ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

קידושין טז-כב "יחס התורה לעבדות"

בס"ד                                                                                                    א מרחשון תשס"ט
 
קידושין טז - כב
יחס התורה לעבדות
 
לאחר שעסקנו קצת באופן יצירת מעשה הקידושין, עוברת המשנה לדון באופני יצירת קניינים שונים, וביניהם גם העבדים, שבהם עוסקים הדפים שלמדנו השבוע. דיני העבדים נמצאים בין דיני האשה לבין דיני הבהמות והרכוש, וזה קצת משקף את מעמדם.
 
1.     משנה מסכת קידושין פרק א משניות א - ה
 
האשה נקנית בשלש דרכים וקונה את עצמה בשתי דרכים. נקנית בכסף בשטר ובביאה. בכסף - בית שמאי אומרים בדינר ובשוה דינר, ובית הלל אומרים בפרוטה ובשוה פרוטה. וכמה היא פרוטה? אחד משמנה באיסר האיטלקי. וקונה את עצמה בגט ובמיתת הבעל. היבמה נקנית בביאה וקונה את עצמה בחליצה ובמיתת היבם:
עבד עברי נקנה בכסף ובשטר, וקונה את עצמו בשנים וביובל ובגרעון כסף. יתירה עליו אמה העבריה שקונה את עצמה בסימנין. הנרצע נקנה ברציעה וקונה את עצמו ביובל ובמיתת האדון:
עבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה, וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו - דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: בכסף על ידי עצמו ובשטר על ידי אחרים, ובלבד שיהא הכסף משל אחרים:
בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה - דברי ר' מאיר ור' אליעזר. וחכמים אומרים: בהמה דקה נקנית במשיכה:
נכסים שיש להם אחריות נקנין בכסף ובשטר ובחזקה ושאין להם אחריות אין נקנין אלא במשיכה.
 
אנחנו היום סולדים ממסחר בבני אדם ומעבדות, אבל אי אפשר להתעלם מכך שהתורה וההלכה מכירים בכך. מישהו פעם אמר לי (ואני לא יודע אם זה נכון) שבמלחמת האזרחים בארה"ב, אשר פרצה סביב נושא העבדות, היו רבנים שתמכו בדרומיים בגלל שהם טענו שיש להמשיך את מושג העבדות, שהרי אלו הן מצוות מפורשות בתורה. אינני יודע אם העובדה הזו נכונה, אבל בשיעור הזה ברצוני לעסוק בשאלה כיצד אפשר להבין את זה שהתורה מצדיקה דבר שנראה לנו בלתי מוסרי בעליל.
הפעם הראשונה שאנחנו מוצאים את העבדות בתנ"ך היא בפרשת השבוע, בקללתו של נח לחם בנו אחרי המעשה שהוא עשה:
 
2.     בראשית פרק ט פסוקים כד - כז
 
וַיִּיקֶץ נֹחַ מִיֵּינוֹ וַיֵּדַע אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לוֹ בְּנוֹ הַקָּטָן: וַיֹּאמֶר אָרוּר כְּנָעַן עֶבֶד עֲבָדִים יִהְיֶה לְאֶחָיו: וַיֹּאמֶר בָּרוּךְ ה' אֱ-לֹקֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ: יַפְתְּ אֱ-לֹקִים לְיֶפֶת וְיִשְׁכֹּן בְּאָהֳלֵי שֵׁם וִיהִי כְנַעַן עֶבֶד לָמוֹ:
 
