ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

מסכת סוטה לד-מ ברכת הכהנים במקדש ובגבולין

בס"ד                                                                                                    א תמוז תשס"ח
 
סוטה לד - מ
 
ברכת כהנים במקדש ובגבולין
 
לאחר שמביאה המשנה את הדינים של הסוטה, שהפרשיה שלה צריכה להיאמר בעברית, בדיוק כפי שהיא כתובה בתורה, מובא דבר נוסף שגם הוא צריך להיאמר בדיוק כפי שהוא כתוב, והוא עניין ברכת הכהנים. וכך אומרת המשנה:
 
1.      משנה מסכת סוטה פרק ז משנה ו
 
ברכת כהנים כיצד? במדינה אומרים אותה שלש ברכות ובמקדש ברכה אחת. במקדש אומר את השם ככתבו ובמדינה בכנויו. במדינה כהנים נושאים את ידיהן כנגד כתפיהן ובמקדש על גבי ראשיהן, חוץ מכהן גדול שאינו מגביה את ידיו למעלה מן הציץ. ר' יהודה אומר: אף כהן גדול מגביה ידיו למעלה מן הציץ שנאמר 'וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם':
 
מקור הציווי לברכת כהנים, כידוע, הוא מן התורה, ואף העובדה שהברכה נאמרת בשם ה' המפורש כתובה בתורה:
 
2.     במדבר פרק ו פסוקים כב - כז
 
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: דַּבֵּר אֶל אַהֲרֹן וְאֶל בָּנָיו לֵאמֹר כֹּה תְבָרֲכוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר לָהֶם:                  יְבָרֶכְךָ ה' וְיִשְׁמְרֶךָ:                   יָאֵר ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וִיחֻנֶּךָּ: יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ וְיָשֵׂם לְךָ שָׁלוֹם:                     וְשָׂמוּ אֶת שְׁמִי עַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וַאֲנִי אֲבָרֲכֵם:
 
בהמשך נעסוק גם בעניין הברכה בשם השם המפורש. אך לפני כן, ברצוני להביא דיון נוסף שקשור לברכת כהנים וגם אותו למדנו השבוע בדף היומי, והוא עניין חליצת הנעליים לפני ברכת הכהנים. מהי הסיבה שכהנים חולצים את נעליהם? ובכן, מסתבר שהדברים אינם פשוטים כל-כך. הגמרא מביאה שתי דעות:
 
3.     תלמוד בבלי מסכת סוטה דף מ עמוד א
 
אמר ר' יצחק: לעולם תהא אימת צבור עליך, שהרי כהנים פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי שכינה. רב נחמן אמר, מהכא: 'ויקם המלך דוד על רגליו ויאמר שמעוני אחי ועמי'. אם אחי למה עמי, ואם עמי למה אחי? אמר רבי אלעזר, אמר להם דוד לישראל: אם אתם שומעין לי - אחי אתם, ואם לאו - עמי אתם, ואני רודה אתכם במקל. רבנן אמרי, מהכא: דאין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזהו אחת מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי; מאי טעמא? לאו משום כבוד צבור? אמר רב אשי: לא, התם שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו והדר אזיל למיקטריה, ואמרי: בן גרושה או בן חלוצה הוא.
 
דעה ראשונה סוברת שכהנים צריכים לחלוץ את נעליהם מפני כבוד הציבור. וזאת לדעת: לא היה זה מכובד להסתובב עם הנעליים בפני אנשים חשובים או במקומות חשובים. באופן דומה מובא במדרש:
 
4.     שמות רבה פרשה ב אות ו
 
'של נעליך' - כל מקום שהשכינה נגלית אסור בנעילת הסנדל, וכן ביהושע 'של נעלך', וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים
 אבל רב אשי אומר שאין זאת הסיבה לכך שהכהנים חולצים את נעליהם לפני ברכת הכהנים. הסיבה היא מוזרה ביותר: אם הם לא יחלצו נעליים, עלול לקרות שבדרך לברכת הכהנים בדיוק תיקרע רצועה מהסנדל של הכהן, והוא יתבייש ללכת בלי סנדלים ולכן הוא ינסה לקשור את הסנדל, וע"י זה יימנע מלברך את ברכת הכהנים, ואז יצא עליו לעז שהוא בן גרושה או בן חלוצה...
זהו לכאורה הסבר קשה מאוד, ורבות התמיהות שאפשר לשאול על כך. חלק מהתמיהות עולות בשאלות ששאל ה'טורי אבן' (ר' אריה לייב גינצבורג, בעל ה'שאגת אריה', שחי במאה השמונה עשרה בליטא):
 
