ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

שלמה המלך ומלך השדים

בס"ד                                                                                                    יח אלול תשס"ח
 
גיטין סב - סח:
שלמה המלך ומלך השדים
 
הרמב"ם, בהקדמתו לפירוש המשנה, כותב שאת הסודות העמוקים ביותר של חז"ל הם הכניסו במדרשים:
והענין הרביעי הזה כלומר הדרש שהובא התלמוד, אין לחשוב שהוא קל חשיבות, או שתועלתו מעטה, כי הוא לתכלית גדולה מאד, במה שהוא כולל מן הרמזים העמוקים והענינים הנפלאים. לפי שאם יעויין עיון מעמיק באותם הדרשות, יובן מהם מהטוב המוחלט מה שאין למעלה ממנו, ויתגלו מהם מן הענינים הא-לוקיים וענינים אמתיים ככל אשר הסתירו אנשי המדע וככל אשר כלו בו הפילוסופים דורותיהם, וכשתביט בהם בפשוטם תמצא בהם נגד המושכל מה שאין למעלה ממנו. ועשו כך לענינים נפלאים, האחד לעורר הבנת הלומדים, וגם לעוור עיני הכסילים אשר לא יוארו לבותיהם לעולם, ולו תוצע לפניהם האמת היו סוטים מעליה כפי חסרון טבעם.
באגדות חז"ל, אם כן, טמונים סודות גדולים ונוראים. בהקדמתו לפרק חלק, כותב הרמב"ם שישנם שלושה סוגים של אנשים שלומדים אגדות חז"ל:
רוב לומדי התורה קוראים את אגדות חז"ל ומבינים אותם כפשוטם. כך הם מאמינים בדברים מגוחכים, שאילו היו שומעים דברים כאלה ממקור אחר ודאי היו צוחקים, אבל מכיון שזה כתוב בספרי חז"ל זה כנראה נכון. הקבוצה הזו, אומר הרמב"ם, שחושבת שהם מאדירים את שמם של חז"ל, בעצם גורמים לזלזול גדול מאוד בחכמינו. קבוצה שניה גם היא מבינה את דברי חז"ל כפשוטן, אך בגלל עינם הביקורתית והמדעית הם מגיעים לזלזול בדברי חז"ל מכיון שנראה להם שכל הדברים הללו מגוחכים.
הקבוצה השלישית, אומר הרמב"ם, שהיא קבוצה קטנה מאוד, מבינה שדברי חז"ל הם סודות גדולים ושאין להבין אותם בשום פנים ואופן כפשוטן. וכאן פונה הרמב"ם אל הקורא בספריו ואומר לו:
ואם אתה מן הכת השלישית, וכשתראה דבר מדבריהם שהדעת מרחיק אותו, תעמוד ותתבונן בו, ותדע שהוא חידה ומשל; ותשכב עשוק הלב וטרוד הרעיון בחיבורוובסברתו, ותחשוב למצוא כוונת השכל ואמונת היושר, כמו שנאמר: "למצא דברי חפץ וכתובישר דברי אמת" (קהלת יב:י) - ואז תסתכל בספרי זה, ויועיל לך בעזרת השם.
אנחנו משתדלים להיות מהקבוצה השלישית, וכאשר נקרית לדרכנו אגדה ארוכה כל-כך כמו זו שלמדנו אתמול בדף היומי, (אחת האגדות הארוכות ביותר בש"ס!) נשתדל להבין את האגדה הזו לעומק.
ראשית, נכיר את הסיפור:
1.    תלמוד בבלי מסכת גיטין דף סח עמוד א
 
