ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

ביצה

בס"ד                                                                                  כה מרחשון תשס"ז
 
ביצה יז – כג
האמת, השלום וערכים נוספים
 
1.   מסכת ביצה פרק ב משנה ד
 
בית שמאי אומרים מביאין שלמים ואין סומכין עליהן, אבל לא עולות. ובית הלל אומרים מביאין שלמים ועולות וסומכין עליהם:
 
הגמרא מסבירה שיש כאן שתי מחלוקות שונות בין בית הלל לבית שמאי: בית הלל סוברים שחייבים לסמוך ממש לפני השחיטה, ובית שמאי סוברים שאפשר לסמוך גם יום לפני כן, ובכך בית שמאי מקילים. מצד שני, בית שמאי סוברים שאין להביא עולות ביום טוב, מפני שלאדם אין חלק בזה, ובזה בית הלל מקילים. בניגוד לרוב מחלוקות בית הלל ובית שמאי, המחלוקת הזו היא מחלוקת עקרונית יותר, גם בין הלל לשמאי עצמם.
הגמרא שעוסקת בהיווצרות המחלוקות בישראל, כותבת כך:
 
2.   תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף פח עמוד ב
 
תניא, אמר רבי יוסי: מתחילה לא היו מרבין מחלוקת בישראל, אלא בית דין של שבעים ואחד יושבין בלשכת הגזית, ושני בתי דינין של עשרים ושלשה, אחד יושב על פתח הר הבית ואחד יושב על פתח העזרה, ושאר בתי דינין של עשרים ושלשה יושבין בכל עיירות ישראל. הוצרך הדבר לשאול - שואלין מבית דין שבעירן, אם שמעו - אמרו להן, ואם לאו - באין לזה שסמוך לעירן. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באין לזה שעל פתח הר הבית. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - באין לזה שעל פתח העזרה. ואומר: כך דרשתי וכך דרשו חבירי, כך למדתי וכך למדו חבירי. אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - אלו ואלו באין ללשכת הגזית, ששם יושבין מתמיד של שחר עד תמיד של בין הערבים. ובשבתות ובימים טובים יושבין בחיל. נשאלה שאלה בפניהם, אם שמעו - אמרו להם, ואם לאו - עומדין למנין. רבו המטמאים - טמאו, רבו המטהרין - טהרו. משרבו תלמידי שמאי והלל שלא שמשו כל צרכן - רבו מחלוקת בישראל, ונעשית תורה כשתי תורות.
 
ובכל זאת, לגבי שאלת הסמיכה, זו אחת הדוגמאות הבודדות למחלוקת שהיתה לא רק בין בית הלל לבית שמאי, אלא בין הלל ושמאי עצמם, כפי שאומר הירושלמי:
 
3.   תלמוד ירושלמי מסכת חגיגה פרק ב הלכה ב
 
בראשונה לא היתה מחלוקת בישראל אלא על הסמיכה בלבד. ועמדו שמאי והלל ועשו אותן ד'. משרבו תלמידי ב"ש ותלמידי ב"ה ולא שימשו את רביהן כל צורכן ורבו המחלוקות בישראל ונחלקו לשתי כתות, אלו מטמאין ואלו מטהרין ועוד אינה עתידה לחזור למקומה עד שיבוא בן דוד.
 
המחלוקת הזו, כפי שכתוב כאן, היא הקדומה ביותר, והיא אינה מתחילה בהלל ושמאי, אלא אף הרבה קודם, כפי שאומרת המשנה במסכת חגיגה:
4.   משנה מסכת חגיגה פרק ב משנה ב
 
יוסי בן יועזר אומר שלא לסמוך, יוסי בן יוחנן אומר לסמוך. יהושע בן פרחיה אומר שלא לסמוך, ניתאי הארבלי אומר לסמוך. יהודה בן טבאי אומר שלא לסמוך, שמעון בן שטח אומר לסמוך. שמעיה אומר לסמוך, אבטליון אומר שלא לסמוך. הלל ומנחם לא נחלקו. יצא מנחם נכנס שמאי. שמאי אומר שלא לסמוך, הלל אומר לסמוך. הראשונים היו נשיאים, ושניים להם אב בית דין
אנחנו רואים שהמחלוקת הקדומה הזו אינה מתחילה בהלל ושמאי אלא אף הרבה לפני כן. ובכל זאת, למרות שכשהלל ישב כנשיא היה מוסכם על כולם שמותר לסמוך, הרי שכששמאי החליף את מנחם – ביטל הלל את דעתו מפני דעתו של שמאי בפרהסיא, וסמך רק בצנעה, כפי שמספרת הגמרא:
5.   תלמוד בבלי מסכת ביצה דף כ עמוד א
 
