ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

פסחים

בס"ד                                                                                      כט ניסן תשס"ו
                                                                                            27 באפריל 06
פסחים צג - ק:
בר מצוה בספירת העומר
 
הגמרא כותבת לגבי אדם שהתגייר בין פסח ראשון לשני:
 
1.   תלמוד בבלי מסכת פסחים דף צג עמוד א
 
גר שנתגייר בין שני פסחים, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים, חייב לעשות פסח שני, דברי רבי. ר' נתן אומר: כל שזקוק לראשון זקוק לשני, כל שאין זקוק לראשון - אין זקוק לשני.
 
יסוד המחלוקת בין שתי הדעות הוא האם החיוב על פסח שני הוא רק למי שהתחייב בפסח ראשון ולא עשה אותו, או שזהו חיוב בפני עצמו, אלא שמי שיצא ידי חובה בפסח ראשון פטור מפסח שני. ואולם, הרמב"ם סייג את הדברים:
 
2.   רמב"ם הלכות קרבן פסח פרק ה הלכה ז
 
גר שנתגייר בין פסח ראשון לפסח שני, וכן קטן שהגדיל בין שני פסחים, חייבין לעשות פסח שני, ואם שחטו עליו בראשון פטור.
 
והקשה הכסף משנה איך יכול הקטן לצאת ידי חובה בגלל מה שעשה כשעדיין לא התחייב?
 
3.   כסף משנה, הלכות קרבן פסח פרק ה הלכה ז
 
איכא למידק: אטו קטן בר חיובא ופיטורא הוא? וכתב הר"י קורקוס ז"ל דכיון דרחמנא רבייה לקטן שישחטו עליו וממנין אותו, נפטר הוא בכך מן השני.
 
מתשובה זו מוכח, שאם לא היתה גזירת הכתוב של הפסח שממנין קטן עליו, הרי באמת לא יכול היה לצאת ידי חובה בגלל מה שעשה בקטנותו. הדברים האלה רלבנטיים מאוד לגבי השאלה של ספירת העומר למי שהגיע לגיל בר מצוה בתוך ימי הספירה.
אמנם המנהג המקובל היה שקטן שהגדיל בתוך ימי הספירה ממשיך לספור, וכך כתבו רוב הפוסקים, אך ישנם פוסקים הסוברים שקטן שהגדיל בתוך ימי הספירה לא יספור. וכך כותב החיד"א ב'ברכי יוסף':
 
4.   ברכי יוסף אורח חיים סימן תפט ס"ק כ
 
קטן שהגדיל תוך ימי העומר, וכן גר שנתגייר בתוך ימי העומר, וכן אונן לילה ויום שלם שלא נקבר עד אחר צאת הככבים, בלילה שניה כל הני מונים שאר ימים בלא ברכה. הרב מהר"ם מזרחי בשו"ת פרי הארץ ח"ג כ"י סי' ז
 
כך אכן פוסק הגר"ע יוסף באריכות רבה על פני שתי תשובות רצופות ב'יביע אומר':
 
5.   שו"ת יביע אומר, חלק ג סימן כח סעיף לא
 
המורם מכל האמור בהא סליקנא ובהא נחיתנא שקטן שהגדיל בתוך ימי הספירה, אפילו ספר העומר בקטנותו מדי יום ביומו, אינו יכול לספור עוד בברכה לאחר שהגדיל, שיש בזה חשש ברכה לבטלה. וע"כ יפסיק מלברך עוד ויספור בלי ברכה. ופירות הנושרין מכלל דברינו שכל קטן המתקרב לזמן הכנסו לעול מצות, יזהר לבלתי יעשה בקטנותו מצוה שנמשך זמנה עד לאחר שיגדיל, כגון ברכת הלבנה וכיו"ב, שיש להניחה לאחר שיהיה בר מצוה ויעשנה בחיוב, בתור גדול המצווה ועושה. ומכ"ש מצוה דאורייתא, כגון בכור יתום שלא נפדה שחייב לפדות את עצמו, שיניח המצוה לאחר שיגדיל ויביא ב' שערות, ואז יפדה את עצמו בחיוב גמור. ופשיטא דלא שייך בזה מה שאמרו (יבמות לט) שיהויי מצוה לא משהינן, דהכא לאו בר חיובא הוא. וכן נער שהגדיל בליל שבת קודש לא יקדש מבעו"י ככל המוסיפין מחול על הקודש, אלא ימתין עד צאת הכוכבים. ואז יקדש קידוש היום בחיוב. ומיהו אם עבר וקידש מבעו"י, אע"פ שי"א שלא יצא י"ח וחייב לחזור ולקדש, אנן בדידן דחיישינן טובא לספק ברכות, מורינן דשב ואל תעשה עדיף ולא יחזור לקדש. ואם אפשר שישמע מאחרים המקדשים אחר צאה"כ שפיר דמי (ויאכל שם כזית ממיני דגן).
 