"עָשִׂיתִי לִי שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְתַעֲנוּגֹת בְּנֵי הָאָדָם שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת", שרים ושרות - אלו מיני זמר, ותענוגות בני האדם - אלו בריכות ומרחצאות, שדה ושדות - הכא תרגימו: שידה ושידתין, במערבא אמרי: שידתא.
...שידה ושידתין למאי איבעי ליה? דכתיב: "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה" וגו', אמר להו לרבנן: היכי אעביד? אמרו ליה: איכא שמירא דאייתי משה לאבני אפוד. אמר להו: היכא אישתכח? אמרו ליה: אייתי שידה ושידתין כבשינהו אהדדי, אפשר דידעי ומגלו לך. אייתי שידה ושידתין כבשינהו אהדדי, אמרי: אנן לא ידעינן, דילמא אשמדאי מלכא דשידי ידע.
אמר להו: היכא איתיה? אמרי ליה: איתיה בטורא פלן;
כריא ליה בירא ומליא ליה מיא ומיכסיא בטינרא וחתמיה בגושפנקיה, וכל יומא סליק לרקיע וגמר מתיבתא דרקיעא, ונחית לארעא וגמר מתיבתא דארעא, ואתי סייר ליה לגושפנקיה ומגלי ליה ושתי, ומכסי ליה וחתים ליה ואזיל.
שדריה לבניהו בן יהוידע, יהב ליה שושילתא דחקיק עלה שם ועזקתא דחקיק עלה שם, וגבבי דעמרא וזיקי דחמרא. אזל כרא בירא מתתאי, ושפינהו למיא וסתמינהו בגבבי דעמרא, וכרא בירא מעילאי ושפכינהו לחמרא וטמינהו, סליק יתיב באילנא.
כי אתא סייריה לגושפנקא, גלייה אשכחיה חמרא, אמר: כתיב "לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם", וכתיב: "זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב". לא אישתי. כי צחי, לא סגיא ליה, אישתי רוה וגנא. נחית, אתא, שדא ביה שושילתא, סתמיה. כי אתער הוה קא מיפרזל, א"ל: שמא דמרך עלך! שמא דמרך עלך!
כי נקיט ליה ואתי, מטא דיקלא חף ביה שדייה, מטא לביתא שדייה, מטא גבי כובא דההיא ארמלתא, נפקא איחננא ליה, כפא לקומתיה מיניה איתבר ביה גרמא, אמר, היינו דכתיב: "וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם".
חזא סמיא דהוה קא טעי באורחא, אסקיה לאורחיה. חזא רויא דהוה קא טעי באורחא, אסקיה לאורחיה.
חזא חדוותא דהוו קמחדי לה, בכה. שמעיה לההוא גברא דהוה קאמר לאושכפא עביד לי מסאני לשב שני, אחיך. חזא ההוא קסמא דהוה קסים, אחיך.
כי מטא להתם, לא עיילוה לגביה דשלמה עד תלתא יומי. יומא קמא אמר להו: אמאי לא קא בעי לי מלכא לגביה? א"ל: אנסיה מישתיא; שקל לבינתא אותיב אחברתה. אתו אמרו ליה לשלמה, אמר להו, הכי אמר לכו: הדור אשקיוה.
למחר אמר להו: ואמאי לא קא בעי לי מלכא לגביה? אמרו ליה: אנסיה מיכלא; שקל לבינתא מחברתה אותבה אארעא. אתו אמרו ליה לשלמה, אמר להו, הכי אמר לכו: נגידו מיניה מיכליה.
לסוף תלתא יומי עייל לקמיה; שקל קניא ומשח ארבעה גרמידי ושדא קמיה, א"ל: מכדי כי מיית ההוא גברא לית ליה בהדין עלמא אלא ד' גרמידי, השתא כבשתיה לכולי עלמא ולא שבעת עד דכבשת נמי לדידי! א"ל: לא קא בעינא מינך מידי, בעינא דאיבנייה לבית המקדש וקא מיבעי לי שמירא, א"ל: לדידי לא מסיר לי, לשרא דימא מסיר ליה, ולא יהיב ליה אלא לתרנגולא ברא דמהימן ליה אשבועתיה. ומאי עבד ביה? ממטי ליה לטורי דלית בהו ישוב, ומנח לה אשינא דטורא ופקע טורא, ומנקיט מייתי ביזרני מאילני ושדי התם והוי ישוב. והיינו דמתרגמינן: נגר טורא.
בדקו קינא דתרנגולא ברא דאית ליה בני, וחפויה לקיניה זוגיתא חיורתי. כי אתא בעי למיעל ולא מצי, אזל אייתי שמירא ואותביה עלויה, רמא ביה קלא שדייה, שקליה, אזל חנק נפשיה אשבועתיה.
אמר ליה בניהו: מאי טעמא כי חזיתיה לההוא סמיא דהוה קא טעי באורחא, אסיקתיה לאורחיה? אמר ליה: מכרזי עליה ברקיעא דצדיק גמור הוא, ומאן דעבד ליה ניחא נפשיה זכי לעלמא דאתי.
ומאי טעמא כי חזיתיה לההוא רויא דקטעי באורחא, אסיקתיה לאורחיה? א"ל: מכרזי עליה ברקיעא דרשע גמור הוא, ועבדי ליה ניחא נפשיה כי היכי דליכליה לעלמא.
מאי טעמא כי חזיתיה לההוא חדוותא, בכית? אמר ליה: בעי מימת גברא בגו תלתין יומין, ובעיא מינטר ליבם קטן תליסרי שנין.
מאי טעמא כי שמעתיה לההוא גברא דאמר ליה לאושכפא עביד לי מסאני לשב שנין, אחיכת? אמר ליה: ההוא שבעה יומי לית ליה, מסאני לשב שנין בעי!
מ"ט כי חזיתיה לההוא קסמא דהוה קסים, אחיכת? אמר ליה: דהוה יתיב אבי גזא דמלכא, לקסום מאי דאיכא תותיה.
תרחיה גביה עד דבנייה לבית המקדש.
יומא חד הוה קאי לחודיה, אמר ליה, כתיב: "כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" ואמרינן: כתועפות - אלו מלאכי השרת, ראם - אלו השדים, מאי רבותייכו מינן? א"ל: שקול שושילתא מינאי והב לי עיזקתך, ואחוי לך רבותאי. שקליה לשושילתא מיניה ויהיב ליה עיזקתיה, בלעיה, אותביה לחד גפיה ברקיעא ולחד גפיה בארעא, פתקיה ארבע מאה פרסי.
 
