ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

פסחים

בס"ד                                                                                      יא שבט תשס"ו
                                                                                              9 בפברואר 06
פסחים טז - כב:
הזמנת אורחים חילוניים לסעודת שבת
 
שאלה זו מתעוררת הרבה בקיבוץ לגבי הזמנת ילדים שכבר אינם שומרים תורה ומצוות, ורוצים להזמין אותם לסעודות שבת, בכדי שהנכדים יוכלו לספוג את אוירת השבת. לעומתם, יש משפחות רבות שאינן עושות כך בידיעה שבכך הנכדים לא רואים שולחן שבת, אך גם יודעים שלא נוסעים בשבת לסבא ולסבתא. זו שאלה כבדה, ולא כל השיקולים שבה הם הלכתיים[1], אך ברצוני להציג את העמדות ההלכתיות שעליהן מתבססות הדעות השונות. אחד המקורות לשאלה זו נמצאת בסוגייתנו, שנובעת מדיון כללי על איסורי אכילה ואיסורי הנאה - שהרי החמץ בפסח אסור גם באכילה וגם בהנאה.
 
1.   תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כב עמוד ב
 
רבי נתן אומר: מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח - תלמוד לומר "ולפני עור לא תתן מכשל"
 
אמנם אנחנו רגילים לאיסור של 'לפני עיוור', ולא מבינים מה החידוש של ר' נתן, אבל יש לזכור שהמשמעות הרגילה של האיסור היא להכשיל אדם בדבר שהוא אינו מודע לו, ואילו כאן מדובר באדם שיודע מה הוא רוצה, וההכשלה היא בדבר רוחני. המקור לדברים אלו נמצא במסכת עבודה זרה, ושם גם מופיעה הסתייגות לאיסור זה:
 
2.   תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף ו עמוד א-ב
לפני אידיהן של עובדי כוכבים שלשה ימים - אסור לשאת ולתת עמהם, להשאילן ולשאול מהן, להלוותן וללוות מהן, לפורען ולפרוע מהן... איבעיא להו: משום הרווחה, או דלמא משום "ולפני עור לא תתן מכשול"? למאי נפקא מינה? דאית ליה בהמה לדידיה, אי אמרת משום הרווחה - הא קא מרווח ליה, אי אמרת משום "לפני עור לא תתן מכשול" - הא אית ליה לדידיה.
וכי אית ליה לא עבר משום עור לא תתן מכשול? והתניא, אמר רבי נתן: מנין שלא יושיט אדם כוס של יין לנזיר, ואבר מן החי לבני נח? ת"ל: "ולפני עור לא תתן מכשול"; והא הכא דכי לא יהבינן ליה שקלי איהו, וקעבר משום לפני עור לא תתן מכשול! הכא במאי עסקינן, דקאי בתרי עברי נהרא. דיקא נמי, דקתני 'לא יושיט' ולא קתני 'לא יתן', ש"מ.
 
מוכח מכאן שהאיסור הוא רק אם האדם אינו יכול לעשות את העבירה ללא הסיוע שלי, אבל אם בין כה וכה הוא יכול לעשות את העבירה, אין כאן משום 'לפני עיור'. האם זה גם מותר לכתחילה? נחלקו הפוסקים בשאלה זו.
3.   חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב
 
דיקא נמי דקתני לא יושיט ולא קתני לא יתן שמע מינה. וכן הלכה, מיהו הני מילי לענין "לפני עור לא תתן מכשול" דכל היכא דתבעי לה סתמא דומיא דמתני' והא דנזיר ואבר מן החי שאנו חוששין לתקלה כל היכא דמצי עביד איסור שלא על ידינו ליתא משום ולפני עור ואע"פ שהוא מרבה באיסור על ידינו לא חיישינן, אבל מכל מקום אי תבע ליה בפירוש לאיסורא נהי דמשום ולפני עור ליכא, אכתי איכא איסורא במילתא משום מסייע ידי עוברי עבירה כל שאנו גורמין לו לעשות איסור או להרבות באיסור, וכדקיימא לן (גיטין ס"ב א') שאין מסייעין ידי ישראל בשביעית ואפילו לומר להם התחזקו אסור, ולא עוד אלא שאנו חייבין למחות בידו, דכל ישראל ערבין זה לזה, וכל שכן שאסור לגרום להם לעשות שום איסור או להרבות באיסור כלל.
מוכח מדברי הריטב"א שבנידון שלנו, אמנם הילדים יעברו עבירות ויסעו בשבת גם בלי לבוא אלינו, ולכן אין בהזמנתנו משום איסור תורה של 'לפני עיור', אבל בכל זאת יש בכך איסור מדרבנן, מכיון שאנחנו מחוייבים להפריש אותו מאיסורים. התוספות במסכת שבת מסכים שיש בכך איסור, אך כותב שזה איסור מדרבנן. הוא מתייחס לדברי המשנה הראשונה במסכת שבת שדנה בהוצאה מרשות לרשות, ואומרת שאם העני מושיט את ידו לתוך הבית ונוטל מתוך ידו של בעל הבית, העני חייב ובעל הבית פטור, שהרי הוא עשה את כל שלושת השלבים בהוצאה: הגבהה, העברה והנחה. הגמרא אומרת על כך שבעל הבית מותר לכתחילה, שהרי אינו עושה בכך שום איסור. שואלים התוספות:
 
