ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

קידושין ב-טו :טבעת קידושין

בס"ד                                                                                                    כד תשרי תשס"ט
 
קידושין ב - טו
טבעת קידושין
 
כידוע, אין זה דין מהתורה שצריך לקדש אשה בטבעת דוקא. אמנם בספר נחלת שבעה מופיע שהטבעת מסמלת את העובדה שאשה זו נשואה (כך הובא בספר טעמי המנהגים של גלברד), אבל במשנה או בגמרא בכל מסכת קידושין בכלל לא מופיעה המלה טבעת! מה שמופיע במשנה הוא, כידוע, קידושי כסף:
 
1.     משנה מסכת קידושין פרק א משנה א
 
האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף בשטר ובביאה. בכסף - בית שמאי אומרים: בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים: בפרוטה ובשוה פרוטה. וכמה היא פרוטה? אחד משמונה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל.
 
ואולם כבר המרדכי (ר' מרדכי בר הלל אשכנזי, חי במאה ה-13 באשכנז) כתב שהמנהג של עם ישראל הוא לקדש בטבעת זהב:
 
2.     מרדכי, מסכת קידושין סימן תפח
נהגו העם לקדש בטבעת של זהב בלא אבן יקרה בתוכה משום דרוב בני אדם אינם בקיאין בשומא.
 
לגבי העניין של שיבוץ אבנים בטבעת, שמעתי הסברים רבים לעניין מפי הזוגות שאני מחתן, ומסתבר שיש גם כמה הסברים יותר נחמדים מההסבר המקורי... יש שאומרים שזה כדי לאפשר לכל הזוגות להינשא, ויש שאומרים שזה בגלל שכדי להכניס את האבן צריך ליצור שקע בטבעת ויש שאמרו שזה בא לסמל אחדות בין בני הזוג, ושילוב של אבן בטבעת לא יוצר אחדות וכו'. אבל הפירוש האמיתי הוא כפי שאומר המרדכי. כדי להבין את הדברים נעיין בסוגיה שלמדנו השבוע בדף היומי:
 
3.     תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ז עמוד ב
 
ההוא גברא דאקדיש בשיראי, רבה אמר: לא צריכי שומא, רב יוסף אמר: צריכי שומא. אי דאמר לה בכל דהו - כולי עלמא לא פליגי דלא צריכי שומא, אי דאמר לה חמשין ולא שוו חמשין - הא לא שוו, כי פליגי - דאמר חמשין ושוו חמשין, רבה אמר: לא צריכי שומא, דהא שוו חמשין; רב יוסף אמר: צריכי שומא, כיון דאיתתא לא בקיאה בשומא לא סמכה דעתה. איכא דאמרי: בכל דהו נמי פליגי, רב יוסף אמר: שוה כסף הרי הוא ככסף, מה כסף דקיץ, אף שוה כסף נמי דקייץ... והלכתא שיראי לא צריכי שומא והלכתא כר' אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן
 
ראינו כי יש שתי לישנות בגמרא: לפי הלישנא הראשונה רב יוסף סובר שכאשר אדם אמר לאשתו שהוא מקדש אותה בחפץ ששווה סכום מסויים צריך לשום אותו, כי דעתה של האשה אינה שלמה. לפי ההסבר השני אין פה בעיה של גמירות הדעת של האשה אלא עניין טכני שאי אפשר לקדש אשה בשוה כסף אם אין לו מחיר נקוב, ולכן צריך לשום אותו לפני מעשה הקידושין. ואולם, הגמרא בסופו של דבר פסקה כדברי רבה, ולכן אין צורך לשום את החפץ. האם הגמרא פסקה כלישנא הראשונה או השניה?
אם פוסקים לפי הלישנא הראשונה הרי שגם אם הבעל נוקב סכום מסויים אין צורך לשום אותו, אבל אם פוסקים לפי הלישנא השניה הרי שהחידוש של רבה הוא רק ששוה כסף לא צריך להיות במחיר נקוב, אבל מבחינת גמירות הדעת של האשה אם הוא נקב סכום מסויים צריך לשום את החפץ כדי לוודא שדעתה להתקדש. התוספות שואלים שתי שאלות על הניסוח של הגמרא (בדף ט, א) שפוסקת להלכה כרבה:
 