על ההיא שעתא אמר שלמה: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".  "וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי".  מאי 'וזה'? רב ושמואל, חד אמר: מקלו, וחד אמר: גונדו.
 
היה מחזר על הפתחים, כל היכא דמטא אמר: "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם". כי מטא גבי סנהדרין, אמרו רבנן: מכדי שוטה בחדא מילתא לא סריך, מאי האי?
אמרו ליה לבניהו: קא בעי לך מלכא לגביה? אמר להו: לא. שלחו להו למלכוותא: קאתי מלכא לגבייכו? שלחו להו: אין, קאתי. שלחו להו: בידקו בכרעיה, שלחו להו: במוקי קאתי, וקא תבע להו בנידותייהו, וקא תבע לה נמי לבת שבע אימיה.
אתיוה לשלמה והבו ליה עזקתא ושושילתא דחקוק עליה שם, כי עייל חזייה, פרח, ואפילו הכי הוה ליה ביעתותא מיניה. והיינו דכתיב: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת".
שָׁרִים וְשָׁרוֹת - אלו מיני זמר, ותענוגות בני האדם - אלו בריכות ומרחצאות, שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת - בבבל תרגמו: שֵׁד זכר ושֵׁדות נקבות. בארץ ישראל אומרים: עגלה למרכבת נשים ושרים.
שֵׁד ושֵׁדות למה היה שלמה צריך? - שכתוב: "וְהַבַּיִת בְּהִבָּנֹתוֹ אֶבֶן שְׁלֵמָה מַסָּע נִבְנָה" וגו', אמר להם לחכמים: איך אעשה? אמרו לו: ישנו שמיר שהביא משה לאבני אפוד.
אמר להן: היכן נמצא השמיר? אמרו לו: הבא שֵׁד ושֵׁדָה, ונעל אותם ביחד, אולי הם יודעים ויגלו לך. הביא שֵׁד ושֵׁדָה ונעל אותם ביחד. אמרו השדים: אנחנו לא יודעים, אולי אשמדאי מלך השדים יודע.
אמר להם: היכן הוא נמצא? אמרו לו: הוא נמצא בהר פלוני.
כרה לו אשמדאי בור ומילא בו מים, והיה מכסה אותו בטיט וחותם אותו בחותמו, וכל יום היה עולה לרקיע ולומד בישיבה של מעלה, ויורד לארץ ולומד בישיבה של מטה, ובא ובודק את חותמו, ומגלה את בורו ושותה, וחוזר ומכסהו וחותם אותו והולך.
שלח שלמה לבניהו בן יהוידע. נתן לו שלשלת שחקוק עליה שֵׁם וטבעת שחקוק עליה שֵׁם וגיזי צמר ונודות יין. הלך וחפר בור מתחת לבורו של אשמדאי ושאב את כל המים וסתמו בגיזי צמר, וכרה בור מעל בורו של אשמדאי ושפך לתוכו יין וסתמו, והלך וישב בראש האילן.
כשהגיע אשמדאי, בחן את החותמת, גילה את בורו ומצא שם יין. אמר: כתוב "לֵץ הַיַּין הֹמֶה שֵׁכָר וְכָל שֹׁגֶה בּוֹ לֹא יֶחְכָּם", וכתוב: "זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב". לא שתה. כשהיה צמא מאוד לא התאפק, שתה והשתכר ונרדם. ירד בניהו וזרק עליו את השלשלת וקשרו. כשהתעורר השתולל. אמר בניהו: שֵׁם אדונך עליך! שֵׁם אדונך עליך!
כשלקח אותו ובא, חלפו ליד דקל. נתחכך בו אשמדאי והפילו. עברו ליד בית - הפילו. עברו ליד צריף של אלמנה אחת. יצאה והתחננה לפניו. התכופף אשמדאי כדי לא לשבור את הבית, ונשברה לו עצם. אמר: זהו שכתוב: "וְלָשׁוֹן רַכָּה תִּשְׁבָּר גָּרֶם".
ראה עיוור שתועה בדרך - החזירו לנתיבו. ראה שיכור שטועה בדרך - החזירו לנתיבו.
ראה חתונה שהיו שמחים בה, בכה. שמע איש אחד שאומר לסנדלר שיעשה לו נעליים לשבע שנים, צחק. ראה קוסם שעושה קסמים, צחק.
כשהגיעו לשם, לא הכניסו לשלמה המלך במשך שלושה ימים. ביום הראשון שאל: מדוע לא מביאים אותי אל המלך? אמרו לו: המלך נאנס מחמת שתיה. לקח לבינה והניחה על חבירתה. באו ואמרו לשלמה. אמר להם: כך אמר לכם: השקוהו שוב.
