ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

בבא קמא ב - ד "האם יש לנו מזל?"

בס"ד                                                                                                    ה טבת תשס"ט

בבא קמא ב - ד
האם יש לנו מזל?
 
בימים טרופים אלו, שהטילים נופלים עלינו ועל סביבתנו, אנחנו שומעים כל הזמן על נסים שמתרחשים לנגד עינינו. בגוש קטיף בזמנו, נפלו כששת אלפים פצצות מרגמה, שכל אחת מהן שוה לפיצוץ של שבעה-שמונה רימוני יד, ובכל זאת בכל התקופה של ארבע וחצי השנים נהרגו רק שני אנשים.
במלחמת המפרץ השניה, 39 טילי סקאד נחתו על ישראל שכוונו לנקודות אסטרטגיות ולמרכזי אוכלוסין. רק אדם אחד נהרג מפגיעה ישירה של הטיל. אגב, כשנחת טיל דומה על מתקן צבאי של ארה"ב בסעודיה נהרגו מאות חיילים!
במשך שמונה שנים יורים טילי קסאם ופצצות מרגמה על כל יישובי עוטף עזה, ובכל יום אנחנו שומעים על נסים גלויים שמצילים חיים. בימים האחרונים נוחתים טילי גראד במרכזי הערים של אשדוד, אשקלון ובאר שבע - ונסים רבים מתרחשים. האם יש לכך הסבר? האם אדם שניצל מפגיעה של טיל כי הוא בדיוק יצא מהבית או נכנס הביתה הוא אדם בר-מזל?
ננסה לבחון את הסוגיה מתוך משהו שלמדנו השבוע בדף היומי, במסכת בבא קמא שאותה התחלנו בשעה טובה ומוצלחת:
 
אחד מארבעה אבות הנזיקין הוא השור. התורה מתארת את נזקי הקרן של השור כך:
1.     שמות פרק כא פסוקים כח - לו
וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי: וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת: אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו: אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ: אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל:
... וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן: אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ:
 
רואים אנו כי כאשר מדובר בשור שנוגח איש, אשה, בן, בת או עבד - התורה מתארת זאת בלשון נגיחה, ואילו כאשר הוא נוגח שור אחר, התורה מתארת זאת כנגיפה. מדוע? מסבירה הגמרא כך:
 
2.     תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ב עמוד ב
מאי שנא גבי אדם דכתיב 'כי יגח', ומאי שנא גבי בהמה דכתיב 'כי יגוף'? אדם דאית ליה מזלא - כתיב כי יגח, בהמה דלית לה מזלא - כתיב כי יגוף, ומלתא אגב אורחיה קמ"ל, דמועד לאדם הוי מועד לבהמה, ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם.
 
כלומר שגם אם שור מועד להרוג בהמה, אין זה אומר שהוא עלול גם להרוג אדם - כי לאדם יש מזל ששומר עליו, ואילו לבהמה אין. מהי כוונת הדברים?
אותו מזל המסייע לאדם יש לו גם השלכות מעשיות בהלכות שבת. הגמרא במסכת שבת אומרת כך:
 
3.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף נג עמוד א
לא יצא הסוס בזנב שועל, ולא בזהרורית שבין עיניו... ולא בהמה בסנדל שברגליה, ולא בקמיע אף על פי שהוא מומחה, וזו חומר בבהמה מבאדם.
אמר מר: ולא בקמיע אף על פי שהוא מומחה. והא אנן תנן: ולא בקמיע שאינו מומחה. הא מומחה - שפיר דמי! - הכא נמי - שאינו מומחה. - והא אף על פי שהוא מומחה קתני! - מומחה לאדם, ואינו מומחה לבהמה. - ומי איכא מומחה לאדם ולא הוי מומחה לבהמה? - אין, אדם דאית ליה מזלא - מסייע ליה, בהמה דלית לה מזלא - לא מסייע לה.
הגמרא אומרת שאם ישנו קמע שכבר הוכח שיכול לסייע לבהמה, הבהמה יכולה לצאת איתו בשבת, וזה לא ייחשב משאוי בשבילה. אבל אם הקמע הזה הועיל בעבר רק לאדם ולא לבהמה, הוא עדיין לא נחשב קמע בשביל הבהמה, שהרי כדי לעזור לבהמה צריך 'מאמץ' הרבה יותר גדול של הקמע, כי לבהמה אין מזל.
 
מהו אותו מזל שיש לאדם? מנין בכלל באה המלה 'מזל'? - מסתבר שגם אליעזר בן יהודה (אשר מצטט בהתחלה את הרד"ק בספר השורשים) לא ידע מהו מקור המלה הזו:
 
4.     מילון בן יהודה השלם, ערך מזל
והנה הקדמונים אמרו כי נגזר שם זה מן 'נזל' במשמעות נזילת מים וכדומה, על שם תנועת הגרמים השמימיים האלה, אך זה דחוק, כי דוקא בהמזלות אין התנועה ניכרת כל כך. ובהיות שהידיעה ענייני הכוכבים באה מבבל, לכן שיערו החדשים כי זו מלה אשורית. אבל גם זה דחוק, מפני שבאשורית אין מלה זו משמשת בעניין הכוכבים.
 
ואולם, התשובה לכך יכולה להיות מספר הזוהר. הבאתי את הדברים בתרגום חופשי שלי, ואני לא אחראי לתרגום אלא רק לרעיון הכללי: הזוהר מפרש את המזל כפי שגם הרד"ק פירש, מהשורש 'נזל', אבל לא בגלל נזילת הכוכבים אלא בגלל ירידת השפע של הקב"ה לעולם, וזוהי מהות המזלות: השפע הא-לוקי יורד לאנשים דרך המזלות:
 

5.     זוהר כרך א פרשת וירא דף קטו, א

 
ויעש ה' לשרה וגו', כיון דאמר וה' פקד את שרה מהו ויעש ה' לשרה? אלא הכי תנינן דאיבא דעובדוי דקודשא בריך הוא מההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן איהו ואיהו נשמתהון דצדיקיא ואיהו מזלא דכל ברכאן טבאן וגשמי ברכאן נזלי מניה ומתמן נפקי דכתיב להשקות את הגן דאיהו מזיל ומשקה מעילא לתתא בגין דבני נשא בהאי מזלא תליין ולא באתר אחרא ועל דא כתיב ויי' פקד את שרה פקידה בלחודוי, ויעשה יי' לשרה עשייה איהו לעילא מהאי דרגא (קי"ב ב) כמה דאתמר דהא במזלא תלייא ועל דא כאן פקידה וכאן עשייה ובגין כך אמר ה' וה' וכלא חד