4.     תוספות מסכת קידושין דף ט עמוד א ד"ה והלכתא
 
ואם תאמר: אמאי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף דהא בבבא בתרא (דף קמג:) פסקינן הלכתא כרבה בר משדה ענין ומחצה... מיהו קשיא אמאי לא קאמר בהדיא הלכתא כוותיה דרבה כדאמר הלכה כר' אלעזר והלכתא כרבא אמר רב נחמן? ואומר ר"ת דאתא לאשמועינן דדוקא שיראי הוא דלא צריכי שומא לפי ששומתן ידוע קצת ואין רגילין לטעות בו כל כך אבל שאר דברים כגון אבנים טובות ומרגליות שיש שאינם טובות אלא מעט ורגילים לטעות בהרבה יותר משוויים צריכי שומא משום דלא סמכה דעתה ולפיכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן... וי"מ משום הכי איצטריך לפסוק כרבה לגבי רב יוסף משום דרב יוסף הביא לעיל (דף ח.) כמה ראיות לדבריו עוד יש מפרשים משום הכי לא קאמר הלכתא כרבה דלא תימא דהיינו רבה דאיכא דאמרי דבכל דהו לא צריכי שומא אבל אמר לה חמשין ושוי חמשין בעי שומא לפיכך פסק דבשום ענין לא בעי שומא לפי זה הטעם יתיישב הא דאיצטריך לפסוק כרבה אע"ג דבכל דוכתא קי"ל כוותיה.
 
שני הסברים, אם כן, אומרים התוספות: לפי ההסבר הראשון, של רבינו תם, הרי שאם אדם נתן לאשה טבעת משובצת באבנים ונקב סכום מסויים, הרי שצריך לשום את הטבעת, כי אנשים לא בקיאים בשומא של אבנים יקרות. אבל לפי ההסבר השני אין זה משנה כלל, כי פוסקים כרבה בלישנא קמא ולא בלישנא בתרא, ולכן אפילו אם הוא נקב סכום מסויים אין צורך לשום את החפץ. ואומרים התוספות שהסיבה שנוהגים לקדש אשה בטבעת שאין בה אבן נובעת משיטתו של ר' תם. אבל לכאורה הדברים לא ברורים, שהרי אפילו ר' תם אומר את דבריו רק כאשר החתן אמר סכום כספי מסויים, ואם אדם אינו מזכיר סכום כסף לכל הדעות אין צורך לשום את הטבעת. כך שואל הרא"ש, אם כי הטור בסופו של דבר הוא מביא את שתי השיטות:
 
5.     טור אבן העזר סימן לא
 
אין מקדשין בפחות משוה פרוטה ומיהו אם קדשה בחפץ סתם אין צריך לשום אותו תחילה אם שוה פרוטה אלא אם שוה פרוטה מקודשת. ואפילו אם אמר לה התקדשי לי בחפץ זה ששוה נ' זוז וקדשה בו ולא שמו אותו תחלה, אם נמצא אח"כ ששוה חמשים זוז מקודשת. וכתב ר"ת דוקא בחפץ ששומתו ידוע קצת כמו מלבושים ואין רגילות לטעות בו כל כך, אבל אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהן שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועין בהן הרבה ואמר לה התקדשי לי באבן ששוה נ' זוז צריך שומא דלא סמכה דעתה, ולכך נהגו העולם לקדש בטבעת שאין בה אבן. וכתב א"א הרא"ש ז"ל: ומיהו לא ברירא לי האי טעמא למה נהגו העולם להסיר האבן מהטבעת, דלא בעינן שומא אלא כשמזכירים הסכום ואין דרך להזכיר הסכום בטבעת של הקדושין.
 
