ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

קידושין נא - נז "העכבר וההור"

בס"ד                                                                                                    ז כסלו תשס"ח
 
קידושין נא - נז
העכבר והחור
 
בכל עבירה שאדם עובר ישנו עצם מעשה העבירה וישנה המוטיבציה לעשות אותה. אם אנחנו רוצים למנוע עבירה - לפעמים אנחנו פועלים כנגד המעשה (ע"י שמירה, ע"י ענישה והרתעה וכו') ולפעמים נלחמים במוטיבציה (ע"י חינוך, ע"י לחץ חברתי וכו').
אבל לאחר שנעשתה העבירה: את מי יש להעניש יותר, את עושה המעשה או את מעורר המוטיבציה? לכאורה אנחנו יודעים שאין שליח לדבר עבירה, ומי שעושה את העבירה בפועל הוא זה שישלם עליה, אבל בכל זאת ישנם מקרים שבהם אנחנו מענישים את מי שגרם למוטיבציה. אחת הסוגיות שעוסקות בכך היא הסוגיה שלמדנו השבוע בדף היומי, והיא עוסקת בענייני מעשר שני. הדין הוא שצריך לאכול מעשר שני בירושלים. אבל אם אדם אינו רוצה לאכול 10 טון תפוזים בירושלים הוא יכול לפדות את הפירות על כסף, ולהעלות את הכסף לירושלים ושם לקנות אוכל. ומה קורה אם הוא קונה בכסף דבר שלא נועד לאכילה? - כמובן שהוא חטא, כי בכך הוא מוציא את הכסף לחולין, ואין לקדושת המעשר השני על מה לחול. מה, אם כן, קורה לכסף? האם הוא נשאר בקדושתו (ואז מי שהפסיד הוא מי שמכר לו את הבהמה) או שהכסף התחלל, והבעלים צריכים לקנות עוד אוכל באותו מחיר ולאכול אותו בירושלים?
הגמרא אומרת כך:
 
1.     תלמוד בבלי מסכת קידושין דף נו עמוד א
 
אין לוקחים בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מעשר שני אפילו בירושלים, ואם לקח - יאכל כנגדן! ... ואמאי? יחזרו דמיו למקומם! אמר שמואל: כשברח. וטעמא דברח, הא לא ברח - קנסינן למוכר, ונקנסיה ללוקח! לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. ואי לא עכברא, חורא מאי קעביד? מסתברא, כל היכא דאיכא איסורא התם קנסינן.
 
הגמרא אומרת שאם המוכר נמצא בפנינו צריך לומר לו שהמכירה מבוטלת ועליו לקבל בחזרה את הסחורה ולהחזיר את הכסף. הסיבה שקונסים דוקא את המוכר היא מפני שאנחנו אומרים שהוא זה שעודד את החוטא לפדות את המעשר באופן פסול. ואמנם משמע ששני האנשים חטאו באופן זהה, אבל מכיון שהאיסור (הכסף) נמצא כרגע בידי המוכר, אנחנו קונסים אותו. ואולם, כאן הקנס אינו גדול כל-כך כי הוא יקבל בחזרה את מה שהוא מכר. אבל הסברא הזו של העכבר והחור מופיעה בעוד מקום אחד בש"ס, ושם הקנס לקונה הוא הרבה יותר גדול. העניין המדובר הוא במכירת עבד עברי לחו"ל. הדין הוא שאם מוכרים עבד עברי לחו"ל בעצם מכריחים אותו לעבור עבירות, ולכן הוא יוצא לחופשי. ומה קורה עם התשלום על העבד? אומרת הגמרא כך:
 
2.     תלמוד בבלי מסכת גיטין דף מד עמוד ב
 
תנו רבנן: המוכר עבדו לחוצה לארץ - יצא לחירות, וצריך גט שחרור מרבו שני... אמר ליה אביי לרב יוסף: מאי חזית דקנסינן ללוקח? נקנסיה למוכר! א"ל: לאו עכברא גנב אלא חורא גנב. א"ל: אי לאו עכברא, חורא מנא ליה? מסתברא, היכא דאיכא איסורא התם קנסינן.
 