למחרת אמר להם: למה לא מביאים אותי אל המלך? אמרו לו: נאנס המלך באכילה. לקח לבינה שהיתה מונחת על חברתה והניחה על הארץ. באו ואמרו לשלמה. אמר להם: כך אמר לכם: מנעו ממנו מאכל.
בסוף היום השלישי הביאוהו לפניו. לקח קנה ומדד ארבעה אמות וזרק לפניו. אמר לו: כשאתה תמות לא יהיה לך בעולם הזה אלא ארבע אמות. עכשיו כבשת את כל העולם ולא שבעת עד שכבשת גם אותי?
אמר לו: אינני צריך ממך כלום. אני רוצה לבנות את בית המקדש, וצריך את השמיר.
אמר לו: השמיר לא מסור בידי. הוא מסור בידי שרו של ים, ואינו נותנו אלא לתרנגול הבר (=דוכיפת?), שנאמן לו על שבועתו.
ומהו עושה בו? מביאו להר שאין בו ישוב, ומניחו על שן ההר ומתבקע ההר, ומביא זרעים של עצים וזורע אותם שם ונוצר ישוב. לכן מתרגמים את שמו: חוצב ההר.
בדקו את קן תרנגול הבר שיש לו בנים, וציפו את הקן בזכוכית לבנה. כשבא, רצה להיכנס ולא הצליח. הלך להביא את השמיר, והניחו עליו. זרק בו אבן והפילו. לקח את השמיר. הלך תרנגול הבר וחנק את עצמו על כך שעבר על שבועתו.
שאל בניהו: למה כשראית את העיור שתעה בדרכו העלית אותו בחזרה לנתיבו? אמר לו: הכריזו עליו בשמים שהוא צדיק גמור, ומי שעושה לו דבר טוב יזכה לעולם הבא.
ומדוע כשראית את השיכור שתעה בדרכו העלית אותו בחזרה לנתיבו? אמר: הכריזו עליו ברקיע שהוא רשע גמור, ויש לעשות לו דברים טובים כדי לכלות את עולמו.
ומדוע כשראית את החתונה בכית? אמר לו: אותו חתן עתיד למות בתוך שלושים יום, והכלה תצטרך להמתין ליבם קטן יג שנים.
ומדוע כששמעת את אותו אדם שאמר לסנדלר לעשות נעליים לשבע שנים צחקת? אמר לו: האדם הזה אין לו שבעה ימים לחיות, ומבקש נעליים לשבע שנים?
ומדוע כשראית את הקוסם צחקת? אמר לו: מכיון שהוא ישב על אוצרו של המלך. שיעשה קסמים על מה שמתחתיו.
המתין איתו עד שבנה את בית המקדש.
יום אחד מצאו כשהוא לבד. אמר לו: כתוב "כְּתוֹעֲפֹת רְאֵם לוֹ" אנו מסבירים: כתועפות - אלו מלאכי השרת, ראם - אלו השדים, במה אתם גדולים מאיתנו? אמר לו: הסר ממני את השלשלת ותן לי את טבעתך ואראה לך את גדולתנו. הסיר את השלשלת ונתן לו את הטבעת. בלע את הטבעת, הרים כנף אחת לרקיע וכנף אחת לארץ וזרקו ארבע מאות פרסה.
על אותה שעה אמר שלמה: "מַה יִּתְרוֹן לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ שֶׁיַּעֲמֹל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ".  "וְזֶה הָיָה חֶלְקִי מִכָּל עֲמָלִי". מהו 'וזה'? רב ושמואל, אחד אמר: מקלו, ואחד אמר: מעילו.
היה מחזר על הפתחים, מקום שהיה מגיע היה מכריז: "אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם". כשהגיע לסנהדרין, אמרו החכמים: אפילו שוטה אינו תוקע עצמו לדבר אחד. מהו זה?
שאלו את בניהו: האם קרא לך המלך לאחרונה? אמר להם: לא. שלחו למלכוֹת: האם בא המלך אליכן לאחרונה? אמרו: כן, בא. שלחו להן: בדקו את רגליו. שלחו להם: הוא בא בכפכפיו, ותובע את נשותיו כשהן נידות, ותובע גם את בת שבע אמו.
הביאו את שלמה ונתנו לו את הטבעת והשלשלת שחקוק עליה שֵׁם. כשראה אותו, ברח. ולמרות זאת היה שלמה מפחד ממנו. וזהו שכתוב: "הִנֵּה מִטָּתוֹ שֶׁלִּשְׁלֹמֹה שִׁשִּׁים גִּבֹּרִים סָבִיב לָהּ מִגִּבֹּרֵי יִשְׂרָאֵל, כֻּלָּם אֲחֻזֵי חֶרֶב מְלֻמְּדֵי מִלְחָמָה אִישׁ חַרְבּוֹ עַל יְרֵכוֹ מִפַּחַד בַּלֵּילוֹת".
 