תנו רבנן: מעשה בהלל הזקן שהביא עולתו לעזרה לסמוך עליה ביום טוב. חברו עליו תלמידי שמאי הזקן, אמרו לו: מה טיבה של בהמה זו? אמר להם: נקבה היא, ולזבחי שלמים הבאתיה. כשכש להם בזנבה, והלכו להם. ואותו היום גברה ידם של בית שמאי על בית הלל, ובקשו לקבוע הלכה כמותן. והיה שם זקן אחד מתלמידי שמאי הזקן, ובבא בן בוטא שמו, שהיה יודע שהלכה כבית הלל, ושלח והביא כל צאן קדר שבירושלים והעמידן בעזרה, ואמר: כל מי שרוצה לסמוך - יבא ויסמוך. ואותו היום גברה ידן של בית הלל וקבעו הלכה כמותן, ולא היה שם אדם שערער בדבר כלום.
רש"י: נקבה היא - שאין עולה נקבה. ולזבחי שלמים הבאתיה - מרוב ענותנותו של הלל היה משנה מפני השלום. כשכש להם בזנבה - כדי להטעותן, שיהיו סבורים שהיא נקבה.
 
רש"י אומר שהלל שינה מפני השלום. הוא ודאי רומז בכך לדברי הגמרא הידועים, שקשורים גם לפרשת השבוע שאותה קראנו בשבוע שעבר:
 
6.   תלמוד בבלי יבמות סה, ב
 
וא"ר אילעא משום רבי אלעזר בר' שמעון: מותר לו לאדם לשנות בדבר השלום, שנאמר: "אביך צוה וגו' כה תאמרו ליוסף אנא שא נא" וגו'. ר' נתן אומר: מצוה, שנאמר: "ויאמר שמואל איך אלך ושמע שאול והרגני" וגו'. דבי רבי ישמעאל תנא: גדול השלום, שאף הקדוש ברוך הוא שינה בו, דמעיקרא כתיב: "ואדוני זקן", ולבסוף כתיב: "ואני זקנתי".
 
יש לציין, שמלבד ההדרגה שישנה בשאלה אם זה מותר, או מצוה או שאפילו הקב"ה עושה כן, ישנה גם הדרגה הפוכה ברמת השקר: השקר שהוא בגדר המותר הוא שקר ממש: יעקב מעולם לא ציוה כך, והאחים הם שהמציאו את כל הסיפור הזה. לעומת זאת שמואל אינו ממש משקר. הוא מעוות את המציאות כך שתתאים למה שהוא אומר: הוא באמת לוקח עגלת בקר, וזובח אותו, אך האמת היא שאין זו המטרה האמיתית של הליכתו. המלבי"ם אף מעיר שבגלל זה שינה ה' את דבריו לשמואל ואמר לו: "וקראת לישי בזבח ואנוכי אודיעך את אשר תעשה" - ולא "ואנוכי אודיעך את מי תמשח" - כלומר כאילו שמואל כלל לא נצטוה עדיין למשוח מלך, ולכן אין הוא משקר כשהוא אומר שהוא הולך לזבוח:
 
7.   שמואל א פרק טז פסוקים א - ג
 
וַיֹּאמֶר ה' אֶל שְׁמוּאֵל עַד מָתַי אַתָּה מִתְאַבֵּל אֶל שָׁאוּל וַאֲנִי מְאַסְתִּיו מִמְּלֹךְ עַל יִשְׂרָאֵל. מַלֵּא קַרְנְךָ שֶׁמֶן וְלֵךְ אֶשְׁלָחֲךָ אֶל יִשַׁי בֵּית הַלַּחְמִי כִּי רָאִיתִי בְּבָנָיו לִי מֶלֶךְ: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֵיךְ אֵלֵךְ וְשָׁמַע שָׁאוּל וַהֲרָגָנִי. וַיֹּאמֶר ה' עֶגְלַת בָּקָר תִּקַּח בְּיָדֶךָ וְאָמַרְתָּ לִזְבֹּחַ לַה' בָּאתִי: וְקָרָאתָ לְיִשַׁי בַּזָּבַח וְאָנֹכִי אוֹדִיעֲךָ אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה וּמָשַׁחְתָּ לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ:
 
