ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

פסחים

בס"ד                                                                                        א ניסן תשס"ו
                                                                                               30 במרץ 06
פסחים סו - עב:
ערב פסח שחל בשבת
 
המצב של ערב פסח שחל בשבת אינו נדיר כל כך, אבל הוא מורכב מאוד. מצד אחד הוא יוצר בעיות רבות של סעודות שבת (שבהם צריך לאכול פת, ואסור לאכול מצה), ומצד שני הוא נותן לנו להגיע לליל הסדר לאחר מנוחה נעימה- בדומה לליל סדר שני הנהוג בחו"ל.
לא בדקתי את הסטטיסטיקה, אבל נדמה לי שמדובר בתופעה שמתרחשת בערך אחת לחמש-שש שנים. בהסטוריה הקצרה הדבר התרחש בשנים תשמ"א, תשנ"ד, תשס"א, תשס"ה - וכך צפוי להיות גם בעוד שנתיים - שנת תשס"ח. ואולם, ע"פ הלוח הקבוע שלנו אפשר לראות אפילו עשרים שנים רצוף שבהם לא קרה שערב פסח חל בשבת, כגון בין השנים תשי"ד עד תשל"ד, וכן יקרה גם בין השנים תשפ"ה עד תת"ה. במרחק זמן כזה, יכול להיות שאנשים שוכחים פרטים מסויימים לגבי הלכות ערב פסח שחל בשבת, כגון מה עושים בסעודה שלישית, או עד איזו שעה צריך לבער את החמץ. אבל חז"ל מספרים שכשאירע דבר כזה בימי הבית השני, שכחו בכלל האם צריך להקריב קרבן פסח או לא:
 
1.   תלמוד בבלי מסכת פסחים דף סו עמוד א
 
תנו רבנן: הלכה זו נתעלמה מבני בתירא. פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת, שכחו ולא ידעו אם פסח דוחה את השבת אם לאו. אמרו: כלום יש אדם שיודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו? אמרו להם: אדם אחד יש שעלה מבבל, והלל הבבלי שמו, ששימש שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו. שלחו וקראו לו. אמרו לו: כלום אתה יודע אם הפסח דוחה את השבת אם לאו? אמר להם: וכי פסח אחד יש לנו בשנה שדוחה את השבת? והלא הרבה יותר ממאתים פסחים יש לנו בשנה שדוחין את השבת. אמרו לו: מנין לך? אמר להם: נאמר "מועדו" בפסח ונאמר "מועדו" בתמיד. מה מועדו האמור בתמיד - דוחה את השבת אף מועדו האמור בפסח - דוחה את השבת. ועוד, קל וחומר הוא: ומה תמיד שאין ענוש כרת דוחה את השבת, פסח שענוש כרת - אינו דין שדוחה את השבת. מיד הושיבוהו בראש ומינוהו נשיא עליהם, והיה דורש כל היום כולו בהלכות הפסח.
התחיל מקנטרן בדברים, אמר להן: מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכם - עצלות שהיתה בכם, שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון.
אמרו לו: רבי, שכח ולא הביא סכין מערב שבת מהו?
אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי. אלא, הנח להן לישראל אם אין נביאים הן - בני נביאים הן.
למחר, מי שפסחו טלה - תוחבו בצמרו, מי שפסחו גדי - תוחבו בין קרניו. ראה מעשה ונזכר הלכה, ואמר: כך מקובלני מפי שמעיה ואבטליון.
 
סיפור זה מעורר כמה תמיהות:
א.     כיצד יתכן ששכחו פרט כל כך מהותי - כמו השאלה האם קרבן פסח דוחה שבת.
ב.      האם זו היא דמותו של הלל שאנו מכירים אותה? בני בתירא ויתרו על מנהיגותם בפני הלל רק בגלל שהכירו בכך שהוא יודע יותר מהם, וכתוצאה מכך הוא מקניט אותם ומזלזל בהם?
ג.       איך יתכן שכל העם זכר אפילו את הפרטים הקטנים של הבאת הסכין, בעוד הדיינים החשובים ביותר לא זכרו אם פסח בכלל דוחה שבת או לא?
 
