ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

פסחים

בס"ד                                                                                       יג אייר תשס"ו
                                                                                               11 במאי 06
פסחים קז - קיג:
אוכלין ומשקין תחת המיטה
 
במהלך ארבעת הדפים (פסחים קי - קיג) שעוסקים בענייני השדים והכשפים, הובאו מימרות רבות, כגון האיסור לשתות מספר זוגי של כוסות (קט, ב), האיסור ללכת בין שני דקלים או להשתין בין דקל לקיר (קיא, א), לחשים שיש לומר אם רוצים לשתות מים שאולים, האיסור לישון בצל הדקל וכו'.
כל המימרות הללו לא נפסקו כלל בספרי ההלכה, מכיון שנושא הכשפים והשדים לא נפסק להלכה. את ההסתייגות הראשונה לכל נושא הזוגות - שנידון בהרחבה בסוגייתנו, מביאה הגמרא עצמה:
1.   תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קי עמוד ב
 
במערבא לא קפדי אזוגי. רב דימי מנהרדעא קפיד אפילו ארושמא דחביתא. הוה עובדא ופקע חביתא. כללא דמילתא: כל דקפיד - קפדי בהדיה, ודלא קפיד - לא קפדי בהדיה. ומיהו למיחש מיבעי.
 
הגמרא עדיין מסתייגת מהדברים ואומרת שעדיין צריך לחשוש, אבל המאירי כבר הרבה יותר נחרץ ואומר שאין לחשוש לאותם דברים אם העולם אינו חושש מהם. וכך כתב המאירי:
 
2.   חידושי המאירי, פסחים קט, ב
 
באותם הזמנים היו העם נמשכים אחר דברים המוניים כלחשים ונחשים ופעולות המוניות. וכל שלא היה בהם סרך עבודה זרה ודרכי האמורי - לא חששו בהם חכמים לעקרם. וכל שכן במה שהיה הרגילות אצלם בו כל כך, שהיה טבעם מקבל בעניין חיזוק או חולשה. וכמו שהעירו בסוגיה זו "דקפיד קפדינן ליה, דלא קפיד לא קפדינן ליה", וממין דברים אלו הוא שהיו רגילים להיזהר מן הזוגות.
 
ובכל אופן, מכל הדברים הללו, ישנה הלכה אחת שאכן נפסקה בכל ספרי הפוסקים, כולל גם הרמב"ם, שבדרך כלל נמנע מלפסוק מימרות שמקורם בכשפים ובשדים:
 
3.   תלמוד בבלי מסכת פסחים דף קיב עמוד א
 
תנא: אוכלין ומשקין תחת המטה, אפילו מחופין בכלי ברזל - רוח רעה שורה עליהן.
 
האמת היא שגם בתלמוד הירושלמי מצינו מימרה דומה האוסרת לשים אוכל מתחת למיטה, והמימרה הזו יכולה להסביר לנו מדוע הדברים נפסקו להלכה:
 
4.   תלמוד ירושלמי מסכת תרומות פרק ח הלכה ג
 
אמר רבי אמי צריכין למיחוש למה דברייתא חששין אסור דלא מיתן בר נש פריטין גו פומא ותבשילא תותי ערסא פיתא תחות שיחיא מיצע סכינא גו פוגלא סכינא גו אתרוגא
 
מה ההבדל בין מה שנאמר בתלמוד הבבלי למה שנאמר בתלמוד הירושלמי, לגבי המאכלים שמתחת למיטה? הבבלי אומר את הנימוק: משום רוח רעה, והוא אוסר גם אוכלים וגם משקין. הירושלמי נשמע הרבה יותר רציונלי בהקשר שלו, והוא אוסר דוקא לשים תבשיל ולא דברים אחרים. ואולם הביטוי 'למה דברייתא חוששים' [=למה שחוששין הבריות], יכול להיות מוסבר גם כדבר בלתי רציונלי.
הרמב"ם פוסק כך:
5.   רמב"ם הלכות רוצח ושמירת הנפש פרק יב הלכה ה-ו
 