4.   תוספות מסכת שבת דף ג עמוד א
 
בבא דרישא פטור ומותר - וא"ת והא קא עבר א"לפני עור לא תתן מכשול", ואפילו מיירי שהיה יכול ליטלו אפילו לא היה בידו דלא עבר משום לפני עור דמושיט כוס יין לנזיר מוקי לה בפ"ק דמס' עבודת כוכבים (דף ו:) דקאי בתרי עברי דנהרא מ"מ איסור דרבנן מיהא איכא שחייב להפרישו מאיסור ואפילו אי מיירי בנכרי דלא שייך לפני עור מיהו איסור דרבנן מיהא איכא כדתניא בשילהי פירקין (דף יט.) נותנין מזונות לנכרי בחצר נטלו ויצא אין נזקקין לו משמע דווקא כשהנכרי בחצר אבל אם עומד בחוץ ופושט ידו לפנים משמע דאסור ליתן להדיא ע"מ להוציא ויש לומר דמיירי בנכרי והחפץ של נכרי דאפילו מכניס ומוציא כל היום אין כאן איסור כלל כיון שאין החפץ של בעל הבית.
 
מוכח מדברי התוספות שבכל זאת יש איסור מדרבנן מכיון שהאדם מצווה להפריש את חברו מאיסורים, ומכיון שהוא אינו מפרישו, יש בכך עבירה. אך דוקא במסכת עבודה זרה נראה מדברי התוספות שכאשר האדם השני יכול לעשות את העבירה בעצמו, אין בכך אפילו איסור מדרבנן:
 
5.   תוספות מסכת עבודה זרה דף ו עמוד ב
 
מנין שלא יושיט אדם כוס יין לנזיר - נראה דה"ה בכל שאר איסורין אלא להכי נקט כוס יין לנזיר משום דמסתמא למישתי קא בעי ליה כיון דכ"ע חמרא שתו ושמא שכח נזירתו אבל ישראל שאמר הושיט לי נבלה או חזיר או שום איסור אין לחושדו מלהושיט לו אבל אם ידוע לו שרוצה לאכלו אסור להושיט לו ואפי' הוא שלו מדקאמר אי לא יהיב ליה שקיל ליה איהו ולפי זה אסור להושיט למומרים לעבודת כוכבים דבר איסור אע"פ שהוא שלהם כי הדבר ידוע שיאכלוהו והוא נאסר להם דכישראל גמור חשבינן ליה ומיירי בדקאי במקום שלא יוכל ליקח אם לא יושיט לו זה וכדמסיק דקאי בתרי עברי נהרא.
 
ההדגשה בסוף דבריו של התוספות מבהירה שאם הוא יכול לקחת בעצמו, אין שום איסור להושיט לו. ואמנם אין הכרח להבין כך בדברי התוספות, אך כך הבינו האחרונים. הדברים ברורים יותר בדברי הרדב"ז שנשאל על אדם שנדר לאביו שלא יקח חלק מסויים בירושה, ועכשיו רוצה לעשות שותפות עם אחרים בחלק זה, האם יש עליהם איסור להשתתף עמו. וכך כותב הרדב"ז:
 
6.   שו"ת רדב"ז חלק ג סימן תקלה
ולענין אם אחרים יכולין לשתף אותו עמהם ודאי מותר שכיון שהוא יכול לעשותו ליכא משום ולפני עור לא תתן מכשול דהכי אמרינן בהדיא עלה דהא דאמרינן לא יושיט כוס יין לנזיר משום ולפני עור לא תתן מכשול כגון דקאי בתרי עברי נהרא דאין יכול הנזיר לקחת אותו אבל אם יכול לקחת אותו בלאו איהו ויהביה איהו ניהליה לא עבר
 
