ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

דמותו של שמשון נזיר ב-ח

בס"ד                                                                                                    כ אדר ב תשס"ח
 
נזיר ב - ח
 
דמותו של שמשון
 
מסכת נזיר מביאה אותנו כבר בהתחלה לדון על דמותו של הנזיר המפורסם ביותר, אבל גם המוזר ביותר בהסטוריה:
 
1.     משנה מסכת נזיר פרק א משנה ב
 
הריני כשמשון, כבן מנוח, כבעל דלילה, כמי שעקר דלתות עזה, כמי שנקרו פלשתים את עיניו - הרי זה נזיר שמשון. מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון? - נזיר עולם הכביד שערו מיקל בתער ומביא שלש בהמות ואם נטמא מביא קרבן טומאה, נזיר שמשון הכביד שערו אינו מיקל ואם נטמא אינו מביא קרבן טומאה
 
2.     תלמוד בבלי מסכת נזיר דף ד עמוד ב
 
רש"י
גמרא
 
תוספות
ושמשון לאו נזיר הוא והא כתיב כי נזיר א-לוקים - וקא ס"ד דמנוח קאמר להא מילתא דהוה ליה דבר הנדור דאדם מדיר את בנו בנזיר.
מלאך הוא דקאמר - כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן אבל מפי מנוח לא יצא.
דילמא גרדויי גרד להו - מחתך חתך בהן אבל הוא גופיה לא נגע בהו.
ויך ויקח כתיב - דמשמע ויך והדר ויקח.
גוססין שוינהו - ובהדי דהוו גוססין אשלחינהו ולא איטמי בהו.
 
ושמשון לאו נזיר הוה? והכתיב: 'כי נזיר א-לוקים יהיה הנער מן הבטן'! -התם מלאך הוא דקאמר. ומנלן דאיטמי למתים? אילימא מדכתיב: 'בלחי החמור הכיתי אלף איש', דילמא גרויי גרי בהו ולא נגע בהו! אלא מהכא: 'ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם'. דילמא אשלחינון ברישא והדר קטלינן! ויך... ויקח כתיב. ודילמא גוססין שוינן! אלא גמרא גמירי לה.
 
גרויי גרי - לשון חצים כלומר מרחוק זורק בהם והרגם.
דילמא גוססין שווינהו - לאו דוקא גוססים כי נזיר אסור ליגע לגוסס אלא כלומר קרוב לגוססין.
אלא גמרא - פירוש דגמרי' דקטלינהו ממש והדר שלוחי שלחינן ואפי' למאן דאמר (יבמות סא.) קברי עובדי כוכבים אינן מטמאין באהל, במגע מיהא מטמאין.
 
דמותו של שמשון מזכירה, אם כי בהבדלים גדולים ומשמעותיים, את המיתולוגיה היוונית והרומית על דמות של הרקולס, ואכן יש כמה דברים משותפים לשתי הדמויות. המידע על הרקולס לקוח מתוך אתר 'ויקיפדיה', ערך 'הרקולס':
 
המטלה הראשונה - האריה מנמאה
האריה מנמאה, בנה של המפלצת אכידנה, שכן בנמאה מצפון לארגוס. הוא היה מגיח ממערה בעלת שני פתחים ומשמיד כל מי שמצא בדרכו. כמטלה ראשונה שלח אוריסתאוס את הרקולס להביא לו את עור האריה.
הרקולס טיפס על ההר, פילס דרך בסבך השיחים ולפנות ערב הבחין באריה הענקי וירה בו חץ. אלא שעורו של האריה היה חסין בפני כלי נשק, והחץ החליק מעליו בלא שיעורר את תשומת לבו. החץ השני פגע בחזהו של האריה, אך גם הוא לא חדר אל תוך גופו אלא צנח בין רגליו. אז הבחין האריה בהרקולס וזינק לעברו. הרקולס הלם באלה על ראש האריה אך האלה שהייתה עשויה מענף עץ זית, נשברה.
האריה לא נפגע, רק עיניו התערפלו והוא נסוג למאורתו. הרקולס חסם את מבואה האחורי של המאורה ופרץ מפתחה הקדמי. ומכיוון שהבין שנשק לא יועיל לו החליט להאבק באריה בידיים חשופות. הוא תפס את האריה מגבו כדי לא להפגע מציפורניו ולפת בעוצמה את צווארו. וכך בעודו דורך בכפות רגליו על בהונותיו של האריה ומחשק בירכיו את צלעותיו, חנק אותו הרקולס למוות.
האריה מת, אך מכיוון שעורו היה חסין בפני כלי נשק, אי אפשר היה לחתוך אותו בסכין כדי להפשיטו. לכן השתמש הרקולס בציפורני האריה כדי לחתוך את העור. מאז נהג הרקולס להתעטף בעור הזה כשריון וראש האריה שימש לו כקסדה. כשהופיע כך במיקנה נבהל אוריסתאוס ומאז אסר עליו להיכנס העירה עם שללו.
 