ואילו אצל שרה, הקב"ה כלל לא משקר, שהרי את דבריה של שרה אפשר היה להבין גם כך וגם כך, והוא רק נתן פרשנות שלא בהכרח היתה הנכונה, בשביל שלום בית. שרה הרי אמרה 'ואדוני זקן'. ניתן להבין שהיא מתכוונת לבעלה, אך ניתן גם לומר שהיא מתכוונת לקב"ה, כביכול. הקב"ה ניסח את המשפט כך שייראה כאילו היא אמרה את זה עליו, אבל אברהם הבין מזה כאילו היא אמרה את זה על עצמה. וכך, בשני שימושים של כפילות בלשון, הפך הקב"ה את דברי שרה מדברים המכוונים על אברהם, לדברים המכוונים על שרה – וכל זאת מבלי לשנות מהאמת, ובמטרה למנוע סכסוך בין בני הזוג:
 
8.   בראשית פרק יח פסוקים יב - יג
 
וַתִּצְחַק שָׂרָה בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה וַאדֹנִי זָקֵן: וַיֹּאמֶר ה' אֶל אַבְרָהָם לָמָּה זֶּה צָחֲקָה שָׂרָה לֵאמֹר הַאַף אֻמְנָם אֵלֵד וַאֲנִי זָקַנְתִּי:
 
כמו כן יש לציין שגם המוטיב לשקר שונה בהדרגה בשלושת הסיפורים, שהרי במקרה הראשון מדובר בסכנה אמיתית של מוות לדעתם, ובמקרה השני החשש רחוק מאוד, שבאמת שאול יעיז להרוג את שמואל שמשח אותו למלך, ובמקרה השלישי לא מדובר כלל בחשש מוות, אלא רק בשלום בית.
 
סיכום ההדרגה בטבלה:
 
דרגת ההיתר
מהות השקר
המניע לשקר
 
מותר
שקר מפורש
חשש מוות
אחי יוסף
מצוה
עיוות מציאות
חשש רחוק ממוות
שמואל ושאול
הקב"ה משנה
שקר לבן
שלום בית
אברהם ושרה
 
 
דוגמאות נוספות של שינוי מפני השלום עם אמירה דו משמעית:
 
9.   בראשית פרק כז פסוקים יז - יט
 
וַתִּתֵּן אֶת הַמַּטְעַמִּים וְאֶת הַלֶּחֶם אֲשֶׁר עָשָׂתָה בְּיַד יַעֲקֹב בְּנָהּ: וַיָּבֹא אֶל אָבִיו וַיֹּאמֶר אָבִי וַיֹּאמֶר הִנֶּנִּי מִי אַתָּה בְּנִי: וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל אָבִיו אָנֹכִי עֵשָׂו בְּכֹרֶךָ עָשִׂיתִי כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי קוּם נָא שְׁבָה וְאָכְלָה מִצֵּידִי בַּעֲבוּר תְּבָרֲכַנִּי נַפְשֶׁךָ:
רש"י - אנכי עשו בכורך - אנכי המביא לך, ועשו הוא בכורך:
10.                      מלכים ב פרק ח פסוקים ז - י
 
וַיָּבֹא אֱלִישָׁע דַּמֶּשֶׂק וּבֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם חֹלֶה וַיֻּגַּד לוֹ לֵאמֹר בָּא אִישׁ הָאֱ-לֹקִים עַד הֵנָּה: וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֶל חֲזָהאֵל קַח בְּיָדְךָ מִנְחָה וְלֵךְ לִקְרַאת אִישׁ הָאֱ-לֹקִים וְדָרַשְׁתָּ אֶת ה' מֵאוֹתוֹ לֵאמֹר הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה: וַיֵּלֶךְ חֲזָאֵל לִקְרָאתוֹ וַיִּקַּח מִנְחָה בְיָדוֹ וְכָל טוּב דַּמֶּשֶׂק מַשָּׂא אַרְבָּעִים גָּמָל וַיָּבֹא וַיַּעֲמֹד לְפָנָיו וַיֹּאמֶר בִּנְךָ בֶן הֲדַד מֶלֶךְ אֲרָם שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר הַאֶחְיֶה מֵחֳלִי זֶה: וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱלִישָׁע לֵךְ אֱמָר לא לוֹ חָיֹה תִחְיֶה וְהִרְאַנִי ה' כִּי מוֹת יָמוּת:
 
