ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

נדרים ב - י הנזיר מהדרום ופרח הנרקיס

בס"ד                                                                                                    כה טבת תשס"ח
 
נדרים ב - י
 
הנזיר מן הדרום ופרח הנרקיס
 
הגמרא, במסגרת העיסוק בשאלה האם נדרים הם דבר טוב או לא, מביאה את דבריו של שמעון הצדיק, שמקורם במסכת נזיר:
1.   תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ט עמוד ב
 
אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר טמא אלא אחד; פעם אחת בא אדם אחד נזיר מן הדרום, וראיתיו שהוא יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו סדורות לו תלתלים, אמרתי לו: בני, מה ראית להשחית את שערך זה הנאה? אמר לי: רועה הייתי לאבא בעירי, הלכתי למלאות מים מן המעיין ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז עלי יצרי ובקש לטורדני מן העולם, אמרתי לו: רשע! למה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך, במי שהוא עתיד להיות רמה ותולעה? העבודה, שאגלחך לשמים! מיד עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: בני, כמוך ירבו נוזרי נזירות בישראל, עליך הכתוב אומר: "איש... כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה'".
מתקיף לה רבי מני: מאי שנא אשם נזיר טמא דלא אכל? דאתי על חטא, כל אשמות נמי לא ליכול, דעל חטא אתו! א"ל ר' יונה: היינו טעמא, כשהן תוהין נוזרין, וכשהן מטמאין ורבין עליהן ימי נזירות מתחרטין בהן, ונמצאו מביאין חולין לעזרה. אי הכי, אפילו נזיר טהור נמי! נזיר טהור לא, דאמודי אמיד נפשיה דיכול לנדור...
רבי יהודה אומר: חסידים הראשונים היו מתאוין להביא קרבן חטאת, לפי שאין הקב"ה מביא תקלה על ידיהם, מה היו עושין? עומדין ומתנדבין נזירות למקום, כדי שיתחייב קרבן חטאת למקום; ר' שמעון אומר: לא נדרו בנזיר, אלא הרוצה להביא עולה - מתנדב ומביא, שלמים - מתנדב ומביא, תודה וארבעה מיני לחמה - מתנדב ומביא, אבל בנזירות לא התנדבו, כדי שלא יקראו חוטאין, שנאמר: "וכפר עליו מאשר חטא על הנפש". אמר אביי: שמעון הצדיק ורבי שמעון ור' אלעזר הקפר, כולן שיטה אחת הן דנזיר חוטא הוי. שמעון הצדיק ורבי שמעון - הא דאמרן; ורבי אלעזר הקפר ברבי - דתניא, ר' אלעזר הקפר ברבי אומר: וכפר עליו מאשר חטא על הנפש - וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, והלא דברים ק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! מכאן, כל היושב בתענית נקרא חוטא. והדין קרא בנזיר טמא כתיב! משום דשנה בחטא הוא.
 
האם לדברי שמעון הצדיק נזירות היא דבר טוב או לא? לכאורה משמע מתחילת הסוגיה ששמעון הצדיק לא אכל אשם נזיר טמא, אבל את קרבנות הנזיר הטהור (חטאת, עולה ושלמים) הוא אכל, כי נזירות היא דבר טוב. החשש היחיד של שמעון הצדיק הוא מפני נזירות שנובעת מתוך חולשה, שאח"כ אדם מתחרט עליה, ואז מתברר שהוא כאילו מביא חולין לעזרה, אבל נזירות שאדם מצליח לעמוד בה באה ממקור טוב, ולכן הוא אכל קרבנות של נזיר טהור שסיים את נזירותו.
אך מהמשך דברי הגמרא משמע ששמעון הצדיק סובר שנזירות היא דבר שאינו טוב, שהרי הגמרא אומרת ששמעון הצדיק ור' שמעון ור' אלעזר הקפר אומרים אותו דבר!
מסביר הר"ן שאין הכוונה שהם אומרים ממש אותו דבר, כי לדברי שמעון הצדיק נזירות היא דוקא דבר טוב, ורק נזיר טמא הוא דבר רע:
 
2.   ר"ן מסכת נדרים דף י עמוד א
 
כולן בשיטה אחת הן - מיהו לא אמרו ממש דבר אחד דלשמעון הצדיק דוקא נזיר טמא הוא שנקרא חוטא ולאו משום דמצער עצמו אלא משום דמתחרט ואילו לר' שמעון ולר' אלעזר הקפר אפילו נזיר טהור נקרא חוטא מיהו כולן שוין דאיכא חטא בנזירות.
 
3.   פירוש הרא"ש, נדרים י, א
 
שמעון הצדיק הא דאמרן. מדקאמר 'עליך אמר קרא 'איש כי יפליא'' וכו', משמע דוקא כזה ראוי לנזור נזירות, אבל כל אדם לא.
 