מהו העומק של הסיפור הזה? מה רוצים חז"ל לומר לנו כאן?
סיפור זה נתבאר במאמר מומלץ מאוד של הרב נחום אליעזר רבינוביץ שליט"א, ראש ישיבת ברכת משה במעלה אדומים. בספרו 'דרכה של תורה' הוא מבאר את כל האגדה הזו לפרטים, ואנסה להביא מקצת מן הדברים בשיעור זה.
ראשית, כדי לפצח את הסיפור, נסתכל על שלושת הדברים שעשה אשמדאי לאחר שנתפס: הוא התחכך בדקל, הרס בית ונמנע מלהרוס את צריפה של האלמנה. ברור שחז"ל רומזים פה משהו. מהו?
ובכן, בתחילת ימיו של שלמה המלך הוא נתקל בשלושה אנשים שהוא יכול ואולי צריך לפגוע בהם. הראשון הוא זה שנמשל לדקל, שהתכונה הבולטת שלו היא היותו רם ונישא. זהו, כמובן, אדוניה בן חגית:
 
2.    מלכים א פרק א פסוק ה
וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו:
 
האדם השני שאיתו מתמודד שלמה הוא הנמשל כאן לבית. זהו, כנראה אביתר הכהן, אשר שלמה מגרש לביתו:
 
3.    מלכים א פרק ב פסוקים כו-כז
וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן אָמַר הַמֶּלֶךְ עֲנָתֹת לֵךְ עַל שָׂדֶיךָ כִּי אִישׁ מָוֶת אָתָּה וּבַיּוֹם הַזֶּה לֹא אֲמִיתֶךָ כִּי נָשָׂאתָ אֶת אֲרוֹן ה' אֱ-לוֹקִים לִפְנֵי דָּוִד אָבִי וְכִי הִתְעַנִּיתָ בְּכֹל אֲשֶׁר הִתְעַנָּה אָבִי: וַיְגָרֶשׁ שְׁלֹמֹה אֶת אֶבְיָתָר מִהְיוֹת כֹּהֵן לַה' לְמַלֵּא אֶת דְּבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֶּר עַל בֵּית עֵלִי בְּשִׁלֹה:
 
כאשר מגורש אביתר, מתקיימת בזה גם נבואה קדומה שאמר הקב"ה לעלי. בנבואה הזו מוזכרת המלה 'בית' לא פחות מאחת עשרה פעמים, מה שמבהיר שגירושו של אביתר הוא גם גירוש של בית עלי, ולכן נשבר פה הבית:
 
