ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

פסחים

בס"ד                                                                                       טז אדר תשס"ו
                                                                                               16 במרץ 06
פסחים נ - נז
לא תתגודדו
 
הפרק שאותו התחלנו וסיימנו השבוע נקרא 'מקום שנהגו'. הפרק כולו עוסק במנהגים שונים ובקהילות שונות, ובשאלה כיצד ינהג אדם שרגיל היה לנהוג באופן אחד, אך הגיע לקהילה שבה נוהגים אחרת. המשנה שדנה בנושא זה היא המשנה הראשונה של הפרק:
 
1.   משנה, מסכת פסחים פרק ד משנה א
 
מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות - עושין, מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין. ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, או ממקום שאין עושין למקום שעושין - נותנין עליו חומרי מקום שיצא משם, וחומרי מקום שהלך לשם. ואל ישנה אדם מפני המחלוקת.
 
שואלת על כך הגמרא:
 
2.   תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נא עמוד ב
 
ההולך ממקום וכו'. בשלמא ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם, ואל ישנה אדם מפני המחלוקת ולא ליעביד. אלא: ממקום שאין עושין למקום שעושין - אל ישנה אדם מפני המחלוקת, ונעביד? הא אמרת: נותנין עליו חומרי מקום שהלך לשם וחומרי מקום שיצא משם! - אמר אביי: ארישא. רבא אמר: לעולם אסיפא, והכי קאמר: אין בזו מפני שינוי המחלוקת. מאי קא אמרת: הרואה אומר מלאכה אסורה - מימר אמרי: כמה בטלני הוי בשוקא. אמר ליה רב ספרא לרבי אבא: כגון אנן; דידעינן בקביעא דירחא ביישוב לא עבידנא - מפני שינוי המחלוקת. במדבר מאי? - אמר ליה, הכי אמר רב אמי: ביישוב - אסור, במדבר - מותר.
 
מהגמרא הזו מוכח שלפעמים מותר לשנות ממנהג המקום, והוא כאשר יכול להיות שיבינו את ההתנהגות שלך לא כמנהג אחר אלא בסיבה אחרת, כגון שיאמרו שאין לך מלאכה. אבל במקרים אחרים אין לשנות ממנהג המקום. לכן מי שנמצא בחו"ל אינו יכול לעשות מלאכה ביום טוב שני, אלא רק אם הוא נמצא במדבר. המקור הזה מובא, בין השאר, לגבי השאלה כיצד ינהג ספרדי המתפלל בחוה"מ בבית כנסת אשכנזי בחו"ל. הנוהגים כמנהג אשכנז בחו"ל מניחים תפילין, והאם גם ספרדי חייב להניח תפילין?
לכאורה, אשכנזי המתפלל אצל ספרדים חייב להניח תפילין בבית הכנסת, אך מכיון שזה יכול לגרום למחלוקת, אין לעשות כן. ואולם, מה דינו של ספרדי בבית כנסת של אשכנזים? - יש שאמרו שמכיון שאפשר לתלות שגופו אינו נקי או שהוא שכח את התפילין בבית, הרי שאין עליו חובה להניח תפילין גם אם כל המתפללים עושים כן. אך יש לחלק בין אי עשיית מלאכה בערב פסח, שהוא מנהג, לבין עשיית מלאכה ביו"ט שני של גלויות, או הנחת תפילין בחול המועד שהם דינים.  וכך אומרת הגמרא במסכת יבמות:
 