5.     טורי אבן מסכת ראש השנה דף לא עמוד ב
 
אין הכהנים רשאים לעלות בסנדליהן לדוכן. בפ"ז דסוטה (דף מ') מפרשי' רבנן דהכי טעמא מפני כבוד הציבור. ורב אשי אומר דהכי טעמא שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו והדר אזל למיקטריה ואמרי בן גרושה או בן חלוצה הוא. וקשה לי, הא אמרינן התם אריב"ל כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בג' עשה כה תברכו וכו' רב אמר חוששין שמא בן גרושה או בן חלוצה הוא ולא פליגי הא דסליק לפרקים פירוש אז אין חוששין לבן גרושה הא דלא סליק לפרקים חוששין, השתא כיון דבסליק לפרקים אין חוששין לבן גרושה אמאי אין רשאין לעלות בסנדליהם מחששא שמא נפסקה לו רצועה וכי ס"ד דחיישינן לשמא נפסק לו רצועה תמיד דהא ודאי לא שכיח אלא שמא יארע לו כן איזה פעם ומה בכך? אפ"ה ליכא למיחש ללעז דבן גרושה הוא ולא גרע מהיכי דסליק לפרקים דלא חיישינן להא חששא. וי"ל דשאני הכא דאיכא חששא דארחי ופרחי, א"נ שיעבור הוא דרך איזה עיר לפי שעה ואם נפסק לו רצועה אותן שלא ראו אותו שעלה באיזה פעם יאמרו בן גרושה הוא אבל בפ"ז דסוטה מיירי באותן שכבר ראו אותו סליק לפרקים דליכא חששא דבן גרושה. מ"מ ק"ל על טעמא דר"א דחייש לשמא נפסקה לו רצועה ואזל למיקטרי' וע"י זה יבטל נשיאות כפים ל"ל טעמא דאמר בן גרושה הוא תיפוק ליה דעבר בג' עשה דאיכא דררא דאיסורא דודאי הוא יותר גדול מחששא דלעז דבן גרושה דאין בו דררא דאיסורא.
 
כמה שאלות יש לשאול על ההסבר הזה, אם כן: ראשית, מדוע שיחשבו שהוא בן גרושה או בן חלוצה, אם רואים אותו קושר את הסנדל? שנית, הרי הוא יעלה לברך פעם אחרת, ומדוע חוששים לשמא יהיה מישהו אחד שלא יראה אותו בפעם האחרת, ובשביל החשש הזה תיקנו לכל הכהנים לחלוץ תמיד את נעליהם? ועוד: אם ישנו חשש, החשש הוא שמא יימנע מלברך, ולא שמא יחשבו שהוא בן גרושה או בן חלוצה!
בכדי לענות על השאלות הללו, ננסה קודם להבין את הרקע של התקנה הזו. הגמרא אומרת שזו אחת התקנות של רבן יוחנן בן זכאי. שאר התקנות שלו מופיעות במשנה ובגמרא במסכת ראש השנה, ואלו הן:
 
 
6.     משנה מסכת ראש השנה פרק ד משניות א - ד
 
יום טוב של ראש השנה שחל להיות בשבת במקדש היו תוקעים אבל לא במדינה משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו תוקעין בכל מקום שיש בו בית דין. אמר רבי אלעזר: לא התקין רבן יוחנן בן זכאי אלא ביבנה בלבד. אמרו לו: אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין:
...
 בראשונה היה הלולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור:
בראשונה היו מקבלין עדות החדש כל היום פעם אחת נשתהו העדים מלבוא ונתקלקלו הלוים בשיר התקינו שלא יהו מקבלין אלא עד המנחה ואם באו עדים מן המנחה ולמעלה נוהגין אותו היום קדש ולמחר קדש משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהו מקבלין עדות החדש כל היום. אמר רבי יהושע בן קרחה: ועוד זאת התקין רבן יוחנן בן זכאי שאפילו ראש בית דין בכל מקום שלא יהוא העדים הולכין אלא למקום הוועד:
 
7.     תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כא עמוד ב
 
תנו רבנן: בראשונה היו מחללין אף על כולן. משחרב בית המקדש אמר להן רבן יוחנן בן זכאי: וכי יש קרבן? התקינו שלא יהו מחללין אלא על ניסן ועל תשרי בלבד.
 