גם להלכה הובאו שתי הדיעות בשולחן ערוך, אשר הבין שישנה דעה שאפילו אם לא הזכיר סכום מסוים של כסף צריך לשום את החפץ:
6.     שולחן ערוך אבן העזר סימן לא סעיף ב
 
יש אומרים שאם קדשה בדבר שאין בקיאין בשומתן ופעמים טועים בהם הרבה, כגון אבנים טובות ומרגליות וכיוצא בהם, ואמר לה: התקדשי לי באבן זו ששוה נ' זוז, צריך שומא, דלא סמכה דעתה. ויש מי שאומר שאפילו קידש באבן סתם, ולא אמר לה ששוה נ' זוז, צריכה שומא, ולכך נהגו לקדש בטבעת שאין בה אבן. הגה: ואם קדשה בטבעת שיש בו אבן, או בסתם טבעת, ונמצא של נחושת, אע"פ שאין דרך לקדש בכך, חיישינן לקידושין. ואפילו אמרו העדים תחת החופה שהוא של זהב, ונמצא נחושת, אע"ג דלענין דינא נראה דלא הוי מקודשת, אפ"ה יש להחמיר לענין מעשה. ומ"מ נוהגין תחת החופה לשאול לעדים אם הטבעת שוה פרוטה, כדי שתדע הכלה שאין מקדשה רק בשוה פרוטה. גם נוהגין לכסות פני הכלות הצנועות, ואינן מקפידות במה מקדש אותן.
 
ואולם, לא בכל הדורות ובכל המקומות קידשו בטבעת. אפילו עד הדורות האחרונים היום מקומות שבהם קידשו במטבעות כסף או זהב. הבן איש חי הביא את המנהג הזה וגם את המנהג לקדש בטבעת, ואף הסביר את קידושי הטבעת בדרך קבלה, על בסיס האור המקיף, אם כי על פי הקבלה הוא מסביר שיש לקדש דוקא בטבעת של כסף (וההסבר הוא כנראה שכסף מסמל חסד). כמו כן הוא נותן הסבר מעניין לכך שאת הטבעת שמים דוקא על האצבע המורה ולא על שום אצבע אחרת:
 