אך אם הדברים האלה נכונים - יש לשאול שאלה אחרת: האם מותר להתחיל לברך על ספירת העומר אם ברור לו שהוא יגיע לגיל שלוש עשרה במהלך ימי הספירה ושלא יזכה לסיים אותה? הרי לפחות לפי דעת הבה"ג (שסובר שכל ארבעים ותשעה הימים הם מצוה אחת, ואין לברך אם לא סופר את כל הימים) הוא ודאי מברך ברכה לבטלה! עונה על כך האדמו"ר מאונגוור, הרב מנשה קליין:
 
6.   שו"ת משנה הלכות חלק יא סימן שצח
 
בדבר שאלתו במה שנסתפקו רבותינו הצדיקים האחרונים ז"ל בקטן שנעשה בר מצוה באמצע הספירה אי יכול לגמור ולספור להבא בברכה, וקשה ליה להצד דאינו יכול להשלים א"כ היאך יכול בקטנותו לברך? הלא יודע שלא יוכל לגמור מ"ט תמימות לדידן דמצוה אחת הוא.
לפום ריהטא יפה העיר אמנם נראה בכמה אנפין ראשונה לפמ"ש הרמב"ן ז"ל במלחמות ברכות דף כ' דמצות חינוך אינו על הקטן אלא שהחיוב מוטל רק על אביו לחנכו וא"כ המצוה על אביו ושלו הוא ולא של קטן ושפיר יכול לחנכו במצותו שמחויב בה...
שנית היה נראה דהנה באמת נחלקו הראשונים ז"ל בספירת העומר אי כל המ"ט יום מצוה אחת הם או כל יומא ויומא מצוה בפני עצמה הוא... ולפ"ז י"ל דבקטן הו"ל ספק ספיקא: ספק אי הוה מצוה בפני עצמה וא"כ אפילו לא ספר עד השתא נמי יכול לספור. ואת"ל דמצוה אחת שמא קטן כשנתגדל יכול להשלים בגדלותו ויצא בה וכה"ג שפיר יכול לברך בקטנותו
...ועוד בו שלישיה דיש לומר דכשתקנו ז"ל מצות חינוך על הקטן תקנו לו על כל המצות שיקיים כל מצות ה' בקטנותו מדין חינוך ולא חלקו בדבר ולכן גם מצות ספירת העומר תקנו שיברך עליה כמו שהוא ואם לא יוכל לגמור לא חששו לה כי ממילא מדרך הקטנים שלפעמים גומרים ולפעמים מזניחים אלא שעל האב מוטל חוב לחנכו וללמדו וזה הוא המצוה אלא דיש לדחות זה קצת דכל שאין יכול לחנכו מצוה גמורה ליכא חינוך.
ורביעי בקודש נלפענ"ד לחדש דאין לך להקדש אלא מקומו ושעתו וכל שהגיע זמן ספירת העומר אין לן לחשוב מה יהא בסופו ולמשל גדול שהי' חולה שיש בו סכנה והגיע זמן ספירת העומר פשוט דיספור בברכה הגם שאמדוהו הרופאים שלא יחי' עד שבועות ח"ו וגם גוסס ר"ל אם יכול לספור ספירת העומר לפענ"ד יספור הגם שלא יוכל לגמור כל הימים דאין לו לחשוב מה יהא בסופו אלא כל שיוכל לספור יספור, אלא שלבטל בידים אסור.
עוד י"ל דבאמת גם הא לא פשיטא לן דבאמצע הספירה יגדל שהרי גדלות תלוי בסימנים ואכתי ספק הוא לדידן אם יביא סימנים או לא והגם דסמכינן אחזקה דרבה מ"מ לא הוי אלא דרבנן אבל דאורייתא לא סמכינן
...ולדינא הלכה למעשה העלתי דקטן יכול להשלים, ורמזתי הדבר על הקרא חנוך לנער ע"פ דרכו היינו כשהוא אכתי קטן וגם כי יזקין אל יסיר ממנו יזקין היינו שנעשה גדר זקן שקנה חכמה היינו שיצא מקטן להיות גדול ואיזה מצוה שיש לה המשך מקטנותו לגדלותו ספירת העומר ואמר לא יסור ממנה.
 