 
"ויעש ה' לשרה" - כיון שאמר 'וה' פקד את שרה', מהו 'ויעש ה' לשרה'? אלא כך שנינו: נוזלים מעשיו של הקדוש ברוך הוא מאותו נהר שהולך ויורד מעדן, ובו כל נשמות הצדיקים, וזהו המזל של כל הברכות הטובות. וגשמי הברכה נוזלים ממנו ומשם יוצאים, ככתוב "להשקות את הגן" שהוא הולך ומשקה מלמעלה למטה שהרי בני האדם תלויים באותו מזל ולא בשום דבר אחר. ולכן כתוב "וה' פקד את שרה" פקידה בלבד, "ויעש ה' לשרה" - עשיה, שהיא למעלה מאותה דרגה, כמו שנאמר, שהרי במזל תלוי, ועל כן כאן פקידה וכאן עשיה ולכן כתוב וה' וה', והכל אחד.

 
האם המזל הזה יכול להשתנות? האם זה דבר קבוע שאין לאדם שום יכולת שליטה עליו? מסתבר שבשאלה הזו יש מספר מימרות סותרות בחז"ל, וננסה לעשות קצת סדר במקורות השונים. המזל, כדבר שמציל את האדם ממוות, מופיע בעוד שני הקשרים בש"ס. הראשון שבהם הוא לגבי דניאל - אשר אמנם לא היה נביא - אבל הגמרא אומרת שלמרות זאת הוא ראה משהו שהנביאים שהיו איתו לא ראו. אך למרות שהם עצמם לא ראו את המראה הזה, המזל שלהם ראה את זה וגרם להם להסתתר:
 
6.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג עמוד א
"וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדלה נפלה עליהם ויברחו בהחבא". מאן נינהו אנשים? - אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: זה חגי זכריה ומלאכי, אינהו עדיפי מיניה, ואיהו עדיף מינייהו. אינהו עדיפי מיניה - דאינהו נביאי, ואיהו לאו נביא. איהו עדיף מינייהו - דאיהו חזא ואינהו לא חזו. - וכי מאחר דלא חזו מאי טעמא איבעיתו? אף על גב דאינהו לא חזו - מזלייהו חזו. אמר רבינא: שמע מינה, האי מאן דמיבעית - אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי. מאי תקנתיה? ליקרי קריאת שמע. ואי קאים במקום הטנופת - לינשוף מדוכתיה ארבע גרמידי, ואי לא - לימא הכי: עיזא דבי טבחי שמינא מינאי.
רש"י: מזלייהו - שר של כל אדם למעלה.
אומרת הגמרא שלפעמים קורה לאדם שהוא פתאום קופץ בבעתה בלי לדעת למה. ההסבר לכך הוא שמזלו של האדם - שר שיש לכל אדם מלמעלה - ראה משהו. כלומר שלכל אדם ישנו מלאך ששומר עליו, והוא גם מציל אותו מפני פגיעות של שוורים וכל מיני מזיקים.
אגב, העובדה שהמזל של האדם מציל אותו גם מובא להלכה בהלכות טריפות:
 
7.     תוספות מסכת חולין דף מב עמוד ב ד"ה ואמר
ובהמה מיטרפא בנקיבת הקרום לחודיה אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרון גולגולת עם נקיבת הקרום.
 
המזל, אם כן, הוא מלאך קטן שמלווה אותנו בכל דרכינו, והוא אשר שומר עלינו מכל רע. לבעלי חיים, כאמור, אין שמירה כזו, והם נתונים לגמרי בידי כוחות הטבע. ואולם, במדרש מוכח שלא רק לאדם יש מזל, כי אם גם לצומח, ולכאורה קל וחומר גם לבעלי חיים:
 
8.     בראשית רבה פרשה י אות ו
א"ר סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל.
 
ואף אם ננסה לחלק ולומר שלבעלי חיים אין מזל, אבל לצמחים יש מזל, הרי שישנו מדרש מפורש שאומר שגם בעלי החיים לא נמצאים בידי הטבע בלי שום השגחה, וכל מה שקורה לבעלי חיים מכוון מאת הבורא, כפי שמסופר על ר' שמעון בר יוחאי ששמע בת קול בהיותו במערה ביחד עם בנו:
 
9.     בראשית רבה פרשה עט אות ו
 

ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בריה הוו טמירין במערתא י"ג שנה ביומי דשמדא והיו אוכלין חרובין של גרודא עד שהעלה גופן חלודה, לסוף שלש עשרה שנין נפק יתיב על תרע מערתא חמא חד צייד קאים וצייד ציפורין, וכד הוה שמע ר' שמעון ברת קלא אמרה מן שמיא דימוס דימוס פסגא, וכד הוה שמע ברת קלא אמרת ספקולא הות מתצדה ונלכדה אמר ציפור מבלעדי שמיא לא מתצדא על אחת כמה וכמה נפש דבר נש

ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו היו מתחבאים במערה שלוש עשרה שנה בתקופת השמד, והיו אוכלים חרובים גרועים עד שהעלה גופן חלודה. לסוף שלוש עשרה שנה יצא וישב על פתח המערה. ראה צייד אחד עומד וצד ציפורים, וכששמע ר' שמעון בת קול מהשמים 'רחמים', היתה הציפור בורחת, וכששמע בת קול 'למוות' נתפסה. אמר: אפילו ציפור לא נתפסת אילולא רצון השמים, ואדם על אחת כמה וכמה.

 
האם הציפור הזו שהצליחה להינצל מידי הצייד אין לה מזל? הרי היא לא היתה נתפסת אילולא היתה יוצאת בת קול שמכריזה עליה שתיתפס! מי, אם כן, הציל אותה מידי הצייד עד אז? מה, אם כן, ההבדל בין אדם לבין בהמה, ומדוע אומרת הגמרא שרק לאדם יש מזל ולא לבהמה?
בגליון 'מאורות הדף היומי', מובא עניין המזל, ושם מובא מקור שמיישב את המקורות ומסביר את ההבדל בין האדם לבהמה:
 
10.ר' צדוק הכהן, שיחת מלאכי השרת פרק ד דף ל, ב
אמר ר' סימון אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל, ומה שאיתא בגמרא 'בהמה לית לה מזלא' וכאן אמרו דגם לכל עשב יש מזל - אינו סותר, כי ודאי אינו סבור שענייני הבהמה מקריים וכמו שאיתא בירושלמי (פרק ט דשביעית) ובבראשית רבה (פרשה עט) בעובדא דר' שמעון בר יוחאי שגם הם בהשגחה. רק רצה לומר כשבטבע להיות ניזוק וצריך נס קל לדבר, אין להם מלאך המליץ כדיוק לשון רש"י ז"ל שהוא הנקרא בלשון חכמים ג"כ מזל, ר"ל הצלחה טובה ואין נעשה להם הצלה נסיית.
 