לגבי השאלה כיצד יתכן ששכחו בני בתירה, תרומת הדשן אומר שאכן זו תופעה חריגה שערב פסח חל בשבת, והוא משתמש בזה גם לענות על השאלה מה עושים בתענית בכורות במקרה כזה (להלכה נוהגים הבכורות להתענות במקרה כזה ביום חמישי, אבל מקילים להשתתף בסעודת מצוה אפילו יותר מאשר בשנים רגילות). וכך אומר תרוה"ד:
 
 
2.   תרומת הדשן חלק א סימן קכו
 
שאלה: ערב פסח שחל להיות בשבת מתענין הבכורות או לאו, ואם מתענין באיזה יום מתענין?
 
תשובה: יראה דמתענין ביום חמישי שלפני השבת, וכן ראיתי בימי חורפי בספר רוקח. וכן שמעתי דחד מרבוותא רצה להוכיח דלא מתענין כלל, מהא דמייתי מרדכי פ' מקום שנהגו דפליגי אמוראי בירושלמי איתא דרבי לא אכל בערב פסח. חד סבר משום דבוכרא הוא, וחד סבר דהוה מתענה משום דאיסטניס הוה. והשתא אי סבירא לן דלמ"ד משום בוכרא מתענין צריכין להתענות אף כשחל בשבת לפני השבת, א"כ אמאי פליגי אמוראי משום מאי התענה רבי, תפשוט להו מהיכא דחל בשבת אם התענה ביום שלפניו, דודאי בשבת אין מתענין, א"כ ודאי משום בוכרא התענה בכל שנה. דאי משום איסטניס מה היה מועיל לו התענית שלפני ע"פ, שלא יהא איסטניס מלאכול מצה בליל פסח באכילת תאוה, ואם לא התענה רבי לפני השבת, תיפשוט איפכא דע"כ לאו משום בוכרא התענה בכל שנה. אע"כ גם למ"ד משום בוכרא סבירא דאין מתענין כלל, כשחל ע"פ בשבת ותו ליכא למיפשט מידי. ונראה לדחות, דאיכא למימר דלא ידעי אמוראי היאך עביד בשבת, ואין זה דוחק דכה"ג אשכחן פ' אלו דברים /פסחים סו ע"א/ בבני בתירה שהיו נשיאים ונתעלמה מהן כשחל ע"פ בשבת, אם קרבן פסח דוחה שבת או לאו, והיאך שכחו מה עשו בשנים הראשונים? אע"כ בשנים מרובות לא חל להם ע"פ בשבת, ונשתכח מהן הדבר אע"פ שהיתה מילתא דצבור כו', כ"ש שנוכל לומר מילתא דיחידאי דנשתכח גם בימיו לא חל כ"כ בשנים מרובות.
 
 
הצל"ח (הרב יחזקאל לנדא, הידוע בשם 'הנודע ביהודה') כתב בפירושו לגמרא שההלכה שנתעלמה מבני בתירה היא שבמקרים שערב פסח עלול לחול בשבת יש לעבר את החודש באופן כזה שזה לא יקרה, בגלל כל הבעיות ההלכתיות שזה יוצר, ולכן הם לא ידעו מה לעשות, כי עד אז דאגו החכמים שזה לא יקרה.
אך התלמוד הירושלמי מסביר באופן אחר את העובדה שההלכה הזו התעלמה מבני בתירה. במסגרת זו הם גם משבחים את בני בתירה על המעשה היחיד במינו שעשו:
 