8.     תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף לא עמוד ב
 
תנו רבנן: אין כהנים רשאין לעלות בסנדליהן לדוכן, וזו אחד מתשע תקנות שהתקין רבן יוחנן בן זכאי. שית דהאי פירקא, וחדא דפירקא קמא. ואידך, דתניא: גר שנתגייר בזמן הזה צריך שיפריש רובע לקינו. אמר רבי שמעון בן אלעזר: כבר נמנה עליה רבן יוחנן וביטלה מפני התקלה. ואידך - פלוגתא דרב פפא ורב נחמן בר יצחק. רב פפא אמר: כרם רבעי, רב נחמן בר יצחק אמר: לשון של זהורית.
 
המשותף לכל התקנות הללו הוא הקשר לחורבן בית המקדש. התקנות הללו מתחלקות לשלושה סוגים של תקנות:
הסוג הראשון (ומשום מה הוא המפורסם ביותר) הוא תקנות שנועדו לזכור את המקדש (לולב ניטל כל שבעה), אם כי אפשר להתווכח על זה, ולטעון שגם זה חלק מהסוג השלישי.
הסוג השני נועד לטעת בלב העם את האמונה שהמקדש ייבנה מחדש (יום הינף כולו אסור)
הסוג השלישי, והוא עיקר התקנות של רבן יוחנן בן זכאי, הוא תקנות שנועדו להבהיר לעם ישראל שהחורבן הזה סופי ולא מדובר במשהו שעתיד להתבטל בימים הקרובים. לכן בתי הדין מחליפים את בית המקדש. לכן צריך להפסיק לחשוב במונחים של קרבנות. (תקיעת שופר בכל מקום שיש בו בית דין. קבלת עדות כל היום. הליכה אחר בית הדין. חילול רק על ניסן ותשרי. הפרשת קרבן לגר. כרם רבעי. לשון של זהורית).
כיצד כל זה משתלב עם התקנה שלא לעלות לדוכן עם הסנדלים? האם יש קשר בין התקנה הזו לבין כל שאר התקנות?
מעניין שישנה גרסה ברמב"ם שלפיה אין זה מהתקנות של רבן יוחנן בן זכאי אלא מהתקנות של עזרא, אבל כנראה שהגרסה הזו לא מדוייקת, כי הגמרא בפירוש קושרת את התקנה הזו לשאר תקנות ריב"ז:
 
9.     רמב"ם הלכות תפילה ונשיאת כפים פרק יד הלכה ו
 
אין הכהנים רשאין להחזיר פניהם מן הציבור עד שיתחיל שליח ציבור שים שלום, ואין הכהנים רשאין ליעקר ממקומן עד שיגמור שליח ציבור שים שלום, ואין רשאין לכוף קשרי אצבעותיהם עד שיחזירו פניהם מן הציבור, ומתקנות [עזרא] שלא יעלו הכהנים לדוכן בסנדליהן אלא עומדין יחפין.
 
הרדב"ז, (ר' דוד בן זמרה, חי במאה ה-16 בצפת), בכל אופן, ראה את הגרסה ההיא ומסתבר שהוא הבין שיש כאן שני נימוקים לדין, משתי תקנות שונות: תקנת עזרא היא משום כבוד הציבור, ואילו תקנת רבן יוחנן בן זכאי היא שמא תיפסק רצועה בסנדלו. וזה לשון הרדב"ז:
 