הגם שדעת המשנה הלכות שקטן יכול לגמור את ספירת העומר בברכה גם משנעשה גדול, הוא מסביר שגם לפי הסוברים שקטן לא יכול לגמור בברכה, עדיין יש לברך בתחילת הספירה עד שנעשה גדול - מדין חינוך.
 
ואולם, לא כולם הבינו אפילו בדעתו של הברכי יוסף שהוא התכוון באמת לאסור על קטן שהגדיל בימי הספירה לברך. ה'שערי תשובה' הבין שה'ברכי יוסף' עוסק בקטן שלא בירך בכל ימי הספירה עד שהגדיל. וכך הוא כותב:
 
7.   שערי תשובה אורח חיים סימן תפט
 
וע"ש בברכי יוסף בשם פרי הארץ, שקטן שהגדיל תוך ימי העומר, וכן גר שנתגייר תוך ימי העומר, מונים שאר הימים בלא ברכה. ואם נתגייר ביום ראשון לעומר, מונה בו ביום בלא ברכה ואח"כ בברכה, ע"ש. ומה שכתב בקטן אין זה לדידן שהקטנים שהגיעו לחינוך סופרים גם כן, ומכל שכן מופלא סמוך לאיש. ואם לא ספר עד שהגדיל וכבר עברו מימי העומר, פשיטא דאינו מברך.
 
כלומר שהשערי תשובה הבין שהברכי יוסף אינו עוסק במקרה של ילד שספר את כל הימים, ולכן הוא לא יברך כשיגיע לגיל בר מצוה. אבל כמובן שלפי זה קשה מה בא לחדש הברכי יוסף: האם הייתי חושב שילד שלא ספר בברכה לפני הגיעו למצוות יכול להתחיל לספור בברכה אח"כ?
מסתבר שאכן היו פוסקים שכתבו כך: הם כתבו שלמרות שבתור קטן הוא לא יכול היה לברך, מכיון שהפסיד יום אחד או יותר, הרי שכשהגיע לגיל מצוות (או התגייר) הוא התחייב במצוה חדשה, וממילא כל הימים שבהם הוא חייב הם ימי הספירה היחידים הקיימים אצלו, והוא יספור בברכה את הימים הנותרים:
8.   שו"ת ציץ אליעזר חלק יד סימן נה
 