 
וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו שמא נגע בידו במצורע או בסם רע שהידים עסקניות, ולא יתן התבשיל תחת המטה אף על פי שהוא עוסק בסעודה שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו.
וכן לא ינעוץ הסכין בתוך האתרוג או בתוך הצנון שמא יפול אדם על חודה וימות, וכן אסור לאדם לעבור תחת קיר נטוי או על גשר רעוע או להכנס לחורבה, וכן כל כיוצא באלו משאר הסכנות אסור לעמוד במקומן.
השגת הראב"ד: וכן לא יתן אדם פס ידו תחת שחיו. א"א בירושלמי אסור למיתן פיסתא תותי בי שחיא ומפרשין חתיכה של בשר או של לחם מפני הזיעה. ולא יתן התבשיל תחת המטה. א"א גם זה בירושלמי ומפרשים משום רוח רעה. וכן לא ינעוץ הסכין בתוך האתרוג או בתוך הצנון שמא יפול אדם. א"א גם זה מפרשים משום ביזוי אוכלין שעושה מהן תיק לסכין.
כסף משנה: ואין הכרח לפירוש זה יותר מזה, וירא שמים יצא את כולם
 
האם הרמב"ם פסק כמו הירושלמי או הבבלי? - לכאורה פשוט שהוא פוסק כמו הירושלמי, שהרי הוא אינו מביא את הנימוק של רוח רעה, ואינו עוסק באוכלין ומשקין אלא דוקא בתבשיל. אך הראב"ד הביא את הפירוש של רוח רעה, שמקורו בבבלי.
למה מתכוון הכסף משנה כשהוא אומר שירא שמים יצא את כולם?
מסתבר שלכל אחד מהפירושים יש צד להקל וצד להחמיר:
לפי הפירוש שהסכנה היא שיפול לתוכו משהו, הרי שבכלי סגור ובפירות חיים אין סכנה. לפי הפירוש שהסכנה היא משום רוח רעה, הרי שהבעיה קיימת גם בכלים סגורים ובפירות חיים. הכסף משנה אומר לחשוש לשתי הדעות, ולכן בשו"ע הוא פוסק כך:
 
6.   שולחן ערוך יורה דעה סימן קטז סעיף ה
 
צריך ליזהר מליתן מעות בפיו, שמא יש עליהן רוק יבש של מוכי שחין. ולא יתן פס ידו תחת שחיו, שמא נגע ידו במצורע או בסם רע. ולא יתן ככר לחם תחת השחי, מפני הזיעה. ולא יתן תבשיל ולא משקים תחת המטה, מפני שרוח רעה שורה עליהם. ולא ינעוץ סכין בתוך אתרוג או בתוך צנון, שמא יפול אדם על חודה, וימות
 
ואולם, מדוע זה נקרא לחשוש לשני הפירושים? הרי הוא פוסק בפשטות כמו הפירוש של הראב"ד, שכולל בתוכו גם את הפירוש של הרמב"ם?!
מסביר הרב יחיא בן יוסף צלאח (חי לפני כשלוש מאות שנה בתימן) כך:
7.   שו"ת פעולת צדיק חלק ב סימן רמח
 
וקשה לי במה שסיים הכסף משנה 'וירא שמים יצא את כולם', היכי משכחת לה? דבשלמא לפי טעם רמב"ם שמא יפול לתוכו דבר ואינו רואהו משמע שאם התבשיל מכוסה שפיר דמי, וא"כ כשיחמיר שלא יתנם תחת המטה אפילו במכוסים כדעת הבבלי יוצא בזה לדעת הבבלי. אמנם היכי משכחת לה לחוש לדעת רמב"ם? הא כשאינו נותנו תחת המטה אפילו מכוסה אזלא לה חששת הרמב"ם ומאי האי דקאמר יצא את כולם? ולכן נ"ל דהשמיענו בזה דלטעם רמב"ם דחייש שמה יפול לתוכו דבר המזיק ואינו רואהו א"כ לאו דוקא תחת המטה אלא הוא הדין לתת התבשיל תחת השולחן אסור לפי טעם זה וזהו החומרא דנפקא מינה לטעם הבבלי דלא חיישינן להכי וכל זה רמז לנו הכסף משנה בנועם לשונו שכתב 'וירא שמים יצא את כולם'.
 
