ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

כתובות צז-קג

בס"ד                                                                                     ד טבת תשס"ח
 
כתובות צז - קג:
טובת הנאה לשליח
 
פעמים רבות קורה שאדם מקבל הטבה שאולי מיועדת לאדם אחר. לדוגמא: מישהו שמקבל דלק על חשבון מקום העבודה, ובתחנת הדלק מקבל עיתון. סוכן ביטוח שמבטח חברה מסויימת ובתמורה מקבל הטבה מהחברה המבוטחת. מנהל מוסד חינוכי שפותח חשבון בנק ומקבל מתנה. אדם שנשלח ע"י חבריו לקנות לכל אחד משולש פיצה, ובגלל שהוא קונה כמות גדולה מגיע לו חתיכה נוספת חינם. מי שמקבל טיסה על חשבון העבודה ונקודות הטיסה נזקפות לחשבונו וכו'. - האם במקרים האלה המתנה צריכה להגיע לידי מי שהכסף שלו או לידי מי שעשה את הקניה בפועל?
הרי ברור, לכאורה, שישנו מושג של 'טיפ' שנותנים על שירות שעושה שליח. האם שייך לומר שהשליח המביא את הפיצה לביתי צריך להעביר את התשר שהוא קיבל לידי בעל החנות? אמנם נכון הוא שאילולא הפיצה (שאינה שייכת לו) לא הייתי נותן לו את התשר, אבל הרי התשר ניתן בסופו של דבר על השירות ואיננו מחיר של הפיצה!
בעניין הזה יש פער בין מה שאומר החוק האזרחי לבין מה שאומר המשפט העברי. החוק הישראלי בעניין זה הוא חד משמעי, אם כי איני בטוח שאכן אוכפים אותו. החוק אומר שכל רווח שמגיע לשליח בקשר לשליחות צריך להיות בידי המשלח:
 
1.   סעיף 10 לחוק השליחות, תשכ"ה
(א)   כל נכס שבא לידי השלוח עקב השליחות מוחזק בידו כנאמן של השולח; והוא, אף אם לא גילה השלוח לצד השלישי את קיומה של השליחות או את זהותו של השולח.
(ב)    השולח זכאי לכל ריווח או טובת הנאה שבאו לשלוח בקשר לנושא השליחות
 
האם זהו גם במצב בהלכה? נבחן את הדברים ע"פ סוגיה שלמדנו השבוע בדף היומי:
 
2.   תלמוד בבלי מסכת כתובות דף צח עמוד ב
 
הוסיפו לו אחת יתירה - הכל לשליח, דברי רבי יהודה. רבי יוסי אומר: חולקין. והתניא, רבי יוסי אומר: הכל לבעל המעות!? אמר רמי בר חמא, לא קשיא: כאן בדבר שיש לו קצבה, כאן בדבר שאין לו קצבה.
 
הגמרא מחלקת בין מצב שבו ישנו מחיר קבוע לבין מצב שבו המחיר נעשה באומדן. כאשר המחיר נעשה באומדן אנחנו אומרים שכל מה שהוא שילם זהו המחיר האמיתי, והכל כלול בעסקה. אבל כאשר המחיר הוא דבר קבוע וברור, ולמרות שהמחיר ברור - הצד השלישי נתן תוספת כלשהיא, כאן קובע ר' יוסי (שהלכה כמותו) שהשליח ובעל המעות יחלקו. מה הסברא שהם צריכים לחלוק ביניהם? מצינו בכך מחלוקת ראשונים:
 
3.   רש"י מסכת כתובות דף צח עמוד ב
 
שיש לו קצבה - כגון קטנית הנמכר בחנות במדה מלא כלי בפרוטה, אם הוסיפו אחת יתירה חולקין, דמתנה הואי: יש לומר לשליח נתנה, ויש לומר לבעל מעות נתנה.
דבר שאין לו קצבה - כגון טלית וחלוק וירק הנמכרים באומד, פעמים מוותר למכור בזול ופעמים בצמצום, הכל לבעל מעות, שאין כאן מתנה אלא מכר.
 