נח גזר על חם שיהיה עבד, ועל שם ויפת שישעבדו אותו. מכאן אנחנו מתחילים להכיר את מושג העבדות בסיפורי התורה אבל גם במצוותיה. אחת המצוות הראשונות שנצטוו בה בני ישראל לאחר מתן תורה הוא העבדות. פרשת משפטים מבחינה בין עבד עברי לעבד כנעני. העבד העברי עובד רק שש שנים אלא אם כן הוא בוחר להירצע. מעמדו הוא כאיש ישראל לכל דבר חוץ מהעובדה שאדוניו יכול לתת לו שפחה כנענית כדי שתתעבר ממנו. העבד הכנעני, לעומת זאת, הוא אדם בעל מעמד אחר לחלוטין. הדבר בא לידי ביטוי במספר הלכות בתחילת פרשת משפטים: דינו של אדם שמכה את עבדו והעבד נפצע ומת לאחר כמה ימים שונה מדינו של בן חורין. דינו של חובל בעינו או בשינו של העבד שונה מחובל בעינו או בשינו של אדם אחר. שור שנוגח עבד אין דינו כשור שנוגח אדם אחר. וכך אומרת התורה:
3.     שמות פרק כא פסוקים א - לב
 
וְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר תָּשִׂים לִפְנֵיהֶם: כִּי תִקְנֶה עֶבֶד עִבְרִי שֵׁשׁ שָׁנִים יַעֲבֹד וּבַשְּׁבִעִת יֵצֵא לַחָפְשִׁי חִנָּם: אִם בְּגַפּוֹ יָבֹא בְּגַפּוֹ יֵצֵא אִם בַּעַל אִשָּׁה הוּא וְיָצְאָה אִשְׁתּוֹ עִמּוֹ: אִם אֲדֹנָיו יִתֶּן לוֹ אִשָּׁה וְיָלְדָה לוֹ בָנִים אוֹ בָנוֹת הָאִשָּׁה וִילָדֶיהָ תִּהְיֶה לַאדֹנֶיהָ וְהוּא יֵצֵא בְגַפּוֹ: וְאִם אָמֹר יֹאמַר הָעֶבֶד אָהַבְתִּי אֶת אֲדֹנִי אֶת אִשְׁתִּי וְאֶת בָּנָי לֹא אֵצֵא חָפְשִׁי: וְהִגִּישׁוֹ אֲדֹנָיו אֶל הָאֱלֹהִים וְהִגִּישׁוֹ אֶל הַדֶּלֶת אוֹ אֶל הַמְּזוּזָה וְרָצַע אֲדֹנָיו אֶת אָזְנוֹ בַּמַּרְצֵעַ וַעֲבָדוֹ לְעֹלָם:
וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים: אִם רָעָה בְּעֵינֵי אֲדֹנֶיהָ אֲשֶׁר לוֹ יְעָדָהּ וְהֶפְדָּהּ לְעַם נָכְרִי לֹא יִמְשֹׁל לְמָכְרָהּ בְּבִגְדוֹ בָהּ: וְאִם לִבְנוֹ יִיעָדֶנָּה כְּמִשְׁפַּט הַבָּנוֹת יַעֲשֶׂה לָּהּ: אִם אַחֶרֶת יִקַּח לוֹ שְׁאֵרָהּ כְּסוּתָהּ וְעֹנָתָהּ לֹא יִגְרָע: וְאִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה לֹא יַעֲשֶׂה לָהּ וְיָצְאָה חִנָּם אֵין כָּסֶף:
מַכֵּה אִישׁ וָמֵת מוֹת יוּמָת: וַאֲשֶׁר לֹא צָדָה וְהָאֱ-לֹקִים אִנָּה לְיָדוֹ וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם אֲשֶׁר יָנוּס שָׁמָּה: וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת: וּמַכֵּה אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ מוֹת יוּמָת:  וּמְקַלֵּל אָבִיו וְאִמּוֹ מוֹת יוּמָת: וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב: אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא:
וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עַבְדּוֹ אוֹ אֶת אֲמָתוֹ בַּשֵּׁבֶט וּמֵת תַּחַת יָדוֹ נָקֹם יִנָּקֵם: אַךְ אִם יוֹם אוֹ יוֹמַיִם יַעֲמֹד לֹא יֻקַּם כִּי כַסְפּוֹ הוּא:
וְכִי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים וְנָגְפוּ אִשָּׁה הָרָה וְיָצְאוּ יְלָדֶיהָ וְלֹא יִהְיֶה אָסוֹן עָנוֹשׁ יֵעָנֵשׁ כַּאֲשֶׁר יָשִׁית עָלָיו בַּעַל הָאִשָּׁה וְנָתַן בִּפְלִלִים: וְאִם אָסוֹן יִהְיֶה וְנָתַתָּה נֶפֶשׁ תַּחַת נָפֶשׁ: עַיִן תַּחַת עַיִן שֵׁן תַּחַת שֵׁן יָד תַּחַת יָד רֶגֶל תַּחַת רָגֶל: כְּוִיָּה תַּחַת כְּוִיָּה פֶּצַע תַּחַת פָּצַע חַבּוּרָה תַּחַת חַבּוּרָה:
וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ: וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ:
וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי: וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת: אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו: אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ:
אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל:
 