שוב אומרת הגמרא שמי שישא בנזק יהיה הקונה, כי אם הוא זה שעודד את המוטיבציה למכירת העבד. אלא שכאן העבד יוצא לחופשי, כלומר שהקונה מפסיד את כל הכסף שהוא שילם, למרות שלכאורה שני האנשים האלה אשמים ביחד. הסיבה, אומרת הגמרא, היא בגלל שהאיסור נמצא בידיו. אבל זהו לכאורה עניין טכני, ולא ברור למה בגלל זה הוא צריך לספוג את כל הנזק. הירושלמי באמת לא מסכים לכך, ולפי הירושלמי אם שניהם ידעו שמדובר במעשה של עבירה שניהם צריכים לספוג את הנזק ביחד:
3.     תלמוד ירושלמי מסכת גיטין פרק ד הלכה ו
 
מי משחררו? - רבו ראשון נותן דמיו והשני משחררו... אם ידע רבו השני שניהן נותנין את דמיו, ואם לאו הראשון נותן את דמיו והשני משחררו.
 
רואים אנו כי הסברא של 'לא העכבר גנב אלא החור' היא סברא דחויה, כי באמת שניהם גרמו לחטא, אבל בסופו של דבר קונסים את מי שהאיסור נמצא בידיו. דוגמא לכך ניתן לראות בשו"ת הרדב"ז, אשר דן בשאלה של אדם שקנה או קיבל כמשכון חפצי הקדש או חפצים גנובים:
 
 
4.     שו"ת רדב"ז (ר' דוד בן זמרה, המאה ה-15, צפת) חלק א סימן רפח
 
שאלת ממני על ראובן שמשכן ביד שמעון כלי הקדש אם יכולין הקהל להוציא מידו בלא דמים.
תשובה אם שמעון הכיר שהם כלי הקדש ואפ"ה משכנם לו, מוציאין מידו בלא דמים דאין אדם מוכר ולא ממשכן דבר שאינו שלו, ולא שייך למימר בכה"ג עשו תקנת השוק. ונפקא מינה שאפילו לא היו כלי הקדש אלא של איניש דעלמא ויודע שמעון בבירור שאין אלו שלו מוציאין מידו בלא דמים. אבל אם אין יודע שהם של אחרים בזה אין מוציאין מידו בלא דמים אפי' של הקדש לפי שכל המטלטלין בחזקת מי שהם בידו וכן פסק הרמב"ם בראובן שלמד עם בנו של שמעון ושמעון נתן לו ספר של הקדש בעבור שכירות הלמוד, שיכול המלמד לעכב הספר ולמשכנו ולמוכרו בעבור שכירותו והקהל יתבעו משמעון לגבות הספר מיד ראובן ע"כ: ובודאי שאין הדברים אמורים אלא בזמן שלא היה מכיר ראובן שזה הספר הקדש הוא, שאם היה מכיר לאו עכברא גנב אלא חורא גנב ומוציאין מידו והוא יעשה דין עם מי שמשכנו אצלו וברור הוא.
 
ואולם, קצת קשה על הרדב"ז, שהרי הוא מנמק את העובדה שהתשלום ילך משמעון בכך שהחור הוא הגנב, ואילו הגמרא דחתה את זה ואמרה שאין הבדל בין החור לבין העכבר. אמנם התוצאה הסופית נכונה, ששמעון צריך לשלם, אבל לא ברור למה הוא לא נימק זאת בכך שהאיסור אצלו במקום לנמק זאת בכך שהוא החור. נחזור לשאלה זו אי"ה בהמשך.
לפעמים לא ברור מי הוא העכבר ומי הוא החור. שאלה מעניינת הובאה בפני הרב מנחם מנדל קרוכמל בשו"ת צמח צדק. אין זה הספר 'צמח צדק' של הרב מנחם מנדל שניאורסון האדמו"ר הראשון של חב"ד, אלא ספר שקדם לו ביותר ממאה שנה:
 