המשותף לשמשון ולהרקולס הוא שבלידתם יש התערבות של כח עליון (במיתולוגיה זה אל, וביהדות זה מלאך), ויש כאן מישהו עם כוחות פיזיים אדירים שבסופו של דבר נכשל בגלל אהבתו לנשים. אבל בניגוד למיתולוגיה, לגבי לידתו של שמשון המקרא מדגיש שאין מדובר באדם שהוא על אנושי. המקרא אפילו רומז בהתחלה בביטוי שאומרת אשת מנוח 'בא אליי' שהוא, כמובן, דו משמעי, אבל התנ"ך מדגיש שוב ושוב שהמלאך רק דיבר אל האשה וששמשון הוא אדם רגיל. כמובן שגם השם 'שמשון' מזכיר את השמש, אך ההקשר הבולט לבית שמש מוצנע בכוונה במקרא. כך גם הקשר לתמנת חרס - שהרי המלה חרס משמעה שמש, ובמקום הזה עבדו את השמש. המקרא מעלים את הקשר הזה כדי להדגיש ששמשון אינו יונק את כוחו מהשמש. גם בתורה מוצאים רמזים לאמונות כאלו:
 
3.     בראשית פרק ו פסוק ד
 
הַנְּפִלִים הָיוּ בָאָרֶץ בַּיָּמִים הָהֵם וְגַם אַחֲרֵי כֵן אֲשֶׁר יָבֹאוּ בְּנֵי הָאֱלֹהִים אֶל בְּנוֹת הָאָדָם וְיָלְדוּ לָהֶם הֵמָּה הַגִּבֹּרִים אֲשֶׁר מֵעוֹלָם אַנְשֵׁי הַשֵּׁם
 
חז"ל, כמובן, מסבירים שגם בפסוק הזה אין הכוונה לבני אלים אלא לבנים של המנהיגים שהרשו לעצמם לקחת את נשותיהם של האחרים, אבל ודאי שהיו באותה תקופה אמונות שייחסו אנשים חזקים לאלים. המקרא, בכל אופן מדגיש גם בעניינו של שמשון שהוא אינו מבני אלים וכוחו אינו עצמאי אלא תלוי בקב"ה. יתרה מזו: שמשון נמצא כל הזמן בקשר עם הקב"ה, וכשהוא צמא למים הוא פונה אל הקב"ה בתפילה ונענה. הוא מודע לכך שכל כוחו בא מהקב"ה, ולכן כוחו גם עוזב אותו.
סיפורו של שמשון הוא אחד התמיהות הגדולות בספר שופטים. תחילת הסיפור מבטיחה מאוד: הוא השופט היחיד (מלבד שמואל, שכבר משמש כחוליית מעבר בין השופטים למלוכה) שמוקדש עוד לפני שנולד לתפקידו. אך הוא גם השופט היחיד שלא ידוע לנו עליו כלל ששפט.
ואמנם נחלקו הדעות אם היה שמשון שופט במשמעות של דיין ומיישב סכסוכים (כפי שמשמע מסוף פרק טו: 'וישפוט את ישראל בימי פלשתים עשרים שנה'), או שהנהיג קבוצה כלשהי. מסיפוריו במקרא אין אנו יודעים על תפקידיו כשופט. אנו יודעים שהוא הלך כאדם יחיד ונלחם בפלשתים מלחמת גרילה.
האם לכך יועד שמשון מראש? האם זה מה שהתכוון הנביא כשאמר לאשת מנוח: "והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים"?
ניתן להוכיח, בעזרת שיטת המלה המנחה, שסיפורו של שמשון הוא אכזבה אחת גדולה מבחינת הקב"ה. שיטת המלה המנחה היא שיטה מאלפת ללימוד תנ"ך, שקיבלתי אותה מפי הרב אלחנן סמט שפיתח אותה רבות. את הדוגמא הזאת לא שמעתי ממנו, אבל היא מתיישבת עם שיטתו. הרב סמט מנתח פרקים רבים בתנ"ך בעזרת חיפוש אחר שורש מסוים החוזר מספר פעמים גדול (כמעט תמיד בכפולות של שבע), ובעזרת המלה הזו להבין מה חותר המקרא לספר לנו מתחת לפני השטח[1].
פרק יג הוא הפרק המקדים ללידתו של שמשון. בפרק זה המלה המנחה היא השורש על"ה. לעומת זאת, בפרק יד, השורש המופיע בדיוק שבע פעמים הוא השורש יר"ד:
 