מוכח שלפי דברי הרדב"ז מכיון שהאדם יכול לעבור על העבירה ללא הסיוע של חברו, אין בכך משום איסור 'לפני עיור' אפילו מדרבנן. שלוש דעות ראינו, אם כן, במצב שאדם יכול לעשות את המעשה גם ללא הסיוע שלי: שיש בכך איסור תורה של 'מסייע', שיש בכך איסור מדרבנן, או שאין בכך איסור כלל ומותר לכתחילה. מה נפסק להלכה?
7.   שולחן ערוך יורה דעה סימן קנא סעיף א
 
דברים שהם מיוחדים למין ממיני עבודת כוכבים שבאותו מקום, אסור למכור לעובדי אותן עבודות כוכבים שבאותו מקום. ואם קונה הרבה ביחד, שניכר הדבר שהוא קונה אותם לסחורה, מותר. וכן אם אומר שצריך אותם לדברים אחרים, והישראל יודע שכדבריו כן הוא, מותר. ודברים שאינם מיוחדים לה, מוכרים אותם סתם. ואם פירש העובד כוכבים שהוא קונה אותם לעבודת כוכבים, אסור למכור לו אלא אם כן פסלן מלהקריבו לעבודת כוכבים.
הגה: אסור למכור לעובד כוכבים מים, כשיודעים שרוצה לעשות מהם מים להטביל.
היו מעורבים דברים המיוחדים עם דברים שאינם מיוחדים, כגון לבונה זכה בכלל לבונה שחורה, מוכר הכל סתם ואין חוששין שמא ילקט הזכה לבדה לעבודת כוכבים. וכן כל כיוצא בזה.
הגה: ודוקא לכהן או לעובד כוכבים, שחזקתו שיקטיר הלבונה לעבודת כוכבים, אבל לסתם עובד כוכבים, שרי. י"א הא דאסור למכור להם דברים השייכים לעבודתם, היינו דוקא אם אין להם אחרים כיוצא בו או שלא יוכלו לקנות במקום אחר, אבל אם יכולים לקנות במקום אחר, מותר למכור להם כל דבר. ויש מחמירין. ונהגו להקל כסברא הראשונה, וכל בעל נפש יחמיר לעצמו.
 
הרמ"א פוסק שהמחמיר יחמיר לעצמו, אבל מעיקר הדין אם אדם יכול להגיע לאיסור בעצמו, אין איסור למכור לו את אותו דבר. ובכל זאת, לגבי הסתירה לכאורה בדברי התוספות, הסביר בעל ה'ערוך לנר' שיש לחלק בין תמיכה לפני העבירה - שאינה אסורה אלא אם כן מדובר בשני עברי הנהר, לבין תמיכה בזמן ביצוע העבירה, שאסורה משום 'לפני עיור' גם אם האדם יכול היה לעשות זאת בעצמו:
 
8.   שו"ת בנין ציון סימן טו
 
...ולענ"ד יש ליישב סתירת התוספות והרא"ש בדרך אחר. דדוקא להושיט להעובר האיסור טרם יעשה האיסור בזה יש חילוק אם יכול מעצמו להביא לו האיסור או לא, שאם יכול להביא לו האיסור גם בלא שיושיט לו אז אפילו מדרבנן מותר. אבל אם בשעה שעושה האיסור יכול להפרישו ע"י שלא יושיט לו זה ודאי אסור מדרבנן שאסור לסייע ידי עוברי עבירה... ולכן שם בשבת דהעובר עבירה נוטל מידו ונותן לתוכו ואם לא יושיט לו ידו לא יעשה העבירה בזה כתבו התוספות דאסור מדרבנן דמחוייב להפרישו ולא לסייעו בשעת העבירה. אבל בע"ז דאיירי במושיט למומרים דבר איסור שיודע שיאכל אותו, בזה כתבו דאם יכול ליקח מעצמו אין כאן איסור דלפני עור כיון דשם לא מסייע להעבריין בשעה שעושה העבירה. ולכן דוקא להושיט לו כה"ג מותר, אבל ליתן למומר דבר איסור לתוך פיו אע"פ שיכול ליקח גם מעצמו, אפשר שבאמת אסור.
 