3.   תלמוד ירושלמי, מסכת פסחים פרק ו הלכה א
 
אמר ר' אבון: והלא אי איפשר לשני שביעית שיחול ארבעה עשר להיות בשבת. ולמה נתעלמה הלכה מהן? - כדי ליתן גדולה להלל.
אמר ר' מנא: אנא שמעית מר' יודן ומן כל רבנין: מפני מה נוהגין בבית דין שלמטן בכבוד? שלא ירבו המחלוקת בישראל.
שלשה הניחו כתרן בעולם הזה וירשו חיי העולם הבא, ואלו הן: יונתן בן שאול ואלעזר בן עזריה וזקני בתירה. יונתן בן שאול אמר רבי לא: אפילו נשים מאחורי הקוריין יודעות היו שדוד עתיד למלוך. אלעזר בן עזריה תניין הוה. לית לך כהדא דזקני בתירה דשרון גרמון מן נשייותא ומנוניה נשיא. רבנין דקיסרין אמרין: אף רבי חנינה דציפורין לר' מנא. אמר רבי יהושע בן קבסיי: כל ימיי הייתי בורח מן השררה. עכשיו שנכנסתי, כל מי שהוא בא ומוציאני, בקומקום הזה אני יורד לו. מה הקומקום הזה כווה ומפציעו מפחם בו, כך אני יורד לו. אמר ר' יוסי בי ר' בון: חס ושלום דהוה בעי לה, אלא דהוה אמר מאן יימר לי דחורן מקדש שם שמיא דכוותי.
 
 
 
אבל עדיין לא ברור מדוע נהג הלל בגסות כזו אחרי המעשה המיוחד כל כך שעשו בני בתירה. ואולם, אם משוים את הסוגיה הזו לסוגיה שנשתמרה בתלמוד הירושלמי, ניתן לראות הסיפור הזה באור שונה במקצת:
 
4.   תלמוד ירושלמי מסכת פסחים פרק ו הלכה א
 
זו הלכה נעלמה מזקני בתירה פעם אחת חל ארבעה עשר להיות בשבת ולא היו יודעין אם פסח דוחה את השבת אם לאו אמרו יש כאן בבלי אחד והלל שמו ששימש את שמעיה ואבטליון ויודע אם פסח דוחה את השבת אם לאו איפשר שיש ממנו תוחלת
כאן מודגש שמדובר באדם בבלי. ולכן 'אולי יש ממנו תוחלת'. הם הרי לא תלמידי חכמים גדולים, שם בבבל, אבל אולי בכל אופן הוא ידע לענות על השאלה.
שלחו וקראו לו. אמרו לו: שמעת מימיך כשחל ארבעה עשר להיות בשבת אם דוחה את השבת אם לאו? אמר להן: וכי אין לנו אלא פסח אחד בלבד דוחה את השבת בכל שנה? והלא כמה פסחים ידחו את השבת בכל שנה. אית תניי תני מאה אית תניי תני מאתים אית תניי תני שלש מאות מאן דאמר מאה - תמידין. מאן דאמר מאתים - תמידין ומוספי שבתות. מאן דאמר שלש מאות: תמידין ומוספי שבתות של ימים טובים ושל ראשי חדשים ושל מועדות.
חשבונו של הלל, לפי אחת הגרסאות בירושלמי, לא היה רק לתמידים ולמוספין, כפי שחישבנו בתלמוד הבבלי, אלא גם לשאר קרבנות החגים. אם ראש השנה חל בשבת, מקריבים בו את קרבנות ראש חודש (11 בהמות) וקרבנות ראש השנה (10), וגם יו"ט ראשון של סוכות חל בשבת (30), ובשמיני עצרת (10). ובשבת פסח (11), ולפחות שני ראשי חדשים בשבת (22), ואם חל גם שבועות בשבת (24) - ויש לנו כבר 118 קרבנות שדוחים את השבת. תגובתם המזלזלת של בני בתירה לא מאחרת לבוא:
אמרו לו: כבר אמרנו שיש ממך תוחלת. התחיל דורש להן מהיקש ומקל וחומר ומגזירה שוה. מהיקש: הואיל ותמיד קרבן ציבור ופסח קרבן צבור, מה תמיד קרבן ציבור דוחה שבת, אף פסח קרבן ציבור דוחה את השבת. מקל וחומר: מה אם תמיד שאין חייבין על עשייתו כרת דוחה את השבת, פסח שחייבין על עשייתו כרת אינו דין שידחה את השבת? מגזירה שוה: נאמר בתמיד "במועדו" ונאמר בפסח "במועדו". מה תמיד שנאמר בו "במועדו" דוחה את השבת, אף פסח שנאמר בו "במועדו" דוחה את השבת.
לפי הגרסה שכאן, הוא לא רק הסתפק בקל וחומר וגזירה שוה, אלא גם הוסיף לכך היקש. כאן גם סודרו הדברים לפי סדר הגיוני, שהרי מטרתו להוכיח להם. הוא התחיל בהיקש, שאינו ראיה מספיקה, אבל אם אתה מאמין לאדם, תאמין לו גם להיקש. אח"כ עבר לקל וחומר, שיש בו גם הגיון. אח"כ גם הוסיף להם גזירה שוה, שכאמור מוכיחה שהוא שמע את זה מרבותיו. ובכל זאת, בני בתירה המשיכו ללגלג עליו. וכך מובא:
 אמרו לו: כבר אמרנו אם יש תוחלת מבבלי. היקש שאמרת יש לו תשובה: לא אם אמרת בתמיד שכן יש לו קיצבה תאמר בפסח שאין לו קצבה.
בהיקש, מספיק שאמצא הבדל כלשהוא בין שני הדברים כדי לומר שההיקש אינו נכון. לקרבן תמיד יש קצבה, פעמיים בכל יום וזהו, ואילו קרבן פסח הוא לכל ישראל, ויחללו שבת בכמות שאולי מעולם לא היתה.
קל וחומר שאמרת יש לו תשובה: לא אם אמרת בתמיד שהוא קדשי קדשים, תאמר בפסח שהוא קדשים קלין.
קל וחומר, כאמור, הוא לימוד שניתן להפריך אותו בקלות. ברגע שרואים נקודת חומרה בדבר שהגדרת אותו כקל, אפשר לומר שבגלל זה הדין שלו חמור יותר. כיון שפסח - עם כל העובדה שחייבים עליו כרת - עדיין מוגדר כקדשים קלים, אולי אין הוא דוחה שבת.
גזירה שוה שאמרת שאין אדם דן גזירה שוה מעצמו.
כאן מופיע דיון שלם בירושלמי, שבו אמוראים דנים בשאלה האם אפשר לדון גזירה שוה מעצמו או לא. הם אפילו לא האמינו לו שהוא קיבל את הגזירה השוה הזו מרבותיו, וחשבו שהוא המציא אותה. לא בכזו קלות הם קיבלו את דבריו, אם כן. וכך מופיע בהמשך:
 