4.     שופטים פרק יג פסוקים ב - כא
 
וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה: וַיֵּרָא מַלְאַךְ ה' אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ הִנֵּה נָא אַתְּ עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן: וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טָמֵא: כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וּמוֹרָה לֹא יַעֲלֶה עַל רֹאשׁוֹ כִּי נְזִיר אֱ-לֹקִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבָּטֶן וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד פְּלִשְׁתִּים: וַתָּבֹא הָאִשָּׁה וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר אִישׁ הָאֱ-לֹקִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱ-לֹקִים נוֹרָא מְאֹד וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי מִזֶּה הוּא וְאֶת שְׁמוֹ לֹא הִגִּיד לִי: וַיֹּאמֶר לִי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן וְעַתָּה אַל תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל תֹּאכְלִי כָּל טֻמְאָה כִּי נְזִיר אֱ-לֹקִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן הַבֶּטֶן עַד יוֹם מוֹתוֹ:                וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל ה' וַיֹּאמַר בִּי ה' אִישׁ הָאֱ-לֹקִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא נָא עוֹד אֵלֵינוּ וְיוֹרֵנוּ מַה נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד: וַיִּשְׁמַע הָאֱ-לֹקִים בְּקוֹל מָנוֹחַ וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱ-לֹקִים עוֹד אֶל הָאִשָּׁה וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ אֵין עִמָּהּ: וַתְּמַהֵר הָאִשָּׁה וַתָּרָץ וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ וַתֹּאמֶר אֵלָיו הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ אֲשֶׁר בָּא בַיּוֹם אֵלָי: וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֶל הָאִשָּׁה וַיֹּאמֶר אָנִי: וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ מַה יִּהְיֶה מִשְׁפַּט הַנַּעַר וּמַעֲשֵׂהוּ: וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ מִכֹּל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֶל הָאִשָּׁה תִּשָּׁמֵר: מִכֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל תֵּשְׁתְּ וְכָל טֻמְאָה אַל תֹּאכַל כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתִיהָ תִּשְׁמֹר: וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה' נַעְצְרָה נָּא אוֹתָךְ וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים: וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל מָנוֹחַ אִם תַּעְצְרֵנִי לֹא אֹכַל בְּלַחְמֶךָ וְאִם תַּעֲשֶׂה עֹלָה לַה' תַּעֲלֶנָּה כִּי לֹא יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה' הוּא: וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל מַלְאַךְ ה' מִי שְׁמֶךָ כִּי יָבֹא דְבָרְךָ וְכִבַּדְנוּךָ: וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה' לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי וְהוּא פֶלִאי:             וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת גְּדִי הָעִזִּים וְאֶת הַמִּנְחָה וַיַּעַל עַל הַצּוּר לַה' וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים: וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ הַשָּׁמַיְמָה וַיַּעַל מַלְאַךְ ה' בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם אָרְצָה: וְלֹא יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה' לְהֵרָאֹה אֶל מָנוֹחַ וְאֶל אִשְׁתּוֹ אָז יָדַע מָנוֹחַ כִּי מַלְאַךְ ה'  הוּא: וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל אִשְׁתּוֹ מוֹת נָמוּת כִּי אֱ-לֹקִים רָאִינוּ: וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה וְלֹא הֶרְאָנוּ אֶת כָּל אֵלֶּה וְכָעֵת לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת:  וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה': וַתָּחֶל רוּחַ ה' לְפַעֲמוֹ בְּמַחֲנֵה דָן בֵּין צָרְעָה וּבֵין אֶשְׁתָּאֹל
 
וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן תִּמְנָתָה וַיַּרְא אִשָּׁה בְּתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים: וַיַּעַל וַיַּגֵּד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ וַיֹּאמֶר אִשָּׁה רָאִיתִי בְתִמְנָתָה מִבְּנוֹת פְּלִשְׁתִּים וְעַתָּה קְחוּ אוֹתָהּ לִי לְאִשָּׁה: וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי: וְאָבִיו וְאִמּוֹ לֹא יָדְעוּ כִּי מֵה' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים וּבָעֵת הַהִיא פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל:                       
וַיֵּרֶד שִׁמְשׁוֹן וְאָבִיו וְאִמּוֹ תִּמְנָתָה וַיָּבֹאוּ עַד כַּרְמֵי תִמְנָתָה וְהִנֵּה כְּפִיר אֲרָיוֹת שֹׁאֵג לִקְרָאתוֹ: וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה' וַיְשַׁסְּעֵהוּ כְּשַׁסַּע הַגְּדִי וּמְאוּמָה אֵין בְּיָדוֹ וְלֹא הִגִּיד לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה: וַיֵּרֶד וַיְדַבֵּר לָאִשָּׁה וַתִּישַׁר בְּעֵינֵי שִׁמְשׁוֹן: וַיָּשָׁב מִיָּמִים לְקַחְתָּהּ וַיָּסַר לִרְאוֹת אֵת מַפֶּלֶת הָאַרְיֵה וְהִנֵּה עֲדַת דְּבוֹרִים בִּגְוִיַּת הָאַרְיֵה וּדְבָשׁ: וַיִּרְדֵּהוּ אֶל כַּפָּיו וַיֵּלֶךְ הָלוֹךְ וְאָכֹל וַיֵּלֶךְ אֶל אָבִיו וְאֶל אִמּוֹ וַיִּתֵּן לָהֶם וַיֹּאכֵלוּ וְלֹא הִגִּיד לָהֶם כִּי מִגְּוִיַּת הָאַרְיֵה רָדָה הַדְּבָשׁ: וַיֵּרֶד אָבִיהוּ אֶל הָאִשָּׁה וַיַּעַשׂ שָׁם שִׁמְשׁוֹן מִשְׁתֶּה כִּי כֵּן יַעֲשׂוּ הַבַּחוּרִים: וַיְהִי כִּרְאוֹתָם אוֹתוֹ וַיִּקְחוּ שְׁלֹשִׁים מֵרֵעִים וַיִּהְיוּ אִתּוֹ: וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְשׁוֹן אָחוּדָה נָּא לָכֶם חִידָה אִם הַגֵּד תַּגִּידוּ אוֹתָהּ לִי שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה וּמְצָאתֶם וְנָתַתִּי לָכֶם שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִפֹת בְּגָדִים: וְאִם לֹא תוּכְלוּ לְהַגִּיד לִי וּנְתַתֶּם אַתֶּם לִי שְׁלֹשִׁים סְדִינִים וּשְׁלֹשִׁים חֲלִיפוֹת בְּגָדִים וַיֹּאמְרוּ לוֹ חוּדָה חִידָתְךָ וְנִשְׁמָעֶנָּה: וַיֹּאמֶר לָהֶם מֵהָאֹכֵל יָצָא מַאֲכָל וּמֵעַז יָצָא מָתוֹק וְלֹא יָכְלוּ לְהַגִּיד הַחִידָה שְׁלֹשֶׁת יָמִים: וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיֹּאמְרוּ לְאֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן פַּתִּי אֶת אִישֵׁךְ וְיַגֶּד לָנוּ אֶת הַחִידָה פֶּן נִשְׂרֹף אוֹתָךְ וְאֶת בֵּית אָבִיךְ בָּאֵשׁ הַלְיָרְשֵׁנוּ קְרָאתֶם לָנוּ הֲלֹא: וַתֵּבְךְּ אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן עָלָיו וַתֹּאמֶר רַק שְׂנֵאתַנִי וְלֹא אֲהַבְתָּנִי הַחִידָה חַדְתָּ לִבְנֵי עַמִּי וְלִי לֹא הִגַּדְתָּה וַיֹּאמֶר לָהּ הִנֵּה לְאָבִי וּלְאִמִּי לֹא הִגַּדְתִּי וְלָךְ אַגִּיד: וַתֵּבְךְּ עָלָיו שִׁבְעַת הַיָּמִים אֲשֶׁר הָיָה לָהֶם הַמִּשְׁתֶּה וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיַּגֶּד לָהּ כִּי הֱצִיקַתְהוּ וַתַּגֵּד הַחִידָה לִבְנֵי עַמָּהּ: וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי הָעִיר בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי בְּטֶרֶם יָבֹא הַחַרְסָה מַה מָּתוֹק מִדְּבַשׁ וּמֶה עַז מֵאֲרִי וַיֹּאמֶר לָהֶם לוּלֵא חֲרַשְׁתֶּם בְּעֶגְלָתִי לֹא מְצָאתֶם חִידָתִי: וַתִּצְלַח עָלָיו רוּחַ ה' וַיֵּרֶד אַשְׁקְלוֹן וַיַּךְ מֵהֶם שְׁלֹשִׁים אִישׁ וַיִּקַּח אֶת חֲלִיצוֹתָם וַיִּתֵּן הַחֲלִיפוֹת לְמַגִּידֵי הַחִידָה וַיִּחַר אַפּוֹ וַיַּעַל בֵּית אָבִיהוּ:         וַתְּהִי אֵשֶׁת שִׁמְשׁוֹן לְמֵרֵעֵהוּ אֲשֶׁר רֵעָה לוֹ:
 