לפי החילוק הזה, מכיון שאנחנו מזמינים את הילדים לפני השבת, והם מחליטים בשבת לנסוע בחזרה, או אפילו לבוא אלינו - הרי שההזמנה לא נעשתה בזמן העבירה, ולכן אולי יהיה מותר לכתחילה לדעת התוספות. סברא נוספת להקל ניתן למצוא ע"פ דברי ר' עקיבא איגר. הרעק"א תוהה מאוד על הפסק של השו"ע לגבי הקפת הראש:
 
9.   שולחן ערוך יורה דעה סימן קפא
 
אשה אינה במצות הקפה, וי"א שאף על פי שמותרת להקיף פאת ראשה, אסורה להקיף פאת ראש האיש ואפילו הוא קטן.
 
וכותב על כך ר' עקיבא איגר: כיצד אפשר להעלות על הדעת שאשה יכולה להקיף ראש של איש? הרי ודאי יש בכך איסור לפחות מצד 'לפני עיור'!
10.                      חידושי ר' עקיבא איגר, יורה דעה קפא סעיף ו
 
לענ"ד דזה לכאורה לכו"ע יהיה אסור משום לפני עיור דמכשלת להא שניקף. ואף היכא דהו"מ לגלח בעצמו, מכל מקום הוי איסור דרבנן, כמו שכתבו תוספות בריש שבת. ואולי יש לומר דבזה ליכא איסור מדין מצוה להפרישו דאדרבה, במה שהיא מגלחת אותו בזה מפרישתו, דאם לא היתה מגלחת אותו היה מגלח בעצמו והיה עובר בשני לאוין - דניקף ומקיף, ועל ידי שהיא מגלחת מפרישתו מלאו דמקיף.
 
ע"פ החידוש הזה ניתן לומר שכאשר אני מסייע לאדם אחר לעשות עבירה, אבל בכך הוא עושה עבירה קטנה יותר מאשר היה עושה בלעדיי, אין בכך משום 'לפני עיור', שהרי הסיוע שלי אינו בא לעבירה, אלא רק להקטין את העבירה. באופן דומה, אבל עם חידוש גדול יותר, כותב הגרש"ז אויערבך:
 
11.                      שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן לה
 
כיבוד באכילה ושתיה למי שיודע שלא יברך.
 
בהא דצריך כל אדם לשום דרכיו ולכוין מעשיו לשם שמים, חושבני, במי שבא אליו אורח חשוב, אשר איננו שומר תורה ומצוה, אבל עדיין יש לו אהבה לבני תורה, וגם תומך במוסדות תורה וכדומה, ואם הבעה"ב לא יתנהג אתו בנימוס המקובל לכבד אותו במידי דמיכל ומשתי, בגלל זה שמצד הדין אסור ליתן לאכול אלא למי שיודע שנוטל ידיו ומברך (כמבואר בשו"ע או"ח סי' קס"ט סעי' ב'), וכמו כן אם אפילו בצורה מכובדת יבקש ממנו ליטול ידים ולברך, יראה הדבר כפגיעה ועלבון בכבודו, וזה גם ירגיז אותו מאד, ויתכן שבגלל הדבר הזה יתרחק חו"ש ביותר מהתורה, וגם יבוא לידי כעס ושנאה על כל ההולכים בדרך התורה, דבכה"ג חושבני, שנכון באמת לכבד אותו באכילה ושתיה, ולא לחשוש כלל לאיסור של לפני עור לא תתן מכשול, משום דאף שאין אומרים לאדם לעשות איסורא זוטא כדי להציל אחרים מאיסורא רבה, ואסור ודאי להפריש תרו"מ בשבת כדי להציל בכך אחרים מאיסור חמור של טבל, מ"מ בנידון זה, הואיל וכל האיסור של הנותן לו לאכול הוא רק עבירה של נתינת מכשול, וכיון שאם לא יתן לו לאכול הרי יכשל האורח באיסור יותר גדול, נמצא דליכא כלל שום עבירה, כיון דליכא הכא שום נתינת מכשול, אלא אדרבה יש כאן הצלה ממכשול גדול מאד ע"י זה שהחליף אותו בקום ועשה במכשול יותר קטן. (ואף שכעי"ז כתב גם הרעק"א ביו"ד קפ"א ס"ו לענין אשה המקפת פאת ראש האיש ומ"מ כתב רק בלשון "ואולי", שאני הכא דבזה שהוא נמנע מלכבדו הוא עצמו חשיב כמכשילו ביותר).
ונראה שאם אחד רואה בחברו ששותה יין של ערלה, ואינו יכול בשום אופן למונעו אלא ע"י זה שיחליף אותו ביין של טבל, או של סתם יינם, דמסתבר דאין כאן שום איסור בזה שעושה מעשה בקום ועשה, ונותן לו יין של טבל, כיון דלא קעביד שום מכשול, אלא אדרבה מציל אותו בכך ממכשול יותר גדול.
...הרי זה דומה למי שקוטע אצבע מרגלו של חברו בכדי להציל אותו בכך מקטיעת כל היד שלו, דפשוט הוא דאינו קרוי מזיק אלא מתקן, ומצוה הוא דקעביד ולא עברה, כך גם כאן אינו חשוב כמכשיל אלא אדרבה במעשהו זה הוא מציל אותו מעוון חמור של שנאת תורה ולומדיה, ולכן נראה דלפי הצורך שפיר רשאי לכבד אותו במאכל ומשתה, וצריך לעשות כן אע"פ שזה בקום ועשה, וכעי"ז פירשו קרא דאל תוכח לץ פן ישנאך, דכיון שזה ללא הועיל הרי אתה מכשילו בלאו של לא תשנא את אחיך, ואעפ"כ הדבר צריך הכרע.
 
