ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

פסחים

בס"ד                                                                                     יח שבט תשס"ו
                                                                                           16 בפברואר 06
פסחים כג - כט:
האם מותר להרוג אדם כדי להציל אחר?
 
ידוע כי ישנן שלוש עבירות שהן בגדר של 'יהרג ואל יעבור', ובתוכן גם שפיכות דמים. הגמרא בסוגייתנו דנה במקור לכך שבשפיכות דמים הדין הוא שיהרג ואל יעבור:
 
1.   תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כה עמוד ב
 
ושפיכות דמים גופיה מנלן? - סברא הוא; כי ההוא דאתא לקמיה דרבא, אמר ליה: מרי דוראי אמר לי זיל קטליה לפלניא, ואי לא - קטלינא לך. - אמר ליה: ליקטלוך ולא תיקטול. מאי חזית דדמא דידך סומק טפי? דילמא דמא דההוא גברא סומק טפי?
 
מהסוגיה הזו מוכח שהסיבה שאין להרוג אדם אחר כדי להציל את עצמך היא בגלל שאין לנו ראיה שהדם שלך חשוב יותר, ואין לנו יכולת למדוד חשיבות חייו של אדם ביחס לאחר. (אגב, לגבי הצלה ישנם אכן קדימויות, שאם אתה יכול להציל רק אדם אחד, יש עדיפויות שונות, אך אין זה הנושא שלנו). כמובן שהסברא הזו היא הגיונית מאוד, אבל ישנן מצבים שבהם זה לא כל כך פשוט: את שומרי הראש של ראש הממשלה מלמדים שהם אמורים לספוג את הכדורים המיועדים לראש הממשלה. האם הדם של ראש הממשלה אדום יותר מהדם שלהם? ומה לגבי אותו חייל ששכב על רימון שהיה אמור להתפוצץ כדי להציל את כל חבריו?
יכול להיות שיש הבדל בין אדם יחיד לבין אנשים רבים. האם אכן דמו של אדם יחיד אדום פחות מהדם של אנשים רבים? שאלה קשה התעוררה בעקבות אסון פיצוץ הבניין בצור, שבה ידעו שישנם לכודים רבים מהקומות התחתונות של הבניין, אך כדי להגיע אליהם צריך לדרוס את הקומות העליונות עם בולדוזרים על יושביהם. האם מותר להרוג מעט אנשים כדי להציל אנשים רבים? זו השאלה שנשאלו במכון צומ"ת בעקבות האסון:
 
2.   תחומין ד, עמוד 144
 
הנדון: הצלת נפשות רבים ע"י הריגת מעטים
1. בהמשך לשיחתך עם תנ"צ קפלן בנושא האסון שקרה בצור, נבקשך להכין סקירה קצרה על עמדת ההלכה בנושא הנ"ל.
2. המעשה שהיה: בנין רב קומות התמוטט על עשרות רבות של חיילי צה"ל. רוב החיילים נמצאו בקומות הנמוכות.
3. עיקרון ההצלה דורש פעילות מהירה בגלל הפציעות והלחץ (משקל) העצום המופעל עליהם. ההנחה היתה כי הנפגעים יוכלו לחיות כ- 12 שעות בתנאים אלו.
4. יש שסברו כי ע"מ להציל את הרבים שנלכדו בקומות התחתונות, היה צורך לסלק את ההריסות שלמעלה וע"י כך "להרוג" את הניצולים בקומות העליונות.
5. למעשה, הוחלט להציל את ה"עליונים" ולא "להרגם" ע"מ להציל את ה"תחתונים".
6. נבקשך להכין את עמדת ההלכה בבעיה הנ"ל - העלולה לקרות גם באיזורים אזרחיים.
 
בברכה,
משטרת ישראל/היחידה למחקר ופתוח/מטא"ר
 
שאלה זו לכאורה אינה חדשה כלל. כבר המלחים בספר יונה התלבטו האם להשליך את יונה אל המים בכדי להציל אותם מטביעת האוניה כולה, והם, כידוע, החליטו להשליך את יונה, למרות שהיו להם הרבה ייסורי מצפון על מעשה זה:
 