כאמור, לגבי עבד עברי התורה מדגישה שאין הוא מוגדר כעבד אלא כשכיר. הנימוק לכך אינו שוויון בין בני האדם אלא השוויון ההסטורי - שהרי גם אתה וגם עבדך הייתם עבדים במצרים והקב"ה פדה אתכם יחד. אבל לגבי הגויים, התורה אומרת בפירוש שאפשר לקנות אותם כעבדים והם עוברים בירושה לדורות הבאים:
 
4.     ויקרא פרק כה פסוקים לט - מו
 
וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ עַד שְׁנַת הַיֹּבֵל יַעֲבֹד עִמָּךְ: וְיָצָא מֵעִמָּךְ הוּא וּבָנָיו עִמּוֹ וְשָׁב אֶל מִשְׁפַּחְתּוֹ וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב: כִּי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹקֶיךָ: וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ אֲשֶׁר יִהְיוּ לָךְ מֵאֵת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ עֶבֶד וְאָמָה: וְגַם מִבְּנֵי הַתּוֹשָׁבִים הַגָּרִים עִמָּכֶם מֵהֶם תִּקְנוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתָּם אֲשֶׁר עִמָּכֶם אֲשֶׁר הוֹלִידוּ בְּאַרְצְכֶם וְהָיוּ לָכֶם לַאֲחֻזָּה: וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ
 
יתרה מזו: בפרשת ראה, בין דיני העבד העברי, התורה מתחמקת מלתאר את האדם הזה כעבד באופן מוחלט. כתוב שהוא עובד אצלך, כתוב שהוא נמכר לך, וכתוב שדוקא אתה - האדון -היית עבד, אבל לא כתוב שהוא עבד שלך. כלומר שהעבד העברי בכלל לא נקרא עבד, וגם אם כלפי חוץ נראה שהוא עושה עבודות של עבד, הרי שהתורה אינה מקבלת את ההגדרה הזו ומגדירה אותו בפירוש כשכיר למספר שנים ולא כעבד:
 
 
 
5.     דברים פרק טו פסוקים יב - יח
 
כִּי יִמָּכֵר לְךָ אָחִיךָ הָעִבְרִי אוֹ הָעִבְרִיָּה וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבַשָּׁנָה הַשְּׁבִיעִת תְּשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ: וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ תִּתֶּן לוֹ: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם: וְהָיָה כִּי יֹאמַר אֵלֶיךָ לֹא אֵצֵא מֵעִמָּךְ כִּי אֲהֵבְךָ וְאֶת בֵּיתֶךָ כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ: וְלָקַחְתָּ אֶת הַמַּרְצֵעַ וְנָתַתָּה בְאָזְנוֹ וּבַדֶּלֶת וְהָיָה לְךָ עֶבֶד עוֹלָם וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן: לֹא יִקְשֶׁה בְעֵינֶךָ בְּשַׁלֵּחֲךָ אֹתוֹ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ כִּי מִשְׁנֶה שְׂכַר שָׂכִיר עֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים וּבֵרַכְךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה
 