5.     שו"ת צמח צדק הקדמון (ר' מנחם מנדל קרוכמל, המאה ה-17, מוראביה) סימן לו
ישראל שקנה מן נכרי כלי כסף שהכל מכירים ויודעים שהם אסורים לקנות כי משל כומרים הם ואותו ישראל מכרם לישראל אחר. ואחר כך נתפס הגנב ואמר שמכר ליהודי אחד אלא שאינו מכירו ומתוך שיד הכומרים תקיפה הוצרכו הקהל לרצותם ברצוי כסף ועתה רוצים הקהל להיפרע מהישראל שני כי הישראל הראשון עני הוא וזה טוען כי הוא לא קנה מהגנב כלום רק מישראל דעביד איסורא קודם שבא אליו והוא לא עביד מידי ולא גרם היזק לקהל שיתחייב מאומה...
תשובה: אפילו טענתו ראשונה שטען שהוא אינו פושע בדבר כלל והוא לא עביד איסורא כלל שהרי לא קנה מהגנב אלא מישראל הא נמי לאו טענה היא דכיון דהוא נמי ידע שהדברים האלו הם מדברים שאסור להתעסק בהם לא היה לו לקנות מישראל הראשון דלאו עכברא גנב אלא חורא גנב אף על גב דהוא לא קנה מהגנב עצמו ולא מיקרי חורא אלא ישראל ראשון מיקרי חורא מכל מקום לענין איסור קניית דברים האסורים מיקרי הוא חורא דישראל ראשון מיקרי עכברא והוא חורא דאלו לא היה לישראל ראשון חורא למכור לא היה הוא עובר לקנות דברים האסורים ודאי דלענין גניבה מיקרי הגנב עכבר והקונה הראשון חורא והיינו אלו היו דברים שאין בהם איסור לקנות ולא חל עלייהו אלא איסור גניבה לחוד אז שפיר מצינן למימר דישראל שני לא עביד מידי כיון שכבר קנה הראשון אבל אם הם דברים האסורים לקנות הרי מלבד האסור גניבה יש בהם עוד איסור קנייה ועבר הלוקח הראשון וקנה על זה מיקרי הראשון עכבר והשני חורא ולא מיבעיא היכא דאין הקהל יכולים להפרע מן הישראל הראשון כמו בנדון זה שהישראל הראשון הוא עני פשיטא שצריך הישראל השני לשלם מטעם שיתבאר אלא אפילו אי היו הקהל יכולים להפרע מישראל הראשון אפילו הכי יכולים הקהל להפרע מן הישראל השני כמו מן הראשון כיון דאיסור הוא אצלו:
וראיה לזה מהא דאיתא בגיטין פרק השולח דף מ"ה מהא דתני התם המוכר עבדו לחוצה לארץ יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו שני ודייק מדקתני קנייה רבו שני ש"מ דלא הדרה זבינא ואבד הלוקח מעותיו אמר ליה אביי לרב יוסף מאי חזית דקנסינן ללוקח נקנסיה למוכר פירש יהא המקח חוזר ויחזיר ללוקח הדמים ורבו הראשון יהא משחררו אמר ליה לאו עכברא גנב אלא חורא גנב אמר ליה מסתברא היכא דאיכא איסורא התם קנסינן. הרי אע"ג דעכברא הוה גנב עצמו מחייבינן לחורא כיון דאיסור גבי חורא הוא הוא הדין נמי בנדון דידן אף על גב דהישראל הראשון הוא דעביד האיסור עצמו מכל מקום כיון דהאיסור הוא אצל הישראל השני צריך הוא לסלק לקהל ההיזק דידהו:
וכן מסיק נמי בקידושין פרק האיש מקדש דף נ"ו אהא דתנן אין לוקחין בהמה טמאה עבדים וקרקעות במעות מעשר שני אפילו בירושלים ואם לקח יאכל כנגדן פירש רש"י הלוקח יקח מעות משלו ויאמר כל מקום שהמעות ביד המוכר יהא מחוללת על אלו ויאכלם בירושלים ופריך ואמאי יחזרו דמיו למקומם כי התם פירוש גבי לוקח בהמה טהורה דכופין להמוכר להחזיר הדמים אמר שמואל כשברח ופריך טעמא דברח הא לא ברח קנסינן למוכר ונקנסיה ללוקח ומשני לאו עכברא גנב אלא חורא גנב פירש חורא הוה המוכר. ופריך אי לאו עכברא חורא מאי קעביד מסתברא כל היכא דאיכא איסורא התם קנסינן פירש גבי המוכר הוא האיסור דמעות מעשר שני בידו הוא לכך אלו הוה כאן קנסינן ליה שהיה צריך להחזיר הדמי' אבל השתא דברח קנסינן ללוקח משום דמכל מקום גם הוא עביד איסורא שקנה במעות מעשר שני מידי דאסור ליקח:
הרי מבואר דהיכא דאיכא למיקנס לתרווייהו מוכר ולוקח קנסינן תחלה להאי דאיסורא אצלו ואי ליתא להאי כגון שברח קנסינן לאידך הוא הדין נמי בנדון דידן כיון שכבר בארנו דתרווייהו ישראל ראשון ושני עבדי איסורא שהיו מתעסקים בדברים האסורים מחמת סכנה ועברו על חרם קדמונים ומיקרי ישראל ראשון עכברא וישראל שני חורא דאי לאו ישראל שני שהיה קונה מישראל ראשון לא היה הראשון קונה מהגנב דברים אסורים מחמת סכנה ואיסור הוא אצל הישראל שני דקנסינן ליה לישראל שני וצריך לסלק לקהל ההיזק דידהו אע"פ שיש לישראל ראשון לשלם ומכל שכן אי לית ליה לישראל ראשון לשלם כמו בנדון דידן דפשיטא דצריך ישראל שני לשלם לקהל ההיזק כדמסיק התם כשברח המוכר לכך קנסינן ללוקח:
 