 
הרא"ש סובר ששמעון הצדיק כלל לא אהב את הנזירות, אבל במקרה הספציפי של הנזיר מן הדרום הוא שמח על עצם היותו נזיר. פשט הסיפור, לפי זה, הוא שהנזיר גידל שיער עוד לפני נזירותו, ולאחר שגילה שהוא יפה מראה החליט לגלח את כל שערו, אך לא לעשות זאת סתם כך, אלא קודם לגדלו שלושים יום נוספים, ואז לגלח אותו כחלק מקרבנות הנזיר. אין הכוונה שהוא נטמא בכוונה, שהרי את זה ודאי לא יצדיק שמעון הצדיק.
גם במקבילה של הסיפור הזה בירושלמי ניתן לראות שחז"ל הבינו ששמעון הצדיק אין דעתו נוחה מכל הנזירים, ולא רק מנזיר שנטמא:
 
4.   תלמוד ירושלמי מסכת נדרים פרק א הלכה א
 
אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר אלא אחד. פעם אחד עלה אלי אדם אחד מדרום וראיתיו אדמוני עם יפה עינים וטוב רואי וקווצותיו מסודרות תילי תילים ואמרתי לו בני מה ראית להשחית את השיער הנאה הזה? ונם לי: רבי, רועה הייתי בעירי והלכתי למלאות את השאוב מים וראיתי את הבובייה שלי בתוך המים ופחז יצרי עלי וביקש להאבדיני מן העולם. אמרתי לו: רשע, אתה מפחז בדבר שאינו שלך! עלי להקדישך לשמים! והרכנתיו בראשי ואמרתי לו בני כמותך ירבו עושי רצון המקום בישראל. עליך הכתוב אומר 'איש או אשה כי יפליא לנדר נדר נזיר להזיר לה'' ר' מנא בעי... לא אכל שמעון הצדיק חטאת חלב מימיו? לא אכל שמעון הצדיק חטאת דם מימיו? סבר שמעון הצדיק: בני אדם מתוך הקפדה הם נודרין. מכיון שנודרין מתוך הקפדה, סופו לתהות. מכיון שהוא תוהא, נעשו קרבנותיו כשוחט חולין בעזרה. וזה מתוך יישוב נדר ופיו ולבו שווין.
 
הסיפור על הנזיר מן הדרום שהתאהב בדמותו שהשתקפה במים, מזכיר מאוד (להבדיל...) סיפור קדום מהמיתולוגיה היוונית ומהמיתולוגיה הרומית. זוהי הגרסה של הסיפור מהמיתולוגיה הרומית:
 
5.   אֵכּוֹ ונרקיסוס במיתולוגיה הרומית
תפקידה של אֵכּוֹ היה להעסיק את הֵרה, אשתו של זאוסEcho)., בדיבורים, כדי שלא תתפוס את בעלה בשעת ניאופיו עם חברותיה הנימפות. כשהֵרה גילתה זאת היא קיללה אותה שהיא רק תוכל לחזור על דברי אחרים ולעולם לא תוכל לדבר כרצונה (מכאן באה המילה האנגלית להד -
אחר דברים אלו, אֵכּוֹ התאהבה בעלם יפה התואר נרקיסוס, בנם של אל הנהר קפיסוס והנימפה ליריופי. נרקיסוס, בשל יופיו המיוחד, משך אליו עלמות ונימפות רבות, אולם הוא דחה את חיזוריהן והתעלם מהן. לאחר שדחה גם את חיזוריה הנואשים של אֵכּוֹ, החליטו האלים להעניש אותו על יהירותו ואכזריותו ושלחו את נֶמֶסִיס להטיל עליו קללה. נֶמֶסִיס הענישה אותו בכך שלעולם לא יוכל לאהוב אלא רק את עצמו.
יום אחד טייל נרקיסוס ליד אגם והתכופף על מנת לשתות מים. כאשר ראה נרקיסוס את דמותו נשקפת אליו מן המים מיד התאהב נרקיסוס בעצמו ולא יכול היה לנתק את מבטו מהבבואה שלו - עד שמת. במקום שבו מת צמח ועלה פרח נפלא שנימפות המים כינו "נרקיס"
בכל אותו זמן, אֵכּוֹ לא התיקה את מבטה מאהובה, עד שגם היא מתה, ורק קולה נשאר על פני האדמה; זכר ועדות לאהבה נכזבת.
 