7.     בן איש חי, שנה ראשונה פרשת שופטים אותיות ח-ט
 
יש נוהגין לקדש בשלש מטבעות של זהב וכסף ונחושת, ונראה מצוה מן המובחרלקדש בטבעת כסף, ויש רמז נכון בטבעת כמו שכתבתי בספרי הקטן מקבצאל ע"פ מ"ש רבינו האר"י ז"לבשער טעמי המצוות פרשת כי תצא דע"י הקדושין שהאדם מקדש לאשתו נמשך אליה חד רוחאמכח רוחו של בעל והוא בבחינת אור מקיף מן רוחא דיליה, אח"כ בא אליה ביאה גמורה ויהיבבה חד רוחא בסוד אור פנימי בגווה מכח רוחא דיליה ולכן צריך להקדים הקדושין דאיןהרוח הפנימי נכנס בה עד שיכנס אור המקיף וכו' ע"כ ע"ש, ולפ"ז בטבעת שהיא מקפת עלהאצבע יש בה רמז נכון לאור המקיף הניתן לה ע"י קדושין ולכך הטבעת היא מצוה מןהמובחר, ומנהגינו לחקוק על הטבעת צורת ה' והוא מנהג יפה, ופה עירנו בימים אלו נתפשטיותר המנהג הזה לקדש בטבעת אך עדיין יש רבים שמקדשים בכסף וזהב שנותנו לידה. וכשמקדשבטבעת אין נוהגים לכרוך היד במטפחת, וגם מצד זה נמצא שיש עדיפות בטבעת:
כשמקדש בטבעת כפי הנראה מדברי התקונים כפי הסוד דראוי לשים הטבעתבשלישית הנקראת אמה, אך פה עירנו נוהגים לשום הטבעת באצבע הסמוך לגודל הנקרא אצבעבסתם, ובמקום אחר אמרתי טעם גם על זה ע"פ הסוד, ובספר קמח סולת מפורש טעם לזה משום כיבמזמור השמים מספרים כבוד א-ל ששם נזכרה חופת החתן דכתיב "והוא כחתן יוצא מחופתו", ישחמשה פסוקים אשר תיבה שניה שלהם היא שם הוי"ה והם פסוק תורת ה' תמימה וכו', עדות ה'נאמנה וגו' פקודי ה' ישרים וכו', מצות ה' ברה וכו' יראת ה' טהורה וכו' וכשמתחילתיבות אלו מן הגודל יבא השם ב"ה על אצבע הסמוכה לגודל, וידוע כי במצות הקדושין יהיהיחוד השם והוא הטבעת עצמה כנגד יו"ד, ויד החתן שתופשה בחמש אצבעותיו כנגד ה"אראשונה, ואצבע הכלה כנגד וא"ו, והיד שלה שפושטת לקבל הקידושין כנגד ה"א אחרונה,וכמ"ש "מצא אשה מצא טוב ויפק רצון מה'", ולכן כיון שנעשה בזה יחוד שם הוי"ה לכך ינחבאצבע הסמוך לגודל שהיא כנגד שם הוי"ה ע"ש, ושמעתי שגם בעה"ק ירושלים ת"ו נוהגיןלשים ההטבעת באצבע הסמוך לגודל:
 
הפסוקים שעליהם מתבסס הבן איש חי בהסברו על האצבע השניה הם אלו:
 
8.     תהלים פרק יט פסוקים ו - יא
 
וְהוּא כְּחָתָן יֹצֵא מֵחֻפָּתוֹ             יָשִׂישׂ כְּגִבּוֹר לָרוּץ אֹרַח:
מִקְצֵה הַשָּׁמַיִם מוֹצָאוֹ                וּתְקוּפָתוֹ עַל קְצוֹתָם                  וְאֵין נִסְתָּר מֵחַמָּתוֹ:
תּוֹרַת ה' תְּמִימָה מְשִׁיבַת נָפֶשׁ     עֵדוּת ה' נֶאֱמָנָה מַחְכִּימַת פֶּתִי:
פִּקּוּדֵי ה' יְשָׁרִים מְשַׂמְּחֵי לֵב       מִצְוַת ה' בָּרָה מְאִירַת עֵינָיִם:
יִרְאַת ה' טְהוֹרָה עוֹמֶדֶת לָעַד      מִשְׁפְּטֵי ה' אֱמֶת צָדְקוּ יַחְדָּו:
הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפַּז רָב            וּמְתוּקִים מִדְּבַשׁ וְנֹפֶת צוּפִים:
 
שאלה נוספת שנידונה בפוסקים היא האם החתן יכול לקדש אשה בטבעת שהוא עדיין לא שילם עליה, כגון שקנה אותה בכרטיס אשראי. האופן שבו עובד האשראי הוא שהקונה חותם על טופס (או מעביר את הכרטיס שלו) אשר על פיו חברת האשראי תזכה את המוכר, ואח"כ תדרוש את הכסף מהקונה. והנה, אם המוכר טרם קיבל את התשלום על הטבעת, הרי שעדיין לא התבצע קניין כסף על הטבעת, והיא עדיין לא שייכת לחתן! אם יש כאן התחייבות עתידית לשלם למוכר, אבל בינתיים המוכר לא קיבל כלום והקונה לא שילם כלום. לכאורה הדבר קשור למה שנידון בגמרא על המשכון:
 
9.     תלמוד בבלי מסכת קידושין דף ח עמוד א
 
אמר רבא אמר רב נחמן: אמר לה התקדשי לי במנה, והניח לה משכון עליה - אינה מקודשת, מנה אין כאן, משכון אין כאן.
 
