ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

מסכת נזיר טז-כב "נזיר טוב או רע?"

בס"ד                                                                                                    ה ניסן תשס"ח
 
נזיר טז - כב
נזיר - טוב או רע?
 
זה, אולי, היה צריך להיות הדבר הראשון כשלומדים את מסכת נזיר. לבדוק: האם נזירות היא דבר טוב או לא? פרשת הנזיר בתורה, לכאורה, נשמעת כדבר חיובי ביותר:
 
1.     במדבר פרק ו פסוקים א - כא
 
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יַפְלִא לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר לַה': מִיַּיִן וְשֵׁכָר יַזִּיר חֹמֶץ יַיִן וְחֹמֶץ שֵׁכָר לֹא יִשְׁתֶּה וְכָל מִשְׁרַת עֲנָבִים לֹא יִשְׁתֶּה וַעֲנָבִים לַחִים וִיבֵשִׁים לֹא יֹאכֵל: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יֵעָשֶׂה מִגֶּפֶן הַיַּיִן מֵחַרְצַנִּים וְעַד זָג לֹא יֹאכֵל: כָּל יְמֵי נֶדֶר נִזְרוֹ תַּעַר לֹא יַעֲבֹר עַל רֹאשׁוֹ עַד מְלֹאת הַיָּמִם אֲשֶׁר יַזִּיר לַה' קָדֹשׁ יִהְיֶה גַּדֵּל פֶּרַע שְׂעַר רֹאשׁוֹ: כָּל יְמֵי הַזִּירוֹ לַה' עַל נֶפֶשׁ מֵת לֹא יָבֹא: לְאָבִיו וּלְאִמּוֹ לְאָחִיו וּלְאַחֹתוֹ לֹא יִטַּמָּא לָהֶם בְּמֹתָם כִּי נֵזֶר אֱ-לֹקָיו עַל רֹאשׁוֹ: כֹּל יְמֵי נִזְרוֹ קָדֹשׁ הוּא לַה': וְכִי יָמוּת מֵת עָלָיו בְּפֶתַע פִּתְאֹם וְטִמֵּא רֹאשׁ נִזְרוֹ וְגִלַּח רֹאשׁוֹ בְּיוֹם טָהֳרָתוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי יְגַלְּחֶנּוּ: וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יָבִא שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶל הַכֹּהֵן אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶחָד לְחַטָּאת וְאֶחָד לְעֹלָה וְכִפֶּר עָלָיו מֵאֲשֶׁר חָטָא עַל הַנָּפֶשׁ וְקִדַּשׁ אֶת רֹאשׁוֹ בַּיּוֹם הַהוּא: וְהִזִּיר לַה' אֶת יְמֵי נִזְרוֹ וְהֵבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְאָשָׁם וְהַיָּמִים הָרִאשֹׁנִים יִפְּלוּ כִּי טָמֵא נִזְרוֹ:
וְזֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר בְּיוֹם מְלֹאת יְמֵי נִזְרוֹ יָבִיא אֹתוֹ אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד: וְהִקְרִיב אֶת קָרְבָּנוֹ לַה' כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ תָמִים אֶחָד לְעֹלָה וְכַבְשָׂה אַחַת בַּת שְׁנָתָהּ תְּמִימָה לְחַטָּאת וְאַיִל אֶחָד תָּמִים לִשְׁלָמִים: וְסַל מַצּוֹת סֹלֶת חַלֹּת בְּלוּלֹת בַּשֶּׁמֶן וּרְקִיקֵי מַצּוֹת מְשֻׁחִים בַּשָּׁמֶן וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם: וְהִקְרִיב הַכֹּהֵן לִפְנֵי ה' וְעָשָׂה אֶת חַטָּאתוֹ וְאֶת עֹלָתוֹ: וְאֶת הָאַיִל יַעֲשֶׂה זֶבַח שְׁלָמִים לַה' עַל סַל הַמַּצּוֹת וְעָשָׂה הַכֹּהֵן אֶת מִנְחָתוֹ וְאֶת נִסְכּוֹ: וְגִלַּח הַנָּזִיר פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶת רֹאשׁ נִזְרוֹ וְלָקַח אֶת שְׂעַר רֹאשׁ נִזְרוֹ וְנָתַן עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר תַּחַת זֶבַח הַשְּׁלָמִים: וְלָקַח הַכֹּהֵן אֶת הַזְּרֹעַ בְּשֵׁלָה מִן הָאַיִל וְחַלַּת מַצָּה אַחַת מִן הַסַּל וּרְקִיק מַצָּה אֶחָד וְנָתַן עַל כַּפֵּי הַנָּזִיר אַחַר הִתְגַּלְּחוֹ אֶת נִזְרוֹ: וְהֵנִיף אוֹתָם הַכֹּהֵן תְּנוּפָה לִפְנֵי ה' קֹדֶשׁ הוּא לַכֹּהֵן עַל חֲזֵה הַתְּנוּפָה וְעַל שׁוֹק הַתְּרוּמָה וְאַחַר יִשְׁתֶּה הַנָּזִיר יָיִן: זֹאת תּוֹרַת הַנָּזִיר אֲשֶׁר יִדֹּר קָרְבָּנוֹ לַה' עַל נִזְרוֹ מִלְּבַד אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יָדוֹ כְּפִי נִדְרוֹ אֲשֶׁר יִדֹּר כֵּן יַעֲשֶׂה עַל תּוֹרַת נִזְרוֹ:
 