אבל הנימוק ההסטורי נכון לא רק לגבי העבד העברי. הרי אם נלך אחורה קצת יותר, גם האדון וגם העבד הם צאצאי נח, ואפילו אם נאמר שחם עשה מעשה מאוד לא יפה, זה לא מצדיק את העובדה שצאצאיו צריכים להיות במעמד אחר לכל הדורות. איוב, כשהוא מצדיק את התנהגותו ומספר שהוא מעולם לא גנב ומעולם לא הונה אדם אחר, אומר שהוא מודע לכך שהוא ועבדו במעמד שוה:
 
6.     איוב פרק לא פסוקים יג - טו
 
אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי: וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵ-ל וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ: הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכֻנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד:
 
ובכן, כיצד אפשר להסביר את העובדה שהתורה מכירה במעמדות שונים, ובכך שיש לשעבד את העבדים (עד כדי כך שאסור לשחרר עבד כנעני!)?
בכדי לענות על השאלה הזו, ראשית נתמקד בכמה מדיני העבד. התורה אומרת שאדם שמכה את עין עבדו או את שינו צריך לשחררו, בניגוד למכה עינו ושינו של אחר, שהתורה אומרת 'עין תחת עין', וחז"ל אומרים שהכוונה בממון. במקרה זה, דוקא, מה שמקבל העבד הוא הרבה יותר מאשר מה שיקבל בן החורין, שהרי ודאי שדמי עינו או שינו של אדם שוים פחות מערכו של האדם השלם. חז"ל אומרים שעין ושן הן רק דוגמאות, ובעצם ישנם עשרים וארבעה איברים שאם אדם קוטע אותם לעבדו עליו לשחררו:
 
7.     תלמוד בבלי מסכת קידושין דף כה עמוד א
 
עשרים וארבעה ראשי אברים שבאדם, כולם אין מטמאין משום מחיה, ואלו הם: ראשי אצבעות ידים ורגלים, וראשי אזנים, וראש החוטם, וראש הגוייה, וראשי דדים שבאשה, רבי יהודה אומר: אף שבאיש, ותני עלה: בכולם עבד יוצא בהם לחירות, רבי אומר: אף הסירוס, בן עזאי אומר: אף הלשון.
 
הדוגמאות הללו, של עיניים, שיניים, אצבעות, סירוס, וכו' אינן דוגמאות תיאורטיות. מוכח שהיו אלו דברים קיימים ומקובלים שנעשו לעבדים, אם כדי לסמן אותם, אם כדי להעניש אותם ואם כדי לייעל אותם. לכאורה ניתן לשאול: מדוע שאדם ירצה לסמא את עיניו של עבדו? הרי זה רק יפגום בכושר עבודתו! ובכן, התשובה היא שזה טוב יותר למי שרוצה שעבדו לא יעשה דברים אחרים. אחת הדוגמאות המפורסמות לכך בתנ"ך היא שמשון, אשר הפלשתים ניקרו את עיניו לא רק כדי לבזות אותו, אלא גם כדי שיהיה טוחן יעיל. מי שטוחן בריחיים אינו צריך עיניים, וממילא טוב יותר לנקר את עיניו:
 
8.     שופטים פרק טז פסוק כא
 
וַיֹּאחֲזוּהוּ פְלִשְׁתִּים וַיְנַקְּרוּ אֶת עֵינָיו וַיּוֹרִידוּ אוֹתוֹ עַזָּתָה וַיַּאַסְרוּהוּ בַּנְחֻשְׁתַּיִם וַיְהִי טוֹחֵן בְּבֵית הָאֲסוּרִים
 
מסתבר שזה גם מה שעמד מאחורי דרישתו האכזרית של מלך בני עמון, אם כי הוא רצה גם להשתמש בבני ישראל כעבדים, ולכן הוא העדיף לא לנקר להם את שתי העיניים. שם המטרה היתה לבזות את ישראל ולסמן את העבדים באופן בלתי הפיך:
 