החידוש של הגרש"ז הוא שאפילו מותר לתת לו בידיים איסור, אם אני יודע שזה מונע ממנו איסור גדול יותר. לפי זה אפשר אפילו להזמין אותם בבירור לנסוע אלינו בשבת, אם אני יודע שבכך הם יבטלו נסיעה לים או משהו אחר. שאלה זו נידונה הרבה בחו"ל, שם יש התלבטות האם לארגן אירועים בבית הכנסת בשבת כדי לקרב יהודים לקהילה, למרות שברור שזה יגרום להם לנסוע בשבת. כך נשאלו חברי הכולל 'ארץ חמדה' מספר פעמים, וזו תשובתם:
12.                      שו"ת מראה הבזק חלק א סימן לא
 
שאלה:
בקהילות רבות בגולה באים יהודים לבית הכנסת בשבת, ברכבם. האם רב יכול לעודד אנשים להגיע לתפילה בשבת, כאשר הוא יודע שבאים ברכב?
אנשים שאינם באים לביהכ"נ להתפלל, נוהגים לצאת ל'בילויים' בשבת. האם יש בכך כדי להקל בנושא זה?
 
תשובה:
מבחינה הלכתית אין ספק שאסור לעודד יהודי לבוא בשבת לבית הכנסת, כאשר ברור שלשם כך יעבור על איסור מלאכה דאורייתא.
במקרה שמקום מגוריו רחוק, ואין זה מציאותי ללכת ברגל, זהו מצב מובהק של איסור 'לפני עיוור'. אבל גם כשיכול להגיע רגלי, אלא שברור לנו שיסע, יש באמירה לו לעשות כן, משום מסייע לעוברי עבירה. לפיכך, גם אם אותו יהודי יעבור ממילא על אותם איסורי שבת - ועוד אחרים - אין זה מתיר לנו את האיסורים הנ"ל.
יתר על כן, תופעות כאלה רצוי למנוע אותן (בדרכי נועם) בתנאי שיש סיכוי שהדברים יתקבלו. אבל כשאין סיכוי לכך - מצווה שלא לומר דבר שאינו נשמע. אמנם ישנם מצבים של קהילות שיש בהם סכנת התבוללות, שהשתתפות בתפילות השבת מדי שבוע בשבוע - יש בכוחה, אולי, לעצור את הסכנה הזאת. באופן זה, נראה, שיש מקום להעלים עין ולא למחות כנגד בואם של היהודים ברכב. בפרט, כשהאלטרנטיבה היא נסיעה למקומות בידור ובילוי, ובוודאי מוטב להם שיגיעו לבית הכנסת. אבל, יש לשקול את הדבר בזהירות ובאחריות כדי שלא להביא לידי פרצה גמורה של שמירת השבת בקהילה.
 