האוירה שבה הדברים נאמרים, והשימוש בלשון 'קדושה', ועצם העובדה שהתורה נותנת מצוה כזו שמזכירה במקצת את מצוות הכהנים (האיסור להיטמא, האיסור לשתות יין) נותנת הרגשה שמדובר בדבר טוב.
אבל בחז"ל ניתן למצוא התייחסות שונה לעניין הנזיר. המקור המפורסם ביותר הוא זה שלמדנו השבוע בדף היומי:
 
2.     תלמוד בבלי מסכת נזיר דף יט עמוד א
 
ר' אלעזר הקפר ברבי אומר, מה ת"ל: 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש'? וכי באיזו נפש חטא זה? אלא שציער עצמו מן היין, וק"ו: ומה זה שלא ציער עצמו אלא מן היין נקרא חוטא, המצער עצמו מכל דבר על אחת כמה וכמה! והא בנזיר טמא כתיב, ואנן אפילו נזיר טהור קאמרינן! קסבר ר' אלעזר הקפר: נזיר טהור נמי חוטא הוא, והיינו טעמא דכתיב בנזיר טמא, הואיל ושנה בחטא.
 
לפי דברי ר' אלעזר הקפר כל הסיגוף הוא דבר גרוע. הסיבה שהתורה כותבת את הביטוי 'מאשר חטא על הנפש' דוקא בנזיר שנטמא אינה בגלל עצם העובדה שהוא נטמא למת, אלא בגלל שטומאתו למת גרמה לו להתחיל מחדש את ימי הנזירות, ועכשיו הוא מסתגף זמן רב יותר.
הרמב"ם אף פוסק להלכה דברים ברוח זו:
 
3.     רמב"ם הלכות דעות פרק ג הלכה א
 
שמא יאמר אדם: הואיל והקנאה והתאוה והכבוד וכיוצא בהם דרך רעה הן, ומוציאין את האדם מן העולם, אפרוש מהן ביותר ואתרחק לצד האחרון, עד שלא יאכל בשר ולא ישתה יין ולא ישא אשה ולא ישב בדירה נאה ולא ילבש מלבוש נאה אלא השק והצמר הקשה וכיוצא בהן כגון כהני העובדי כוכבים, גם זה דרך רעה היא ואסור לילך בה, המהלך בדרך זו נקרא חוטא, שהרי הוא אומר בנזיר 'וכפר עליו מאשר חטא על הנפש'. אמרו חכמים: ומה אם נזיר שלא פירש אלא מן היין צריך כפרה, המונע עצמו מכל דבר ודבר על אחת כמה וכמה, לפיכך צוו חכמים שלא ימנע אדם עצמו אלא מדברים שמנעתו התורה בלבד, ולא יהא אוסר עצמו בנדרים ובשבועות על דברים המותרים, כך אמרו חכמים לא דייך מה שאסרה תורה אלא שאתה אוסר עליך דברים אחרים, ובכלל הזה אלו שמתענין תמיד אינן בדרך טובה, ואסרו חכמים שיהא אדם מסגף עצמו בתענית, ועל כל הדברים האלו וכיוצא בהן צוה שלמה ואמר 'אל תהי צדיק הרבה ואל תתחכם יותר, למה תשומם?'
 