אומר ר' צדוק הכהן שלכל בעל חיים יש מלאך שמלווה אותו (והוא הנקרא בפינו 'טבע'), אבל לאדם לפעמים יש לפעמים גם נס קל, כלומר הצלה מחוץ לדרך הטבע, אבל עדיין בגבולות הסטטיסטיים.
מה תפקידו של המזל ביום-יום? הרי הוא לא כל הזמן צריך להציל אותנו ממיתות משונות! אומרים חז"ל שהמזל הזה הוא הקובע את גורלו של האדם בכל מה שקורה לו. האם הוא מקרי? האם אפשר לשנות אותו? מסתבר שלפעמים כן ולפעמים לא:
 
11.תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כח עמוד א
אמר רבא: חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא, ומר מצלי ואתי מיטרא. רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין - רבה חיה ארבעין, בי רב חסדא - שיתין הלולי, בי רבה - שיתין תיכלי. בי רב חסדא - סמידא לכלבי ולא מתבעי, בי רבה - נהמא דשערי לאינשי, ולא משתכח. ואמר רבא: הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי; חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא - ויהבו לי, ענותנותיה דרבה בר רב הונא - לא יהבו לי.
 
12.תלמוד בבלי מסכת תענית דף כה עמוד א
 

רבי אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא. עבד מלתא ולא הוה ליה מידי למטעם, שקל ברא דתומא ושדייה בפומיה, חלש לביה ונים. אזול רבנן לשיולי ביה, חזיוהו דקא בכי וחייך, ונפק צוציתא דנורא מאפותיה. כי אתער אמרו ליה: מאי טעמא קבכית וחייכת? - אמר להו: דהוה יתיב עמי הקדוש ברוך הוא, ואמרי ליה: עד מתי אצטער בהאי עלמא? ואמר לי: אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא, אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני. אמרי לקמיה: כולי האי, ואפשר? אמרי ליה: דחיי טפי או דחיינא? אמר לי: דחיית. אמרי לקמיה: אם כן, לא בעינא. אמר לי: בהאי אגרא דאמרת לא בעינא - יהיבנא לך לעלמא דאתי תליסרי נהרוותא דמשחא אפרסמון דכיין, כפרת ודיגלת, דמענגת בהו. אמרי לקמיה: האי, ותו לא? - אמר לי: ולחברך מאי יהיבנא? - אמרי ליה: ואנא מגברא דלית ליה בעינא? מחיין באסקוטלא אפותאי, ואמר לי: אלעזר ברי, גירי בך, גירי!

ר' אלעזר בן פדת חי חיי דוחק קשים. הקיז דם ולא היה לו משהו לטעום. לקח שן של שום וזרק לפיו, חלש לבו והתעלף. הלכו רבנן לשאול בשלומו, ראו שהוא בוכה, צוחק, ויוצאת להבה של אש ממצחו. כשהתעורר שאלו אותו: למה בכית וצחקת? אמר להם: שהיה יושב עמי הקב"ה ושאלתי אותו: עד מתי אצטער בעולם הזה? ואמר לי: אלעזר בני, נוח לך שאהפוך את העולם ואבראנו מחדש, ואולי תיוולד בשעה של מזונות?
אמרתי לו כל זה, ורק 'אפשר'? שאלתי אותו: האם חייתי יותר ממה שאחיה או לא? אמר לי: כן. אמרתי לפניו: אם כן, איני רוצה. אמר לי: בשכר זה שאמרת לא, אתן לך בעולם הבא שלוש עשרה נהרות של שמן אפרסמון זך כמו נהרות הפרת והחידקל, שתתענג בהם. אמרתי לפניו: וזהו? אמר לי: ולחבריך מה אתן? אמרתי לו: האם אני מבקש ממישהו שחסר לו? נתן לי מכה קלה במצחי ואמר לי: אלעזר בני, חיציי בך.

 
רואים אנו, אם כן, שר' אלעזר בן פדת לא יכול היה לשנות את מזלו ללא הפיכת העולם כולו לגמרי. כלומר שמזל הוא דבר שלעולם לא משתנה. לפי זה אין טעם להתפלל על בנים או על אריכות ימים או על פרנסה, כי ראינו בגמרא שהדברים האלה תלויים במזל!
ואולם, הגמרא בפירוש אומרת שיש אפשרות לשנות את זה:
13.תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט, ב
 
דתניא: "את מספר ימיך אמלא" - אלו שני דורות, זכה - משלימין לו, לא זכה - פוחתין לו, דברי ר' עקיבא; וחכמים אומרים: זכה - מוסיפים לו, לא זכה - פוחתין לו.
 
רואים אנו, אם כן, שלפעמים אפשר לשנות את המזל שאמור להיות לאדם! יתרה מזו, שלושה סיפורים מפורסמים מוכיחים זאת גם הם:


14.תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד א
איתמר, רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל. רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: מניין שאין מזל לישראל - שנאמר "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה" - גויים יחתו, ולא ישראל. ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל - שנאמר "ויוצא אתו החוצה". אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם "בן ביתי יורש אותי". אמר לו: לאו, "כי אם אשר יצא ממעיך". אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל. מאי דעתיך - דקאי צדק במערב, מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח. והיינו דכתיב "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו".