 
3.   יונה פרק א פסוקים ז - טו
 
וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ לְכוּ וְנַפִּילָה גוֹרָלוֹת וְנֵדְעָה בְּשֶׁלְּמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ וַיַּפִּלוּ גּוֹרָלוֹת וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו הַגִּידָה נָּא לָנוּ בַּאֲשֶׁר לְמִי הָרָעָה הַזֹּאת לָנוּ מַה מְּלַאכְתְּךָ וּמֵאַיִן תָּבוֹא מָה אַרְצֶךָ וְאֵי מִזֶּה עַם אָתָּה: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם עִבְרִי אָנֹכִי וְאֶת ה' אֱ-לֹקֵי הַשָּׁמַיִם אֲנִי יָרֵא אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַיָּם וְאֶת הַיַּבָּשָׁה: וַיִּירְאוּ הָאֲנָשִׁים יִרְאָה גְדוֹלָה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה זֹּאת עָשִׂיתָ כִּי יָדְעוּ הָאֲנָשִׁים כִּי מִלִּפְנֵי ה' הוּא בֹרֵחַ כִּי הִגִּיד לָהֶם: וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו מַה נַּעֲשֶׂה לָּךְ וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעָלֵינוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם וְיִשְׁתֹּק הַיָּם מֵעֲלֵיכֶם כִּי יוֹדֵעַ אָנִי כִּי בְשֶׁלִּי הַסַּעַר הַגָּדוֹל הַזֶּה עֲלֵיכֶם: וַיַּחְתְּרוּ הָאֲנָשִׁים לְהָשִׁיב אֶל הַיַּבָּשָׁה וְלֹא יָכֹלוּ כִּי הַיָּם הוֹלֵךְ וְסֹעֵר עֲלֵיהֶם: וַיִּקְרְאוּ אֶל ה' וַיֹּאמְרוּ אָנָּה ה' אַל נָא נֹאבְדָה בְּנֶפֶשׁ הָאִישׁ הַזֶּה וְאַל תִּתֵּן עָלֵינוּ דָּם נָקִיא כִּי אַתָּה ה' כַּאֲשֶׁר חָפַצְתָּ עָשִׂיתָ: וַיִּשְׂאוּ אֶת יוֹנָה וַיְטִלֻהוּ אֶל הַיָּם וַיַּעֲמֹד הַיָּם מִזַּעְפּוֹ:
 
אבל קדמה למלחים האלה האשה החכמה שהצילה את אבל מעכה, בזמן המרד של שבע בן בכרי כנגד דוד:
 
4.   שמואל ב פרק כ פסוקים יד - כב
 
וַיַּעֲבֹר בְּכָל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל אָבֵלָה וּבֵית מַעֲכָה וְכָל הַבֵּרִים וַיִּקָּהֲלוּ וַיָּבֹאוּ אַף אַחֲרָיו: וַיָּבֹאוּ וַיָּצֻרוּ עָלָיו בְּאָבֵלָה בֵּית הַמַּעֲכָה וַיִּשְׁפְּכוּ סֹלְלָה אֶל הָעִיר וַתַּעֲמֹד בַּחֵל וְכָל הָעָם אֲשֶׁר אֶת יוֹאָב מַשְׁחִיתִם לְהַפִּיל הַחוֹמָה: וַתִּקְרָא אִשָּׁה חֲכָמָה מִן הָעִיר שִׁמְעוּ שִׁמְעוּ אִמְרוּ נָא אֶל יוֹאָב קְרַב עַד הֵנָּה וַאֲדַבְּרָה אֵלֶיךָ: וַיִּקְרַב אֵלֶיהָ וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה הַאַתָּה יוֹאָב וַיֹּאמֶר אָנִי וַתֹּאמֶר לוֹ שְׁמַע דִּבְרֵי אֲמָתֶךָ וַיֹּאמֶר שֹׁמֵעַ אָנֹכִי: וַתֹּאמֶר לֵאמֹר דַּבֵּר יְדַבְּרוּ בָרִאשֹׁנָה לֵאמֹר שָׁאֹל יְשָׁאֲלוּ בְּאָבֵל וְכֵן הֵתַמוּ: אָנֹכִי שְׁלֻמֵי אֱמוּנֵי יִשְׂרָאֵל אַתָּה מְבַקֵּשׁ לְהָמִית עִיר וְאֵם בְּיִשְׂרָאֵל לָמָּה תְבַלַּע נַחֲלַת ה': וַיַּעַן יוֹאָב וַיֹּאמַר חָלִילָה חָלִילָה לִי אִם אֲבַלַּע וְאִם אַשְׁחִית: לֹא כֵן הַדָּבָר כִּי אִישׁ מֵהַר אֶפְרַיִם שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי שְׁמוֹ נָשָׂא יָדוֹ בַּמֶּלֶךְ בְּדָוִד תְּנוּ אֹתוֹ לְבַדּוֹ וְאֵלְכָה מֵעַל הָעִיר וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל יוֹאָב הִנֵּה רֹאשׁוֹ מֻשְׁלָךְ אֵלֶיךָ בְּעַד הַחוֹמָה: וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל כָּל הָעָם בְּחָכְמָתָהּ וַיִּכְרְתוּ אֶת רֹאשׁ שֶׁבַע בֶּן בִּכְרִי וַיַּשְׁלִכוּ אֶל יוֹאָב וַיִּתְקַע בַּשּׁוֹפָר וַיָּפֻצוּ מֵעַל הָעִיר אִישׁ לְאֹהָלָיו וְיוֹאָב שָׁב יְרוּשָׁלִַם אֶל הַמֶּלֶךְ:
 