ע"פ הסיפור מותו של נרקיסוס נגרם ע"י כך שהוא התאהב ביופי של עצמו. הבעיה ביופי היא שהוא הדבר הכי אישי שלי, אבל אינו יכול לשמש אותי כלל. הזמן היחיד שבו אני יכול ליהנות מהיופי שלי הוא כאשר הוא משתקף במשהו אחר. כמובן שיכולה להיות הנאה מסוג שונה מהיופי שלי - והוא כאשר אני גורם שמחה והנאה לאחרים, אבל את זה לא הצליח נרקיסוס להבין. אגב, לסיפור הזה יש סיום מעניין בגרסתו של אוסקר ויילד, (שמצאתי באינטרנט):
כשנרקיס מת, הפך האגם לאגם מר, ופיות ההרים באו בבכי מן היער לשיר לאגם ולנחמו. אמרו הפיות לאגם: "אבלך מובן לנו. הן נרקיס היה יפה תואר עד מאד".
"האמנם היה נרקיס יפה תואר?" שאל האגם.
"מי כמוך יודע זאת? לידנו הוא תמיד עבר, אבל אותך היה מבקש, והיה שוכב על שפתך ומסתכל בך, ובמראה של מימך היה משתקף יופיו".
ענה האגם: "אבל אני אהבתי את נרקיס כי בשעה שהיה שוכב על שפת המים ומסתכל בי, תמיד ראיתי איך בעיניו משתקף יופיי שלי".
 
בסיום הזה האגם הופך באמת להיות השתקפות של נרקיסוס - לא רק מבחינה חיצונית אלא גם מבחינה פנימית. המעניין הוא שלוין קיפניס הלך לכיוון השני, ובסיפורו הנרקיס הבין את המסר והיה הפרח היחיד שהסכים לוותר על כבודו וללכת לביצה, וזו היא העלילה בסיפורו של לוין קיפניס:
מלך הצפרדעים חלה אנושות ולא נמצאה רפואה למחלתו. נועץ המלך בטובי הרופאים ולא העלה דבר. יום אחד יעצו לו להריח פרח מבושם שיבריא אותו. הלכו שליחי המלך בכל הארץ אך לא מצאו אף פרח שנאות לעבור ולגור בביתו של מלך הצפרדעים - בביצה. רק הנרקיס מחל על כבודו וירד מבין סלעי ההרים ועבר לגור בביצה. המלך הריח את ריחו ונרפא. לאות תודה הוריד המלך את כתר הזהב שבראשו ועיטר בו את הנרקיס".
 
שמעון הצדיק הוא הדמות הקדומה ביותר המופיעה בש"ס. הוא היה משיירי כנסת הגדולה, כלומר שחי בתחילת ימי הבית השני. יכול להיות שכשחז"ל מייחסים סיפור לשמעון הצדיק הם בעצם רוצים לומר שזהו סיפור קדום ביותר, הכי קדום שאפשר לחשוב עליו, ולכן מייחסים זאת לשמעון הצדיק.
לענ"ד, אין זה מן הנמנע לומר שהסיפור של שמעון הצדיק הוא הגרסה המתוקנת של הסיפור מהמיתולוגיה הרומית. חז"ל לקחו את הסיפור על נרקיסוס, ושינו אותו במקצת כדי להמחיש את ההבדל בין היהודים לרומאים.
בעוד שהסיפור הרומי מסתיים במוות - מותו של נרקיסוס, הסיפור היהודי דוקא מסתיים בכך שהנזיר זוכר את המוות ומחליט לגזוז את שערו.
הסיפור הרומי משלב בין נרקיסוס לאכו, שהיא הניגוד הגמור שלו. נרקיסוס רואה רק את עצמו, בעוד אכו אינו יכולה לשמוע את עצמה אלא רק את האחרים. שניהם מתים בסופו של דבר מכיון שהם היו צריכים להתאחד - שהאחד יראה את השני, ויזכה גם לשמוע אותו. אבל במקום המסר של החדלון המופיע בגרסה הרומית, הגרסה היהודית מביאה מסר של תיקון.
הסיפור של ויילד ממשיך את הסיפור בכך שהאגם הופך להיות ביצה. מותו של נרקיסוס הביא בהכרח גם למותו של מי ששימש המראה שלו, וממילא האגם הופך לביצה. מה שצומח מכל זה הוא פרח הנרקיס, שהרי גם הפרח כולו נועד ליופי ואין בו תועלת ממשית.
(באופן אישי אפשר אולי להוסיף שגם הריח של הנרקיס הוא נורא ואיום, אבל אולי על כך יחלקו עליי...) לוין קיפניס, אם כן, לוקח את הסיפורים הללו וממשיך את המסר של התיקון העולה מהרוח היהודית.
אבל יש הבדל משמעותי בין המסר העולה בדברי חז"ל למסר החילוני של לוין קיפניס. המשותף לשניהם הוא שהם מביעים את הרעיון על דרך החיוב ולא על דרך השלילה, אבל הרעיון הוא שונה. בעוד לוין קיפניס מדבר על הענקת היופי לאחרים, האגדה שלנו מדברת על הענקת היופי לתכלית עליונה יותר - לבורא. באופן דומה אומרים חז"ל על המראות שהגיעו למשכן:
 