כלומר שגם אם אפשר היה להעניש את שניהם, אומר הצמח צדק שהיו מענישים רק את החור ולא את העכבר, מכיון שהאיסור נמצא אצלנו. האם באמת הוא היה פוסק שרק השני ישלם גם כאשר שניהם בעלי ממון ויכולים לשלם? - לא ברור, אבל מדבריו משמע שכן בגלל שהאיסור נמצא בידיו.
השולחן ערוך אכן פסק את האיסור לקנות מגנב, ואם האדם ידע שהוא עוסק בסחורה גנובה הוא אפילו לא יכול לדרוש את הכסף בחזרה מהגנב:
 
6.     שולחן ערוך חושן משפט סימן שנו סעיפים א - ב
אסור לקנות מהגנב החפץ שגנב, ועון גדול הוא, שהרי מחזיק ידי עוברי עבירה וגורם לו לגנוב גנבות אחרות; שאם לא ימצא לוקח, אינו גונב. (וכן אסור לסייע לגנוב בשום דבר כדי שיגנוב).
הגונב ומכר ולא נתייאשו הבעלים, ואח"כ הוכר הגנב ובאו עדים שזה החפץ שמכר פלוני הוא גנבו בפנינו, חוזר החפץ לבעלים והבעלים נותנים ללוקח דמים שנתן לגנב, מפני תקנת השוק, והבעלים חוזרים ועושים דין עם הגנב. ואם גנב מפורסם הוא, לא עשו בו תקנת השוק, ואין הבעלים נותנים ללוקח כלום, אלא חוזר הלוקח ועושה דין עם הגנב ומוציא ממנו דמים שנתן לו. הגה: וי"א דאף בגנב מפורסם עשו תקנת השוק וצריך להחזיר ללוקח מעותיו, אלא אם כן ידע הלוקח שזה הדבר שקנה גנוב, שאז צריך להחזיר בלא דמים. ואפילו הגנב אין צריך להחזיר לו מעותיו, דודאי נתן לו לשם מתנה, הואיל וידע שאינו שלו וקנאה. ואם אמר הלוקח: לטובה נתכוונתי, נאמן וצריך להחזיר לו מעותיו אפילו בגנב מפורסם, לכ"ע.
 