אך אם אכן רצה השו"ע להחמיר כשתי הדעות, מדוע הוא לא כתב גם אוכלין, אלא רק משקין ותבשיל? הרי אם החשש הוא מפני רוח רעה, הוא קיים גם באוכל!?
 
 
החיי אדם מנסה לענות על השאלה הזו:
8.   בינת אדם על החכמת אדם כלל סח סעיף סג
 
בפרק ערבי פסחים דף קיב איתא: אוכלין ומשקין תחת המיטה אפילו מכוסה בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן. ולפי זה משמע דאין חילוק בין אוכלין חיין או מבושלין. וכן שמעתי שהגאון החסיד ז"ל (הגר"א. יב"ד) ציוה שצנון שהניחו תחת המטה לחתוך לחתיכות קטנות ולזרקה כדי שלא ימצאנה אדם. ואמנם דבר זה מצוי מאוד בבני הכפרים שמניחים כל הלפתות וביצים תחת המטה. ואפשר כיון דדשי בה רבים שומר פתאים ה' כדאיתא בגמרא בדוכתי טובא... ועוד נראה לי דלפי הנראה לא גריס בפסחים אוכלין כלל, שהרי הרמב"ם וסמ"ג ור"י ורא"ש וראב"ד כולם כתבו דין זה ע"פ הירושלמי שהביא הרי"ף בפרק אין מעמידין תבשילין תותא ערסא, וכתב הרמב"ם והסמ"ג הטעם משום שמא יפול בו דבר וראב"ד כתב מעצמו שהטעם משום רוח רעה, שמע מינה דלא גרס בגמרא דידן אוכלין. ואפשר שלא גרסו כל האי ברייתא אפילו משקין, שהרי לא כתב כלל דין דמשקין וכיון שכולם כתבו רק תבשיל וכדאיתא בירושלמי, אין לנו אלא מה שחידשו ודוקא תבשיל ולא דברים חיים.
 
אגב, הקיצוש"ע, כידוע, הוא קיצור של הספר חיי אדם, ורק מסיבות מסחריות הוא לא יכול היה לקרוא לספר שלו 'קיצור חיי אדם'... (יש הטוענים שזו בדיוק הסיבה שהרב אברהם דנציג קרא לספרו חיי אדם, ולא הועיל לו...), ובכל אופן, כאן שינה הרב קלוגר ממה שנאמר בחיי אדם, ואמר שיש להזהיר את בני הכפרים על כך, ולא אמר שכיון דדשו בה רבים, 'שומר פתאים ה''.
 
9.   קיצור שולחן ערוך סימן לג סעיף ו
 
אסור ליתן דבר מאכל או משקים תחת המטה אפילו הם מכוסים, מפני שרוח רעה שורה עליהם. ובכפרים יש מחזיקים תפוחי אדמה ושאר מאכלים תחת המטות, ויש להזהירם על זה.
 
בכל אופן, ראינו שהחיי אדם טוען שאולי הגרסה בבבלי היתה שונה, ובכלל לא הופיע שם האיסור להניח אוכלין תחת המיטה, ואולי גם לא משקין. אך הגר"ע יוסף אינו מוכן לקבל הנחה זו. הוא טוען שהסיבה שהרמב"ם והשו"ע השמיטו את הדין של רוח רעה היא עקרונית, ואינה בגלל גרסה שונה:
 