9.     שמואל א פרק יא פסוקים א - ב
 
וַיַּעַל נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי וַיִּחַן עַל יָבֵשׁ גִּלְעָד וַיֹּאמְרוּ כָּל אַנְשֵׁי יָבֵישׁ אֶל נָחָשׁ כְּרָת לָנוּ בְרִית וְנַעַבְדֶךָּ: וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם נָחָשׁ הָעַמּוֹנִי בְּזֹאת אֶכְרֹת לָכֶם בִּנְקוֹר לָכֶם כָּל עֵין יָמִין וְשַׂמְתִּיהָ חֶרְפָּה עַל כָּל יִשְׂרָאֵל:
 
כך עשו גם הבבלים לצדקיהו לאחר שהוא נתפס:
 
10.מלכים ב פרק כה פסוק ז
 
וְאֶת בְּנֵי צִדְקִיָּהוּ שָׁחֲטוּ לְעֵינָיו וְאֶת עֵינֵי צִדְקִיָּהוּ עִוֵּר וַיַּאַסְרֵהוּ בַנְחֻשְׁתַּיִם וַיְבִאֵהוּ בָּבֶל:
 
יכול להיות שזו גם היתה כוונת דברי דתן ואבירם למשה רבנו, כאשר הם טוענים שהוא משתרר על העם ואומרים לו "העיני האנשים ההם תנקר?" - כלומר, האם אתה רוצה שכולנו נהיה עבדים שלך?
הנוהג הזה לעוור עבדים התקיים בעמים גם מאות שנים אח"כ, ואחת העדויות לכך ניתן לראות ממה שעשה הורדוס לבבא בן בוטא:
 
11.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ג עמוד ב
 
הורדוס עבדא דבית חשמונאי הוה, נתן עיניו באותה תינוקת. יומא חד שמע ההוא גברא בת קלא דאמר: כל עבדא דמריד השתא מצלח, קם קטלינהו לכולהו מרותיה...
 אמר: מאן דריש "מקרב אחיך תשים עליך מלך"? רבנן, קם קטלינהו לכולהו רבנן, שבקיה לבבא בן בוטא למשקל עצה מניה. אהדר ליה כלילא דיילי, נקרינהו לעיניה. יומא חד אתא ויתיב קמיה, אמר: חזי מר האי עבדא בישא מאי קא עביד! אמר ליה: מאי אעביד ליה? א"ל: נלטייה מר! אמר ליה, כתיב: "גם במדעך מלך אל תקלל". אמר ליה: האי לאו מלך הוא! א"ל: וליהוי עשיר בעלמא, וכתיב: "ובחדרי משכבך אל תקלל עשיר", ולא יהא אלא נשיא, וכתיב: "ונשיא בעמך לא תאור". א"ל: בעושה מעשה עמך, והאי לאו עושה מעשה עמך! א"ל: מסתפינא מיניה. א"ל: ליכא איניש דאזיל דלימא ליה, דאנא ואת יתיבנא. א"ל, כתיב: "כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר". א"ל: אנא הוא, אי הואי ידענא דזהרי רבנן כולי האי לא הוה קטילנא להו.
 
בדומה לניקור העיניים, גם קציצת אצבעות היתה סימן לעבדות, כפי שמוכח בתנ"ך:
 
12.שופטים פרק א פסוקים ד - ז
 
וַיַּעַל יְהוּדָה וַיִּתֵּן ה' אֶת הַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי בְּיָדָם וַיַּכּוּם בְּבֶזֶק עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים אִישׁ: וַיִּמְצְאוּ אֶת אֲדֹנִי בֶזֶק בְּבֶזֶק וַיִּלָּחֲמוּ בּוֹ וַיַּכּוּ אֶת הַכְּנַעֲנִי וְאֶת הַפְּרִזִּי: וַיָּנָס אֲדֹנִי בֶזֶק וַיִּרְדְּפוּ אַחֲרָיו וַיֹּאחֲזוּ אֹתוֹ וַיְקַצְּצוּ אֶת בְּהֹנוֹת יָדָיו וְרַגְלָיו: וַיֹּאמֶר אֲדֹנִי בֶזֶק שִׁבְעִים מְלָכִים בְּהֹנוֹת יְדֵיהֶם וְרַגְלֵיהֶם מְקֻצָּצִים הָיוּ מְלַקְּטִים תַּחַת שֻׁלְחָנִי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי כֵּן שִׁלַּם לִי אֱ-לֹקִים וַיְבִיאֻהוּ יְרוּשָׁלִַם וַיָּמָת שָׁם
 