דומני שהעניין של הירידה והעליה מקבל משנה תוקף כשמבינים מה רוצה המקרא לרמז לנו בסיפורו של שמשון, והוא סיפורו של יהודה:
 
5.     בראשית פרק לח
 
וַיְהִי בָּעֵת הַהִוא וַיֵּרֶד יְהוּדָה מֵאֵת אֶחָיו וַיֵּט עַד אִישׁ עֲדֻלָּמִי וּשְׁמוֹ חִירָה: וַיַּרְא שָׁם יְהוּדָה בַּת אִישׁ כְּנַעֲנִי וּשְׁמוֹ שׁוּעַ וַיִּקָּחֶהָ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ...
וַיִּרְבּוּ הַיָּמִים וַתָּמָת בַּת שׁוּעַ אֵשֶׁת יְהוּדָה וַיִּנָּחֶם יְהוּדָה וַיַּעַל עַל גֹּזֲזֵי צֹאנוֹ הוּא וְחִירָה רֵעֵהוּ הָעֲדֻלָּמִי תִּמְנָתָה: וַיֻּגַּד לְתָמָר לֵאמֹר הִנֵּה חָמִיךְ עֹלֶה תִמְנָתָה לָגֹז צֹאנוֹ:
 
יהודה עושה את המסלול ההפוך - מן הירידה אל העליה. הוא מגיע לתמנה בעלייתו, בעוד שמשון מגיע לאותו מקום בתחילת הירידה שלו. יהודה, שלא נבחר להיות מנהיג מלידה, נבחר להיות מנהיג מכח מעשיו, ואילו שמשון - שיועד להיות מנהיג ולהושיע, איכזב בגלל התנהגותו. גם חז"ל היו מאוד אמביוולנטיים ביחס לשמשון. מצד אחד מדברים על החטאים הקשים שלו, ומצד שלי על הפוטנציאל האדיר שהיה טמון בו:
 