ואפילו בגר שנתגייר ג"כ עדנה אין זאת הלכה פסוקה באין חולק דשוב לא יספור, דיעוין בספר שו"ת חסד לאברהם (תאומים) מהדו"ת חאו"ח סי' נ"ו שנשאל על כך בגר שנתגייר אי חובה עליו לספור מן הוא והלאה עד כלות ימי הספירה, או נימא כיון שלא ספר ימים הראשונים שלא היה חייב בהם אינו סופר עוד דבעינן תמימות תהיינה, ובתשובתו האריך בדבר והביא גם מהכתוב בברכ"י בזה, וזאת הלכה העלה דבגר שנתגייר תוך ימי הספירה חייב לספור מן הוא והלאה, דזה דבעינן תמימות היינו שלא יחסר מהימים שנתחייב בהם, אבל בגר דלא מתחייב רק במקצת ימים אלו יצא בהן י"ח מצוה יעו"ש.
ומוכח מדברי החסד לאברהם הנז' דס"ל שלגבי קטן שהגדיל מחויב לספור בברכה לא רק שכשכבר ספר במציאות לפני כן אלא אפילו אם לא ספר עדנה כלל בכל זאת מחויב כעת שהגדיל להתחיל ולספור בברכה הימים שמתחייב בהם כעת.
ובדעתו זאת של הגאון בעל חסד לאברהם ז"ל הולך גם הגר"ש אנגיל ז"ל, דבספרו שו"ת מהר"ש ח"ז סי' קי"ב דן ג"כ בזאת השאלה של קטן שהגדיל, ובדברי בירורו כותב ג"כ לומר כסברא הנז', דרק מי שהי' בר חיובא מתחילה אז כל המ"ט יום חד מצוה היא ואם לא ספר לילה אחת וגם יומו לא חשיב כמקיים כל המצוה, אבל למי שלא היה בר חיוב, שפיר מזמן שהגדיל מאז חל חיוב המצוה, נמצא דלא מיבעיא אם ספר מקודם בודאי דיוכל לספור אח"כ בברכה, ואף אם לא ספר מקודם מ"מ מעכשיו חל עליו לספור, ואם יספור כסדר מזמן שהגדיל יהי' חשוב כאילו קיים כל המצוה.
 
ואולם, רוב הפוסקים לא קיבלו את הסברא הזו, וכתבו שאם הקטן לא ספר בברכה, הוא ודאי לא יוכל להמשיך לספור כשיגדל.
המנחת חינוך (מצוה שו) חילק בין קטן לבין עבד או גר - שהקטן חייב במצוה מדרבנן, ואילו עבד וגר לא היו חייבים בכלל:
9.   מנחת חינוך, מצוה שו
 
ומצינו במרדכי במגילה (סימן תשצח) הביא סברת רבינו טוביה מווינא, ומובא גם כן במג"א סימן רס סק"א דהמחוייב מדרבנן מוציא החייב מן התורה, דיוצא בקידוש היום מפלג המנחה ולמעלה, עי"ש. אם כן, כמו דיוצא בקידוש של שבת בזמן דרבנן, אם כן בקטן שנתגדל דעכ"פ הגיע לחינוך קודם, בודאי מועיל אז הזמן שמחוייב מדרבנן להיות חייב אח"כ מן התורה, ואין החשבון בטל.
 
ואמנם דברי המנחת חינוך אינם פשוטים, כפי שמובא במהר"ם שיק (או"ח רסט), שהרי ישנה מחלוקת ראשונים אם חיוב מצוות חינוך היא על הילד או על אביו, ואם היא על אביו, מסתבר שהוא לא יצא ידי חובה בספירה שהוא ספר לפני שהגיע לגיל מצוות.
אך גם לגבי עבד וגר, הביא המנחת חינוך ראיה מדברי הגמרא לגבי מצוות פריה ורביה:
 
10.                      תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד א
 
איתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה; וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה, גר שנתגייר - כקטן שנולד דמי
 
אבל לכאורה דברי הגמרא הללו סותרים את דברי הגמרא לעניין אכילת מצה:
11.                      תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כח עמוד א
שלחו ליה לאבוה דשמואל: כפאו ואכל מצה - יצא. כפאו מאן? אילימא כפאו שד - והתניא: עתים חלים עתים שוטה, כשהוא חלים - הרי הוא כפקח לכל דבריו, כשהוא שוטה - הרי הוא כשוטה לכל דבריו! - אמר רב אשי: שכפאוהו פרסיים.
 
משמע שאם אדם אכל מצה בזמן שהיה שוטה, הוא עדיין צריך לאכול מצה אח"כ, מכיון שכשהיה פטור מהמצוה לא קיים אותה. מדוע, אם כן, מי שהיו לו ילדים בגויותו אינו חייב בכל זאת במצוות פריה ורביה? מסביר המנחת חינוך:
 