ואכן, גם הרב בכרך פוסק שאם הקונה כיוון לטובתו של האדם שממנו נגנב החפץ, לא רק שהוא רשאי לקנות ממנו, אלא שהוא גם יכול לדרוש את הכסף שהוא השקיע מידי הבעלים, וכמובן שהבעלים יכול לחזור ולדרוש את זה מהגנב:
 
7.     שו"ת חוות יאיר (הרב יאיר חיים בכרך, המאה ה-17, צ'כיה) סימן רט
 
שאלה לראובן נעשה גניבה ונתרוקנה לו ארגז מליאה כלו כסף ותכשיטין ועדיין לא נתייאש וחוקר ודורש אחר הגנבים. ואחד מהם גנב מפורסם וחותך כיסים מובהק הביא חגורת כסף גדולה ללוי יו"ד פרסאות רחוק ממקום ראובן וגניבה שנעשית לו. וביקש למכרה לו בפחות מחצי דמי שוויה. וראובן יודע ספר נסתפק אם רשאי לקנותו שהרי ק"ל אסור לקנות מהגנב וכו' בטור וש"ע ח"מ ר"ס שנ"ו. נ"ל דההיא מיירי כשזה קנאו לעצמו ע"מ להרויח בו ואפילו אחר היאוש נ"ל דאסור כדיהיב טעמא דמחזיק ידי עוברי עבירה דלאו עכברא גנב ולכן י"ל דמיירי בשא"א לגנב למכרו לאחר כי ירא מהפרסום לכן באם לא ימצא מי שיקח ממנו ימנע מלגנוב ומ"מ נראה להחמיר בזה ותלי בפלוגתת' דבי"ד ריש סי' קנ"א בהג"ה ע"ש. מה שאין כן זה שדעתו להחזירו לראובן מצוה קעביד ומהאי טעמא צריך להחזיר לו מעותיו.
 
בכל אופן, ראינו שכאשר ישנו חוטא וישנו אדם אחר שעודד אותו לחטוא, באופן עקרוני צריך היה לקנוס את שניהם באופן שוה, אבל אם האיסור נמצא אצל אחד מהם קונסים רק אותו ולא את השני. כך פוסק הרמב"ם בהלכות מעשר שני:
 
8.     רמב"ם הלכות מעשר שני ונטע רבעי פרק ז הלכות טו - יז
 
לקח עבדים וקרקעות ובהמה טמאה בין במזיד בין בשוגג אם ברח המוכר ה"ז יאכל כנגד אותן המעות בירושלים בתורת מעשר, זה הכלל כל שהוציא חוץ לאכילה ושתייה וסיכה מדמי מעשר וברח המוכר או מת יאכל כנגדו, ואם היה המוכר קיים יחזרו הדמים למקומן, וכן אם הביא עולות וחטאות ואשמות מדמי מעשר יאכל כנגדן.
 
הרמב"ם אינו כותב את הנימוק לכך, אבל כותב שאם המוכר קיים יחזור המכר. ואולם, כאמור, במקרה הזה לא מדובר בנזק כל-כך גדול לשני הצדדים כי גם המוכר במקבל בחזרה את מה שהוא מכר. אבל לגבי העבד העברי שיוצא לחופשי, אם באמת קונסים רק את הקונה צריך להסביר למה זה, וכך מסביר זאת הרמב"ם:
 
9.     רמב"ם הלכות עבדים פרק ח הלכה ו
 
המוכר עבדו לחוצה לארץ יצא בן חורין וכופין את רבו השני לכתוב לו גט שחרור ואבדו הדמים, ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו? -שאילו לא לקח זה לא יצא העבד לחוצה לארץ.
 
אבל לכאורה יש לשאול על הרמב"ם: הרי לפי מה שאמרנו אין עדיפות לקונה על המוכר, והרמב"ם צריך היה לנמק את הקנס הזה בעובדה שהעבד נמצא בידיו ולא בטענת העכבר והחור שנדחתה! אחרונים רבים שאלו את השאלה הזו [קרבן העדה שיירי קרבן גיטין ד,ו ד"ה רבו, יצחק ירנן (לר' אליקים גאטיניו) דף קכב, א ועוד] ונשארו בצריך עיון, כפי שניסח זאת גם ר' יצחק ארדיט:
 