6.     תלמוד בבלי מסכת סוטה דף ט עמוד ב
 
ת"ר: שמשון בעיניו מרד, שנאמר: 'ויאמר שמשון אל אביו אותה קח לי כי היא ישרה בעיני', לפיכך נקרו פלשתים את עיניו, שנאמר: 'ויאחזוהו פלשתים וינקרו את עיניו'. איני? והכתיב: 'ואביו ואמו לא ידעו כי מה' היא'! כי אזל מיהא בתר ישרותיה אזל.
תניא, רבי אומר: תחילת קלקולו בעזה, לפיכך לקה בעזה; תחילת קלקולו בעזה, דכתיב: 'וילך שמשון עזתה וירא שם אשה זונה' וגו', לפיכך לקה בעזה, דכתיב: 'ויורידו אותו עזתה'. והכתיב: 'וירד שמשון תמנתה'! תחלת קלקולו מיהא בעזה היה. (רש"י: דההיא דתמנת לאו קלקול הוא כולי היא, שלקחה לו לאשה ולא בא עליה בזנות).
'ויבקע א-לוקים את המכתש אשר בלחי'. א"ר יצחק דבי רבי אמי: הוא איוה לדבר טמא, לפיכך נתלו חייו בדבר טמא.
 
7.     תלמוד בבלי מסכת סוטה דף י עמוד א
 
וא"ר יוחנן: שמשון דן את ישראל כאביהם שבשמים, שנאמר: 'דן ידין עמו כאחד' וגו'. וא"ר יוחנן: שמשון על שמו של הקב"ה נקרא, שנאמר: 'כי שמש ומגן ה' א-לןקים' וגו'. אלא מעתה, לא ימחה! אלא מעין שמו של הקב"ה, מה הקב"ה מגין על כל העולם כולו, אף שמשון מגין בדורו על ישראל.
 
גם מאוחר יותר אפשר לראות שהיתה גישה שראתה בשמשון צדיק עד סוף ימיו. הגמרא, כידוע, אומרת ששמשון שקול כנגד אהרון, אבל לכאורה זה לא לחיוב, אלא רק לומר שבגלל שהוא היה מנהיג הוא שקול כמוהו:
 
8.     תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כה עמוד א
 
וַיִּשְׁלַח ה' אֶת יְרֻבַּעַל וְאֶת בְּדָן וְאֶת יִפְתָּח וְאֶת שְׁמוּאֵל (שמו"א יב, יא) - ירובעל - זה גדעון, ולמה נקרא שמו ירובעל - שעשה מריבה עם הבעל, בדן זה שמשון, ולמה נקרא שמו בדן - דאתי מדן, יפתח - כמשמעו. ואומר 'משה ואהרן בכהניו ושמואל בקראי שמו'. שקל הכתוב שלשה קלי עולם כשלשה חמורי עולם, לומר לך: ירובעל בדורו - כמשה בדורו, בדן בדורו - כאהרן בדורו, יפתח בדורו - כשמואל בדורו. ללמדך שאפילו קל שבקלין ונתמנה פרנס על הצבור - הרי הוא כאביר שבאבירים.
 
לכאורה מבין שלושת השופטים האלה אפשר לדרג את גדעון במקום הראשון, את יפתח במקום השני (עם הסוף הטראגי של בתו, ועם העובדה שלא ידע להשיב לבני אפרים כפי שעשה גדעון) ואת שמשון במקום השלישי. אבל הרלב"ג מדרג אותם אחרת:
9.     רלב"ג שמואל א יב, ו
 
וידמה שלא זכר אלו הארבעה כי אם לבאר להם שמרוב חסדי השם יתברך היה שהושיע את ישראל מאויביהם פעם על יד הבלתי שלמים מאד אף על פי שלא היו ראויים לזה מצד עצמם, כמו הענין בירובעל ויפתח, כי ירובעל היה עובד ע"א כשקרא השם אליו להושיע את ישראל ויפתח גם כן לא ראינו לו מעלה כי אם בגבורה, ופעם הושיעם על יד השלמים מאד כמו הענין בבדן ושמואל וזה כי בדן שהוא שמשון מצאנו לו מהשלמות שכבר עשה הש"י מופת על ידו וכאשר קרא אל ה' ענהו וזה הורה על שלמותו והיותו באופן מה במדרגת הנביאים כי המופתים לא יעשה הש"י רק על יד הראוי כמו שבארנו בששי מספר מלחמות ה' ואולם שלמות שמואל הוא מבואר מאד
 