12.                      מנחת חינוך, מצוה שו
בודאי סברא היא דאין עשיית המצוה פוטרת אותו עם עשאה בזמן הפטור, כיון שקודם לא נתחייב כלל ואחר כך נתחייב, מהיכי תיתי שיפטור עצמו בזה, אבל גבי פריה ורביה דהמצוה היא להיות לו בנים, ולקיחת אשה ולהוליד זה הכשר מצוה, דאי אפשר לקיים להיות לו בנים בלא זה, והמצוה אין לה הפסק כשאר מצוות, רק כל ימי חייו היא המצוה ובכל רגע מקיים המצוה, והא ראיה דר' יוחנן בעצמו סובר ביבמות שם דאם היו לו בנים ומתו לא קיים המצוה, חזינן אע"ג דעשה המצוה והוליד, מכל מקום כיון שמתו נפסק המצוה, אם כן עיקר המצוה שיש לו בנים, על כן אע"ג דהכשר מצוה היה בגויותו, מ"מ עתה שנתגייר וחייב במצוות ועתה יש לו בנים מקיים המצוה כי מצוה זו נמשכת תמיד, ועושה המצוה בחיוב, רק הכשר מצוה עשה בפטור.... ומכל מקום כאן נוכל לומר דהיא מצוה נמשכת אף שהיא חדא מצוה, מכל מקום לא בטל שם החשבון וחייב אחר כך בנשתחרר אם מנה מקודם.
 
לפי דברי המנחת חינוך, מכיון שספירת העומר היא מצוה מתמשכת, הרי היא כמו פריה ורביה, שאדם ממשיך להתחייב בה כל הזמן. וכשם שהגוי שיש לו ילדים מקיים בכך את המצוה, גם אם נולדו לפני כן, כך גם אם ספר כשעוד לא היה מחוייב, קיים את המצוה.
ואמנם, על הדברים האלו חולק הגרצ"פ פרנק, והוא סובר שלגבי מצוות פריה ורביה המצוה היא לקיחת האשה, ולא עצם הימצאותם של בן ובת, שהרי לא יכול להיות שמצוה תהיה דבר שאין בו שום מעשה, ואין לאדם אפילו יכולת שליטה על כך. אלא, אומר הרב פרנק, המצוה היא הבעילה, אלא שאדם מתחייב בה רק אם אין לו בן ובת:
 
13.                      שו"ת הר צבי, אורח חיים ב סימן עו
...דבגמר ביאה מקיים העשה, דבהכי חייביה רחמנא דלידת הבנים לאו בדידיה תליא, ולידת הבנים הם תנאי ושיעור להמצוה, דעד כמה חייב בלקיחת אשה? - עד שייוולדו לו זכר ונקבה, ומשנולד לו זכר ונקבה אז קיים אמרינן ואינו מחוייב עוד במצות עשה דפרו ורבו, ולר' יוחנן דס"ל בהיו לו בנים בגיותו קיים פרו ורבו, אינו אומר שקיים את המצוה, דתנאי המצוה דלקיחת אשה הוא כל זמן שטרם נולדו זכר ונקבה, אבל בשנולד זו"נ, יהיה באיזה דרך ע"י קיום מצוה או שלא בקיום מצוה, כל שהעמיד דור של זכר ונקבה פקע ממנו מצות פ"ו.
 
לפי ההסבר הזה, הרי שמצוות ספירת העומר אינה דומה לפריה ורביה, שהרי ודאי שישנה מצוה לספור את העומר, וממילא אם ספר בזמן שלא היה חייב, ודאי שאין הספירה הזו מועילה.
 
ואולם, להלכה מסכים הרב פרנק עם המנחת חינוך שאם ספר בקטנותו, הוא יכול להמשיך ולספור בברכה, אבל מסיבה אחרת:
 
...אלא דמ"מ מצד הסברא י"ל דקטן שספר ספירה קודם שנתגדל אהני ליה מה שספר בקטנותו לחייבו בתשלום הספירה גם משנעשה גדול ואין זה נכנס במסגרת דאין שעת פטור פוטרתו גם לאחר שמתחייב, דשעת פטור אינה מוציאה לשעת חיוב, דבאמת הא מברך בכל יום על ספירתו של אותו יום, והראשונים דס"ל דבחיסר יום אחד אינו סופר בברכה ובטלה מצותו לגמרי, היינו דוקא בחיסר ממש דשוב לא חשיבי תמימות, אבל בכה"ג דספר כל הימים אין הכרח לומר דלא יתחייב גם בימי הגדלות, דכיון דבפועל ספר כל יום ויום אף שהיה בפטור מ"מ שפיר קרינן בהו תמימות אלא שהי' פטור מן המצוה, אבל מאז שנתחייב מתחייב על שאר הימים דהא אין כאן חסרון תמימות.
 