3.   תלמוד בבלי מסכת יבמות דף יג עמוד ב
 
תנן התם: מגילה נקראת באחד עשר, ובשנים עשר, ובשלשה עשר, ובארבעה עשר, ובחמשה עשר, לא פחות ולא יותר. אמר ליה ריש לקיש לר' יוחנן, איקרי כאן: "לא תתגודדו" - לא תעשו אגודות אגודות...  (רש"י: דנראה כנוהגין שתי תורות כשקורין כפרים את המגילה ביום כניסה ועיירות גדולות בי"ד ומוקפין חומה בט"ו)
אמר ליה: עד כאן לא שנית: מקום שנהגו לעשות מלאכה בערבי פסחים עד חצות - עושין, מקום שנהגו שלא לעשות - אין עושין? א"ל: אמינא לך אנא איסורא, דאמר רב שמן בר אבא אמר ר' יוחנן: "לקיים את ימי הפורים בזמניהם" - זמנים הרבה תיקנו להם חכמים, ואת אמרת לי מנהגא? -והתם לאו איסורא הויא? והתנן: הלילה - בית שמאי אוסרין, ובית הלל מתירין! אמר ליה: התם, הרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה.
והא בית שמאי מתירין הצרות לאחים, ובית הלל אוסרים! מי סברת עשו ב"ש כדבריהם? לא עשו ב"ש כדבריהם. ור' יוחנן אמר: עשו ועשו... ומ"ד עשו, קרינן כאן: "לא תתגודדו"- לא תעשו אגודות אגודות! אמר אביי: כי אמרינן לא תתגודדו - כגון שני בתי דינים בעיר אחת, הללו מורים כדברי ב"ש והללו מורים כדברי ב"ה, אבל שני בתי דינים בשתי עיירות - לית לן בה. אמר ליה רבא: והא ב"ש וב"ה כשתי בתי דינים בעיר אחת דמי! אלא אמר רבא: כי אמרינן לא תתגודדו - כגון ב"ד בעיר אחת, פלג מורין כדברי ב"ש ופלג מורין כדברי ב"ה, אבל שתי בתי דינין בעיר אחת - לית לן בה.
 
כלל ידוע הוא בש"ס שבמחלוקות רבא ואביי הלכה כרבא (מלבד שש מחלוקות ידועות, שראשי התיבות שלהם יע"ל קג"ם). לפי זה, צריך לומר שלהלכה כשיש שני בתי דינים בעיר אחת אין איסור, וכל האיסור הוא רק בבית דין אחד. כך אמנם הבינו רוב הפוסקים, אך הרמב"ם פסק כאביי:
 
4.   רמב"ם הלכות עבודת כוכבים פרק יב הלכות יג-יד
 
גדידה ושריטה אחת היא, וכשם שהיו העכו"ם שורטים בבשרם על מתיהם מפני הצער כך היו חובלין בעצמם לעבודת כוכבים שנאמר ויתגודדו כמשפטם, גם זה אסרה תורה שנאמר לא תתגודדו, אלא שעל מת בין שרט בידו בין שרט בכלי לוקה, לעבודת כוכבים בכלי חייב מלקות בידו פטור.
ובכלל אזהרה זה שלא יהיו שני בתי דינין בעיר אחת זה נוהג כמנהג זה וזה נוהג כמנהג אחר, שדבר זה גורם למחלוקות גדולות שנאמר לא תתגודדו לא תעשו אגודות אגודות.
 
מהרמב"ם משמע שהאיסור הוא מדאורייתא, אך בספר המצוות משמע שזה רק מדרבנן, וטרחו האחרונים ליישב את הסתירה בדבריו של הרמב"ם.
בעיה נוספת שהעלו הראשונים היא מדוע פסק הרמב"ם שלא כרבא. בתשובה לשאלה זו ניתנו מספר תשובות:
א.     כשהמחלוקת היא על פרשנות בדברי אחרים לא תמיד הלכה כרבא
ב.      הרמב"ם פסק כדעה אחרת שהובאה בגמרא, וכל הדיון של רבא ואביי הוא לא לאותה דעה
ג.       היתה לרמב"ם גרסה הפוכה
 
ואולם, רוב הפוסקים קיבלו להלכה את דברי רבא, שכשיש שני בתי דינים בעיר אחת אין איסור 'לא תתגודדו', וכל האיסור הוא רק בקהילה קטנה. מדברי הגמרא עלה גם חילוק בין מנהג לדין, שיותר פשוט שיהיה אפשר לקיים שני מנהגים שונים, אך בדינים אין לקיים שני דינים שונים. בסיבה לאיסור 'לא תתגודדו' ניתנו שני הסברים:
א.     מפני שהדבר מרבה מחלוקת בעם ישראל – כך ראינו בלשונו של הרמב"ם.
ב.      מפני שהתורה נראית כשתי תורות – כך פירש רש"י על הגמרא.
 