10.שו"ת רדב"ז חלק ו סימן ב אלפים רסד
 
שאלת אם מותר לכהנים לעלות לדוכן בג"יליק או בשירבי"לייש והם של עור אלא שאין דורסין בהם ע"ג קרקע אלא ע"ג כרים וכסתות או מחצלאות שיש להם סנדלים אחרים שמכניסין בו הרגל עם הגילי"ק:
תשובה גרסינן בפרק אלו נאמרין אין הכהנים רשאין לעלות בסנדליהם לדוכן וזו אחת מתשע תקנות שתקן רבי יוחנן בן זכאי והר"ם כתב שהיא מתקנת עזרא ונאמרו בה שני טעמים: משום כבוד צבור, ורב אשי אמר שמא נפסקה לו רצועה בסנדלו ואזיל למקטריה ואמרי בן חלוצה או בן גרושה הוא. והכא בנידון דידן לא שייך חד מהני טעמי דאי משום כבוד צבור אין קלון להם אלא כשהוא עולה במנעלים שהוא מהלך בהם בשוק ואדרבה במלכות התוגרמים והלועז קלון הוא לעמוד לפני א' מן השרים ברגלים יחפים אלא בבתי שוקיים או בגילי"ק ואין חילוק לענין זה בין בתי שוקיים לגילי"ק או שרויליי"ש אע"פ שהם של עור. ולפי הטעם השני הדבר ברור דליכא למיחש למידי שהרי אין בהם רצועות. ומה שהוסיף הרמב"ם ז"ל אלא עומדים יחפים לפי שלא היה מנהג בזמנו ובמקומו ללבוש לא בתי שוקיים ולא גיל"ק אלא מנעלים או סנדלים וכן כתב הרב ר' מנוח דלא כתב הרמב"ם יחפים אלא למעט מנעל אבל בבתי שוקיים יכולין לעמוד. וראיתי אחד מהחברים שכתב בתחלה דכל בתי שוקיים מותרין אפילו של עור ואח"כ חזר וכתב ויותר נראה לומר דבתי שוקיים של עור אסור ולא עשה יפה לחזור בו ושמא לא שמע שכל העומדים לפני השרים עומדים בשל עור וזהו כבודם הלכך ליכא למיחש לא לכבוד ולא לפסיקת רצועה זהו דעתי שלא היה בכלל התקנה אלא מנעל או סנדל והבו דלא להוסיף על התקנה אי איכא צערא דקרירות. ומיהו אם אין זמן קור ושאר הכהנים יחפים יעמוד גם הוא יחף.
 
בין אם נאמר שהטעם הוא משום כבוד הציבור, ובין אם נאמר שהטעם הוא שמא תיקרע רצועה, הרי לכאורה אין לחלק בין עור לכל חומר אחר. אך הבית יוסף אכן כתב לחלק בין עור לשאר חומרים, מכיון שכל סוג נעל של עור היה בתוך הגזירה שגזרו חכמים:
 
11.בית יוסף אורח חיים סימן קכח
 
וכתבו הגהות מיימוניות בסוף הלכות תפילה (פי"ד אות ד) דמהכא מוכח דבבתי שוקים שרי לישא כפיו ע"כ. כלומר דליכא למיחש בהו שתפסק רצועה ומשמע דאפילו בתי שוקים של עור קאמר דכיון דלית בהו רצועה כי הוו של עור מאי הוי אבל סנדלים ומנעלים אע"פ שאין בהם רצועות אסור דלא פלוג רבנן וסתם גזרו בכל סנדלים ומנעלים. ויותר נראה לומר דבבתי שוקים של עור אסור דבכלל סנדלים ומנעלים הם ולא התירו אלא בבתי שוקים שאינם של עור. ומיהו יש לדקדק על דברי ההגהות היכי שרי לעלות לדוכן בבתי שוקים אפילו אינם של עור שהרי קושרים אותם ברצועות סמוך לארכובה ואיכא למיחש שמא תפסק אותה רצועה וישב לקשרה. ואפשר דלא חיישינן שמא ישב לקשרה אלא כשנפסקה רצועת סנדלו וכדפירש רש"י (ד"ה דילמא) שגנאי הוא לו ומתלוצצין עליו כשסנדלו מותרת אבל בהתרת רצועה שקושר בתי שוקיו דלית בה גנאי כולי האי לא.
 
השולחן ערוך הביא את הדעה שמתירה בבתי שוקיים, ובהערה הובאה הדעה המחלקת בין עור לשאר דברים, ומשמע שדעתו של השו"ע להתיר גם אם הם עשויים מעור:
12.שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף ה
 
לא יעלו הכהנים לדוכן במנעלים, אבל בבתי שוקים שרי. ויש מחמירין אם הם של עור, (ונהגו להקל בקצת מקומות).
 