אגב, לגבי הפסוק שהרמב"ם מצטט, נדמה לי שהדברים קצת הוצאו מהקשרם, כי הפסוק המקורי בקהלת אינו עוסק לענ"ד בסגפנות, והוא דוקא מתלונן על בעיה שיש בעולם, והמסקנה שלו היא שכדאי להשתדל להיות הכי צדיק, כי בין כה וכה תעשה דברים רעים, ובכך אתה אוחז גם בזה וגם בזה:
 
4.     קהלת פרק ז פסוקים טו - כ
 
אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ: אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם: אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ: טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱ-לֹקִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם: הַחָכְמָה תָּעֹז לֶחָכָם מֵעֲשָׂרָה שַׁלִּיטִים אֲשֶׁר הָיוּ בָּעִיר: כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא:
 
אבל רוח אחרת של הדברים ניתן לראות בדברי הרמב"ם במורה נבוכים:
 
5.     ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק לג
 
וכן מכוונת התורה, הטהרה והקדושה, כלומר הרחקת המשגל ולהשמר ממנו למעטו בכל אשר יוכל, כמו שאני עתיד לבאר. שכשצוה השם יתעלה לקדש האומה לקבל התורה אמר 'וקדשתם היום ומחר', ואמר 'אל תגשו אל אשה'. הנה באר שהקדושה היא הרחקת המשגל, כמו שבאר גם כן שהנחת שתיית היין קדושה, כאמרו בנזיר 'קדוש יהיה', ולשון ספרא והתקדשתם והייתם קדושים זו קדושת מצות, וכמו שקראה התורה עשיית אלו המצות קדושה וטהרה, כן קראה העברת אלו המצות ועשיית הדברים המגונים טומאה
 
6.     ספר מורה הנבוכים חלק שלישי פרק מח
 
וטעם נזירות מבואר מאד, והוא הפרישות מן היין אשר הפסיד מן הראשונים והאחרונים רבים ועצומים כל הרוגיו וגם אלה ביין שגו, ובא מדין הנזירות מה שתראה מאיסור כל אשר יעשה מגפן היין, להרחקה יתירה עד שיספיק לאדם ממנו הדבר הצריך, כי הנשמר ממנו נקרא קדוש, והושם במדרגת כהן גדול בקדושה, עד שלא יטמא אפילו לאביו ולאמו כמוהו, זאת הגדולה מפני שפירש מן היין.
 
אגב, גם במשנה תורה בהלכות נזיר אפשר לראות שגישתו של הרמב"ם אינה שוללת נזירות, בניגוד לנדרים אחרים. שהרי כתב הרמב"ם כך:
 
7.     רמב"ם הלכות נזירות פרק א הלכה ג
 
נדר בנזיר וקיים נדרו כמצותו הרי זה עושה שלש מצות עשה, האחת ככל היוצא מפיו יעשה והרי עשה, והשניה גדל פרע שער ראשו והרי גדל, והשלישית תגלחתו עם הבאת קרבנותיו שנאמר וגלח הנזיר פתח אהל מועד וגו'.
 
לעומת זאת לגבי נדרים באופן כללי כתב הרמב"ם בהלכות האחרונות של הלכות נדרים:
 
8.     רמב"ם הלכות נדרים פרק יג הלכות כג - כה
 
מי שנדר נדרים כדי לכונן דעותיו ולתקן מעשיו, הרי זה זריז ומשובח. כיצד? כגון מי שהיה זולל ואסר עליו הבשר שנה או שתים, או מי שהיה שוגה ביין ואסר היין על עצמו זמן מרובה, או אסר השכרות לעולם, וכן מי שהיה רודף שלמונים ונבהל להון ואסר על עצמו המתנות או הניית אנשי מדינה זו, וכן מי שהיה מתגאה ביופיו ונדר בנזיר וכיוצא בנדרים אלו, כולן דרך עבודה לשם הם ובנדרים אלו וכיוצא בהן אמרו חכמים 'נדרים סייג לפרישות'.
ואע"פ שהן עבודה, לא ירבה אדם בנדרי איסור ולא ירגיל עצמו בהם, אלא יפרוש מדברים שראוי לפרוש מהן בלא נדר.
אמרו חכמים: כל הנודר כאילו בנה במה, ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו כדי שלא יהא מכשול לפניו. במה דברים אמורים? - בנדרי איסר. אבל נדרי הקדש מצוה לקיימן ולא יישאל עליהן אלא מדוחק, שנאמר: 'נדריי לה' אשלם'.
 