ובפרק הבא שוב אנו קוראים על הריגת אנשים כדי להציל אנשים אחרים:
 
5.   שמואל ב פרק כא פסוקים א - ו
 
וַיְהִי רָעָב בִּימֵי דָוִד שָׁלֹשׁ שָׁנִים שָׁנָה אַחֲרֵי שָׁנָה וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת פְּנֵי ה' וַיֹּאמֶר ה' אֶל שָׁאוּל וְאֶל בֵּית הַדָּמִים עַל אֲשֶׁר הֵמִית אֶת הַגִּבְעֹנִים: וַיִּקְרָא הַמֶּלֶךְ לַגִּבְעֹנִים וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם וְהַגִּבְעֹנִים לֹא מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל הֵמָּה כִּי אִם מִיֶּתֶר הָאֱמֹרִי וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל נִשְׁבְּעוּ לָהֶם וַיְבַקֵּשׁ שָׁאוּל לְהַכֹּתָם בְּקַנֹּאתוֹ לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה: וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל הַגִּבְעֹנִים מָה אֶעֱשֶׂה לָכֶם וּבַמָּה אֲכַפֵּר וּבָרְכוּ אֶת נַחֲלַת ה': וַיֹּאמְרוּ לוֹ הַגִּבְעֹנִים אֵין לי לָנוּ כֶּסֶף וְזָהָב עִם שָׁאוּל וְעִם בֵּיתוֹ וְאֵין לָנוּ אִישׁ לְהָמִית בְּיִשְׂרָאֵל וַיֹּאמֶר מָה אַתֶּם אֹמְרִים אֶעֱשֶׂה לָכֶם: וַיֹּאמְרוּ אֶל הַמֶּלֶךְ הָאִישׁ אֲשֶׁר כִּלָּנוּ וַאֲשֶׁר דִּמָּה לָנוּ נִשְׁמַדְנוּ מֵהִתְיַצֵּב בְּכָל גְּבֻל יִשְׂרָאֵל: יֻתַּן לָנוּ שִׁבְעָה אֲנָשִׁים מִבָּנָיו וְהוֹקַעֲנוּם לַה' בְּגִבְעַת שָׁאוּל בְּחִיר ה' וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲנִי אֶתֵּן:
 
ואולם, בספר חסידים כתב ר' יהודה החסיד שלא לפסוק הלכה ע"פ מה שקרה בספר יונה:
6.   ספר חסידים, סימן רנה
בני אדם שבספינה והיה רוח סערה, אין רשאין להפיל גורלות שאם יפול על אחד מהם להטילו בים, אין לעשות זה כאשר עשו ליונה בן אמיתי. השתא אסמכתא לא קניא לעניין ממון, וכל שכן לעניין פיקוח נפש לעניין נפשות שלא יסמכו על פי הגורל. ואשר כתיב "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל הַפִּילוּ בֵּינִי וּבֵין יוֹנָתָן בְּנִי וַיִּלָּכֵד יוֹנָתָן" (שמואל א יד, מב) שם היה הארון ומה' כל משפטו, והם ידעו באיזה ענין להפיל, אבל עתה אין לסמוך על הגורל, שנאמר "וְיָרִיתִי לָכֶם גּוֹרָל פֹּה לִפְנֵי ה' אֱ-לֹקֵינוּ" (יהושע יח, ו).
אך בסימן אחר בספר חסידים ניתן לראות דברים אחרים:
 