כמובן שגם הסירוס מוכר מהתנ"ך ומייעל את עבודת העבד, ומאפשר לאדון גם לתת לעבד לשמש את הנשים ללא פחד. כריתת אזניים מוכרת מחוקי חמורבי - כגון חוק 205 שאומר שאם עבד מכה בן חורין על הלחי אוזנו תקוצץ, או חוק 282 שאומר שאם עבד מכחיש את העובדה שהוא עבד ומוכח שהוא שיקר, אדונו רשאי לקצץ את אזנו.
כל כריתת האיברים הזו נובעת מתפיסה שהעבד הוא רכושו של האדון, והאדון רשאי לעשות ברכושו ככל העולה על רוחו. על בסיס זה באה התורה ואומרת לאדון: אנחנו לא מכירים בעבדות כזו, שבה העבד הוא רכוש של האדון לעשות בו ככל העולה על רוחו. אם אתה פוגע באופן בלתי הפיך באחד מאותם איברים - העבד הזה יוצא לחירות לגמרי.
אבל אם זה מה שהתורה רוצה לומר, כמובן שצריך לשאול מדוע התורה לא עקרה את כל מוסד העבדות? מדוע היא אינה מצוה על כולם לשחרר את העבדים? עונה על כך הרב רבינוביץ במאמרו 'תפקידן של המצוות' בתוך הספר 'דרכה של תורה':
 
13.הרב נחום אליעזר רבינוביץ, דרכה של תורה עמ' 11
מערכת התורה והמצווה היא כפולה. מצד אחד, הקניית דעות והשרשת ערכים נצחיים, הנחיה לעבודת ה' בדרגה הגבוהה ביותר, ועיצוב חברה הראויה להיות מרכבה לשכינה. ומאידך - חקיקה וציוויים להתמודד עם כוחות הרע וההרס המתפרצים בנפשו של היחיד וברוחו של העם, ולהבטיח קיום תנאים הכרחיים להתפתחות רוחנית ברמה האפשרית במציאות הקיימת בכל דור ודור, לפי הנסיבות החברתיות הכלכליות והתרבותיות השוררות באותו זמן ובאותו מקום. להשגת המטרה הראשונה מעמידה לפנינו התורה יעדים עילאיים המשמשים אתגר ותמריץ לדורות רבים, ואפילו בני עלייה לא ישיגום בשלמות. בד בבד היא קובעת למטרה השניה אמות מידה להתנהגות לפי כוחן של הבריות לקבל - קני מידה שאין לפחות מהן מבלי לסכן את עצם קיומם של היחיד והחברה שבה הוא נתון ובלא לבטל את הסיכויים להתעלות רוחנית.
 
הרב מדגים את הדברים האלו בשלושה מישורים: בחיי הפרט, החברה והעם. לגבי חיי הפרט הוא מדבר על ריבוי נשים. ברור שהמצב האידיאלי הוא איש ואשה שיחיו יחד לנצח, כמו אדם וחוה בגן עדן, והרב מוכיח זאת מפסוקי התורה, הנביאים והכתובים. אבל ישנה מציאות שבה צריכים לאפשר גירושין, ובעולם העתיק היו הגברים מוכרחים לשאת נשים רבות כי גברים רבים היו מתים במלחמות ובתאונות למיניהם, וממילא אפשרה התורה את המציאות הזו, אבל דאגה שיהיו חיובים רבים בין הבעל לבין האשה, כדי שהמשפחה תהיה הכי קרובה לאידיאל. לאט לאט העולם התקדם, וגם ריבוי נשים נאסר. תקנות רבינו גרשום לא באו על רקע חלק, אלא על פי האידיאל שכבר היה כתוב בתורה, וכשהוכשר הדור לכך, עברו לשלב הבא. לגבי העם הדברים באים לידי ביטוי באידיאל של השלום. ברור שהמצב הנכון ביותר הוא שיהיה שלום בין העמים, אבל התורה מכירה בצורך במלחמות, ואף מצוה כיצד יש לעשות אותן באופן שיפגע הכי פחות באידיאל של השלם. לגבי חיי החברה, מביא הרב רבינוביץ את נושא העבדות. הרי המשנה מציינת שמוכח בתורה שאין גזע אחד עדיף על פני גזע אחר:
 
