העשרה שצריך אין לאסור.
אבל הוא רק כשבהתיבה נמצאים עשרים סיגריות אינו מחוייב להסיר משם היתרים מכפי שצריך, אבל כשיש שם רק העשרה שצריך ורוצה למלאות התיבה שמחזיק עשרים, בזה לכאורה יש לאסור אף שהוא ממלא זה בביתו שעדין לא התחיל במלאכת ההוצאה.
 
משמע שגם אם יש לאדם צרור מפתחות, והוא צריך רק חלק מהמפתחות האלה, אין הוא חייב להפריד ביניהם ויכול להוציא את כולם.
ובספר שמירת שבת כהלכתה הביא עוד כמה נפקא מינות מעניינות, כגון החזרת סידורים אחרי התפילה, קטן בעגלה ועוד. האם יהיה מותר לקחת עגלה עם תינוק שמחוברת אליה גם שקית עם דברים שאין בהם צורך כרגע? – משמע מדברי האגרות משה שזה מותר. הערה נוספת מביא השש"כ בשם הרב אויערבך זצ"ל:
 
11.                      שמירת שבת כהלכתה חלק א פרק יט הערה ז
 
ושמעתי מהגרש"ז אויערבך דמי שיש לו בכיסו ממחטה, יבדוק את שאר כיסי בגדיו, כי לפעמים יש בהם עוד ממחטה והוא מוציאה שלא לצורך, ואפשר דבשני בגדים אסור אע"ג שיכול להשתמש בשתיהן, עכ"ד. ואילו בכיס אחד יש לומר דשרי כיון דהוה בגדר מרבה בשיעורין דשרינן ביום טוב.


קטגוריה: מסכת ביצה
AtarimTR