ומדשמואל נמי, אין מזל לישראל. דשמואל ואבלט הוו יתבי, והוו קאזלי הנך אינשי לאגמא. אמר ליה אבלט לשמואל: האי גברא אזיל ולא אתי, טריק ליה חיויא ומיית. אמר ליה שמואל: אי בר ישראל הוא - אזיל ואתי. אדיתבי אזיל ואתי. קם אבלט, שדיה לטוניה אשכח ביה חיויא דפסיק ושדי בתרתי גובי. אמר ליה שמואל: מאי עבדת? - אמר ליה: כל יומא הוה מרמינן ריפתא בהדי הדדי ואכלינן. האידנא הוה איכא חד מינן דלא הוה ליה ריפתא, הוה קא מיכסף. אמינא להו: אנא קאימנא וארמינא. כי מטאי לגביה שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה, כי היכי דלא ליכסיף. אמר ליה: מצוה עבדת! נפק שמואל ודרש: "וצדקה תציל ממות" ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.
ומדר"ע נמי, אין מזל לישראל. דר"ע הויא ליה ברתא, אמרי ליה כלדאי: ההוא יומא דעיילה לבי גננא - טריק לה חיויא ומיתא. הוה דאיגא אמילתא טובא. ההוא יומא שקלתא למכבנתא, דצתא בגודא, איתרמי איתיב בעיניה דחיויא. לצפרא כי קא שקלה לה - הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה. אמר לה אבוה: מאי עבדת? - אמרה ליה: בפניא אתא עניא, קרא אבבא, והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא, וליכא דשמעיה. קאימנא, שקלתי לריסתנאי דיהבית לי, יהבתיה ניהליה. אמר לה: מצוה עבדת! נפק ר"ע ודרש: וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה. ומדרבי נחמן בר יצחק נמי, אין מזל לישראל. דאימיה דרבי נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי: בריך גנבא הוה. לא שבקתיה גלויי רישיה. אמרה ליה: כסי רישיך, כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא, ובעי רחמי. לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה. יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא, נפל גלימא מעילויה רישיה דלי עיניה חזא לדיקלא, אלמיה יצריה, סליק פסקיה לקיבורא בשיניה.

ומשמואל גם ניתן להוכיח שאין מזל לישראל, שהרי שמואל ואבלט (שם של נכרי, חוזה בכוכבים) ישבו וראו אנשים הולכים לאגם. אמר אבלט לשמואל: אותו איש הולך ואינו חוזר, כי יכיש אותו נחש וימות. אמר לו שמואל: אם הוא יהודי, הוא ילך ויחזור. כשחזרו האנשים, גם הוא חזר. קם אבלט, השליך מעליו את שקו וראו שיש שם נחש שנחתך לשתיים בין הקנים שקצצו. אמר לו שמואל: מה עשית? אמר לו: כל יום אנחנו חולקים את האוכל שלנו. היום לאחד מאיתנו לא היה לחם והוא התבייש. אמרתי להם: אני אאסוף את הלחם מכולם. כשהגעתי אליו עשיתי כאילו לקחתי ממנו, כדי שלא יתבייש. אמר לו: עשית מצוה! יצא שמואל ודרש: "וצדקה תציל ממוות" - ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.
ומר' עקיבא גם ניתן ללמוד שאין מזל לישראל. אמרו כלדיים לר' עקיבא שביום שבתו תינשא - יכיש אותה נחש והיא תמות. דאגו על כך מאוד. באותו יום לקחה בתו את הסיכה שלה ותחבה אותה בקיר - והתברר שתקעה אותו בעיניו של נחש. בבוקר, כשלקחה את הסיכה נמשך אחריה הנחש. אמר לה אביה: מה עשית? אמרה לו: אתמול בערב בא עני ודפק על הדלת, וכולם היו טרודים בסעודה ואף אחד לא שמע אותו. קמתי, לקחתי את המנה שנתתם לי ונתתי אותה לו. אמר לה: עשית מצוה. יצא ר' עקיבא ודרש: "וצדקה תציל ממוות" - ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.
ומר' נחמן בר יצחק גם אפשר ללמוד שאין מזל לישראל. שאמרו כלדיים לאמו של רנב"י שבנה יהיה גנב. לא נתנה לו ללכת בגילוי ראש. אמרה לו: כסה ראשך תמיד כדי שתהיה עליך יראת שמים, ותתפלל. אך הוא לא הבין מה אמרה לו. יום אחד ישב ולמד מתחת הדקל. נפל הכיסוי מראשו. הרים עיניו וראה את הדקל ותקפו יצרו וחתך את אשכול התמרים בשיניו.


כיצד, אם כן, מיישבים את הסתירה בין הגמרא שאומרת שהמזל אינו יכול להשתנות לבין המקורות שאומרים שזה יכול להשתנות? התוספות אומרים שלפעמים המזל באמת יכול להשתנות, ולפעמים המזל אינו משתנה:
 
15.תוספות מסכת מועד קטן דף כח עמוד א
 
אלא במזלא תליא מילתא - והקשו בתוספות הא דאמרן בסוף שבת (דף קנו. ושם) אין מזל לישראל וי"ל דלפעמים משתנה ע"י מזל כי הנהו דהתם ופעמים שאין משתנה כדאמרינן בתענית (דף כה.) גבי רבי אלעזר בן פדת דא"ל ניחא לך דאחריב עלמא דאולי אברי' בעידנא דמזוני.
 
אבל אין בתוספות הסבר מתי המזל משתנה ומתי לא. הרב דסלר מסביר שזה לא עניין שרירותי אלא מהותי: כאשר המזל של האדם הוא הכלי שאמור לסייע לו בהגשמת ייעודו, אפשר לשנות זאת ע"י תפילה, מעשים טובים, ונס קטן. אבל כאשר המזל הוא הגדרת הייעוד של האדם בעולם, הרי שכל התפילות והמעשים הטובים לא ישנו זאת:
 