 
6.   מדרש תנחומא פרשת פקודי אות ט
 
בשעה שהיו ישראל בעבודת פרך במצרים גזר עליהם פרעה שלא יהיו ישנים בבתיהן שלא יהיו משמשין מטותיהן. אמר רבי שמעון בר חלפתא: מה היו בנות ישראל עושות? יורדות לשאוב מים מן היאור והקב"ה היה מזמין להם דגים קטנים בתוך כדיהן והן מוכרות ומבשלות מהן ולוקחות מהן יין והולכות לשדה ומאכילות את בעליהן שם שנאמר 'בכל עבודה בשדה', משהיו אוכלין ושותין נוטלות המראות ומביטות בהן עם בעליהן זאת אומרת אני נאה ממך וזה אומר אני נאה ממך ומתוך כך היו מרגילין עצמן לידי תאוה ופרין ורבין והקב"ה פוקדן לאלתר, רבותינו אומרין יש מהן יולדות שנים בבת אחת, וי"א ששה בכרס אחד, וי"א שנים עשר בכרס אחד, וי"א ששים רבוא, מי שאומר שנים דורש פרו וישרצו, מי שאומר ששה פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאד מאד הרי ששה, מי שאומר שנים עשר, פרו שנים וישרצו שנים כו' הרי שנים עשר, מי שאומר ששים רבוא שכתיב בדגים ישרצו המים וכאן כתוב וישרצו, וכל המנין האלו מן המראות, וכתיב בהן 'ותמלא הארץ אותם', 'וכאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ', בזכות אותן המראות שהיו מראות לבעליהן ומרגילות אותן לידי תאוה מתוך הפרך העמידו כל הצבאות שנאמר 'יצאו כל צבאות ה' מארץ מצרים' ואומר 'הוציא ה' את בני ישראל מארץ מצרים על צבאותם'. כיון שאמר לו הקדוש ברוך הוא למשה לעשות את המשכן עמדו כל ישראל ונתנדבו, מי שהביא כסף ומי שהביא זהב או נחשת ואבני שוהם ואבני מלואים הביאו בזריזות הכל, אמרו הנשים מה יש לנו ליתן בנדבת המשכן? עמדו והביאו את המראות והלכו להן אצל משה, כשראה משה אותן המראות זעף בהן, אמר להם לישראל טולו מקלות ושברו שוקיהן של אלו, המראות למה הן צריכין, א"ל הקב"ה למשה: משה, על אלו אתה מבזה? המראות האלו הן העמידו כל הצבאות הללו במצרים טול מהן ועשה מהן כיור נחשת וכנו לכהנים שממנו יהיו מתקדשין הכהנים, שנאמר 'ויעש את הכיור נחשת ואת כנו נחשת במראות הצובאות אשר צבאו' באותן המראות שהעמידו את כל הצבאות האלה.
היופי, אם כן, הוא פרדוקס: הוא שייך לי, אבל אינו יכול לשרת אותי. מי שמחפש רק איך היופי ישרת אותו סופו שימות מתוך הסתכלות במראה. ידוע ההבדל בין מראה לבין חלון: כשיש כסף מאחורי הזכוכית אתה רואה רק את עצמך, אבל אם תסיר משם את הכסף תוכל לראות את כל העוברים והשבים. את היופי אפשר לקחת לטובת האחר או למטרה נעלה יותר.
אבל לכאורה מה עושה הנזיר עם היופי? האם הוא נותן אותו למישהו? הרי הוא סתם משחית אותו! התשובה היא, כמובן, שהנזיר אינו משחית את היופי. הוא מגלח את שערו עכשיו, אבל השיער יחזור לגדול. ומה אם הוא יחליט שהוא יפה יותר בתור קרח? האם הוא יצטרך עכשיו לחתוך את ראשו? - כמובן שלא. עצם העובדה שהוא קיבל על עצמו את ההחלטה להיות נזיר היא היא התיקון להתגברות היצר של האדם. בפעם הבאה שהשיער יגדל הוא כבר לא יגרום ליצרו להתגבר עליו. הוא כבר הפנים את העובדה שהוא מתגאה במה שאינו שלו.
מכאן אפשר גם להבין את המחלוקת בהבנת דברי שמעון הצדיק. האם הוא באמת התנגד לנזירות? -תלוי מכח מה הנזירות באה. הנזירות יכולה לנבוע מרצון להתגבר על היצר, וכתופעה זמנית, אך יכולה גם להיות חולנית כמו אנורקסיה. שמעון הצדיק אהב את הנזיר מן הדרום שפעל מתוך רצון אמיתי, אבל גם נזירים אחרים שיפעלו ממניעים כאלו יזכו, מן הסתם, לברכתו.
 
 
קטגוריה: מסכת נדרים
AtarimTR