באופן דומה פסק השו"ע להלכה:
 
10.שולחן ערוך אבן העזר סימן כט סעיף ו
 
אמר לה: התקדשי בדינר, ונתן לה משכון עד שיתן הדינר, אינה מקודשת. הגה: וכל שכן אם נתן לה שטר על הדינר, דלא הוי קדושין.
 
אבל נראה שבכל זאת יש הבדל בין המקרים: כאן הטבעת כבר נקנתה לו בקניין משיכה, והוא העביר אותה לאשה. העובדה שהוא עוד לא שילם על הטבעת הופכת אותו לבעל חוב כספי למוכר, אבל אינה פוגמת בבעלותו על הטבעת. ודאי שאם הטבעת תאבד הוא זה שיספוג את ההפסד. לכן במקרה הזה בסופו של דבר האשה תהיה מקודשת, אם כי חלק מהפוסקים כתבו שעדיף לשלם במזומן או שלפחות חלק מהתשלום יתבצע לפני החתונה.
 
נושא נוסף שנידון בפוסקים הוא השאלה האם מותר גם לכלה לתת טבעת לחתן תחת החופה. ההנחיות של הרבנות הראשית (ושל ארגון 'צהר' בפרט) הן לא לאפשר את הדבר הזה אלא רק אחרי שבירת הכוס או לפני הטקס. המקור לכך הוא דברי ר' משה פיינשטיין:
 
11.שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ג סימן יח
 
אם רשאין להניח שגם הכלה תתן טבעת להחתן תחת החופה ז' אדר תשכ"ט. מע"כ ידידי הרה"ג מהר"ר אפרים גרינבלאט שליט"א.
בדבר אלו שאחר שהחתן קדש בטבעת את הכלה נתנה גם הכלה להחתן טבעת ואמרה הריני מקודשת לך או אתה מקודש לי, ודאי לענין הקידושין מאחר שכבר נתקדשה כדין הם קידושין גמורים, ומה שגם היא נתנה וגם אמרה מה שאמרה הם דברי הבל ושטות. ואף שידעו מתחלה הם והעדים שיעשו כן שגם היא תתן טבעת ותאמר לא שייך לבטל הקידושין משום שנימא שהוא כאיגלאי מילתא שרוצים שהקידושין יהיו גם ע"י נתינתה ואמירתה, דהרי אף אם היו מתנים כן בפירוש היה זה כמתנה ע"מ שכתוב בתורה שאינו כלום וכ"ש שלא מועיל גילוי מילתא לבד...
אבל אסור לעשות זה לא מבעיא אם מנהג הנכרים הוא כן שהוא איסור מדאורייתא, אפילו אם אינו חק לע"ז אלא חק הבל ושטות... אף אם אינו כלל חק הנכרים נמי נראה דאסור לעשות כן בשעת החופה אף בלא אמירה, ובאמירה אף אח"כ אם הוא סמוך להחופה, דיש לדמות זה להגזירה דהבא ראשו ורובו במים שאובין דא"ר ביבי א"ר אסי בשבת דף י"ד שהוא משום דבתחלה היו טובלין במי מערות מכונסין וסרוחין והיו נותנין עליהן מים שאובין להעביר הסירחון, ומ"מ בא מזה שאמרו לא אלו מטהרין אלא אלו מטהרין אף שהיה ידוע שנתנו המים שאובין להעביר סירחון, וכ"ש הכא שמה שגם היא נותנת טבעת הוא לקידושין שיש לחוש שיבא מזה שיאמרו שגם האשה יכולה לקדש את האיש, ואף שעדיין לא נמנו ב"ד לגזור ואין זה ממילא איסור ממש, מ"מ ודאי זה עצמו שעושין דבר שיכול לבא לזה הוא ודאי ענין איסור.
ובעצם נראה לע"ד שהוא איסור גדול שהרי עי"ז עושין שישכח מהרבה דין קידושין ושכחת דין אף שלא יבא לשום קלקול הוא איסור לאו... כשירגילו שגם היא תתן טבעת ותקדש שהוא בלא טעם כלל רק לשנות הדין יש לאסור מצד זה עצמו אף אם לא יבא לידי קלקול כלל, שלא יטעו לומר שסגי רק בקידושין שלה אלא יאמרו דהדין הוא שצריך שתרוייהו יקדשו נמי הוא איסור גמור וברור מצד שכחת הדין ושינוי הדין. ידידו ואוהבו בלו"נ, משה פיינשטיין
 