אע"פ שהיה יושב ודורש להן כל היום, לא קיבלו ממנו, עד שאמר להן: יבוא עלי, כך שמעתי משמעיה ואבטליון. כיון ששמעו ממנו כן, עמדו ומינו אותו נשיא עליהן.
 
בסופו של דבר נאלץ הלל לקלל את עצמו כדי שיאמינו לו שאכן כך הוא קיבל מרבותיו. הוא אמר קללה ואמר שקללה זו תחול עליו אם לא שמע כך מרבותיו. רק בעקבות הדברים האלה האמינו לו בסופו של דבר. הסיבה שלא האמינו לו, טמונה בגאוות היחידה של התנאים שבארץ ישראל. הם פשוט לא האמינו שיכול לבוא אדם זר (ספרדי...) וילמד אותם תורה. הבבלים הללו בכלל לא יודעים ללמוד תורה... וכפי שאומר פירוש 'קרבן העדה': "מסופקים היו שכיון שהוא בבלי, מסתמא לא שימש כל צרכו'. על הרקע הזה בא הלל ואמר להם: אתם חשבתם שאנחנו לא שימשנו את רבותינו? אני הרי באתי בגיל צעיר לשמש את שמעיה ואבטליון שהיו אצלכם. אני שימשתי אותם במסירות נפש! ידוע הסיפור על הלל שעבד קשה, וחצי ממשכורתו היתה רק כדי לשלם את שכר הלימוד אצל שמעיה ואבטליון, ופעם אחת לא היה לו כסף, ולא נתנו לו להיכנס. אני שימשתי הרבה יותר מכם, ואתם העזתם לזלזל בי!
כיון שמינו אותו נשיא עליהן התחיל מקנתרן בדברים ואומר: מי גרם לכם לצרך לבבלי הזה? לא על שלא שימשתם לשני גדולי עולם לשמעיה ואבטליון שהיו יושבין אצלכם?! כיון שקינתרן בדברים נעלמה הלכה ממנו.
עם כל ההצדקה שעכשיו אנחנו יכולים להביא להלל, התלמוד הירושלמי אינו נמנע מלהמשיך את הסיפור כמו שהבננו. בגלל שהוא קינטר אותם בדברים נעלמה ממנו הלכה. למרות כל ההצדקה, אין שום רווח מקינטורים אלו (גם אם המטרה היא לשבור סטריאוטיפים ולגרום להם לשמש את החכמים טוב יותר, אפשר לעשות זאת בדרך שאינה מזלזלת בכבודם).
 אמרו לו: מה לעשות לעם ולא הביאו סכיניהם? אמר להן: הלכה זו שמעתי ושכחתי, אלא הניחו לישראל, אם אינן נביאין בני נביאים הן. מיד כל מי שהיה פסחו טלה היה תוחבה בגיזתו גדי היה קושרה בין קרניו נמצאו פסחיהן מביאין סכיניהן עמהן. כיון שראה את המעשה נזכר את ההלכה. אמר: כך שמעתי משמעיה ואבטליון.
 