וכתב על כך הרדב"ז:
 
9.     רדב"ז הלכות נזירות פרק א הלכה ג
 
ואע"ג דכתב רבינו שהנזירות הוא מכלל נדרים, ובנדרי איסר כתב בשילהי הלכות נדרים 'ואם עבר ונדר מצוה להשאל על נדרו', אין הדברים אמורים אלא בנדרי איסר דעלמא, אבל בנזירות דמקיים שלוש מצוות עשה ונקרא קדוש, מצוה לקיים נזירותו. ומעשה דשמעון הצדיק יוכיח דאמר לאותו בחור 'ירבו כמותך נודרי נזירות בישראל'. ומנה הרב תגלחת והבאת הקרבנות מצוה אחת לפי שהם תלויות זו בזו כאשר יתבאר במקומו בעזה"י. ולא מנה 'ואחר ישתה הנזיר יין' לפי שהיא נתינת רשות לשתות היין ולא מצוה:
 
ואמנם ניתן להתווכח עם הראיה שהובאה משמעון הצדיק, שהרי הוא לא אמר באופן כללי שירבו נודרי נזירות בישראל, אלא רק נזירות מהסוג הספציפי הזה, אבל העקרון של הרדב"ז הוא שנזירות בהחלט מקובלת אצל הרמב"ם כדבר חיובי. כיצד זה מסתדר עם מה שאמר הרמב"ם בהלכות דעות?
התשובה היא שיש להבדיל בין סגפנות לבין הסתפקות במועט. הסגפנות היא הסתפקות במה שהוא פחות ממה שאתה צריך, וההסתפקות במועט היא הסתפקות במה שאתה צריך. כך רואים אנו גם בדברי חז"ל בפרקי אבות:
 
10.משנה מסכת אבות פרק ו משנה ד
 
כך היא דרכה של תורה: פת במלח תאכל, ומים במשורה תשתה, ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה, ובתורה אתה עמל. ואם אתה עושה כן אשריך וטוב לך - אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא.
 
הרמח"ל, במסילת ישרים, כותב שהדרך להגיע אל המידה הנכונה היא פשוט להיות מפוקס כל הזמן על המטרה שלך בחיים. אם אתה יודע כל הזמן מה המטרה שלך בחיים, אתה תתקרב למה שיקרב אותך אליה ותתרחק ממה שמרחיק אותך ממנה:
 
11.מסילת ישרים, פרק א
נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבור ולעמודבנסיון, והנאת העולם אין ראוי שיהיה לו אלא לעזר ולסיוע בלבד, לשיהיה לו נחת רוחוישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואמנם ראוי לו שתהיה כלפנייתו רק לבורא יתברך ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדולאלא להתקרב אליו יתברך ולשבר כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו, הן הנה כל עניניהחמריות והתלוי בהם, עד שיימשך אחריו יתברך ממש כברזל אחר אבן השואבת, וכל מה שיוכללחשוב שהוא אמצעי לקורבה הזאת, ירדוף אחריו ויאחז בו ולא ירפהו. ומה שיוכל לחשב שהואמניעה לזה, יברח ממנו כבורח מן האש וכענין שנאמר (תהלים סג, ט): "דבקה נפשי אחריך,בי תמכה ימינך", כיון שביאתו לעולם אינה אלא לתכלית הזה, דהינו להשיג את הקורבההזאת במלטו נפשו מכל מונעיה ומפסידיה.
 