7.   ספר חסידים, סימן קסט
בני אדם שעומדים בים ועמדה עליהם רוח סערה לשבר הספינה או להיטבע בים ושאר ספינות עוברות בשלום, בידוע שיש בספינה מי שחייב, ורשאין להפיל גורלות על מי יפול הגורל שלושה פעמים זה אחר זה ורשאים להפילו בים, ומתפללים שלא יפול על הזכאי אלא על החייב, שנאמר "ה' אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל הָבָה תָמִים" (שמואל א יד, מא), וכתיב "וַיִּפֹּל הַגּוֹרָל עַל יוֹנָה" (יונה א, ז) וכתיב "שָׂאוּנִי וַהֲטִילֻנִי אֶל הַיָּם" (יונה א, יב).
 
מתברר שמה שקרה בספר יונה אכן נפסק להלכה, אבל רק במקרה שברור שמדובר פה בנס מאת ה', וזה מה שהיה בספר יונה. (המדרש מתאר שכל האוניות האחרות עברו בשלום, ושעשו גורלות רבים, ושבהתחלה הכניסו אותו רק עד ארכובותיו והסערה הפסיקה, ואח"כ עד מותניו, ורק בסוף נאלצו להשליכו לגמרי. אך יש שרצו לחלק בין שני המקרים בספר החסידים, בכך שבמקרה הראשון לא מדובר במצב שבו הם בסכנה ברורה של מוות, ולכן אין להשליך אף אחד למים, אבל כשהם אכן בסכנה ברורה של מוות, מותר להרוג אחד כדי להציל את האחרים. כדי להבין דעה זו, נבחן את המשנה המפורסמת הדנה באשה שמקשה ללדת, והעובר מוגדר כרודף כלפיה:
8.   משנה מסכת אהלות פרק ז משנה ו
 
האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו. יצא רובו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש.
 
הדין שאין דוחין נפש מפני נפש אומר שאין הורגים את הוולד אפילו שבכך מצילים את האם. אך לא ברור האם זה היה הדין גם אם כשהאם תמות הוולד ימות בין כה וכה. אגב, יש להדגיש את ההבדל בין המקרה הזה לכל דין רודף אחר, שבו אכן הורגים את הרודף:
 
9.   תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עב עמוד ב
 
אמר רב הונא: קטן הרודף ניתן להצילו בנפשו. קסבר: רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא: יצא ראשו - אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי? רודף הוא! - שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה.
 
מוכח מגמרא זו, אם כן, שאין הורגים אדם אחד כדי להציל אדם אחר. ומסביר רש"י:
 
10.                      רש"י, מסכת סנהדרין דף עב עמוד ב
 
יצא ראשו - באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא: החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו - אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש.
ואם תאמר מעשה דשבע בן בכרי (שמואל ב, כ) "הנה ראשו מושלך אליך" דדחו נפש מפני נפש - התם משום דאפילו לא מסרוהו לו היה נהרג בעיר כשיתפשנה יואב והן נהרגין עמו, אבל אם היה הוא ניצול אף על פי שהן נהרגין לא היו רשאין למסרו כדי להציל עצמן, אי נמי: משום דמורד במלכות הוה.
 
שני התירוצים הללו מובילים לשני כיוונים שונים בהלכה. מקורם בתלמוד הירושלמי:
 
11.                      תלמוד ירושלמי מסכת תרומות פרק ח הלכה ד
 
תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך ופגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם, אפילו כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל. ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ולא ייהרגו. אמר רבי שמעון בן לקיש: והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי. ורבי יוחנן אמר: אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי. עולא בר קושב תבעתיה מלכותא ערק ואזל ליה ללוד גבי רבי יושוע בן לוי. אתון ואקפון מדינתא. אמרו להן: אין לית אתון יהבין ליה לן, אנן מחרבין מדינתא. סלק גביה רבי יהושע בן לוי ופייסיה ויהביה לון. והוה אליהו זכור לטוב יליף מיתגלי עלוי, ולא איתגלי. וצם כמה צומין ואיתגלי עלוי. אמר ליה: ולמסורות אני נגלה? אמר ליה: ולא משנה עשיתי? אמר ליה: וזו משנת החסידים?
 