כל גדולתו של הלל, שהיה גדול אף מבני בתירה, מתגמדת לעומת גדולתם של כל אחד ואחד מישראל. זה לימד את הלל לקח חשוב: הציבור הוא בעל הזכויות הגדול ביותר. אף פעם אל תזלזל בציבור. אולי זה היסוד למה שאמר הלל: "אל תפרוש מן הציבור".
 
הלל אינו המטרה של הסיפור, אלא הפירגון ההדדי של תלמידי החכמים, והכבוד לציבור. הדיון על ערב פסח שחל בשבת, והסיפור על הלל שבא מבבל הם רק רקע למסר האמיתי שנמצא בסיפור הזה. ההכללות שכמעט גרמו לבזיון: הרי כל ישראל ידעו את ההלכה הפשוטה שמביאים קרבן, ואף ידעו מה לעשות אם לא הביאו סכין. אלא שהרבנים הגדולים לא ידעו. בגלל הכבוד שלהם הם אף לא הודו בכך עד שהוכח להם מעל לכל ספק שהלל יודע טוב יותר מהם. בשלב זה הם הפנימו את המסר, וויתרו על כבודם. הלל עדיין לא למד את המסר, והוא למד זאת רק כשבני ישראל הגיעו עם הפתרון ההלכתי שהוא למד ושכח. מסתבר שגם הוא לא שימש את רבותיו טוב מספיק.
זהו המשפט המסכם את כל האירוע הזה. הלקח החשוב ביותר הוא הכבוד שתלמידי חכמים צריכים לנהוג זה בזה, מכיון שכשהם לא עושים את זה, יש מחלוקות בישראל. כל רב צריך לכבד את הרבנים האחרים, גם אם הוא יותר חכם מהם. רק ע"י הכבוד שירכשו תלמידי החכמים זה לזה, נזכה שגם הציבור כולו יכיר כבוד לחכמים, ותתמעט המחלוקת בישראל, שכל כך פוגעת בנו בימים אלה.
הסיפור הזה הוא, אולי, המקור להרבה מימרות של הלל שאנחנו מכירים מפרקי אבות, לדוגמא:
 
5.   מסכת אבות פרק ב משניות ד - ה
 
הלל אומר: אל תפרוש מן הצבור, ואל תאמן בעצמך עד יום מותך, ואל תדין את חברך עד שתגיע למקומו, ואל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע שסופו להשמע, ואל תאמר לכשאפנה אשנה שמא לא תפנה.
הוא היה אומר: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד, ולא הביישן למד, ולא הקפדן מלמד, ולא כל המרבה בסחורה מחכים, ובמקום שאין אנשים השתדל להיות איש.


קטגוריה: מסכת פםחים
AtarimTR