16.הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו חלק ד עמ' 99
 
פשר הדבר הוא, שיש שחלקו הוא ענין מסויים בגילוי כבוד שמו יתברך, והעניות והעשירות ושאר הנסיבות והמצבים הם רק כלים לזה; ויש אשר העניות או העשירות הם מעצם חלקו בגילוי.
מי שחלקו, למשל, בתלמוד תורה, הרי שנינו "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר", ולהיפך (אבות ד, ט). היינו שאם ממלא את תפקידו בשלמות יתכן ויתנו לו עוד כלים כדי שיוכל להמשיך בעבודתו, כענין "אוכל מפירותיהם בעולם הזה" שהפירות הם מתן כלים נוספים לאפשר לו להוסיף בעבודתו, כמו שכתוב "ונתתי מטר ארצכם בעתו" וכמו שביארנו בכמה מקומות. וכן להיפך, אם אינו זוכה ממעטים לו כלים.
והנה רבא שאמר "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא" הוא עצמו מעיד שהוא התפלל שיהיה חכם כרב הונא ונענה, ושיהיה עשיר כרב חסדא ונענה, כי על ידי התפילה יכול להתעלות ולהתרומם ולהידבק עוד יותר בשי"ת, ועל ידי זה יהיה ראוי לסייעתא דשמיא ולכלים שהוא מבקש. והיינו שכתבו התוספות שעל ידי זכות גדולה משתנה המזל.
אבל יש אשר חלקו בגילוי הוא, למשל, להיות עני ובעל יסורים, כי חלקו הוא קידוש השם של קבלת יסורים באהבה. לאדם כזה לא תועיל תפילה וכל זכות לשנות את מזלו, ואפילו אם יתפלל בכל לבו בדביקות גמורה שיתנו לו עשירות או בריאות, לא יתכן שישתנה מזלו על ידי זה. וזהו שכתבו התוספות "אבל פעמים שאין המזל משתנה כהא דר' אלעזר בן פדת". ולזה התכוון רבא כשהעיד שרבה ורב חסדא שניהם צדיקים גמורים היו, שניהם התפללו על גשמים וירדו, אבל רב חסדא חי תשעים ושתים שנה ורבה רק ארבעים שנה, לרב חסדא היו הרבה שמחות ושפע וכל טוב, ולרבה הרבה אבל וחוסר כל. ומזה הוכיח רבא דבני, חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, היינו כאשר זה מעצם חלקו.
 
לסיכום:
יש דרגות שונות בענייני המזל: לבעלי החיים ולצמחים יש מזל שנקרא בלשוננו 'הטבע'. אפשר לקרוא לזה הברירה הטבעית או יצר הקיום, אבל כוחות הטבע מסייעים להם לשרוד. לאדם יש משהו מעבר לזה, והוא תחושה בתת-המודע שמצילה אותו מסכנות בלי שהוא יודע עליהם. כשאדם זז ופתאום מאחוריו נופל קיר - זהו המזל שלו. המזל הזה מכתיב לאדם גם מתי הוא ימות ואת מזונותיו ובניו. ואולם, יהודי יכול לשנות מזל זה ע"י תפילה ומעשים טובים, ובתנאי שלא מדובר במזל שהוא חלק מהותי בייעודו של האדם.
יש, אם כן, טעם להתפלל על בנים, אריכות ימים ופרנסה. זה לא אומר שבהכרח ניענה בתפילתנו, אבל בהחלט יכול להיות שכן. גם אם בסופו של דבר התפילה לא נענתה, זה יכול להיות מכיון שזה חלק מהייעוד שנתן לנו הקב"ה, ואם כן - במקום לשאול לָמה זה קורה לנו, נכון יותר לשאול לְמה זה קורה לנו, ומהו הייעוד שלנו אחרי שזה קרה.



בס"ד                                                                                                    ה טבת תשס"ט

בבא קמא ב - ד
האם יש לנו מזל?
1.     שמות פרק כא פסוקים כח - לו
וְכִי יִגַּח שׁוֹר אֶת אִישׁ אוֹ אֶת אִשָּׁה וָמֵת סָקוֹל יִסָּקֵל הַשּׁוֹר וְלֹא יֵאָכֵל אֶת בְּשָׂרוֹ וּבַעַל הַשּׁוֹר נָקִי: וְאִם שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמֹל שִׁלְשֹׁם וְהוּעַד בִּבְעָלָיו וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ וְהֵמִית אִישׁ אוֹ אִשָּׁה הַשּׁוֹר יִסָּקֵל וְגַם בְּעָלָיו יוּמָת: אִם כֹּפֶר יוּשַׁת עָלָיו וְנָתַן פִּדְיֹן נַפְשׁוֹ כְּכֹל אֲשֶׁר יוּשַׁת עָלָיו: אוֹ בֵן יִגָּח אוֹ בַת יִגָּח כַּמִּשְׁפָּט הַזֶּה יֵעָשֶׂה לּוֹ: אִם עֶבֶד יִגַּח הַשּׁוֹר אוֹ אָמָה כֶּסֶף שְׁלֹשִׁים שְׁקָלִים יִתֵּן לַאדֹנָיו וְהַשּׁוֹר יִסָּקֵל:
... וְכִי יִגֹּף שׁוֹר אִישׁ אֶת שׁוֹר רֵעֵהוּ וָמֵת וּמָכְרוּ אֶת הַשּׁוֹר הַחַי וְחָצוּ אֶת כַּסְפּוֹ וְגַם אֶת הַמֵּת יֶחֱצוּן: אוֹ נוֹדַע כִּי שׁוֹר נַגָּח הוּא מִתְּמוֹל שִׁלְשֹׁם וְלֹא יִשְׁמְרֶנּוּ בְּעָלָיו שַׁלֵּם יְשַׁלֵּם שׁוֹר תַּחַת הַשּׁוֹר וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ:
 
2.     תלמוד בבלי מסכת בבא קמא דף ב עמוד ב
מאי שנא גבי אדם דכתיב 'כי יגח', ומאי שנא גבי בהמה דכתיב 'כי יגוף'? אדם דאית ליה מזלא - כתיב כי יגח, בהמה דלית לה מזלא - כתיב כי יגוף, ומלתא אגב אורחיה קמ"ל, דמועד לאדם הוי מועד לבהמה, ומועד לבהמה לא הוי מועד לאדם.
 
3.     תלמוד בבלי מסכת שבת דף נג עמוד א
לא יצא הסוס בזנב שועל, ולא בזהרורית שבין עיניו... ולא בהמה בסנדל שברגליה, ולא בקמיע אף על פי שהוא מומחה, וזו חומר בבהמה מבאדם.
אמר מר: ולא בקמיע אף על פי שהוא מומחה. והא אנן תנן: ולא בקמיע שאינו מומחה. הא מומחה - שפיר דמי! - הכא נמי - שאינו מומחה. - והא אף על פי שהוא מומחה קתני! - מומחה לאדם, ואינו מומחה לבהמה. - ומי איכא מומחה לאדם ולא הוי מומחה לבהמה? - אין, אדם דאית ליה מזלא - מסייע ליה, בהמה דלית לה מזלא - לא מסייע לה.
 