הרמב"ם אכן פסק להלכה כריש לקיש, שאפילו אם ייחדוהו להם אין למסור אותו אלא אם כן הוא חייב מיתה כשבע בן בכרי, וגם אז אין זו משנת חסידים, ואין להורות כן:
 
12.                      רמב"ם הלכות יסודי התורה פרק ה
 
נשים שאמרו להם עובדי כוכבים: תנו לנו אחת מכן ונטמא אותה, ואם לאו נטמא את כולכן. יטמאו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. וכן אם אמרו להם עובדי כוכבים: תנו לנו אחד מכם ונהרגנו ואם לאו נהרוג כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל. ואם יחדוהו להם ואמרו: תנו לנו פלוני או נהרוג את כולכם, אם היה מחוייב מיתה כשבע בן בכרי יתנו אותו להם, ואין מורין להם כן לכתחלה, ואם אינו חייב מיתה, יהרגו כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל.
 
כלומר, שעדיף שכל העיר תיהרג, והם לא ימסרו את האדם החף מפשע להריגה. אבל אם כל היסוד שאנחנו דנים עליו הוא 'מאי חזית דמא דידך דסמיק טפי', הרי שודאי שדמם של כל העיר כולל אותו אדם שוה יותר מדמו של אותו אדם! מסביר הכסף משנה:
 
13.                      כסף משנה, הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ה
 
כתב הרמ"ך: אע"פ שנמצא בתוספתא כדבריו, לא ידענו טעמא מאי, דהא מסיק בגמרא דמשום הכי אמרינן בשפיכות דמים יהרג ואל יעבור, דסברא הוא: מאי חזית דדמא דידך סומק טפי, והכא ליכא האי סברא דהא יהרגו כולם והוא עמם ומוטב שיהרג הוא עצמו ואל יהרגו כולם... ואפשר לומר דסבירא ליה לריש לקיש דמה שכתבו דשפיכות דמים סברא הוא אינו עיקר הטעם, דקבלה היתה בידם דשפיכות דמים יהרג ואל יעבור, אלא שנתנו טעם מסברא להיכא דשייך, אבל אין הכי נמי דאפילו היכא דלא שייך האי טעמא הוי דינא הכי דיהרג ואל יעבור.
 
משמע לענייננו, שהיסוד שבשפיכות דמים יש דין של 'יהרג ואל יעבור' חורג מהכלל של 'מאי חזית דמא דידך דסמיק טפי', והוא יסוד עצמאי. לכן, גם כשאנו באים לפנות הריסות של בניין, יהיה אסור להרוג אדם אחד כדי להציל עיר שלמה.
אך הרב ישראלי מעיר הערה חשובה מאוד להבנת הגמרא:
14.                      הרב שאול ישראלי, תחומין, כרך ד עמ' 140
 
שיש לדקדק בגוף הגמרא במה שאמרו דשפיכות דמים יהרג ואל יעבור, דמסתייעת הגמרא בפסק דינו של רבא בענין המרי דוראי שהעכו"ם איים על אחד שיהרגנו אם לא יהרוג את פלוני ובא לשאול לפני רבא ואמר כי סברא איכא מאי חזית וכו', וכנ"ל. נראה מזה שכל עיקר ההלכה והסברא באה אלינו מפסקו של רבא. ואף רבא עצמו לא הסתמך על מקור קדום אלא על הסברא. ולכאורה תמוה, שהרי שאלתו, פסקו ואף הסברא, הם שנויים במשנה דאהלות שהובאה שם לפני כן בגמרא, שאם יצא ראשו שהוא כילוד שוב אסור לנגוע בו שאין דוחין נפש מפני נפש. הרי לפנינו פסק הלכה דאפילו באינם שוים למשפט עינינו, שזאת היולדת היא אשה גדולה ומקיימת מצוות והתינוק אי התינוקת אינם אלא בני רגע אחד אעפי"כ אסור לפגוע בו, ואף הנימוק לפנינו - שאין דוחין נפש מפני נפש, דהיינו שאנו מתייחסים לכל נפש מישראל במדה שוה. וא"כ למה לא אמר רבא ששאלתו היא משנה מפורשת ואף הגמרא אינה מסייעתו ממשנה זו.
תשובתו של הרב ישראלי היא מהותית מאוד: יש להבדיל בין הדיון על אדם שצריך להציל את עצמו במחיר חייו של חברו - שאז צריך את הסברא של רבא, ובכך עוסקים גם יונה הנביא והאשה החכמה, לבין מצב שאדם רוצה להציל מישהו אחד בהריגתו של מישהו אחר. במקרה כזה בשום מקרה לא הותר להעדיף את חייו של האחד מפני האחר, כי אין דוחים נפש מפני נפש. ולכן במקרה של האסון בצור, שלא מדובר באדם שרוצה להציל את עצמו, אלא להציל אדם אחד - או אפילו אלף בני אדם - תוך כדי הריגת האחר, הרי שכאן פועל הכלל ש'אין דוחין נפש מפני נפש'. וכך מסכם הרב ישראלי להלכה:
 