הסתפקות במועט היא תכונה נפלאה, אבל היא יכולה לנבוע גם ממקור פסול ומעוות. רק בשבועות האחרונים ראינו מה קורה לאנשים שלקחו מצוות מסויימות בתורה והביאו אותם לקיצוניות מבהילה, וזה גרם להם גם להתעלל בילדים ולעשות זוועות בשם הדת, כביכול. כיצד ניתן לסנן בין ההסתפקות במועט שבאה מכוונות טהורות שעליהן מצביע הרמח"ל לבין הסתפקות במועט שבאה מסגפנות ורצון להתנתק מהחיים?
יכול להיות שניתן לראות בהלכות נזיר את הגבול הדק שבין הדברים. לכל אדם, בתקופות מסויימות של חייו, ישנו יצר מסויים להתנזר - מי פחות ומי יותר. לרצות להיות שונה, טוב יותר וסגפני יותר. היצר הזה כולל בתוכו שלוש שאיפות שונות: רצון להתנתק מהחברה, רצון לסגפנות - מעין מבחן סיבולת אישי, וכמובן גם רצון אמיתי וטהור להתקדש ולהתקרב לרוחניות. לפעמים גם האדם עצמו לא יכול לסמן אילו מבין הרצונות מניעים אותו כשהוא מחליט להיות נזיר.
התורה באה לנתב את היצר הזה, כפי שהיא מנתבת את כל היצרים של האדם, לכיוון חיובי. התורה קובעת על הנזיר שלושה איסורים:
איסור לשתות כל מה שקשור ליין – לטובת היצר הסגפני שאינו רוצה ליהנות מהעולם הזה.
איסור לגלח את השיער – לטובת היצר שרוצה להתנתק מהחברה. משום מה, גידול השיער נחשב תמיד כפרישה מהציבור. גם המצורע, שאותו אנו מכירים בפרשת השבוע, כסמל להתנתקותו מהחברה, מגדל פרע את שיער ראשו. אפשר לראות זאת גם בהיפים של שנות השבעים באמריקה, בנערים שלנו הנמצאים בגיל ה'טיפש-עשרה', ובנוער הגבעות על כל גווניו. גידול השיער (בהכללה גסה, כמובן) בא להדגיש שאני אדם עצמאי, איני נתון למרות המוסכמות החברתיות ואני חי בדרך שבה אני מאמין. התספורת הצבאית, אגב, היא הניגוד החריף לכך, ולכן כל כך מקפידים על זה בצבא.
האיסור השלישי של הנזיר הוא להיטמא למתים. האיסור הזה בא לחזק את היצר הטבעי של האדם להתקדשות. איסור הטומאה, כידוע, משותף גם לכהנים, ואף ל'חברים' בלשון חז"ל, שדאגו להישאר טהורים בכל ימות השנה. בכל מה שקשור לבית המקדש ולקדושה, בכל מקרה צריך להיזהר שלא להיטמא למתים. הנזיר – שצריך להיות קדוש כל הזמן – מצווה שלא להיטמא למתים בכל ימי נזירותו.
התורה מתייחסת באופן שונה לכל אחד משלושת האיסורים האלה. כך פוסק הרמב"ם:
 
12.רמב"ם הלכות נזירות פרק ו הלכות א - ג
נזיר ששתה יין ואכל יוצא מן הגפן אפילו ימים רבים אינו סותר מימי נזירותו אפילו יום אחד, וכן אם גילח מיעוט שער ראשו בין בשוגג בין במזיד. נתגלח רוב ראשו בין בתער בין כעין תער ולא נשאר מן השערות כדי לכוף ראשן לעיקרן, בין בזדון בין בשגגה, אפילו גלחוהו ליסטים באונס, הרי זה סותר שלשים יום עד שיהיה לו פרע ואח"כ מתחיל למנות.
כיצד? נדר נזירות מאה יום ולאחר עשרים יום נתגלח רוב ראשו הרי זה שוהה שלשים יום עד שירבה שער ראשו, ואחר השלשים יום מונה שמונים יום תשלום ימי נזירותו, וכל אותן השלשים יום כל דקדוקי נזירות עליו אלא שאין עולין לו מן המנין.
נזיר שנטמא בין בזדון בין בשגגה ואפילו טמאוהו עכו"ם באונס סתר הכל, ומגלח תגלחת טומאה ומביא קרבנות טומאה ומתחיל למנות ימי נזירות, שנאמר 'והימים הראשונים יפלו', ואפילו נטמא ביום מלאת ימי נזרו בסוף היום סתר הכל.
 
אם נזיר נטמא במהלך נזירותו – כל הנזירות שהיתה עד עכשיו אינה נחשבת, והוא חייב להתחיל לספור מהתחלה. לעומת זאת, אם הוא בטעות שתה יין או גילח מקצת שערו – נזירותו נמשכת.
 