המשנה ברורה הוסיף כמה דברים:
 
13.משנה ברורה סימן קכח
 
(טו) במנעלים - שמא יפסק לו רצועה וגנאי הוא לו ומתלוצצים עליו כשסנדלו מותרת ויקשרנה בעוד שחבריו מברכים ויאמרו שבן גרושה ובן חלוצה הוא ולפיכך הלך וישב לו ואפילו במנעלים שאין להם רצועות אסור דלא פלוג רבנן. ויש להצניע המנעלים שלא יעמדו בגלוי בביהכ"נ מפני הכבוד ויחלצם קודם נטילה אך כשאפשר לו לחלצם אחר נטילה ושלא יגע בהם יכול לחלצם אחר נטילה [אחרונים]:
(טז) אבל בבתי שוקים - הוא מנעלים ארוכים המגיעים עד ארכובות הרגל היינו סמוך לשוק ושרי דליכא הכא טעמא הנ"ל ואף דגם הכא רגילין לפעמים לעשות רצועות סמוך לארכובה מ"מ לא חיישינן שמא ישב לקשרם דאפילו אם הם מותרים לית בה גנאי כולי האי:
(יז) אם הם של עור - טעמם דבכלל סנדל ומנעל הם ולא פלוג רבנן בין יש רצועות ובין אין רצועות ומ"מ בבתי שוקים עם מכנסיים ביחד שמגיעים עד אציליהם מותר לכו"ע דזה לא הוי בכלל הגזירה כלל וכן בתי שוקים של בגד אף שמחופה עור שרי אף לדעה זו:
(יח) ונהגו להקל בקצת מקומות - ומ"מ בבתי שוקיים שלנו [שקורין שטיווי"ל] שרגילין לילך בהם בשוק בטיט אין להקל משום כבוד הציבור [פר"ח ע"ש] ולפי טעם זה גם במנעלים של גמי שלנו [שקורין קאלאסי"ן] ג"כ אינו נכון מטעם זה. כתבו האחרונים דאין נכון לעלות לדוכן יחף ממש שהוא דרך גנאי שאין רגילין בזמן הזה לילך יחף לפני גדולים אלא יש לילך בפוזמקאות של בגד וכן המנהג:
 
ראינו, אם כן, שהסיבה שהכהנים חולצים את נעליהם היא או משום כבוד הציבור או משום שמא תיקרע רצועה. לכאורה זה בכלל לא דומה לענייני יום הכיפורים ותשעה באב, שם האיסור על נעילת הסנדל קשור לענייני העינוי. ובכל אופן, בפוסקים רואים פעמים רבות איחוד של הדינים של הכהנים עם יום כיפור. לדוגמא, בשו"ת פנים מאירות (ר' מאיר איזנשטט, חי במאה ה-18 באוסטריה):
 
14.שו"ת פנים מאירות חלק ב סימן כח
 
על החדשים מקרוב אשר עושים להם מנעלים מבגד של לבד הקשה ועושים ממנו כמדת מנעליו וכצורתו ולמטה תחת העקב מחברים ג"כ כמה חתיכות של לבד כדי שיהיה תחת העקב גבוה בארך ב' או ג' אצבעות משאר המנעל כדי שיהיה נוח לילך בהם כדרך מנעל של עור והולכים במנעל זה בי"כ ובט' באב וכן הולכים הכהנים לדוכן ולית מאן דמשגח ביה ונראה דלאו שפיר עבדי
 
ואולם, אילולא דברי הגמרא היה נראה פשוט שהסיבה לחליצת הנעליים לפני עליה לדוכן קשורה לעניין אחר לחלוטין. המשנה כותבת שזה היה דין רגיל בהר הבית:
 
15.משנה מסכת ברכות פרק ט משנה ה
 
לא יקל אדם את ראשו כנגד שער המזרח שהוא מכוון כנגד בית קדשי הקדשים. לא יכנס להר הבית במקלו ובמנעלו ובפונדתו ובאבק שעל רגליו ולא יעשנו קפנדריא ורקיקה מקל וחומר.
 
גם הרמב"ן על התורה, כשהקב"ה מצוה את משה לחלוץ את נעליו, מקשר את הדברים, בעקבות המדרש שראינו לפני כן:
 
16.רמב"ן שמות פרק ג פסוק ה
 
כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קודש הוא - אע"פ שהיה רחוק מן הסנה הזהירו בזה, כי נתקדש כל ההר ברדת השכינה אל ראש ההר כאשר בשעת מתן תורה, ומשה בהר היה כי שם עלה, שנאמר 'ויבא אל הר הא-לוקים חורבה', והסנה היה בראש ההר, והנה כולו קדוש ואסור בנעילת הסנדל, וכך אמרו בכל מקום שהשכינה נגלת אסור בנעילת הסנדל, וכן ביהושע (יהושע ה טו), וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים.
 