הסברא לפי רש"י (שהולך בעקבות רב האי גאון) היא שכאשר מדובר במתנה שנותן צד שלישי לשליח איננו יודעים האם כוונתו היתה לתת את המתנה לשליח או למשלח, ובגלל הספק אנחנו נוהגים ככל ממון המוטל בספק - שחולקים אותו שני הצדדים, ולכן גם כאן יחלקו השליח והמשלח. אך לא כך הבין הרי"ף את הדין:
4.   רי"ף, מסכת כתובות דף נז, ב
 
הוסיפו לו אחת יתירה הכל לשליח, דברי ר' יהודה. ר' יוסי אומר: חולקין. והתניא ר' יוסי אומר הכל לבעל המעות?! אמר רמי בר אבא אמר ר' יצחק: לא קשיא, כאן בדבר שאין לו קצבה כאן בדבר שיש לו קצבה. אמר רב פפא: הלכך בדבר שיש לו קצבה חולקין, בדבר שאין לו קצבה הכל לבעל המעות. פירוש: דבר שיש לו קצבה, כגון הפירות שנמכרין מניין ידוע או משקל ידוע או מדה ידוע בכך וכך אם נתן לו המוכר אותו הדבר הידוע והוסיף לו אחת יתירה, חולקין. ולמה חולקין השליח עם בעל הבית? -הואיל ובאת לו לשליח הנאה ע"י בעל הבית, חולק עמו.
 
לפי הרי"ף באמת מעיקר הדין היה הכל צריך להגיע לידי השליח, כי אנחנו מניחים שכוונת הצד השלישי היתה בעיקר לשליח. ואולם, מכיון שההנאה הגיעה לשליח מכוח כספו של המשלח, הרי שאין זה מן ההגינות לתת את הכל לידי השליח. אין כאן שאלה של ספק מה התכוון הצד השלישי, ואפילו אם הוא יאמר בפירוש שהוא התכוון לתת את המתנה לשליח (כגון בשליח של פיצה) הרי שהשליח צריך לתת חלק מהתמורה למשלח, כדי לא ליהנות מרכושו של המשלח בלי לשלם על כך. לפי הסבר זה שיטת ר' יוסי כאן תואמים את דברי ר' יוסי הידועים ממסכת בבא מציעא:
 
5.   משנה מסכת בבא מציעא פרק ג משנה ב
 
השוכר פרה מחבירו והשאילה לאחר ומתה כדרכה - ישבע השוכר שמתה כדרכה, והשואל ישלם לשוכר. א"ר יוסי: כיצד הלה עושה סחורה בפרתו של חבירו? אלא תחזור פרה לבעלים.
 
ואולם, אם כך הם הדברים, אולי באמת צריך להגיד לשליח להעביר את כל הכסף לידי המשלח! הרי בדין של הפרה השוכר אינו מקבל כלום מהרווח ע"פ דברי ר' יוסי, כי אין זה הוגן שאדם יקבל רווחים על נכס שאינו שלו. התשובה לכך היא, שבניגוד לדברי המשנה במסכת בבא מציעא, במקרה הזה בכל אופן מדובר במעשה של השליח, ואי אפשר להתעלם מכך שמדובר במעין שותפות, כאשר צד אחד נותן את הכסף והצד השני את השירות. האם ניתן לעשות שותפות באופן כזה? הדבר מזכיר את דברי התלמוד הירושלמי על 'שותפות' בין שמעון בן שטח לבין ינאי המלך - גיסו:
 
6.   תלמוד ירושלמי מסכת נזיר פרק ה הלכה ג
 
תני שלש מאות נזירין עלו בימי שמעון בן שטח מאה וחמשים מצאו להם פתח ומאה וחמשים לאו מצאו להם. אתא גבי ינאי מלכא, אמר ליה: אית הכא תלת מאוון נזירין בעיי תשע מאוון קרבנין. הב את פלגא מן דידך ואנא פלגא מן דידי. שלח ליה ארבע מאה וחמשין. אזל לישנא בישא אמר ליה לא יהב מדידיה כלום. שמע ינאי מלכא וכעס. שמע שמעון בן שטח וערק. לבתר יומין סלקין בני נש רברבי ממלכותא דפרס, אמרו ליה: נהירין הוינן דהוה חד גברא סב והוה אמר קומינון מילין דחכמה תני לון עובדא אמרו לון שלח אייתיתיה שלח יהב ליה מילה ואייתיתיה אתא יתב ליה בין מלכא למלכתא. אמר ליה: למה אפליתה בי? אמר ליה: אנא לא אפליתי בך, את מממונך ואנא מן אורייתי. דכתיב "כי בצל החכמה בצל הכסף". אמר ליה: ולמה ערקת? אמר ליה: שמעית דמרי כעס עלי וקיימית הדין קרא "חבי כמעט רגע עד יעבר זעם", וקרא עלוי "ויתרון דעת החכמה תחיה בעליה".
 