14.משנה מסכת סנהדרין פרק ד משנה ה
לפיכך נברא אדם יחידי: ללמדך שכל המאבד נפש אחד מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא וכל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא. ומפני שלום הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו: אבא גדול מאביך, ושלא יהו מינין אומרים הרבה רשויות בשמים, ולהגיד גדולתו של הקדוש ברוך הוא שאדם טובע כמה מטבעות בחותם אחד וכולן דומין זה לזה ומלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא טבע כל אדם בחותמו של אדם הראשון ואין אחד מהן דומה לחבירו לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם.
 
כיצד, אם כן, מתירה התורה לשעבד עבדים?
 
15.הרב נחום אליעזר רבינוביץ, דרכה של תורה, עמ' 14
כך מבראשית לימדתנו התורה שמעמדן של כל בני האדם שווה באמת. פירש הרמב"ם: "חותמו של אדם הראשון - צורת האדם המינית אשר בה האדם הוא אדם, ובה משותפים כל בני אדם". אלא שקלקלו את מעשיהם ושיעבדו איש בחברו, והפרידו בבני אדם בין עבדים למושלים בם. ברם הבדלי מעמד כאלה אינם מהותיים ואין להם אחיזה במציאות האמיתית, כי לפני הבורא כולם כאחד שוים. רק חורש אוון יעלים עין מן העובדה שכל בני אנוש כולם שותפים בצורת האדם. רק עושה עוול יחרוץ משפטו העבד לידון כתת-אדם.
ואף על פי כן הלא התורה מכירה במוסד העבדות! מצד אחד אין לך הצהרה ברורה ובהירה מזו ש"נברא אדם ראשון יחידי" וחותמו של ה' מוטבע על עבד כעל אדוניו, על אמה כעל גבירתה. ומאידך "מהם תקנו עבד ואמה... והיו לכם לאחוזה"! אלא, הוא העקרון אשר הסביר רבנו (מורה נבוכים ג, לב): "מחמת חשש מה שאין יכולת לנפש לקבלו כפי הטבע... הסב ה' אותם מן הדרך הישרה שהיא היתה המטרה הראשונה". מפני כורח המציאות ויתרה התורה על יישומו המלא של העקרון מיד, והעדיפה לקדם את החברה צעד אחר צעד עד שתושג המטרה במלואה. הדברים מבוארים באר היטב בספרא (על ויקרא כה, מד): "שמא תאמרו... 'במה נשתמש'? תלמוד לומר "ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגויים". בעולם העתיק כמעט שלא היתה אפשרות לקיים משק תקין בלי כח אדם רב, ובדרך כלל אותו כח אדם גוייס לרוב מן העבדים. גם הוגי דעות דגולים בין העמים לא העלו על דעתם שתיתכן חברה מצליחה בלי עבדות רבה. מבחינה כלכלית בלתי אפשרי היה הדבר. "במה נשתמש" היתה טענה רצינית שאין להתעלם ממנה.
ברם התורה עשתה מהפכה במוסד העבדות. על כמה עקרונות יסוד אי אפשר היה לוותר, והם כאילו יצרו רצפה אשר תמנע הידרדרות לתהום התרבות הרעה של האומות. כך למשל, בניגוד לכל חוקי העולם העתיק, נשמתו של העבד אינה רכוש של האדם, כי אם של אדון כל "וכי יכה איש את עבדו או את אמתו בשבט ומת תחת ידו - נקום ינקם". כמו כן, אמנם נמסר העבד לעבודתו של בעליו, אבל גם לנפשו של העבד דאגה תורה. יום השבת הוא מקודש גם לאדון וגם לעבד... אלא שעם כל זאת נשארת עבדות, כי בתנאים השוררים אז לא ניתן היה לבטלה באופן מוחלט.
 