האם הסיבה שכהנים שימשו במקדש יחפים היא בגלל קדושת בית המקדש? האם יש קשר בין העובדה שאסור לאדם להיכנס לבית המקדש במנעלו לבין העובדה שכהנים עובדים יחפים? לכאורה מהגמרא משמע שאין קשר בין הדברים, כי הסיבה שכהנים עובדים יחפים בבית המקדש היא כדי שלא תהיה חציצה בין הרצפה הקדושה לגוף הכהנים:
 
17.תלמוד בבלי מסכת זבחים דף כד עמוד א
 
עומד על גבי כלים, על גבי בהמה, על גבי רגלי חבירו - פסול. מנלן? דתנא דבי רבי ישמעאל: הואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים, מה כלי שרת - לא יהא דבר חוצץ בינו לבין כלי שרת, אף רצפה - לא יהא דבר חוצץ בינו לבין הרצפה.
 
התמיהה הזו על דברי הרמב"ן הובאה בשו"ת מנחת יצחק (הרב יצחק יעקב וייס, היה אב"ד בעדה החרדית ונפטר לפני כעשרים שנה):
 
18.שו"ת מנחת יצחק חלק ג סימן יט
 
ומש"כ כת"ה בשם גיסו הרב ברעוודא שליט"א, שהעיר בדברי הרמב"ן על התורה, עה"פ של נעליך מעל רגליך וגו' אדמת קודש הוא, שכתב שם דמשום דכולו קדוש אסור בנעילת הסנדל, וכן הכהנים לא שמשו במקדש אלא יחפים, וקשה דהא דהכהנים שמשו יחפים היא מטעם אחר, מטעם חציצה כמבואר בזבחים, אבל לא מטעם הנ"ל, עכ"ד.
והנה הערה נשגבה היא, וי"ל כוונת הרמב"ן, דהנה גם הא דפוסל חציצה בין רגלי הכהנים להרצפה, יליף בגמ' (זבחים כ"ד ע"א), דהואיל ורצפה מקדשת וכלי שרת מקדשים וכו', הרי דגם עיקר דינא דחציצה שורשו בהא דמקומו קדוש. ואך צ"ע דיותר היה לו להרמב"ן, להביא, מהא דאיתא במס' ברכות דאף אסור להיכנס להר הבית במנעלים שברגלו.
 
הרי שהדברים קשורים זה בזה: העובדה שכהנים עובדים יחפים בבית המקדש, והעובדה שאין להיכנס לבית המקדש בנעליים קשורות זו בזו, ושני הדברים נובעים מקדושת המקום. כאשר רבן יוחנן בן זכאי מתקן תקנות שנועדו להבהיר לעם שצריך למצוא תחליף זמני לבית המקדש, (כשם שבית הדין מהווה תחליף), הוא גם קובע את הדוכן כאילו הוא הר הבית של כל קהילה וקהילה, ולכן אין לעלות לדוכן בנעליים. הכהן המברך מבצע עבודה כפי שהיה עושה בבית המקדש, ולכן הוא גם צריך להיות יחף. זה, אולי, היה הנימוק המקורי של רבן יוחנן בן זכאי, אבל חז"ל בדורות המאוחרים יותר בחרו להצניע את הנימוק הזה. בדורות המאוחרים יותר כבר לא התעוררה השאלה האם צריך לעשות תחליף לבית המקדש או לא, אלא רק כיצד זוכרים את בית המקדש, וכאן - כדי להדגיש את העובדה שברכת הכהנים אינה כמו הברכה בבית המקדש - מציינים סיבה אחרת לעובדה שהכהנים אינם עולים בסנדליהם לדוכן.
באופן דומה ניתן לראות מגמה כפולה גם בשאלת כהן בעל מום. המשנה אומרת שבעל מום אינו עולה לדוכן:
 
19.משנה מסכת מגילה פרק ד משנה ז
כהן שיש בידיו מומין לא ישא את כפיו רבי יהודה אומר אף מי שהיו ידיו צבועות אסטיס ופואה לא ישא את כפיו מפני שהעם מסתכלין בו:
 