מדוע השקר של אברהם לפרעה ואבימלך לגבי שרה שהיא אחותו אינו מובא בחשבון? נדמה לי שהסיבה לכך היא שבשלושת המקרים שבגמרא היה לשקר גם מטרה חיובית, ולא רק מטרה שלילית של הצלה ממוות. הרי אם שמואל לא היה רוצה לשקר הוא יכול היה פשוט למנוע ממשיחת דוד. ברור שהשקר נועד כדי לעשות דבר גדול יותר. כך גם לגבי שרה – שהקב"ה רצה להגביר את שלום הבית ביניהם, ולכן שם בפיה של שרה שהיא אינה רואה בבעלה – המבוגר ממנה בעשר שנים – אדם זקן. גם אצל אחי יוסף הם רצו להגביר את האהבה בין יוסף לבינם ולכן באו אליו מיוזמתם בבקשה זו. לעומת זאת, השקר של אברהם לומר ששרה היא אחותו לא היתה בכדי להרויח משהו (למרות שהוא קיבל על זה מתנות רבות, לא זו היתה מטרתו – אם כי יש מפרשים שהסבירו שזו היתה כוונתו באמרו 'למען ייטב לי בעבורך'), וכל מטרת השקר היתה רק להציל את חייו. זה לא נקרא שינוי מפני השלום אלא שינוי מפני היראה, וזה לא חידוש גדול שמותר לשקר משום פיקוח נפש. החידוש של המדרש הזה הוא שגם מותר לשקר לצורך מטרה נעלה אחרת. האמת אינה הערך החשוב ביותר. קאנט, להבדיל, דגל באמת כערך עליון, ואמר שאם יבוא אליו אדם ויבקש להסתתר כי רוצים להרוג אותו, ואח"כ יבוא הרוצח וישאל האם מסתתר אצלו אותו אדם, הוא לא יוכל לשקר. התורה אינה רואה באמת את הערך העליון, והשלום גובר על האמת.
 
ישנם ערכים נוספים שלמענם מותר לשקר. דוגמא ידועה היא השקר שנועד כדי לא לבייש אחרים. וכך מספרת הגמרא:
 
11.                      תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף יא עמוד א
תנו רבנן: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. מעשה ברבן גמליאל שאמר: השכימו לי שבעה לעלייה, השכים ומצא שמונה. אמר: מי הוא שעלה שלא ברשות? ירד! עמד שמואל הקטן ואמר: אני הוא שעליתי שלא ברשות, ולא לעבר השנה עליתי, אלא ללמוד הלכה למעשה הוצרכתי. אמר לו: שב בני, שב. ראויות כל השנים כולן להתעבר על ידך, אלא אמרו חכמים: אין מעברין את השנה אלא במזומנין לה. ולא שמואל הקטן הוה, אלא איניש אחרינא, ומחמת כיסופא הוא דעבד.
כי הא דיתיב רבי וקא דריש, והריח ריח שום, אמר: מי שאכל שום - יצא! עמד רבי חייא ויצא. עמדו כולן ויצאו. בשחר מצאו רבי שמעון ברבי לרבי חייא, אמר ליה: אתה הוא שציערת לאבא? אמר לו: לא תהא כזאת בישראל! ורבי חייא מהיכא גמיר לה - מרבי מאיר. דתניא: מעשה באשה אחת שבאתה לבית מדרשו של רבי מאיר, אמרה לו: רבי, אחד מכם קדשני בביאה. עמד רבי מאיר וכתב לה גט כריתות, ונתן לה, עמדו כתבו כולם ונתנו לה.
 
הדוגמא הזו מאוד מציאותית, למשל, כשיושבים בהרצאה ופתאום המרצה מקבל פתק: בעל רכב מס' כך וכך מתבקש להזיז את רכבו כי הוא חוסם. לענ"ד, במקרה כזה צריכים לקום כמה אנשים וללכת לשירותים, כדי שלא לבייש את בעל הרכב. כך הוא גם כשטלפון מתחיל לצלצל באמצע התפילה או חופה וכדומה – רצוי שכמה אנשים יושיטו יד לטלפון שלהם אפילו אם הם יודעים בוודאות שהוא כבוי. כך הם גומלים חסד עם אדם שהם אפילו לא יודעים מי הוא.
דוגמא נוספת של שקר שנועד למנוע בושה נאמר על הריקוד לפני הכלה:
 
12.                      תלמוד בבלי מסכת כתובות דף טז עמוד ב
תנו רבנן: כיצד מרקדין לפני הכלה? בית שמאי אומרים: כלה כמות שהיא, ובית הלל אומרים: כלה נאה וחסודה. אמרו להן בית שמאי לבית הלל: הרי שהיתה חיגרת או סומא, אומרים לה, כלה נאה וחסודה? והתורה אמרה: "מדבר שקר תרחק! אמרו להם ב"ה לב"ש: לדבריכם, מי שלקח מקח רע מן השוק, ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו? הוי אומר: ישבחנו בעיניו, מכאן אמרו חכמים: לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות.
 