כלומר שההלכה מפרידה בין איסור הטומאה - שהוא דבר מהותי בנזירות, שאם אין רצף של ימים שבהם הנזיר לא נטמא אי אפשר לקרוא לו נזיר, לבין שני הדברים האחרים: אמנם גם נזיר מגולח אינו יכול למנות את נזירותו כל עוד לא צמחו שערותיו בחזרה, אבל אם מקצת שערותיו נגזרו זה לא מונע ממנו להמשיך את ימי הנזירות, וגם נזיר ששותה יין אינו מפסיק את ימי הנזירות שלו.
 
הבדל נוסף בין שלושת האיסורים הוא לגבי מה שאומרת התורה על סיום הנזירות: בסוף ימי נזירותו מחוייב הנזיר לגלח את כל שערו. כמובן שאין הוא חייב להיטמא למתים. האם הוא חייב לשתות יין? –בתורה כתוב: "ואחר ישתה הנזיר יין", אך לא ברור האם זו מצוה, או היתר. הרדב"ז שראינו לפני כן העיר בפירוש שאין זו מצוה, וכך כותב הרמב"ם:
 
13.רמב"ם הלכות נזירות פרק ח הלכות א - ד
 
תגלחת הטהרה כיצד היא? כשיגמור הנזיר ימי נזירותו מביא שלש בהמות: כבש לעולה וכבשה לחטאת ואיל לשלמים... ושוחט החטאת תחלה, ואחר כך העולה, ואח"כ שלמים ואח"כ מגלח... והיכן מגלח שערו? בעזרת הנשים, בלשכת הנזירים שהיתה שם בקרן מזרחית דרומית, ושם מבשלין את שלמיהן ומשליכין שערן לאש, ואם גלח במדינה יצא, ובין שגלח במדינה ובין שגלח במקדש תחת הדוד הוא משליך שערו, ואינו מגלח עד שיהיה פתח העזרה פתוח שנאמר פתח אהל מועד, לא שיגלח כנגד הפתח שזה בזיון מקדש הוא.
ואחר כך נוטל הכהן את הזרוע בשלה מן האיל וחלת מצה אחת מן הסל ורקיק אחד ונותנן על כפי הנזיר או הנזירה ומניפן ואחר כך הותר הנזיר לשתות יין ולהטמא למתים.
 
הגילוח, אם כן, הוא חלק מהעבודה ההכרחית לסיים את הנזירות. הגילוח הוא עבודת ה' ממש, והיא חובה על הנזיר שעד עכשיו גידל את שערו. האם אומרים זאת גם על הטומאה? - ודאי שלא. ומה לגבי היין? - כתב הרמבם שמותר לו לשתות יין ולהיטמא למתים. אך אם כן, מדוע כתוב רק 'ישתה הנזיר יין' ולא כתוב כן גם ביחס לטומאה למת?
 
נראה לי כי התורה מתייחסת לשלושת המניעים של ההינזרות באופן שונה. הנזירות שנובעת רק מהרצון להתקדש היא דבר טהור וטוב. היא מסומלת ברצון להתרחק מטומאה. אם היא אינה קיימת, כל הנזירות לא שוה כלום וצריך להתחיל לספור מההתחלה. לכן גם בסוף הנזירות אין התורה אומרת לנזיר שהגיע הזמן שהוא ייטמא, כי השאיפה לשמור על טהרה היא שאיפה טובה לכשעצמה.
הנזירות שנובעת מהרצון להתנתק מהחברה היא דבר רע על פי רוב. היא טובה רק כשהיא משמשת את הנזירות של הקדושה. לכן התורה אומרת שכשנגמרים ימי נזירותו הוא חייב לגלח את כל שערו. לאט לאט השיער יצמח באופן נורמלי והוא ילמד לחיות כמו כולם.
הנזירות שנובעת מהסגפנות והרצון להסתפק במועט יכולה להיות טובה ויכולה להיות רעה. התורה כותבת באופן דו משמעי: "ואחר ישתה הנזיר יין", כי לפעמים זו מצוה לשתות יין- כשהנזירות באה כסגפנות מיותרת, ולפעמים זה היתר – כשהנזירות באה כרצון להסתפק במועט.
הנזירות כשלעצמה אינה דבר רע. היא רק אמצעי. ככל אמצעי אחר, השאלה היא רק למה הוא משמש. אם היא משמשת דרך להתחמק מהחברה, הנזירות היא דבר פסול. אך אם היא משמשת דרך להתעלות ולקדושה – הרי זה דבר רצוי לפני ה'.
 


קטגוריה: מסכת נזיר
AtarimTR