4.     מילון בן יהודה השלם, ערך מזל
והנה הקדמונים אמרו כי נגזר שם זה מן 'נזל' במשמעות נזילת מים וכדומה, על שם תנועת הגרמים השמימיים האלה, אך זה דחוק, כי דוקא בהמזלות אין התנועה ניכרת כל כך. ובהיות שהידיעה ענייני הכוכבים באה מבבל, לכן שיערו החדשים כי זו מלה אשורית. אבל גם זה דחוק, מפני שבאשורית אין מלה זו משמשת בעניין הכוכבים.
 
 

5.     זוהר כרך א פרשת וירא דף קטו, א

 
ויעש ה' לשרה וגו', כיון דאמר וה' פקד את שרה מהו ויעש ה' לשרה? אלא הכי תנינן דאיבא דעובדוי דקודשא בריך הוא מההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן איהו ואיהו נשמתהון דצדיקיא ואיהו מזלא דכל ברכאן טבאן וגשמי ברכאן נזלי מניה ומתמן נפקי דכתיב להשקות את הגן דאיהו מזיל ומשקה מעילא לתתא בגין דבני נשא בהאי מזלא תליין ולא באתר אחרא ועל דא כתיב ויי' פקד את שרה פקידה בלחודוי, ויעשה יי' לשרה עשייה איהו לעילא מהאי דרגא (קי"ב ב) כמה דאתמר דהא במזלא תלייא ועל דא כאן פקידה וכאן עשייה ובגין כך אמר ה' וה' וכלא חד

 
"ויעש ה' לשרה" - כיון שאמר 'וה' פקד את שרה', מהו 'ויעש ה' לשרה'? אלא כך שנינו: נוזלים מעשיו של הקדוש ברוך הוא מאותו נהר שהולך ויורד מעדן, ובו כל נשמות הצדיקים, וזהו המזל של כל הברכות הטובות. וגשמי הברכה נוזלים ממנו ומשם יוצאים, ככתוב "להשקות את הגן" שהוא הולך ומשקה מלמעלה למטה שהרי בני האדם תלויים באותו מזל ולא בשום דבר אחר. ולכן כתוב "וה' פקד את שרה" פקידה בלבד, "ויעש ה' לשרה" - עשיה, שהיא למעלה מאותה דרגה, כמו שנאמר, שהרי במזל תלוי, ועל כך כאן פקידה וכאן עשיה ולכן כתוב וה' וה', והכל אחד.

 
6.     תלמוד בבלי מסכת מגילה דף ג עמוד א
"וראיתי אני דניאל לבדי את המראה והאנשים אשר היו עמי לא ראו את המראה אבל חרדה גדלה נפלה עליהם ויברחו בהחבא". מאן נינהו אנשים? - אמר רבי ירמיה ואיתימא רבי חייא בר אבא: זה חגי זכריה ומלאכי, אינהו עדיפי מיניה, ואיהו עדיף מינייהו. אינהו עדיפי מיניה - דאינהו נביאי, ואיהו לאו נביא. איהו עדיף מינייהו - דאיהו חזא ואינהו לא חזו. - וכי מאחר דלא חזו מאי טעמא איבעיתו? אף על גב דאינהו לא חזו - מזלייהו חזו. אמר רבינא: שמע מינה, האי מאן דמיבעית - אף על גב דאיהו לא חזי מזליה חזי. מאי תקנתיה? ליקרי קריאת שמע. ואי קאים במקום הטנופת - לינשוף מדוכתיה ארבע גרמידי, ואי לא - לימא הכי: עיזא דבי טבחי שמינא מינאי.
רש"י: מזלייהו - שר של כל אדם למעלה.
 
7.     תוספות מסכת חולין דף מב עמוד ב ד"ה ואמר
ובהמה מיטרפא בנקיבת הקרום לחודיה אבל אדם דאית ליה מזלא בעי חסרון גולגולת עם נקיבת הקרום.
 
 
8.     בראשית רבה פרשה י אות ו
א"ר סימון: אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו, ואומר לו גדל.
 
9.     בראשית רבה פרשה עט אות ו
 

ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בריה הוו טמירין במערתא י"ג שנה ביומי דשמדא והיו אוכלין חרובין של גרודא עד שהעלה גופן חלודה, לסוף שלש עשרה שנין נפק יתיב על תרע מערתא חמא חד צייד קאים וצייד ציפורין, וכד הוה שמע ר' שמעון ברת קלא אמרה מן שמיא דימוס דימוס פסגא, וכד הוה שמע ברת קלא אמרת ספקולא הות מתצדה ונלכדה אמר ציפור מבלעדי שמיא לא מתצדא על אחת כמה וכמה נפש דבר נש

ר' שמעון בן יוחאי ור' אלעזר בנו היו מתחבאים במערה שלוש עשרה שנה בתקופת השמד, והיו אוכלים חרובים ומתגרדים עד שהעלה גופן חלודה. לסוף שלוש עשרה שנה יצא וישב על פתח המערה. ראה צייד אחד עומד וצד ציפורים, וכששמע ר' שמעון בת קול מהשמים 'רחמים', היתה הציפור בורחת, וכששמע בת קול 'למוות' נתפסה. אמר: אפילו ציפור לא נתפסת אילולא רצון השמים, ואדם על אחת כמה וכמה.

 
 
10.ר' צדוק הכהן, שיחת מלאכי השרת פרק ד דף ל, ב
אמר ר' סימון אין לך כל עשב ועשב, שאין לו מזל ברקיע שמכה אותו ואומר לו גדל, ומה שאיתא בגמרא 'בהמה לית לה מזלא' וכאן אמרו דגם לכל עשב יש מזל - אינו סותר, כי ודאי אינו סבור שענייני הבהמה מקריים וכמו שאיתא בירושלמי (פרק ט דשביעית) ובבראשית רבה (פרשה עט) בעובדא דר' שמעון בר יוחאי שגם הם בהשגחה. רק רצה לומר כשבטבע להיות ניזוק וצריך נס קל לדבר, אין להם מלאך המליץ כדיוק לשון רש"י ז"ל שהוא הנקרא בלשון חכמים ג"כ מזל, ר"ל הצלחה טובה ואין נעשה להם הצלה נסיית.
 