10.                      שו"ת יביע אומר חלק א יו"ד סימן ט
 
היותר נכון לומר שהרמב"ם שלא כתב הטעם משום רוח רעה אלא משום דבר המזיק שיפול לתוכו, הוא מטעם שכתבנו דס"ל שאין חשש לרוח רעה בזמן הזה, וכמ"ש הלח"מ והיש"ש לגבי נט"י שחרית. כנ"ל. ויש ג"כ קשר לדברים הללו, לפמ"ש הגאון תורת חיים (ב"ב נח)... לפי שהשינה אחד מששים במיתה (ברכות נז:), לפי שהנשמה יוצאת בשעת השינה, ולכן רוח מסאבא שריא עליה דאיניש, וזה טעם נט"י שחרית, וכשהוא מאהיל בשעת שינה על האוכלין, הרי הן כאילו היו באהל המת, ושריא עלייהו ההוא רוח מסאבא. ע"כ... ולפ"ז כיון דלא חייש הרמב"ם בנט"י שחרית לרוח רעה, ומש"ה לא הצריך לעירוי ג"פ, וכמ"ש המהר"ם ב"ח והלח"מ. ע"ש. הכי נמי לא חייש לאוכלין שתחת המטה.
 
דין האוכלין בדיעבד:
שבות יעקב (ר' יעקב רישר, חי לפני שלוש מאות שנה בפראג) התייחס לכך בתשובתו:
11.                      שו"ת שבות יעקב חלק ב סימן קה
 
בדבר אוכלין ומשקין שנותן תחת המטה אם אסורין בדיעבד. נראה לי פשוט דאין כאן חשש איסור בדיעבד רק דבכל אלו מבואר בש"ס ופוסקים דהוא רק אזהרה לכתחלה וכמשמעות בעל העיטור אך כדי שלא להוציא חלק בלי ראיה כלל נ"ל להוכיח שכן הוא דהא מצינו בסוגיא דש"ס כמה פעמים שהזהירו לחבר שלא יאכל אצל עם הארץ מפני דברים שאינם מתוקנים ובפרק חזקת הבתים דף נ"ח ע"א מטה של ת"ח כיצד כל שאין תחתיה אלא סנדלין בימות החמה ומנעלים בימות הגשמים ושל עם הארץ דומה לאוצר בלום ופרש"י וז"ל מטת עם הארץ כל דבר מניחן תחת מטתן אוכלים וכלים עכ"ל וא"כ אמאי לא חששו חכמים איך יאכל עמו הלא חמירא סכנתא מאיסורא אלא ודאי פשוט דכל הני הוא רק אזהרה לכתחלה אבל בדיעבד אין קפידא כלל גם לא הוזכר בשום פוסק שום איסור בדיעבד בענינים אלו וכנ"ל הקטן יעקב.
 
אך הרבה פוסקים לא הסכימו עם דעתו של השבות יעקב. סיכם את הדברים הגר"ע יוסף:
12.                      שו"ת יביע אומר חלק א - יו"ד סימן ט
 
ולענין הלכה נלע"ד שאם אין הפסד מרובה יש להחמיר, לחוש לד' הגר"א, והבנין עולם, והחיד"א, והרב זבחי צדק, והרב בן איש חי, והרב נהר מצרים, והרב לב ים, ושו"ת הד"ר, וקרן לדוד, שכולם חוששים בזה אף בדיעבד לרוח רעה. אולם בהפסד מרובה אפשר להורות להקל, וכמ"ש השבו"י, והגאון שם אריה, והגאון רי"צ אלחנן, והגאון בית שלמה, ושו"ת ויעתר יצחק, וחינא דחיי, וילקוט הגרשוני, ועולת יצחק. והרב בן המחבר שו"ת בנין עולם. והגאון מלבי"ם בארצה"ח, ועוד. וכדאי הוא הרמב"ם דס"ל שאין רו"ר בזה"ז, לסמוך עליו במקום הפ"מ, בצירוף דעת האחרונים הנ"ל, שמקילים בזה בדיעבד. וע' להלן (סי' י אות ז). וביחוד אפשר להקל באוכלין חיים. ונהירנא שכן היה מורה ובא הגאון ר' שמשון אהרן פולונסקי [זצ"ל] להקל בזה. וכן שמעתי מגדולי המורים שפוסקים להקל. ומ"מ כשאין הפסד מרובה נכון להחמיר, אם לא שיש עוד סניפין אחרים להקל. ונכון לרחוץ ג"פ האוכלים שהיו תחת המטה. וע' בארצה"ח שם. והדבר ברור שאם לא ישנו על המטה בעוד האוכלים תחתיה, אלא סילקו אותם לפני כן שיש להתיר האוכלים בדיעבד, אף כשאין הפסד מרובה.
 