לכאורה ניתן היה לומר שכהן בעל מום לא נושא את כפיו כמו כל עבודה שכהן בעל מום פסול לעשותה. אבל המשנה בפירוש מסייגת זאת למום בידיו. הגמרא (מגילה כד, ב) מסייגת את זה רק למום שמפריע לאנשים ומסיח את דעתם. כלומר שאין פה איסור הדומה לבעלי מומים שאינם יכולים לעבוד במקדש, אלא רק בעיה של הסחת הדעת של המתפללים. ממה חוששים חז"ל שיקרה אם כהן בעל מום יברך? רש"י מסביר כך:
 
20.רש"י מסכת מגילה דף כד עמוד ב
 
כהן שיש בידיו מומין - לפי שהעם מסתכלין בו, ואמרינן במסכת חגיגה (טז, א): המסתכל בכהנים בשעה שנושאין את כפיהן עיניו כהות, לפי שהשכינה שורה על ידיהן.
 
האם באמת אסור להסתכל בזמן שכהנים מברכים? הרי הגמרא אומרת זאת רק על ברכת כהנים שהיתה בבית המקדש ולא בבתי כנסיות:
 
21.תלמוד בבלי מסכת חגיגה דף טז עמוד א
 
דרש רבי יהודה ברבי נחמני, מתורגמניה דריש לקיש: כל המסתכל בשלשה דברים עיניו כהות: בקשת, ובנשיא, ובכהנים. בקשת - דכתיב 'כמראה הקשת אשר יהיה בענן ביום הגשם הוא מראה דמות כבוד ה'', בנשיא - דכתיב 'ונתת מהודך עליו'. המסתכל בכהנים בזמן שבית המקדש קיים, שהיו עומדין על דוכנן ומברכין את ישראל בשם המפורש.
 
ובכל זאת, נפסק בספרי ההלכה לא להסתכל בכהנים, אבל מטעם אחר:
 
22.ספר כלבו סימן קכה
 
ואין העם רשאי להסתכל בפני הכהנים בשעה שהן מברכין את העם כדי שלא יסיחו דעתם אלא כל העם מתכוונין לשמוע הברכה ומכונים פניהם כנגד הכהנים ואינם מביטים בפניהן,
 
23.שולחן ערוך אורח חיים סימן קכח סעיף כג
 
בשעה שהכהנים מברכים העם, לא יביטו ולא יסיחו דעתם, אלא יהיו עיניהם כלפי מטה כמו שעומד בתפלה; והעם יכוונו לברכה, ויהיו פניהם כנגד פני הכהנים, ולא יסתכלו בהם. הגה: וגם הכהנים לא יסתכלו בידיהם; על כן נהגו לשלשל הטלית על פניהם וידיהם חוץ לטלית; ויש מקומות שנהגו שידיהם בפנים מן הטלית, שלא יסתכלו העם בהם.
 
המגן אברהם מציע שאולי המנהג לא להסתכל על הכהנים אינו רק בגלל הסחת הדעת, אלא זכר למקדש:
 
24.מגן אברהם אורח חיים סימן קכח ס"ק לה
 
ולא יסתכלו בהם - היינו נמי משום שלא יסיחו דעתם וא"כ כ"ש שלא יסתכלו במקום אחר ועסי' רכ"ט דמשמע דלשון להסתכל משמע דוקא להסתכל הרבה אסור אבל ראיה בעלמא לא מיתסרא, אך נוהגין שלא לראות כלל, ואפשר דעבדינן זכר למקדש דהתם אפי' ראיה בעלמא הוי אסורה משום כבוד השכינה ואם נסתכל הרבה במקדש עיניו כהות:
 
ובכן, כמו שאיסור ההסתכלות בכהנים נפסק בסופו של דבר רק משום הסחת הדעת, אבל המגן אברהם מוסיף שזה גם זכר למקדש, נראה לומר גם על איסור נעילת הסנדל. ספרי ההלכה הביאו זאת בגלל כבוד הציבור או שמא תיקרע רצועה, אבל אולי זה גם זכר למקדש, כפי שהיו גם שאר התקנות של רבן יוחנן בן זכאי.
ומכאן לשאלה הבאה: אם זה אכן זכר למקדש, האם אפשר לעלות עם נעלי בית? אין בזה בעיה של כבוד ציבור, (זה ודאי יותר מכובד מאשר יחף בימינו). אין בזה בעיה של רצועה שתיקרע (אין בזה רצועות), אבל האם בבית המקדש היה מותר ללכת עם נעלי בית? סיפור מעניין מהמדרש יכול להוכיח שכן:
 
25.בראשית רבה פרשה סא אות ז
 
בקש (=אלכסנדר מוקדון) לעלות לירושלים אזלון כותאי ואמרו ליה: היזהר שאינן מניחין אותך להיכנס לבית קודש הקדשים שלהם, וכיון שהרגיש גביעה בן קוסם הלך ועשה לו שתי אנפלאות ונתן בהם שתי אבנים טובות שוות שתי רבאות של כסף וכיון שהגיע להר הבית אמר לו: אדוני המלך, שלוף מנעלך ונעול לך שתי אנפלאות שהרצפה חלקה שלא תחליק רגליך.
 