 
10.ספר יקר הערך (ר' יצחק ארדיט, המאה ה- 19, יוון) ערכין לא, א
 
ראיתי להרמב"ם ז"ל פרק ח מהלכות עבדים הלכה ו שכתב "המוכר עבדו לחוצה לארץ יצא בן חורין וכופין את רבו השני לכתוב לו גט שחרור ואבדו הדמים, ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו שאילו לא לקח זה לא יצא העבד לחוצה לארץ"...
והנה הא דכתב הרמב"ם "ומכל מקום קנסו כאן הלוקח לבדו" וכו', אע"ג דמפשט סוגיין דהכא ודגיטין נראה דכוונת הש"ס הוא דניקנסיה למוכר לבדו ולא ללוקח, ממ"ש מאי חזית דקנסינן ליה ללוקח ניקנסיה למוכר וכל הסוגיא מתפרשת הכי, אפשר דהר"מ ז"ל סבירא ליה דאין סברא לומר בפי' הסוגיא כן דנקנסיה למוכר לבדו, מאחר דבין המוכר בין הלוקח ידם במעל שגרמו לעבד שיצא לחו"ל, אלא סובר הר"מ דודאי כוונת הסוגיה כן מאי חזית דקנסינן ללוקח לבדו, נקנסיה למוכר גם כן מאחר דשניהם חטאו כאמור, ולזה משני לאו עכברא גנב וכו' כלומר דבתר העיקר אזלינן דחורא גנב, ואם כן הלוקח לבדו קנסינן ליה דהוא העיקר. ועל זה פריך דאדרבה העיקר הוא המוכר, דאי לאו עכברא חורא מנא ליה ומשני מסתברא וכו' כן נראה פשט בדעת הר"מ ז"ל.
אלא מה שיש לתמוה על הר"מ הוא וכן להרב קרית ספר והר"ן והסמ"ג והרש"ל ז"ל במה שכתבו שאילו לא לקח זה לא יצא העבד לחו"ל, דהרי נדחה קרו לה להאי טעמא בש"ס דפריך אי לאו עכברא חורא מנא ליה, ומסיק מסתברא היכא דאיתיה לאיסורא קנסינן, ואם כן האי טעמא שהוא מסקנת הש"ס הו"ל להביא הר"מ ז"ל... אם כן מה טעם הוא זה שכתבו שאילו לא לקח זה לא יצא העבד לחו"ל, והרי יד הדוחה נטויה דאדרבה אי לאו עכברא חורא מנ"ל, והעיקר הוא המוכר ולפחות שקולים הם ונקנוס לתרוייהו.
 
אך בשו"ת שואל ומשיב הובא תירוץ לשאלה זו. ראשית, שואל הרב נתנזון, מדוע בכלל המכירה תקפה? והרי יש כח ביד חכמים לבטל את המכירה, וממילא העבד יחזור לאדון הראשון והוא יחזיר לקונה את הכסף! אלא, שמהלך הדברים הוא הפוך ממה שהבננו:
אנחנו חשבנו שהקונה והמוכר שקולים, אבל בגלל עניין טכני - שהעבד נמצא כרגע בידי הקונה - הוחלט לקנוס את הקונה לבדו. אבל האמת היא הפוכה: חכמים רצו דוקא לקנוס את הקונה, כי הוא זה שגורם למוטיבציה. אם המוכר היה יודע שאין קונים לעבדים ישראלים בחו"ל הוא לא היה מוציא אותו. אבל, אם חכמים היו מבטלים את תוקפה של המכירה, העבד היה נשאר בידיו של המוכר, ואי אפשר היה להעניש את הקונה שהרי האיסור אינו נמצא בידו. לכן החליטו חכמים דוקא להחיל את הקניה, וכך אפשר יהיה לקנוס את הקונה, משום שהאיסור נמצא ברשותו:
 
11.           שואל ומשיב (ר' יוסף שאול נתנזון, המאה ה-19, פולין) מהדורה א חלק א סימן קנא
 