כדבריהם פסקו גם ערוך השולחן (תפט, טו), כף החיים (תפט צד), משנה הלכות (ח"א סימן שצח), מנחת אלעזר (ח"ג ס) התורה תמימה (ויקרא כג אות נד), והכתב סופר או"ח צט) והציץ אליעזר (חי"ד סימן נה).
 
והביא הציץ אליעזר בשם הכתב סופר:
14.                      ציץ אליעזר חלק יד סימן נה
אריכות דברים בזאת השאלה של קטן שהגדיל בימי הספירה מצינו שכותב בזה בשו"ת כתב סופר חאו"ח סי' צ"ט ונו"נ בצדדי החיוב והשלילה שי"ל בזה ומסביב לזה, וזאת הלכה העלה לענין ספירה, שאם ספר לילה או לילות קודם שהגדיל ע"י חינוך האב שחייב לחנכו, דהעיקר לדינא כשיטת התוס' [שבירר שם] דע"י חינוך מיקרי בר חיובא ומוציא, הה"נ דמקרי ע"י ספירה של חינוך תמימות למצוה, וגם אם ספיקא הוא אם קיי"ל כרש"י אם קיי"ל כתוס' הא כתב התה"ד ופסקו המחבר בספק אם שכח לספור, יספור בשארי ימים בברכה משום דאיכא ספק ספיקא שמא דלא כבה"ג [=שימי הספירה תלויים זה בזה. יב"ד] ושמא לא שכח, הכי נמי איכא ספק ספיקא שמא כתוס' ושמא דלא כבה"ג, ולכן בהא סלקינן, דאם לא שכח לברך בקטנותו יספור אחר שנתגדל בברכה.
 
סברות נוספות לכך שמי שספר בקטנותו יכול להמשיך לספור גם לאחר שגדל מובאות בספר 'פניני הלכה' של הרב אליעזר מלמד, רבו של הישוב הר ברכה:
 
15.                      פניני הלכה, הלכות ספירת העומר סעיף 6 הערה 3
 
בברכי יוסף כתב שאחר שנעשה בר מצווה לא יוכל להמשיך לספור בברכה. וכ"כ חידושי הרי"ם ועוד, וכ"כ ביבי"א ג, כח, באריכות. אולם לדעת רוב הפוסקים יוכל להמשיך לספור בברכה, וביניהם בשו"ת כת"ס צט, ערוה"ש תפט, טו, כה"ח צד, הר צבי ח"ב עו, אור לציון ח"א צה. וכמה טעמים לכך: שהואיל ועבר גיל שתים עשרה הרי הוא מופלא הסמוך לאיש שנדריו חלים מהתורה, וכיוון שנהג לספור, הרי זה כקבלת נדר, וממילא חיובו דאורייתא. ועוד, שכמו שהתחייב לפני כן מצד חינוך, גם אח"כ יהיה חייב לכל הפחות מדין חינוך. ואף מצד התמימות, כיוון שבפועל ספר, מדוע לא יחשב לו כתמימות אף שלא היה באותה מדרגה של חיוב. וכן המנהג הרווח.
 
וסיכם את הדברים הרב ולדינברג בסוף תשובתו:
 
16.                      ציץ אליעזר חלק יד סימן נה
 
 
מכל הלין שנתבאר נראה דלית דין צריך בושש דקטן שהגדיל בימי הספירה דיכול ומחויב להמשיך לספור ספירת העומר בברכה, ולא לעשות בזה מן יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא, שבהיותו קטן ספר בברכה ועכשיו שהגדיל ובא לידי חיוב יפסיק? ואפילו במקרה שלא ספר קודם מאיזה סיבה שהיא יש ג"כ מקום דיון לחייבו כעת שבא לידי חיוב להתחיל לספור בברכה.
 
 
קטגוריה: מסכת פםחים
AtarimTR