אחת הנפקא מינות בין ההסברים הוא האם מותר לעשות בצנעא אחרת, וכן האם מותר לנהוג אחרת כשידוע שאין הדבר מביא לידי מחלוקת. נפקא מינה נוספת היא אם אין המדובר בדין, אלא רק במנהג. כמובן שגם מנהג יכול לגרום למחלוקת, אבל כששתי קבוצות נוהגות באופן שונה זו מזו, אין הדבר נראה כשתי תורות.
 
המעניין הוא שכל העניין של 'לא תיעשו אגודות אגודות' עולה בש"ס דוקא במחלוקת הזו של בית הלל ובית שמאי. והרי מחלוקות רבות יש בש"ס, וזו דוקא המחלוקת האחרונה שיכולה לעורר את הבעיה:
המחלוקת המדוברת היא ביבמה שהיא ערוה – האם היא פוטרת גם את צרותיה. כלומר: מדובר באדם שנפטר ללא בנים. אשתו היא קרובת משפחה של אחיו (כגון בתו), שאמור היה לייבם אותה. אך מכיון שהיא קרובת משפחה שלו, אין היא מתייבמת. אולם, אם לנפטר היתה אשה אחרת, שהיא אינה קרובת האח – בית שמאי אומרים שהאשה הזו צריכה להתייבם, ואילו בית הלל אומרים שאינה צריכה להתייבם.
זהו, כמובן מקרה נדיר ביותר: בנוהג שבעולם אדם אינו מת ללא בנים. גם אם מת ללא בנים, בנוהג שבעולם אינו נושא שתי נשים. גם אם נשא שתי נשים, על פי רוב אין אחת מהנשים הללו קרובת משפחה של אחיו. אך דוקא על זה אמרו חז"ל שהתורה נעשית כשתי תורות! הרי זה כל כך נדיר, ומדוע נראה הדבר כשתי תורות?
-התשובה לכך היא, כנראה, שהתוצאות של המקרה הן חמורות ביותר. אמנם זה מקרה נדיר, אבל אשה כזו לפי בית הלל אסור לה להתייבם, ולפי בית שמאי צריכה להתייבם. אם אכן נהגה האשה כבית שמאי, הרי שלדעת בית הלל הילד שייוולד לה יהיה ממזר. בקיום שני ספרי היוחסין הללו, נוצר מצב של שתי תורות.
 
בכל מקרה, ראינו שאם אין אפשרות לתלות את ההנהגות במשהו אחר, אסור לאדם לשנות מכפי שנהוג במקום שבו הוא נמצא גם אם במקום שממנו הוא יצא הוא נהג אחרת.
עד מתי יש לקבל את המנהג של המקום שממנו יצאת? אומרת הגמרא:
 
5.   תלמוד בבלי מסכת פסחים דף נא עמוד א
 
כי אתא רבה בר בר חנה אכל דאייתרא (=חלק מהחלב שעל הכבד, שבארץ ישראל נהגו לאכלו ובבבל לא). עול לגביה רב עוירא סבא ורבה בריה דרב הונא, כיון דחזינהו - כסייה מינייהו. אתו ואמרו ליה לאביי. אמר להו: שווינכו ככותאי. ורבה בר בר חנה לית ליה הא דתנן נותנין עליו חומרי המקום שיצא משם וחומרי המקום שהלך לשם. אמר אביי הני מילי - מבבל לבבל, ומארץ ישראל לארץ ישראל. אי נמי - מבבל לארץ ישראל. אבל מארץ ישראל לבבל - לא, כיון דאנן כייפינן להו - עבדינן כוותייהו. רב אשי אמר אפילו תימא מארץ ישראל לבבל. הני מילי - היכא דאין דעתו לחזור, ורבה בר בר חנה דעתו לחזור הוה.
 