אגב, בציץ אליעזר חי"ד סימן יא – התיר נשיאת כפיים בנעלי בית לחולים בבית חולים, אבל שלא יעלו לדוכן אלא יעמדו בגובה רצפת בית הכנסת. באופן דומה התיר גם ביחוה דעת ח"ב סימן יג. גם אם הם לא כתבו את הדברים במפורש, הדברים מסתדרים עם המגמה שכתבנו, שהעליה לדוכן היא כביכול הר הבית!
 
עניין נוסף שתמיד הציק לי בברכת הכהנים הוא נוסח הברכה. נדמה לי שגם פה בחרו חז"ל להסתיר את הסיבה האמיתית לנוסח זה. הגמרא אומרת כך:
 
26.תלמוד בבלי מסכת סוטה דף לט עמוד א
 
מאי מברך? אמר רבי זירא אמר רב חסדא: אשר קדשנו בקדושתו של אהרן וצונו לברך את עמו ישראל באהבה
 
שאלה מעניינת מאוד הובאה בספר 'באר שבע' (רבי יששכר בער איילנבורג, חי במאה ה-16 בפולין) על נוסח הברכה הזו:
 
27.באר שבע מסכת סוטה דף לט עמוד א
 
לברך את ישראל באהבה. וא"ת באהבה היכא כתיבא או רמיזא בתורה? וי"ל דכתיב 'אמור להם' מלא, ואמרו במדרש תנחומא (נשא אות י') ובמדרש רבה (במד"ר יא, ד) דלהכי כתיב אמור מלא, אמר להם הקב"ה לכהנים לא מפני שאמרתי לכם שתהיו מברכים את ישראל תהיו מברכין אותם באנגריא ובבהלות, אלא תהיו מברכין בכוונת הלב כדי שתשלוט הברכה בהם כו', והיינו באהבה כלומר בכל לב. כן נ"ל.
 
יש שהסבירו את המקור מכך שהמלה אָמור בספרדית היא אהבה... אבל העניין הזה של האהבה נפסק להלכה, ויש לכך גם נפקא מינה:
 
28.משנה ברורה סימן קכח ס"ק לז
 
כהן שהצבור שונאים אותו או הוא שונא את הצבור סכנה הוא לכהן אם ישא כפיו (ולכן יצא מביהכ"נ קודם רצה אם אינו יכול לכוף את יצרו ולהסיר השנאה מלבו) וע"ז תקנו בברכה לברך את עמו ישראל באהבה:
 
ולפי עניות דעתי הסיבה לברכה 'באהבה' היא שונה, וחז"ל העלימו אותה בכוונה: בבית המקדש, כפי שראינו, בירכו את העם בשם ה' המפורש, בגלל הפסוק 'ושמו את שמי על בני ישראל'. אבל בגבולין השמיטו את השם המפורש. אינני יודע בדיוק איך הגו את השם המפורש, אבל אנחנו יודעים איך הוא נכתב. מאוד יכול להיות שהגיית השם המפורש היתה דומה ל'אהבה', וזה היה הנוסח בגבולין, בעוד בבית המקדש במקום המלה 'באהבה' היו אומרים את שם ה'!
שלושת הדברים הללו - העובדה שלא מסתכלים בכהנים, העובדה שהכהנים אינם עולים לדוכן בסנדלים והמלה 'באהבה' שנוספה לברכה, אם כן, הם זכר למקדש. אבל כל ספרי ההלכה העלימו את העניין הזה והסבירו זאת בסיבות אחרות, כדי לתת לברכת הכהנים את האופי העצמאי שלה לא רק כתחליף למה שהיה בבית המקדש, אלא כמצוה יחידה שנותרה לכהנים בזמננו, עד ביאת גואל צדק.
 


קטגוריה: מסכת סוטה
AtarimTR