הרלב"ג רואה בשמשון את השיא של ספר שופטים, דבר שמאוד קשה לנו לתפוס היום. נראה שההתייחסות השלילית שלנו לכח הפיזי, שהוא דבר שהיהדות אינה מפארת, ('לא בגבורת הסוס יחפץ ולא בשוקי האיש ירצה') מקשה עלינו להבין מה מיוחד בשמשון. אבל הרמב"ם אומר שגבורתו של שמשון אינה הדבר העיקרי, אלא עצם העובדה שהוא מאוד הצליח במה שהוא עשה, ושהדבר שאותו הוא עשה מקדם אינטרס ציבורי חשוב:
 
10.ספר מורה הנבוכים חלק שני פרק מה
 
תחלת מדרגות הנבואה, שילוה לאיש עזר א-לוקי שיניעהו ויזרזהו למעשה טוב גדול, כהצלת קבוצת חסידים מידי קבוצת רשעים, או הצלת חסיד גדול, או השפעת טובה על אנשים רבים, וימצא מצד עצמו לכך התעוררות ודחיפה לפעולה, וזאת תקרא רוח ה', והאיש אשר ילוה אליו זה הענין יאמר עליו שצלחה עליו רוח ה', או לבשה אותו רוח ה', או נחה עליו רוח ה', או היה עמו ה', וכיוצא באלו השמות, וזאת היא מדרגת שופטי ישראל כולם...
ודע כי בדומה לכוח הזה לא נפרד ממשה רבנו מעת שהגיע לגיל הבגרות, ולפיכך נתעורר להרוג את המצרי ולנזוף בחוטא משני הניצים, ומחמת תוקף הכח הזה בו אפילו לאחר שפחד וברח, כאשר הגיע למדין והוא זר ירא, כיון שראה דבר עושק לא יכול היה להימנע מלסלקו, ולא היה בכוחו לסובלו, כמו שאמר 'ויקם משה ויושיען'. וכן נלוה אל דוד כמו זה הכח אחר שנמשח בשמן המשחה, כמ"ש הכתוב בו ותצלח רוח א-לוקים אל דוד מהיום ההוא ומעלה', ולזה התגבר אל הארי ואל הדוב והפלשתי...
וכשם שאין כל הרואה חלום צודק - נביא, כך אין כל מי שלווה אותו עזר לדבר מסויים איזה דבר שיהיה כגון רכישת ממון או השגת מטרה המעניינת אותו ייאמר עליו שלוותה אותו רוח ה', או ה' עמו, ושהוא עשה מה שעשה ברוח הקודש, אלא אומרים כן במי שעשה מעשה טוב שיש לו ערך גדול או מה שמביא לידי כך.
 
אי אפשר לנתק את שמשון מהתקופה שבה הוא חי. מדובר בתקופה שבה הפלשתים מקשים מאוד על החיים בארץ ישראל. הפלשתים, שיש בקרבם לא מעט ענקים, גרמו הרבה נזק ופחד בעם ישראל. העם מן הסתם התפלל שיהיה להם מישהו שיכול להשיב לפלשתים בשפתם. מישהו כזה שיהיה עם כוחות כמו הפלשתים ויוכל לדבר בשפתם אבל לעזור ליהודים. משהו מעין הגולם מפראג. שמשון היה האדם שנבחר לכך, והוא מתמודד עם הפלשתים בשדה שלהם, בסגנון שלהם, בשפה שלהם ובמוסר שלהם. לפעמים זה נחמד לראות את הבריון עם מעיל העור והאופנוע הענק עוצר בצד הדרך להתפלל מנחה[2]. לדעת שיש אחד מהם בצד שלנו.
אבל ההסטוריה לימדה אותנו שהדרך הנכונה להילחם בפלשתים אינה הדרך של שמשון. שמשון רק יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים. מי שיסיים את העבודה, שיקח מהפלשתים את מתג האמה, הוא דוקא דוד שניצח את גלית ואח"כ את כל הפלשתים - גם הוא ברוח ה', אבל בדרך מלחמה אחרת, יהודית ומוסרית בהרבה.
 
 
 
קטגוריה: מסכת נזיר
AtarimTR