כלומר שהעבדות היתה כורח, ולא ניתן היה לבטל אותה לגמרי, ולכן התורה ציינה את הכיוון הכללי, כדי שממנו נדע להמשיך הלאה, לכשיוכשר הדור. ואמנם ישנו איסור לשחרר עבדים, אבל זה נובע דוקא מתוך העובדה שהתורה קבעה שעבד נחשב מסתופף תחת כנפי השכינה, וברגע שהוא משתחרר הוא הופך ליהודי. מכיון שהתורה אינה רוצה לכפות על אדם להיות יהודי, היא אוסרת על שחרור עבד כזה שמן הסתם יחזור לסורו. אבל כמובן שאין שום מצוה לקנות עבדים, ובשלב מסויים מה שקרה הוא שלמרות האיסור לשחרר עבדים, מצאו חכמי ישראל אופנים שונים לשחרר את העבדים שלהם. ידוע, למשל, שר' אליעזר שחרר את עבדו בכדי שישלים לו מניין (גטין לח, ב). עד כדי כך, שבתקופת הרומאים שחרור עבדים הפך להיות סימן ההיכר של היהודים:
 
16.תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף יז עמוד ב
 
ת"ר: כשנתפסו רבי אלעזר בן פרטא ורבי חנינא בן תרדיון, א"ל ר' אלעזר בן פרטא לרבי חנינא בן תרדיון: אשריך שנתפסת על דבר אחד, אוי לי שנתפסתי על חמשה דברים. א"ל רבי חנינא: אשריך שנתפסת על חמשה דברים ואתה ניצול, אוי לי שנתפסתי על דבר אחד ואיני ניצול, שאת עסקת בתורה ובגמילות חסדים, ואני לא עסקתי אלא בתורה בלבד...
אתיוהו לרבי אלעזר בן פרטא, אמרו: מ"ט תנית, ומ"ט גנבת? ...ומ"ט קרו לך רבי? ...ומ"ט לא אתית לבי אבידן? ....ומ"ט קא שבקת עבדך לחירות?
רש"י: קא שבקת עבדך לחירות - והן גזרו על כך לפי שהוא דת יהודית.
 
וכך מסכם הרב רבינוביץ:
17.הרב נחום אליעזר רבינוביץ, דרכה של תורה עמ' 19
דת יהודית זו - האם חידוש היה בה? ודאי שכן, מכל מקום שאור שבתורה הוא שהולידה והצמיחה, וראשיתה נעוצה במקרא, אלא שאז עדיין לא היה העולם ראוי. והנה ברבות הימים רבתה הדעת גם בעולם כולו, תגליות חדשות במדע ובטכנולוגיה יצרו מקורות חדשים לאנרגיה, העולים בהרבה על כח האדם, ונתאפשרה רווחה גדולה. והביאה ההשגחה העליונה לידי ביטול העבדות כמעט בכל המדינות. ברוך המקום אשר הקרין מאור תורתו ולימד תועים בינה להכיר את גדולתו של הקדוש ברוך הוא הטבועה בכל בן אדם. ביטול העבדות אינו אלא מימוש חלקי של האידיאל הנשגב שלימדתנו תורה, וכל מי שיודע פרק בדברי ימי העולם המערבי, ברור לו מעל כל ספר כי אחד הגורמים המכריעים בתהליך זה היה התפשטות ידיעת התורה, וכל זה הוא לתקן העולם כולו לעבוד את ה' ביחד, שנאמר 'אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד'.


קטגוריה: מסכת קידושין
AtarimTR