אגב, מה שפשוט לבית הלל, משום מה לא פשוט בדורנו. כמה פעמים אנחנו שומעים על אדם שקנה משהו ורץ לספר לחברו, שאומר לו מיד: "יכולתי להשיג לך את זה בהרבה יותר זול" או "כבר יש הרבה יותר טובים מזה בשוק" או סתם "רימו אותך" וכו'. למה אנחנו לא מקבלים כדבר מובן מאליו את מה שאומרים בית הלל לבית שמאי?
דוגמא נוספת של שקר שמובאת בגמרא, מתאימה לתלמידי חכמים, שיודעים להבחין בין שקר שמותר לבין שקר שאסור. אמנם ישנן דעות שונות לגבי הפירושים של שלושת הדברים הללו, אך ברור שאלו דברים שמקובל שתלמיד חכם משקר בהם:
 
13.                      תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף כג עמוד ב
רבי שמעון בן אלעזר אומר כל כלי אנפוריא אין חייב להכריז. מאי אנפוריא? - אמר רב יהודה אמר שמואל: כלים חדשים שלא שבעתן העין. היכי דמי? אי אית בהו סימן - כי לא שבעתן העין מאי הוי? אי דלית בהו סימן - כי שבעתן העין מאי הוי? - לעולם דלית בהו סימן, נפקא מינה לאהדורי לצורבא מרבנן בטביעות עינא. שבעתן העין - קים ליה בגוייהו, ומהדרינן ליה. כי לא שבעתן העין - לא קים ליה בגוייהו, ולא מהדרינן ליה. דאמר רב יהודה אמר שמואל: בהני תלת מילי עבידי רבנן דמשנו במלייהו: במסכת, ובפוריא, ובאושפיזא. מאי נפקא מינה? - אמר מר זוטרא: לאהדורי ליה אבידתא בטביעות עינא. אי ידעינן ביה דלא משני אלא בהני תלת - מהדרינן ליה, ואי משני במילי אחריני - לא מהדרינן ליה.
 
רש"י: בפוריא. שימשת מטתך, יאמר לאו, מדת צניעות הוא.
 
תוספות: במסכת - וא"ת והאמר (קדושין דף ל.) ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם אל תגמגם ותאמר לו אלא אמור לו מיד וי"ל דהיינו דוקא באדם הבא לשאול דין או הוראה או להתלמד אבל הכא שבא לנסותו אם יודע מותר לשנות ולומר לא למדתי זה.
בפוריא - אין רגילות שישאלוהו כפירוש רש"י אם שימש מטתו אלא אם בעל קרי היה ולא בא לבית המדרש ושאלוהו למה לא בא ישנה ויאמר שחולה היה או שאר אונס אירע לו אי נמי שאלוהו שכבת על מטה זו לא יאמר לו כן פן יראה בה קרי ויתגנה.
באושפיזא - אם שאלוהו אם קבלוהו בסבר פנים יפות יאמר לא כדפירש רש"י דאמרינן בערכין (דף טז.) מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם בערב קללה תחשב לו וא"ת והא אמרינן בברכות (דף נח.) אורח טוב אומר כל מה שטרח בעל הבית לא טרח אלא בשבילי וי"ל דהתם מיירי בין בני אדם מהוגנים והכא בין בני אדם שאינם מהוגנים והא דלא חשיב הכא מותר לשנות מפני דרכי שלום כדאמרינן פרק הבא על יבמתו (יבמות דף סה:) משום דהני נמי משום דרכי שלום הן ורגילין יותר מאחרים להכי נקט הני.
 
מהרש"א: עוד יש לומר על פי מה שכתוב פ"ק דמגילה דחייב אדם לבסומי בפוריא עד דלא ידע בין ארור המן לברוך מרדכי, עבידי רבנן דמשנין לומר דלא ידע גם אם הוא אינו מבושם כל כך וידע.
 
מקורות נוספים שבהם יש שינוי מפני השלום ניתן לראות גם בשיעורו של הרב אשר וייס מפרשת תולדות תשס"ז
קטגוריה: מסכת ביצה
AtarimTR