משמע מכאן שאם דעתו של אדם לחזור, אין הוא חייב לקבל עליו את החומרות של המקום שאליו הוא הגיע. כך פוסק השו"ע:
 
6.   שולחן ערוך אורח חיים סימן תסח סעיף ד
 
ההולך ממקום שעושין למקום שאין עושין, לא יעשה בישוב מפני המחלוקת; אבל עושה הוא במדבר. וההולך ממקום שאין עושים למקום שעושין, לא יעשה. ונותנים עליו חומרי מקום שיצא משם וחומרי מקום שהלך לשם, ואעפ"כ לא יתראה בפניהם שהוא בטל, מפני איסור לעולם אל ישנה אדם מפני המחלוקת. וכן מי שדעתו לחזור למקומו, נוהג כאנשי מקומו בין להקל בין להחמיר, והוא שלא יתראה בפני אנשי המקום שהוא בו, מפני המחלוקת.
 
מהסוגיה ביבמות מוכח שכאשר מדובר במנהג בלבד, אין איסור משום 'לא תתגודדו', והשאלה מתחילה רק בדברים שיש בהם איסור ממש. הרמ"א כותב על הדין של תספורת בספירת העומר את הדברים הבאים:
 
7.   שולחן ערוך אורח חיים סימן תצג סעיף ג
 
 יש נוהגים להסתפר בראש חדש אייר, וטעות הוא בידם. הגה: מיהו בהרבה מקומות נוהגים להסתפר עד ראש חדש אייר, ואותן לא יספרו מל"ג בעומר ואילך, אעפ"י שמותר להסתפר בל"ג בעומר בעצמו. ואותן מקומות שנוהגין להסתפר מל"ג בעומר ואילך, לא יסתפרו כלל אחר פסח עד ל"ג בעומר. ולא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, משום לא תתגודדו (דברים יד, א) וכל שכן שאין לנהוג היתר בשתיהן.
 
ואומר על כך המגן אברהם:
 
8.   מגן אברהם אורח חיים סימן תצג ס"ק ו
 
...דדבר שאינו אלא מנהג לא אמרינן ביה 'לא תתגודדו'. ובדבר שהוא אסור אף שהוא מצד מנהג שייך לא תתגודדו ובדבר שיש לתלות שאין מתכוין לאיסור כגון מלאכה אין בו משום לא תתגודדו, ואם כן גבי תספורת נמי יש לומר הרואה אומר שאין רצונו לספר עצמו!
מיהו יש לומר דלהמסקנה בכל דבר שייך לא תתגודדו בבית דין אחד בעיר אחת, וכן משמע בפסחים ריש דף יד בתוס' שכתבו שבירושלים ראוי לנהוג איסור מלאכה בערב פסח לפי שמתקבצין שם ממקומות אחרים עכ"ל. וקשה: מה בכך? אלא כוונתם כיון שהאחרים נוהגים איסור והם ינהגו היתר הוי כמו לא תתגודדו. וכן משמע ברי"ף ורא"ש שלא כתבו אלא המסקנא לבד...
ונראה לי דוקא במנהג הדומה למגילה, דמגילה הכרכים גם כן סבירא להו שהכפרים מחוייבים לקרות קודם, והוא הדין דרך משל שבמדינות פולין נוהגים להתענות ולומר סליחות כ' בסיון, ואם נתקבצו בני פולין ובני מדינה אחרת למקום אחד, מותרים כל אחד לעשות כמנהגו ואין בזה משום לא תתגודדו. אבל בדבר שמחולקים בדבר, כגון שאלו אוכלין חלב בני רינ"ס ואלו אין אוכלין, אם נתקבצו למקום אחד צריכים לעשות מנהג שוה משום לא תתגודדו.
 
התוספת הזו של המגן אברהם חשובה מאוד: בכל מקום שברור לחלק מבני העיר שהחלק השני אינו צריך לנהוג כמוהם, אין זה נקרא שתי תורות. זה יכול להוות פתח גם לשינויי מנהגים בין האשכנזים והספרדים והתימנים – כשברור לכולם שכל אחד צריך להמשיך ולשמר את מסורת אבותיו ואין בכך משום 'לא תתגודדו'.
 