4.    שמואל א פרק ב פסוקים כז - לו
וַיָּבֹא אִישׁ אֱ-לֹקִים אֶל עֵלִי וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה אָמַר ה' הֲנִגְלֹה נִגְלֵיתִי אֶל בֵּית אָבִיךָ בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם לְבֵיתפַּרְעֹה: וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן לַעֲלוֹת עַל מִזְבְּחִי לְהַקְטִיר קְטֹרֶת לָשֵׂאת אֵפוֹד לְפָנָי וָאֶתְּנָה לְבֵית אָבִיךָאֶת כָּל אִשֵּׁי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: לָמָּה תִבְעֲטוּ בְּזִבְחִי וּבְמִנְחָתִי אֲשֶׁר צִוִּיתִי מָעוֹן וַתְּכַבֵּד אֶת בָּנֶיךָ מִמֶּנִּי לְהַבְרִיאֲכֶם מֵרֵאשִׁית כָּל מִנְחַת יִשְׂרָאֵל לְעַמִּי:לָכֵן נְאֻם ה' אֱ-לֹקֵי יִשְׂרָאֵל אָמוֹר אָמַרְתִּי בֵּיתְךָ וּבֵית אָבִיךָ יִתְהַלְּכוּ לְפָנַי עַד עוֹלָם וְעַתָּה נְאֻם ה' חָלִילָה לִּי כִּי מְכַבְּדַי אֲכַבֵּד וּבֹזַי יֵקָלּוּ: הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְגָדַעְתִּי אֶת זְרֹעֲךָ וְאֶת זְרֹעַ בֵּית אָבִיךָ מִהְיוֹת זָקֵן בְּבֵיתֶךָ: וְהִבַּטְתָּ צַר מָעוֹן בְּכֹל אֲשֶׁר יֵיטִיב אֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא יִהְיֶה זָקֵן בְּבֵיתְךָ כָּל הַיָּמִים: וְאִישׁ לֹא אַכְרִית לְךָ מֵעִם מִזְבְּחִי לְכַלּוֹת אֶת עֵינֶיךָ וְלַאֲדִיב אֶת נַפְשֶׁךָ וְכָל מַרְבִּית בֵּיתְךָ יָמוּתוּ אֲנָשִׁים: וְזֶה לְּךָ הָאוֹת אֲשֶׁר יָבֹא אֶל שְׁנֵי בָנֶיךָ אֶל חָפְנִי וּפִינְחָס בְּיוֹם אֶחָד יָמוּתוּ שְׁנֵיהֶם: וַהֲקִימֹתִי לִי כֹּהֵן נֶאֱמָן כַּאֲשֶׁר בִּלְבָבִי וּבְנַפְשִׁי יַעֲשֶׂה וּבָנִיתִי לוֹ בַּיִת נֶאֱמָן וְהתְהַלֵּךְ לִפְנֵי מְשִׁיחִי כָּל הַיָּמִים: וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר בְּבֵיתְךָ יָבוֹא לְהִשְׁתַּחֲוֹת לוֹ לַאֲגוֹרַת כֶּסֶף וְכִכַּר לָחֶם וְאָמַר סְפָחֵנִי נָא אֶל אַחַת הַכְּהֻנּוֹת לֶאֱכֹל פַּת לָחֶם:
מהו אותו צריף של אלמנה שאשמדאי דוקא לא החריב אלא התכופף מעט ובכך נגרם לו נזק? ובכן, ישנו אדם אחד, בנו של אשה אלמנה, ששלמה לא טיפל בו ביד קשה בזמן:
 
5.    מלכים א פרק יא פסוקים כו - מ
וְיָרָבְעָם בֶּן נְבָט אֶפְרָתִי מִן הַצְּרֵדָה וְשֵׁם אִמּוֹ צְרוּעָה אִשָּׁה אַלְמָנָה עֶבֶד לִשְׁלֹמֹה וַיָּרֶם יָד בַּמֶּלֶךְ: וְזֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר הֵרִים יָד בַּמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה בָּנָה אֶת הַמִּלּוֹא סָגַר אֶת פֶּרֶץ עִיר דָּוִד אָבִיו: וְהָאִישׁ יָרָבְעָם גִּבּוֹר חָיִל וַיַּרְא שְׁלֹמֹה אֶת הַנַּעַר כִּי עֹשֵׂה מְלָאכָה הוּא וַיַּפְקֵד אֹתוֹ לְכָל סֵבֶל בֵּית יוֹסֵף... וַיְבַקֵּשׁ שְׁלֹמֹה לְהָמִית אֶת יָרָבְעָם וַיָּקָם יָרָבְעָם וַיִּבְרַח מִצְרַיִם אֶל שִׁישַׁק מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיְהִי בְמִצְרַיִם עַד מוֹת שְׁלֹמֹה:
 