ראינו, אם כן, שתי שיטות בהבנת העניין שבדבר שיש לו קצבה חולקים השליח והמשלח:
שיטת רש"י היא שהסיבה היא מפני הספק למה התכוון הצד השלישי, ושיטת הרי"ף היא שהסיבה היא מפני שלא יתכן שהשליח ירויח על חשבון המשלח.
הנפקא מינה בין השיטות תהיה כאשר הצד השלישי אומר בפירוש למי הוא מייעד את טובת ההנאה: אם הוא אומר שהוא מייעד את הדברים למשלח, הרי שכולם מודים שהרווחים הולכים למשלח בלבד. אבל אם הוא אומר שהוא מייעד את הדברים לשליח, הרי שרש"י יגיד שהרווחים ילכו לשליח (שהרי כאן כבר אין ספק מה התכוון הצד השלישי), ואילו הרי"ף יגיד שבכל זאת חולקים שניהם (שהרי אין אנו מקבלים מצב שהשליח יעשה רווחים מכספו של המשלח).
השו"ע פוסק באופן כללי כדברי הרי"ף, אבל בסוגריים (שכנראה אינם של הרמ"א) מופיעה גם הדעה של רש"י:
 
7.   שולחן ערוך חושן משפט סימן קפג סעיף ו
 
היה השער קצוב וידוע, והוסיפו לשליח במנין או במשקל או במדה, כל שהוסיפו לו המוכרים הרי הוא של שניהם, וחולק התוספת השליח עם בעל המעות. ואם היה דבר שאין לו קצבה, הכל לבעל המעות. (מיהו אם אמר המוכר בפירוש שנותן לשליח, הכל של שליח).
 
לפי זה, לכאורה, יש מחלוקת האם כשאדם קונה פיצה ומשלם לשליח יותר מהמחיר של הפיצה - ואומר שזהו תשר. לפי דברי השו"ע אמורים לחלוק השליח עם בעל החנות, ולפי הכתוב בסוגריים הכל של השליח. מה עושים בפועל? כותב ערוך השולחן כך:
 
8.   ערוך השולחן חושן משפט סימן קפג סעיף ח
 
לא שינה השליח בשליחותו, והמוכר הוסיף להשליח מכפי המקח שמכר לו במניין או במשקל או במידה - אם דבר זה שקנה יש לזה מקח קצוב וידוע שהמקח כן הוא, שייך ההוספה לשניהם, וחולק השליח עם בעל המעות. והטעם דמן הדין היה צריך להיות כל התוספת להשליח, כיון דלנו אין ידוע למי הוסיף המוכר, קרוב יותר לומר שנתן מתנה להשליח, דלמה יוסיף על המקח בדבר שיש קצבה לזה? אלא שעם כל זה, כיון שהסיבה היתה ע"י עסקו של המשלח, ציוו חז"ל שיחלוקו. ואם היתה דבר שאין לו קצבה כגון טלית ופרה ושארי מיני חפצים שאין קצבתן ידוע - הכל לבעל המעות, דאמרינן מסתמא מכרן על המקח הזה. וכל זה בסתמא, אבל כשהמוכר פירש למי מוסיף, אין חילוק בין יש בו קצבה לאין בו קצבה, ויעשו כמו שאמר...
ויש אומרים דבדבר שיש לו קצבה אפילו אמר המוכר שנותן רק להשליח צריך לחלוק עם המשלח מטעם שנתבאר שהסיבה היה המשלח, וכן הסכימו גדולי האחרונים ותלוי בראות עיני הדיין. ומכל מקום אם השליח אומר שהוסיף לו מפני איזה טובה שעשה לו באיזה עניין ולא מפני הקניה - הכל לשליח.
 
יש לזכור שבהרבה מאוד מקרים כאשר נותנים טובת הנאה לשליח זה יכול ליצור ניגוד עניינים, והשליח יכול לבחור ללכת לצד שלישי שיתן לו הטבות, למרות שאין זה בהכרח הצד השלישי העדיף על המשלח. יש שהסבירו כך את המשנה במסכת בבא מציעא:
 
9.   משנה מסכת בבא מציעא פרק ד משנה יב
 
רבי יהודה אומר: לא יחלק החנוני קליות ואגוזין לתינוקות מפני שהוא מרגילן לבא אצלו, וחכמים מתירין. ולא יפחות את השער. וחכמים אומרים: זכור לטוב.
 