סניפים נוספים להקל:
יין של חברו:
13.                      שו"ת רב פעלים חלק ד סימן ה
 
אם הניח אדם אוכל של חבירו תחת המטה שלא בידיעתו וזה המניח הוא איש זר שאינו בנו ולא אשתו ולא עבדו של בעל האוכל כדי שנאמר ידם כידו אין שורה עליו רוח רעה האמור על אוכל המונח תחת המטה ע"ד שאמרו אין אדם אוסר דבר שאינו שלו
 
בספינה:
14.                      שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן לה
 
ע"ד מה שבקשני לחוות דעתי אודות מה שנשאל מנוסע באניה דבהיות והסדר הוא שכל אחד מחזיק חפציו מתחת למטה שישן עליה, ואין לו מקום אחר להחזיקם, אם מותר לו לשים שם גם מאכלים חיין ומבושלים, ולא יהא זה נגד הנפסק בשו"ע יו"ד (סי' קט"ז סעי' ה') דלא יתן תבשיל או משקים תחת המטה מפני שרוח רעה שורה עליהם.
הנה לכאורה מה זו שאלה, ובמה שונה זה משאר מטות דעלמא, כ"א בביתו, שנזהרים שלא לשים שם אוכלים ומשקים וישנם שאוסרים אפילו בדיעבד. וכמו שחוה כת"ר בכזאת באמת דעתו. ויש רק ליכנס בצדדי היתר דעלמא אם האוכלים חיים מחוסרים בישול, או לענין דיעבד, או אם אינה מטה של תשמיש המטה, שכידוע ישנם בזה בדברי הפוסקים מיימינים ומשמאילים.
אבל לאחר העיון קצת נלפענ"ד להציע צד היתר בזה אליבא דכו"ע, ולומר דספינה שאני. וחילי דידי ממה שהובא בדרכי תשובה ביו"ד שם ס"ק ל"ז בשם ספר יפה ללב שכ' דאין רוח רעה שורה אלא בדבר שעומד ע"ג קרקע ממש שהוא אדמת עפר אבל אם הוא מרוצף באבנים או בקורות אין לחוש. וכך ראיתי הדברים יוצאים מפורשים בגוף דברי הספר יפה ללב ח"ג חיו"ד סי' קט"ז סק"ו. (ובשו"ת מילי דאבות ח"ה חיו"ד סי' ח' הועתק בטעות כאילו כתוב כן בספר מזמור לדוד כיעו"ש), וא"כ, הא בספינה, קרקע הספינה הרי אינה נתונה בכלל ע"ג קרקע ממש שהיא אדמת עפר דהרי מהלכת היא על פני המים, ויש על כן להתיר מטעם הנ"ז.
 
בקרקע מרוצפת, במיטת גוי, במיטת קטן:
15.                      שו"ת יביע אומר חלק א יו"ד סימן י
 
כללא דמילתא שאם יש סניפין להקל, כגון אוכלין ומשקין שהונחו תחת מטת גוי, (ואפשר אף תחת מטת ישראל מומר, ומחלל ש"ק בפרהסיא), וכן תחת מטת תינוק פחות מבר מצוה, אורויי מורינן להקל בדיעבד. ומכ"ש כשנוסף ע"ז היה הקרקע שתחת המטה מרוצף באבנים או קורות, ואינו קרקע ממש, שאפשר להקל. וכשהונח תחת מטת ישראל גדול ואין הפסד מרובה, מותר למכרו לגוי ולא חיישינן שמא ימכרנו לישראל. וכשיש הפסד מרובה יש להתירם באכילה אף לישראל, וכ"ש כשהקרקע מרוצף כנ"ל. וכן באוכלים חיים אפשר להקל יותר. וכל זה באופן שישנו ע"ג המטה בלילה יותר משיעור שתין נשמי, הא לאו הכי יש להקל בפשיטות. ומ"מ לכתחלה יש להחמיר בכל הנ"ל, וכ"ש שיש הרבה גאוני עולם שמקפידים בענינים אלו אף בדיעבד, אלא דאנן בדידן כתבנו להקל בדיעבד כמה שאפשר, משום שהתורה חסה על ממונם של ישראל.
 