לא מתואר פה מה בדיוק כלל המרד של ירבעם, אבל משמע שבמקום להילחם בו ולהרוג אותו כשהמרד התחיל, הוא נתן לו תפקיד בכיר - האחראי לכל סבל בית יוסף, ובכך גרם לעצמו נזק, שהרי מכאן תצמח הרעה על ביתו.
לאחר שראינו ששלושת האירועים הראשונים של אשמדאי מכוונים לשלושת האירועים הראשונים של שלמה המלך, אנחנו מתחילים להבין שאשמדאי הוא בעצם דמותו השניה של שלמה. שלמה הוא הגדול שבאנשים, ולכן דמותו השניה היא הגדולה שבשדים.
עכשיו אפשר להבין את שאר הדברים שעשה אשמדאי, ואשר אותם הוא עצמו הסביר מאוחר יותר לבניהו בן יהוידע: הדבר הראשון היה להטות את העיוורים בחזרה אל הדרך. ברור שהכוונה ששלמה המלך לימד חכמה ודעת את כולם, והיטה אותם אל הדרך הנכונה. אבל יחד עם זה הוא גם היטה את השיכורים אל הדרך. יכול להיות שהשיכורים האלה הם רמז לברזילי הגלעדי, אשר אכל על שולחנו של המלך שלמה בצוואת דוד, ואשר עליו אמרו חז"ל שהוא היה שטוף בזימה:
 
6.    תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנב עמוד א
ברזילי הגלעדי אמר לדוד: "בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע" - מכאן שדעותן של זקנים משתנות, "אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה" - מכאן ששפתותיהן של זקנים מתרפטות, "אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת" - מכאן שאזניהם של זקנים מתכבדות. אמר רב: ברזילי הגלעדי שקרא הוה, דההיא אמתא דהויא בי רבי בת תשעין ותרתין שנין, והות טעמא קידרא. רבא אמר: ברזילי הגלעדי שטוף בזמה הוה, וכל השטוף בזמה - זקנה קופצת עליו.
 
אבל גם אם לא נסביר שהכוונה כאן לברזילי, יכול להיות שהכוונה כאן היא לכל מלכי אומות העולם שגם להם לימד שלמה חכמה, והם לא השתמשו בחכמות האלה באופן הראוי, ובכך אותה תורה יכולה להיעשות סם חיים וגם סם המוות.
הדבר הבא שעשה אשמדאי היה לבכות כשכולם שמחו בחתונה, ולזלזל באותו אדם שחשב שהוא צריך סנדלים לשבע שנים, ובעצם תוך שבוע הוא ימות. ודאי שכאן רומזים חז"ל לשמחת החתונה של שלמה עצמו, ושמחת בית המקדש - שבנייתו ארכה שבע שנים וחנוכתו התערבבה ב'שבע הברכות' של שלמה עם בת פרעה:
 
7.    במדבר רבה פרשה י אות ד
א"ר ישמעאל: באותו הלילה שהשלים שלמה מלאכת בית המקדש נשא בתיה בת פרעה והיה שם צהלת שמחת ביהמ"ק וצהלת בת פרעה, ועלתה צהלת שמחת בת פרעה יותר מצהלת בית המקדש. הוא דאמר מתלא 'כולא מחנפים למלכא' ולכך נקרא למואל שהשליך עול מלכות שמים מעלי כלומר למה לו אל, ובאותו שעה עלתה במחשבה לפני הקב"ה להחריב את ירושלים. הדא הוא דכתיב: 'כי על אפי ועל חמתי וגו'.
 
השמחה הגדולה של בית המקדש לא היתה במקום, כי כבר אז התברר שלא יהיה זה בית העולמים שעליו חלמו בני ישראל כשיצאו ממצרים ואמרו 'מכון לשבתך פעלת ה', מקדש ה' כוננו ידיך'.
כמובן שקוסם הקסמים שאינו יודע מה שיש מתחתיו הוא שלמה עצמו שמחפש את כל החכמות בעולם ואינו מבין את האוצר הגדול של התורה שנמצאת כבר בחלקו, ואינו יורד לעומקה של התורה.
עכשיו שהבננו שאשמדאי הוא בעצם שלמה, אפשר להבין גם את תחילת הסיפור. בהתחלה אשמדאי מפחד מאוד מהיין, ובהחלט נוקט זהירות רבה: הוא לומד תורה, הוא חותם את הבור, הוא אינו שותה כשמתברר שזה יין וכו'. אבל בשלב מסויים הוא לא מתאפק, ואז הכל מתפרץ. כך אומרים חז"ל על שלמה בתחילת ימי מלכותו:
 
8.    ויקרא רבה פרשה יב אות ה
א"ר יודן: כל אותן שבע שנים שבנה שלמה בית המקדש לא שתה בהן יין. כיון שבנאו ונשא בתיה בת פרעה אותו הלילה שתה יין, והיו שם ב' בלוזמאות אחת שמחה לבנין בית המקדש ואחת שמחה לבת פרעה אמר הקב"ה של מי אקבל של אלו או של אלו? באותה שעה עלה על דעתו להחריב את ירושלים הה"ד 'כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת'.
 