11.תלמוד בבלי מסכת מועד קטן דף כח עמוד א
אמר רבא: חיי, בני ומזוני, לא בזכותא תליא מילתא, אלא במזלא תליא מילתא. דהא רבה ורב חסדא תרוייהו רבנן צדיקי הוו, מר מצלי ואתי מיטרא, ומר מצלי ואתי מיטרא. רב חסדא חיה תשעין ותרתין שנין - רבה חיה ארבעין, בי רב חסדא - שיתין הלולי, בי רבה - שיתין תיכלי. בי רב חסדא - סמידא לכלבי ולא מתבעי, בי רבה - נהמא דשערי לאינשי, ולא משתכח. ואמר רבא: הני תלת מילי בעאי קמי שמיא, תרתי יהבו לי, חדא לא יהבו לי; חוכמתיה דרב הונא ועותריה דרב חסדא - ויהבו לי, ענותנותיה דרבה בר רב הונא - לא יהבו לי.
 
12.תלמוד בבלי מסכת תענית דף כה עמוד א

רבי אלעזר בן פדת דחיקא ליה מילתא טובא. עבד מלתא ולא הוה ליה מידי למטעם, שקל ברא דתומא ושדייה בפומיה, חלש לביה ונים. אזול רבנן לשיולי ביה, חזיוהו דקא בכי וחייך, ונפק צוציתא דנורא מאפותיה. כי אתער אמרו ליה: מאי טעמא קבכית וחייכת? - אמר להו: דהוה יתיב עמי הקדוש ברוך הוא, ואמרי ליה: עד מתי אצטער בהאי עלמא? ואמר לי: אלעזר בני, ניחא לך דאפכיה לעלמא מרישא, אפשר דמתילדת בשעתא דמזוני. אמרי לקמיה: כולי האי, ואפשר? אמרי ליה: דחיי טפי או דחיינא? אמר לי: דחיית. אמרי לקמיה: אם כן, לא בעינא. אמר לי: בהאי אגרא דאמרת לא בעינא - יהיבנא לך לעלמא דאתי תליסרי נהרוותא דמשחא אפרסמון דכיין, כפרת ודיגלת, דמענגת בהו. אמרי לקמיה: האי, ותו לא? - אמר לי: ולחברך מאי יהיבנא? - אמרי ליה: ואנא מגברא דלית ליה בעינא? מחיין באסקוטלא אפותאי, ואמר לי: אלעזר ברי, גירי בך, גירי!

ר' אלעזר בן פדת חי חיי דוחק קשים. הקיז דם ולא היה לו משהו לטעום. לקח שן של שום וזרק לפיו, חלש לבו והתעלף. הלכו רבנן לשאול בשלומו, ראו שהוא בוכה, צוחק, ויוצאת להבה של אש ממצחו. כשהתעורר שאלו אותו: למה בכית וצחקת? אמר להם: שהיה יושב עמי הקב"ה ושאלתי אותו: עד מתי אצטער בעולם הזה? ואמר לי: אלעזר בני, נוח לך שאהפוך את העולם ואבראנו מחדש, ואולי תיוולד בשעה של מזונות?
אמרתי לו כל זה, ורק 'אפשר'? שאלתי אותו: האם חייתי יותר ממה שאחיה או לא? אמר לי: כן. אמרתי לפניו: אם כן, איני רוצה. אמר לי: בשכר זה שאמרת לא, אתן לך בעולם הבא שלוש עשרה נהרות של שמן אפרסמון זך כמו נהרות הפרת והחידקל, שתתענג בהם. אמרתי לפניו: וזהו? אמר לי: ולחבריך מה אתן? אמרתי לו: האם אני מבקש ממישהו שחסר לו? נתן לי מכה קלה במצחי ואמר לי: אלעזר בני, חיציי בך.

 
13.תלמוד בבלי מסכת יבמות דף מט, ב
דתניא: "את מספר ימיך אמלא" - אלו שני דורות, זכה - משלימין לו, לא זכה - פוחתין לו, דברי ר' עקיבא; וחכמים אומרים: זכה - מוסיפים לו, לא זכה - פוחתין לו.
 
15.תוספות מסכת מועד קטן דף כח עמוד א
אלא במזלא תליא מילתא - והקשו בתוספות הא דאמרן בסוף שבת (דף קנו. ושם) אין מזל לישראל וי"ל דלפעמים משתנה ע"י מזל כי הנהו דהתם ופעמים שאין משתנה כדאמרינן בתענית גבי רבי אלעזר בן פדת דא"ל ניחא לך דאחריב עלמא דאולי אברי' בעידנא דמזוני.
 
16.הרב אליהו דסלר, מכתב מאליהו חלק ד עמ' 99
פשר הדבר הוא, שיש שחלקו הוא ענין מסויים בגילוי כבוד שמו יתברך, והעניות והעשירות ושאר הנסיבות והמצבים הם רק כלים לזה; ויש אשר העניות או העשירות הם מעצם חלקו בגילוי.
מי שחלקו, למשל, בתלמוד תורה, הרי שנינו "כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר", ולהיפך (אבות ד, ט). היינו שאם ממלא את תפקידו בשלמות יתכן ויתנו לו עוד כלים כדי שיוכל להמשיך בעבודתו, כענין "אוכל מפירותיהם בעולם הזה" שהפירות הם מתן כלים נוספים לאפשר לו להוסיף בעבודתו, כמו שכתוב "ונתתי מטר ארצכם בעתו" וכמו שביארנו בכמה מקומות. וכן להיפך, אם אינו זוכה ממעטים לו כלים.
והנה רבא שאמר "בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא" הוא עצמו מעיד שהוא התפלל שיהיה חכם כרב הונא ונענה, ושיהיה עשיר כרב חסדא ונענה, כי על ידי התפילה יכול להתעלות ולהתרומם ולהידבק עוד יותר בשי"ת, ועל ידי זה יהיה ראוי לסייעתא דשמיא ולכלים שהוא מבקש. והיינו שכתבו התוספות שעל ידי זכות גדולה משתנה המזל.
אבל יש אשר חלקו בגילוי הוא, למשל, להיות עני ובעל יסורים, כי חלקו הוא קידוש השם של קבלת יסורים באהבה. לאדם כזה לא תועיל תפילה וכל זכות לשנות את מזלו, ואפילו אם יתפלל בכל לבו בדביקות גמורה שיתנו לו עשירות או בריאות, לא יתכן שישתנה מזלו על ידי זה. וזהו שכתבו התוספות "אבל פעמים שאין המזל משתנה כהא דר' אלעזר בן פדת". ולזה התכוון רבא כשהעיד שרבה ורב חסדא שניהם צדיקים גמורים היו, שניהם התפללו על גשמים וירדו, אבל רב חסדא חי תשעים ושתים שנה ורבה רק ארבעים שנה, לרב חסדא היו הרבה שמחות ושפע וכל טוב, ולרבה הרבה אבל וחוסר כל. ומזה הוכיח רבא דבני, חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא, היינו כאשר זה מעצם חלקו.