מטה גבוהה:
16.                      שו"ת ציץ אליעזר חלק י סימן לה
אפשר להוסיף עוד צד היתר מה שלא נזכר בדר"ת שם, והוא מה שראיתי בספר שו"ת קרן לדוד חאו"ח סי' א'. שמחדש לומר דכשהמטה חולקת רשות לעצמה וגבוהה י' טפחים אין חשש, ומוסיף דאפשר לומר עוד דגם בפחות מי' טפחים כל שהוא למעלה מג' טפחים. לא שייך בו רוח רעה, ודוקא בפחות מג' דחשיב כמו המטה עצמה משום לבוד שייך רו"ר.
 
חידוש גדול יותר כותב הגרנ"א רבינוביץ, ובו הוא מתיר אפילו לכתחילה כשאין מקום:
 
17.                      שו"ת מלומדי מלחמה סימן קט
בצבא, במצבי שדה הצפיפות גדולה, וכתוצאה מכך החפצים האישיים מונחים מתחת למיטות. לעתים יש בתיקים דברי מאכל. האם דברי אוכל אלה נאסרים לאכילה?
...והנה הרמב"ם מביא דבר זה בהלכות רוצח: "ולא יתן התבשיל תחת המיטה, אף על פי שהוא עוסק בסעודה, שמא יפול בו דבר המזיק והוא אינו רואהו". והוא לשיטתו שאין חוששין אלא לסכנות סבירות, ואין לנו עניין בחששות על טבעיות, וכן הלכה.
לפיכך, מי שאין לו מקום והוצרך להחזיק דברי מאכל תחת המיטה, אפילו לכתחילה מותר, ובתנאי שיהיו מכוסים וארוזים על פי כללי ההגיינה שלא יתקלקלו, ולא יפול בתוכם דבר המזיק, ולא יזוהמו.
 
אתרוג שהיה מתחת למיטה - האם נאסר גם לנטילת לולב?
18.                      שו"ת חלקת יעקב אה"ע סימן פח
ובדבר שאלתו השניה, באתרוג שהיה מונח תחת המיטה וגם הד' מינים, אם מותר לברך עליהם, דבפסחים קי"ב באוכלין ומשקין שתחת המטה אפילו מכוסין בכלי ברזל רוח רעה שורה עליהן ואסור לאכלן מפני סכנה, ואתרוג בעינן שיהיה ראוי לאכילה.
תמהני שנתן עיניו בי, בשאלה כזו שנתבררה כבר לאורכה ולרחבה מרבנים גאונים וקשישים כמובא בשד"ח כרך ה' מער' ל' כלל קמ"א סי' ל"א, ולא הניחו דבר להתגדר בו ואין לטחון קמחא טחינא - דכמה צדדי היתר מובא בשם, אי משום דבדיעבד שרי כהאי דשבוי"ע מהאי דבעל העיטור דלא ישחוט בקרומית של קנה משום ר"ר ובדיעבד שרי, אי משום שומר מצוה לא ידע דבר רע, אי משום דדבר האסור רק משום סכנה לא מקרי אינו ראוי לאכילה, ויש גם מחמירין בשם, אבל בשעה"ד פשיטא דשרי, הכל מבואר שם באר היטב בארוכה, וכת"ה בעצמו רמז לשד"ח הנ"ל.
 
וכן התיר גם בשו"ת עין יצחק ח"א סימן כד.
קטגוריה: מסכת פםחים
AtarimTR