אכן דברי חז"ל מכוונים לפשוטו של מקרא, שהרי בתחילת ימי שלמה מתאר המקרא את שולחן שלמה ואין שום תיאור של שתיה אלא רק של אכילה:
 
9.    מלכים א פרק ה פסוקים ב - ג
וַיְהִי לֶחֶם שְׁלֹמֹה לְיוֹם אֶחָד שְׁלֹשִׁים כֹּר סֹלֶת וְשִׁשִּׁים כֹּר קָמַח: עֲשָׂרָה בָקָר בְּרִאִים וְעֶשְׂרִים בָּקָר רְעִי וּמֵאָה צֹאן לְבַד מֵאַיָּל וּצְבִי וְיַחְמוּר וּבַרְבֻּרִים אֲבוּסִים:
 
ואולם, כשמלכת שבא באה לראות את שלמה, אחרי שכבר נבנה בית המקדש, היא אינה מתפעלת רק ממאכלו של שלמה, אלא גם מהשתיה הרבה שהיתה שם:
 
10.                       מלכים א פרק י פסוק ה
וַתֵּרֶא מַלְכַּת שְׁבָא אֵת כָּל חָכְמַת שְׁלֹמֹה וְהַבַּיִת אֲשֶׁר בָּנָה: וּמַאֲכַל שֻׁלְחָנוֹ וּמוֹשַׁב עֲבָדָיו וּמַעֲמַד מְשָׁרְתָיו וּמַלְבֻּשֵׁיהֶם וּמַשְׁקָיו וְעֹלָתוֹ אֲשֶׁר יַעֲלֶה בֵּית ה' וְלֹא הָיָה בָהּ עוֹד רוּחַ:
 
מה, אם כן, רוצים חז"ל ללמדנו בסיפור הזה? שדמותו של שלמה המלך היתה ענקית - לשני הכיוונים. ששלמה המלך מתחלף עם אשמדאי עד שאיש אינו יודע מי הוא שלמה ומי הוא אשמדאי. ואולי גם את הגורמים לבעיה הזו:
שלמה רוצה לבנות את בית המקדש. הוא רוצה לבנות באבנים גדולות, אבל בלי צורך בכלי ברזל. להוריד את הקדושה לארץ בלי להשתמש בכלים הרגילים. להבין את התורה בלי להזדקק להגבלות של המצוות. כך אומרים חז"ל על חזונו של שלמה:
 
11.                       תלמוד בבלי מסכת ראש השנה דף כא עמוד ב
בקש קהלת למצא דברי חפץ - בקש קהלת לדון דינין שבלב, שלא בעדים ושלא בהתראה, יצתה בת קול ואמרה לו: 'וכתוב יושר דברי אמת' - 'על פי שנים עדים' וגו'.
 
בחכמתו הרבה ניסה שלמה לעקוף את המצוות וההגבלות למיניהם ולרדת ישר לעומקם של דברים. הוא הרי הבין את טעמם של כל המצוות. לכן הוא רוצה לעקוף את ההסתייגויות של המצוות ולחצוב את האבנים ישירות ע"י השמיר של החושן. הוא אינו מרגיש את עצמו מחוייב לכל המצוות, כי הוא כבר מבין מה עומד מאחוריהם. אבל חז"ל אומרים שבדיוק בכך הוא נפל:
 
12.                       תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כא עמוד ב
ואמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה - שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב 'לא ירבה לו נשים', אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב 'ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו'. וכתיב 'לא ירבה לו סוסים', ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב וכתיב 'וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה'.
 
גם אשמדאי הגדול בסופו של דבר צריך לפחד מהטבעת עם שם ה'. גם אותו אפשר לכבול עם שרשרת שחקוק בה שם ה'. שלמה היה צריך להבין שהוא זקוק למגבלותיה של התורה, ובכך הוא יוכל להציל את עצמו מהנפילה הגדולה שהיתה טרגדיה אישית לשלמה, אבל לא פחות מכך גם טרגדיה הסטורית לעם ישראל.


 
קטגוריה: מסכת גיטין
AtarimTR