15.                       הרב שאול ישראלי, תחומין, כרך ד עמ' 142
 
א. נאמר בתורה "וחי בהם" ודרשו חז"ל - ולא שימות בהם; שאין קיום מצוה מן המצוות (פרט לג' עבירות) מחייב כשזה כרוך בסכנת נפשות.
 ב. כלל זה אמור כלפי כל אחד ואחד מישראל ללא הבדל ואפליה בין נפש לנפש.
 ג. קיימת על כל אדם מישראל חובת הצלה של אדם אחר מישראל. וגם בזה קיים הכלל של "וחי בהם" שאין שום מצוה ואיסורי תורה (פרט לג' עבירות) עומדים בפני מצות הצלה זו.
 ד. אם שנים עומדים באותה סכנה ולא ניתן להציל אלא את אחד, קיים סדר הקדמה, המפורט במס' הוריות ובהלכה.
ה. הוא הדין אם עומדת הברירה בין הצלת רבים לבין הצלת מועטים (והם שוים בערך במובן איכותי), יש להעדיף את הצלת הרבים על המועטים.
ו. היו המועטים עדיפים מבחינה איכותית על הרבים הדבר צריך שיקול והכרעה מתוך כובד ראש ועיון רב.
ז. בשום פנים ואופן אסור להציל, אפילו רבים וחשובים, כשהצלתם מחייבת הריגתו (או אפילו גרם הריגתו) של אחד שאילולא זה לא היה נהרג.
ח. העובר על זה והרג אדם מישראל לצורך הצלת אחד או אפילו רבים, דינו כדין רוצח ונידון בבי"ד בדיני רוצח. פרט אם אדם עשה כן מחמת איום שיהרגוהו אם לא יעשה, אעפ"י שעשה שלא כהוגן, מ"מ אין בי"ד דנים אותו כיון שעשה מה שעשה מתוך אונס.
 
ואולם, יכול להיות שמהחזון אי"ש משמע אחרת מדברי הרב ישראלי:
 
16.                      חזון אי"ש, הלכות סנהדרין סימן כה
 
ויש לעיין באחד רואה חץ הולך להרוג אנשים רבים, ויכול להטותו לצד אחר ויהרוג רק אחד שבצד אחר, ואלו שבצד זה יצולו, ואם לא יעשה כלום יהרגו הרבים והאחד ישאר בחיים. ואפשר דלא דמי למוסרים אחד להריגה, דהתם המסירה היא פעולה אכזרית של הריגת נפש, ובפעולת זה ליכא הצלת אחרים בטבע של הפעולה, אלא במקרה גרם עכשיו הצלה לאחרים. גם הצלת האחרים קשור במה שמוסרין להריגת נפש מישראל, אבל הטיית החץ לצד אחר היא בעיקרה פעולת הצלה, ואינה קשורה כלל בהריגת היחיד שבצד אחר, רק עכשיו, במקרה, נמצא בצד אחר נפש מישראל, ואחרי שבצד זה יהרגו נפשות רבות, ובזה האחד, אפשר דיש לנו להשתדל למעט אבדת ישראל בכל מאי דאפשר.
 
יש שהבינו בדברי החזון אי"ש (הרב אורי דסברג, תחומין ד) שהוא יתיר לעשות מבצע חיפוש גם תוך כדי רמיסת המעטים שהיו בקומות העליונות, מכיון שבהגדרת הפעולה אנחנו עושים פעולת חילוץ - הגם שמזה ייגרם מוות למי שמתחת לבולדוזר. אך הרב ישראלי עצמו טוען שיש הבדל בין חץ שההסטה שלו היא רק גרמא להריגה, כי הכוח שלו כבר קיים, לבין הרמיסה עם הבלודוזר, שהוא פעולה של כוחו של האדם.
 


קטגוריה: מסכת פםחים
AtarimTR