אך לפע"ד נראה דלכאורה צריך ביאור למה יהיה המכירה מכירה והא כל מילי דאמרו רבנן לא לזבין ג"כ לא מהני המכירה ואם כן גם כאן נימא דבטלה המכירה...
אמנם נראה כיון דחז"ל אמרו דמסתברא היכא דאיכא איסורא קנסינן ואם כן עכ"פ מסתבר להש"ס דלזה שייך טפי למקנס משום דעביד איסורא ואיסורא גביה והיינו אף דהעבד עדן ביד המוכר מ"מ הוא קנאו ורצה לעשות האיסור וחשו שמא ישדלנו בדברים אלמא דהוא העיקר ואם כן אם נימא דלא מהני המכירה שוב לא שייך לומר דנקנסיה ללוקח דכל שהדרי זביני לא נתקיים המכר וליכא איסורא גביה ואם כן שוב יהיה חוטא נשכר ובכה"ג אמרינן דאדרבא מכירתו מכירה והוא מוכרח לשחררו וקנסינן הלוקח לשחררו ומפסיד מעותיו ומ"מ לא בטל קנייתו...
ובזה יש לבאר שיטת הירושלמי דאם ידעו שניהם שניהם נותנים דמיו ואם לאו הראשון נותן דמיו והשני משחררו והיינו כמ"ש דאף דלא הדרא זביני משום דהלוקח לא ידע מ"מ מכירתו מכירה והלוקח משחררו ומ"מ הראשון נותן דמיו. ובזה מיושב היטב מ"ש הרמב"ם בפ"ח ה"ו ומפני מה קנסו כאן הלוקח לבדו מפני שאלו לא לקח זה לא יצא העבד לחו"ל ותמה מעלתו דהא זה התחלת הש"ס דלא עכברא גנב אלא חורא גנב ואמר ליה אי לאו עכברא חורא מנ"ל ואמרו היכא דאיכא איסורא קנסינן והרמב"ם כתב כהס"ד דהש"ס דחורא גנב ולפמ"ש דהרמב"ם ק"ל דנימא דלא מהני המכירה וא"כ לא קנה הלוקח כלל משום ששניהם עשו האיסור וא"כ קנסינן לשניהם וע"ז כתב דעיקר האיסור עשה הלוקח אף שזה ג"כ עשה איסור מ"מ אם נימא דל"מ המכירה שוב ליכא איסורא גבי הלוקח דהרי לא קנאו הלוקח כלל וא"כ אין מקום לקנוס הלוקח וע"כ דשוב המכר קיים לענין זה שיהיה הלוקח נקנס ודו"ק היטב ודברי הש"ס דאיסורא גביה הוא רק פירוש לזה וכמו שכתבתי ודו"ק היטב.
 
והלקח החינוכי שאפשר ללמוד מפה הוא שבמקום להילחם במעשה, לפעמים נכון יותר להילחם במוטיבציה...
עכשיו שהגענו לכאן אפשר גם להבין את מה שהרדב"ז כתב. שאלנו מדוע נימק הרדב"ז את העובדה שכלי ההקדש יילקחו משמעון ללא תשלום בכך שהחור הוא הגנב, והוא לא נימק זאת בכך שהאיסור הוא אצלו. מסתבר שגם הרדב"ז הבין שהגמרא לא חזרה בה לגמרי מהטענה שהחור הוא הגנב, והתשובה שהאיסור הוא אצלו אינה עומדת בפני עצמה.
והנה, זכינו שאת ההסבר לדברי הרדב"ז נוכל ללמוד מפי הרדב"ז עצמו, שהרי הוא כתב ספר על הרמב"ם ובו הוא כתב כך:
 
12.           רדב"ז, ספר הליקוטים, הלכות עבדים פרק ח הלכה ו
 
המוכר עבדו לחוצה לארץ. גיטין מד, ב ברייתא כלשון רבינו. ושיילינן עלה: מאי חזית דקנסת ללוקח נקנסיה למוכר!? אמר ליה: לא עכברא גנב אלא חורא גנב. אמר ליה: אי לאו גנבא חורא מנא ליה? מסתברא היכא דאיכא איסורא התם קנסינן. ומשמע דלא הדר מתירוצא קמא וזהו שכתב שאילו לא לקח זה לא יצא העבד לחוצה לארץ


 
קטגוריה: מסכת קידושין
AtarimTR