 
הוא שב לדון בשאלה זו לגבי רב שנאלץ לסדר חופה כזו, וכותב כך:
 
12.שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן יג
 
וכשנזדמן לרב אחד באיזו חתונה שמכריחין אותו והוא אנוס בפרנסתו לעשות הקידושין דוקא באופן שהכלה תתן ג"כ טבעת להחתן צריך להודיע אותם וגם להעדים כי רק נתינת החתן להכלה הם קנין הקידושין, ונתינת הכלה להחתן לא שייך להקידושין כלל אלא הוא רק מתנה בעלמא ואמירתה תהא בלשון שהם דברי נתינה לאהבה ולחבה אחרי שכבר הוא בעלה.
 
ואולם, לגבי השאלה האם מותר לאיש ללכת עם טבעת נישואין, כאן מתיר הרב פיינשטיין, בתנאי שאין זה חוק אצל הגויים:
 
13.שו"ת אגרות משה אבן העזר חלק ד סימן לב
 
...נסתפק כתר"ה אם יש איסור להאיש לילך בטבעת שנתנה לו הכלה שלא בשעת קידושין מטעם חוקות העכו"ם, נראה לע"ד דלא שייך לאסור דהא ליכא אחר מעשה הנישואין חק אצל העכו"ם שילך האיש בהטבעת שנתנה לו איזה זמן ורק לנוי בעלמא הוא הולך בהטבעת שבזה ליכא האיסור אם הוא ג"כ הולך לנוי. ורק אם הטבעת שנותנת גם האשה להאיש בשעת הנישואין אצל הנכרים הוא טבעת הניכר שהוא רק בשעת נישואין יש אולי לאסור להחתן לילך בו שלא יאמרו שנתנה לו בשעת קידושין כחק הנכרים לקידושין, אבל מסתבר שאין לאסור גם באופן זה מאחר דההליכה אחר הנישואין ודאי הוא רק לנוי ואולי גם לסימן שהוא נשוי, והסימן שייך שישים באצבעו הרבה שעות וגם ימים אחר הנישואין אין טעם שיחשדו שעשו הקידושין כהנכרים שהוא חשד גם על הרב מסדר הקידושין והעדים, וגם הא הרבה אינשי היו בשעת החופה ולא ראו ולא שמעו שעשו דבר הזר הזה הרי הוא כידוע ומפורסם לכל שלא נעשו קידושין דמעשה הנכרים אלא הולך בטבעת כזה לנוי ולסימן שהוא נשוי, ואף שאולי מכוער הוא ליראי ה' אין לאסור לכאורה לע"ד.
 
מעניין לציין שהרב יובל שרלו סובר שדוקא בגלל שכיום טבעת נישואין הפכה להיות סמל סטטוס, הרי שכיום ראוי שגם גברים ילכו עם טבעת כזו כדי להרחיקם מנשים אחרות. ואולם, רוב הפוסקים האחרים לא סוברים כמותו, ואף אם הם לא רואים בזה איסור (כדברי ר' משה פיינשטיין), הם עדיין לא רואים בזה דבר ראוי.
 
 
 
קטגוריה: מסכת קידושין
AtarimTR