14.תלמוד בבלי מסכת שבת דף קנו עמוד א
איתמר, רבי חנינא אומר: מזל מחכים, מזל מעשיר, ויש מזל לישראל. רבי יוחנן אמר: אין מזל לישראל. ואזדא רבי יוחנן לטעמיה, דאמר רבי יוחנן: מניין שאין מזל לישראל - שנאמר "כה אמר ה' אל דרך הגוים אל תלמדו ומאותות השמים אל תחתו כי יחתו הגויים מהמה" - גויים יחתו, ולא ישראל. ואף רב סבר אין מזל לישראל, דאמר רב יהודה אמר רב: מניין שאין מזל לישראל - שנאמר "ויוצא אתו החוצה". אמר אברהם לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם "בן ביתי יורש אותי". אמר לו: לאו, "כי אם אשר יצא ממעיך". אמר לפניו: רבונו של עולם, נסתכלתי באיצטגנינות שלי ואיני ראוי להוליד בן. אמר ליה: צא מאיצטגנינות שלך, שאין מזל לישראל. מאי דעתיך - דקאי צדק במערב, מהדרנא ומוקמינא ליה במזרח. והיינו דכתיב "מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו".

ומדשמואל נמי, אין מזל לישראל. דשמואל ואבלט הוו יתבי, והוו קאזלי הנך אינשי לאגמא. אמר ליה אבלט לשמואל: האי גברא אזיל ולא אתי, טריק ליה חיויא ומיית. אמר ליה שמואל: אי בר ישראל הוא - אזיל ואתי. אדיתבי אזיל ואתי. קם אבלט, שדיה לטוניה אשכח ביה חיויא דפסיק ושדי בתרתי גובי. אמר ליה שמואל: מאי עבדת? - אמר ליה: כל יומא הוה מרמינן ריפתא בהדי הדדי ואכלינן. האידנא הוה איכא חד מינן דלא הוה ליה ריפתא, הוה קא מיכסף. אמינא להו: אנא קאימנא וארמינא. כי מטאי לגביה שואי נפשאי כמאן דשקילי מיניה, כי היכי דלא ליכסיף. אמר ליה: מצוה עבדת! נפק שמואל ודרש: "וצדקה תציל ממות" ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.
ומדר"ע נמי, אין מזל לישראל. דר"ע הויא ליה ברתא, אמרי ליה כלדאי: ההוא יומא דעיילה לבי גננא - טריק לה חיויא ומיתא. הוה דאיגא אמילתא טובא. ההוא יומא שקלתא למכבנתא, דצתא בגודא, איתרמי איתיב בעיניה דחיויא. לצפרא כי קא שקלה לה - הוה קא סריך ואתי חיויא בתרה. אמר לה אבוה: מאי עבדת? - אמרה ליה: בפניא אתא עניא, קרא אבבא, והוו טרידי כולי עלמא בסעודתא, וליכא דשמעיה. קאימנא, שקלתי לריסתנאי דיהבית לי, יהבתיה ניהליה. אמר לה: מצוה עבדת! נפק ר"ע ודרש: וצדקה תציל ממות ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה. ומדרבי נחמן בר יצחק נמי, אין מזל לישראל. דאימיה דרבי נחמן בר יצחק אמרי לה כלדאי: בריך גנבא הוה. לא שבקתיה גלויי רישיה. אמרה ליה: כסי רישיך, כי היכי דתיהוי עלך אימתא דשמיא, ובעי רחמי. לא הוה ידע אמאי קאמרה ליה. יומא חד יתיב קא גריס תותי דיקלא, נפל גלימא מעילויה רישיה דלי עיניה חזא לדיקלא, אלמיה יצריה, סליק פסקיה לקיבורא בשיניה.

ומשמואל גם ניתן להוכיח שאין מזל לישראל, שהרי שמואל ואבלט (שם של נכרי, חוזה בכוכבים) ישבו וראו אנשים הולכים לאגם. אמר אבלט לשמואל: אותו איש הולך ואינו חוזר, כי יכיש אותו נחש וימות. אמר לו שמואל: אם הוא יהודי, הוא ילך ויחזור. כשחזרו האנשים, גם הוא חזר. קם אבלט, השליך מעליו את שקו וראו שיש שם נחש שנחתך לשתיים בין הקנים שקצצו. אמר לו שמואל: מה עשית? אמר לו: כל יום אנחנו חולקים את האוכל שלנו. היום לאחד מאיתנו לא היה לחם והוא התבייש. אמרתי להם: אני אאסוף את הלחם מכולם. כשהגעתי אליו עשיתי כאילו לקחתי ממנו, כדי שלא יתבייש. אמר לו: עשית מצוה! יצא שמואל ודרש: "וצדקה תציל ממוות" - ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.
ומר' עקיבא גם ניתן ללמוד שאין מזל לישראל. אמרו כלדיים לר' עקיבא שביום שבתו תינשא - יכיש אותה נחש והיא תמות. דאגו על כך מאוד. באותו יום לקחה בתו את הסיכה שלה ותחבה אותה בקיר - והתברר שתקעה אותו בעיניו של נחש. בבוקר, כשלקחה את הסיכה נמשך אחריה הנחש. אמר לה אביה: מה עשית? אמרה לו: אתמול בערב בא עני ודפק על הדלת, וכולם היו טרודים בסעודה ואף אחד לא שמע אותו. קמתי, לקחתי את המנה שנתתם לי ונתתי אותה לו. אמר לה: עשית מצוה. יצא ר' עקיבא ודרש: "וצדקה תציל ממוות" - ולא ממיתה משונה, אלא ממיתה עצמה.
ומר' נחמן בר יצחק גם אפשר ללמוד שאין מזל לישראל. שאמרו כלדיים לאמו של רנב"י שבנה יהיה גנב. לא נתנה לו ללכת בגילוי ראש. אמרה לו: כסה ראשך תמיד כדי שתהיה עליך יראת שמים, ותתפלל. אך הוא לא הבין מה אמרה לו. יום אחד ישב ולמד מתחת הדקל. נפל הכיסוי מראשו. הרים עיניו וראה את הדקל ותקפו יצרו וחתך את אשכול התמרים בשיניו.
קטגוריה: מסכת בבא קמה
AtarimTR