תשובתם של כולל 'ארץ חמדה' הרבה יותר זהירה מזו של הגרש"ז, והם נזהרים מאוד שלא להקל בכך, ובודאי לא כשברור שייסעו בשבת. תשובה הרבה יותר קיצונית נותן האגרות משה לשאלה זו, שבה הוא אוסר גם משום 'לפני עיור' וגם משום מסית:
 
13.                      שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן צח
 
הנה בדבר רצון בעלי הבתים לעשות מנין עבור הילדים לחנכם שברור שיבואו במכוניות ויחללו השבת מצד רחוק המקום, פשוט וברור שאסור אף לקטנים שאינם בני מצוה, דכי חנוך תפלה עדיף מחנוך מצות שבת. וגם הא הוא כמצוים אותם לבוא להתפלל בהמנין אף באופן שיחללו שבת, ולכן ודאי ח"ו להסכים לדבר כזה שהוא לא לחנך למצות אלא אדרבה לחנכם להיפוך ח"ו. ואם הבע"ב לא ישמעו ויתקנו המנין שהוא אדרבה קלקול והעברה על דת באיסור שבת החמורה וכתר"ה אין בכחו להפר עצתם רק במחאה בדברים, איני רואה מה יכול כתר"ה לעשות עוד, אבל מ"מ צריך בכל העת לדבר בזה בחומר האיסור ואם יזדמן איזה עצה שיוכל להפר זה ודאי יתחייב להפר זה ולבטל את המנין שגורם חלול שבת. ובודאי כל זמן שיהיה המנין יש לכתר"ה לדבר עם כל אחד מהילדים ביחוד שיבאו ברגל אולי יועיל זה לאחדים מהם כי זהו מצות תוכחה ולמוד. ידידו, משה פיינשטיין.
 
14.                      שו"ת אגרות משה חלק או"ח א סימן צט
 
נשאלתי מהרב ר' נפתלי קארלבאך מדעטראיט אם יש איסור לפני עור להזמין אנשים שיבואו להתפלל בשבת לביהכ"נ כשיודע שיחללו השבת בנסיעה במכוניות. והשבתי דלהזמין את הרחוקים באופן שאי אפשר שיבואו בלא חלול שבת ודאי אסור, והוא עוד גרוע מאיסור לפנ"ע שהרי הוא עוד באיסור מסית. ואף שאיסור מסית לחיוב סקילה הוא רק מסית לעבוד עכו"ם, מ"מ לענין האיסור ועונש כלפי שמיא בכל החומר שאין טוענין למסית יש בכל האיסורים כמפורש בסנהדרין דף כ"ט שיליף ר"ש בר נחמן א"ר יונתן מנין שאין טוענין למסית מנחש הקדמוני אף שלא היה חטא ע"ז אלא האיסור אכילה מעץ הדעת. חזינן שאיסור מסית יש לכל עבירה, אך שאין עונשין בדיני אדם רק על מסית לע"ז, אבל בדיני שמים יענש, ולא ילמדו עליו סנגוריא.
 
ואיסור לפני עור יש אף באינם רחוקים כ"כ כשידוע שיתעצלו לילך ברגלים ויסעו במאשינעס אבל איסור מסית ליכא באינם רחוקים. ואם אינה בלשון הזמנה אלא סתם הודעה שעושים מנין ונותנים פרסים להבאים להתפלל שהכוונה בעצם הוא רק לקרובים אבל ידוע שיבואו גם רחוקים במכוניות מסתבר שאין בזה דין מסית ובדין לפנ"ע יש להסתפק. וצריכים לפרש שלא יתנו פרסים אלא לאלו שיבואו ברגליהם בהיתר.
 
לסיכום: ישנן דעות שונות בשאלה זו, ויש לבדוק היטב אם אנחנו לא משוחדים כשאנחנו נוטים לכאן או לכאן. הרי בתוך השאלה עולות גם שאלות רבות שאינן הלכתיות, ויש לבדוק היטב האם הביקור אצל הסבא והסבתא באמת נותן להם אוירת שבת (שהרי נוסעים באוטו כדי להגיע אליהם), והאם אין פה מצב שהאהבה מקלקלת את השורה. כמובן שיש ערך גדול גם לאחדות המשפחה וכן אפשרות לקרב אותם אח"כ, אבל צריך לשקול מאוד בזהירות החלטה בשאלה זו. ומי יתן ולא נצטרך להתמודד עם שאלה זו עם בנינו, אלא רק עם זרים שאותם אנחנו רוצים לקרב...
 
מקורות נוספים לעיון:
שו"ת במראה הבזק ח"א סימן לא. ח"ה סימן נב ובתשובת הגר"א ליכטנשטיין שם
פניני הוראה עמ' 66
 
 




[1] לדוגמא: מי שנמנע מלהזמין את ילדיו אלא אם כן ישהו כל השבת, יודע שבכך הוא יראה אותם פחות, אבל כשהם יבואו הם יהיו אצלו כל השבת.
קטגוריה: מסכת פםחים
AtarimTR