ואכן, זכינו לקיבוץ גלויות בארץ ישראל, והשאלה הזו התעוררה אצל פוסקים רבים. האם שייך איסור 'לא תתגודדו' בהקמת שני בתי כנסת בישוב אחד? האם יש איסור זה כשמנענעים לולב בבית הכנסת, וכל אחד נוהג כפי מנהג עדתו? האם חייבים להניח תפילין בחול המועד במקום שבו יש הנוהגים כן?
 
הרב משה פיינשטיין פסק לעניין התפילין כך:
9.   שו"ת אגרות משה חלק או"ח ה סימן כד
 
אבל וודאי כשהוא בעיר שכולן מניחין תפילין בחוה"מ, מסתבר שיהיה אסור שלא להניח בלאו דעשיית אגודות, דהא אפשר שאין יודעין כלל בעיר זו שאיכא דאין מניחין תפילין. ואף שידעו שאיכא בעולם ספרדים שאין מניחין, הם במדינות אחרות רחוקות מערים דמדינותינו. ואפילו כאן באמעריקא שיש גם מהספרדים בהרבה ערים, ובפרט בערים הגדולות, הם בקהילות מיוחדות ואין באין להתפלל בבתי כנסיות דקהילות אשכנזים, רק יחידים בהזדמנויות רחוקות, ובכגון דא היה להו להניח תפילין בחוה"מ. אך מצד שאיכא כאן קהילות רבות מהאשכנזים שאין מניחין תפילין בחוה"מ, משום שהם מהקהילות הנוהגין כהבעש"ט ותלמידיו, שנקראו חסידים, וגם יש יחידים מהאשכנזים הנוהגין כהגר"א, ומזדמן טובא שמתפללין יחידים כאלה בביהכ"נ שמניחין תפילין, כיוון שמצוי וידוע זה, ליכא ממש האיסור דעשיית אגודות. ויש מקום לומר שבערים הגדולות כנוא יארק וברוקלין, דהאינשי דרין מעורבין, ובתי כנסיות הרבה איכא, שבחול, ואף בחוה"מ, מחמת שרובא דאינשי מוכרחין לילך לעבודתן, מתפללין כל אחד בביהכ"נ הסמוך לביתו אף שהוא בנוסח אחר ומנהגים אחרים, ליכא אף לכתחילה בזה עניין דעשיית אגודות, כיון דהוא ידוע לכל מתפלל דאיכא דמנחי תפילין ואיכא דלא מנחי בציבור זה.
 
מוכח מדבריו שכשידוע שיש חילוקי דינים בין העדות השונות אין איסור של לא תתגודדו.
 
בדורנו הרבו לעסוק בשאלת 'לא תתגודדו' כשרצו לקבוע נוסח מסויים בתפילה. הדבר האבסורדי הוא שכדי למנוע מצב של 'לא תתגודדו' שאנשים מתפללים בנוסחים שונים באותו בית כנסת, אנשים מעדיפים לפתוח בתי כנסת שונים, וליצור ממש אגודות אגודות...
 
אבל כמובן שהדבר הזה אינו יכול להצדיק כל שינוי מהמנהג המקובל במקום שבו נמצאים. אם במקום אחד כולם נוהגים באופן אחד, אסור לנהוג באופן אחר. כך הוא גם לגבי יום טוב שני של גלויות, כפי שפוסק הרב פיינשטיין באותה תשובה:
 
10.                      שו"ת אגרות משה חלק או"ח ה סימן כד
 
אם בן ארץ ישראל שבא לחוץ לארץ חייב להסב לסדר ביום טוב שני
 
והא דבן א"י שבא לחו"ל שמחוייב לנהוג בכל דיני יו"ט ביו"ט שני, ונמצא אצל אביו ואחיו, אם צריך לישב ביו"ט שני דפסח להסדר, ולאכול מצה ומרור ולומר הגדה. פשוט וברור שחייב, דלא נחשב זה בצנעא, ואסור לשנות גם בפני המכירים ויודעים אותו שהוא בן ארץ ישראל, כמו שאסור לשנות בפני אחרים.
 
מקורות נוספים:
שיעור של הרב צביקה הבר
תחומין – כרכים שונים, ובעיקר מאמר של הרב שביב
טל לברכה סימן ד
 
קטגוריה: מסכת פםחים
AtarimTR