לגבי החצי הראשון של המשנה, יש שאומרים שהבעיה אינה המבצעים שהמוכר עושה. הרי כל מוכר עושה מבצעים ובכך הוא רוצה למשוך לקוחות. הבעיה היא שהמבצע הזה הוא הטבה לילדים, שלפעמים באים בשליחות של ההורים - והם יבואו דוקא לחנות הזו כי שם מחלקים סוכריות, ובאמת המחירים של המוצרים שם יקרים מדי. יש כאן תביעה מוסרית מבעל החנות שלא יתן הטבות למי שאינו מוציא את הכסף מכיסו.
זאת, כנראה, הסיבה שהדין האזרחי אינו מאפשר לשליח לקבל כל טובת הנאה הקשורה לשליחות. אמנם זה יוצר עיוות גדול, כגון השליח של הפיצה, אבל הפתרון לעיוות הזה הוא שפשוט לא אוכפים את החוק בעניין זה. כיצד ההלכה מבטחת את המשלח מפני מצב שהשליח יפעל בניגוד עניינים? התשובה היא שלפי ההלכה שליח שיפעל בניגוד אינטרסים ויגרום נזק למשלח, יכול המשלח תמיד לומר שהשליחות בטלה מעיקרה, שהרי 'לתקוני שדרתיך ולא לעוותי'. כך מסכמים זאת במאמר שמצאתי באינטרנט שמוצא הקבלות וניגודים בין המשפט העברי לדין האזרחי. המאמר מתייחס לסעיפי החוק שהבאנו במקור הראשון בשיעורנו, ביחס למה שנפסק בשולחן ערוך:
 
10.          שליחות - נכסים ורווחים / חיים צפרי ומיכאל ויגודה
מתוך אתר 'מורשת המשפט בישראל': http://www.mishpativri.org.il/researches/shlihut10.htm#_ftnref92
 
בעוד שס"ק (א) עוסק בנכס שהגיע לידי השלוח עקב השליחות, ס"ק (ב) עוסק בנכס שהגיע לידיו בקשר לנושא השליחות, כגון טובת הנאה שקיבל מן הצד השלישי עקב הסכמתו לעשות עמו את פעולת השליחות. הסעיף קובע שהשלוח חייב להעביר טובות הנאה אלו לשולח במלואם... אם יפר השלוח את כללי הנאמנות - כגון שיקבל טובת הנאה מן הצד השלישי או מגורם אחר בקשר לנושא השליחות (בניגוד להוראת סעיף 8(4)) - הסעיף קובע שהשולח הוא שיזכה בטובת הנאה זו ולא השלוח.
אבל לא זו בלבד, אלא הסעיף מרחיק לכת עוד יותר בחומרתו כלפי השלוח: אין הוא מסתפק בשלילת רווח ממנו אם הפר את כללי הנאמנות כדי להרתיע אותו מכך, אלא הוא שולל ממנו אף רווח שבא לידו בהיתר (שלא מתוך הפרת כללי הנאמנות). עולה מאליה הביקורת: איזו הצדקה יש לשלול רווח מן השלוח, אם לא הפר הלה את חובת האֵמון ולא פגע באינטרס של השולח? נניח למשל, שלאחר שנסתיימה פעולת השליחות, הצד השלישי נתן מתנה לשלוח כדי להודות לו על יחסו הטוב ועל ההזדמנות העסקית שנתן לו, מדוע יזכה השולח במתנה זו?
דיוננו העלה שגישת המשפט העברי גמישה יותר ומאוזנת יותר: אין בו עיקרון שעל פיו יש לשלול מן השלוח אפשרות להפיק רווח משליחותו. אמנם המשפט העברי סבור גם הוא שיש נסיבות שבהן התוספת שקיבל השלוח מן הצד השלישי הולכת כולה לשולח, אולם אין זה אלא כאשר אפשר לראות את התוספת כתמורה לכספו של שולחו.
...בשונה מהחוק, המשפט העברי אינו חושש שמא אם יוּתר לשלוח להרוויח מן השליחות הוא עלול לפגוע באינטרסים של השולח. הלא אם יפעל השלוח בניגוד לאינטרסים של השולח (למשל, כתוצאה מקבלת "שוחד") יוכל הלה תמיד להתנער מפעולתו בטענה: "לתקן שלחתיך ולא לעוות"! איזו סיבה יש אפוא לשלול מן השלוח כל הנאה שהיא?
 
לסיכום: המשפט העברי אינו מתעלם מן האפשרות שהשליח יקבל רווחים, ובלבד שהוא לא יפגע בזכויותיו של המשלח או יפעל בניגוד לאינטרסים שלו. כמובן שאם הרווחים אינם קשורים לשירות או לאישיות של השליח - כל הרווחים ילכו למשלח, אך אם הם קשורים באופן אישי לשליח - בהחלט יתכן מצב שהם ילכו באופן מלא לשליח.
 
 
 
קטגוריה: מסכת כתובות
AtarimTR