ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

בבא קמא יב - יח "צדקה לרמאים - מצוה?"

בס"ד                                                                                                    יט טבת תשס"ט
 
בבא קמא יב - יח
 
צדקה לרמאים - מצוה?
 
ירמיהו, כידוע, היה נביא לא פופולרי בזמנו. הרבה התנכלו לו בגלל שהוא אמר דברים קשים. בין המתנכלים היו לא רק רשעים שרצו לחטוא, אלא גם אנשים שתפסו את עצמם כצדיקים, וראו בירמיהו נביא שקר ומחלל השם, מכיון שהוא אומר שבית המקדש עתיד להיחרב והם ראו זאת כפגם באמונה, כי שום גוי לא יכול להחריב את בית המקדש.
התנגדותם לירמיהו לא הסתכמה רק בדיבורים, אלא גם במעשים: הם זרקו אותו לבור ואף ניסו להרוג אותו. באחד המקרים הללו, מתאר הנביא ירמיהו תפילה שהוא התפלל כנגד אנשי ענתות שניסו לפגוע בו:
 
1.     ירמיהו פרק יח פסוקים יח - כג
 
וַיֹּאמְרוּ לְכוּ וְנַחְשְׁבָה עַל יִרְמְיָהוּ מַחֲשָׁבוֹת כִּי לֹא תֹאבַד תּוֹרָה מִכֹּהֵן וְעֵצָה מֵחָכָם וְדָבָר מִנָּבִיא לְכוּ וְנַכֵּהוּ בַלָּשׁוֹן וְאַל נַקְשִׁיבָה אֶל כָּל דְּבָרָיו: הַקְשִׁיבָה ה' אֵלָי וּשְׁמַע לְקוֹל יְרִיבָי: הַיְשֻׁלַּם תַּחַת טוֹבָה רָעָה כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְנַפְשִׁי זְכֹר עָמְדִי לְפָנֶיךָ לְדַבֵּר עֲלֵיהֶם טוֹבָה לְהָשִׁיב אֶת חֲמָתְךָ מֵהֶם: לָכֵן תֵּן אֶת בְּנֵיהֶם לָרָעָב וְהַגִּרֵם עַל יְדֵי חֶרֶב וְתִהְיֶנָה נְשֵׁיהֶם שַׁכֻּלוֹת וְאַלְמָנוֹת וְאַנְשֵׁיהֶם יִהְיוּ הֲרֻגֵי מָוֶת בַּחוּרֵיהֶם מֻכֵּי חֶרֶב בַּמִּלְחָמָה: תִּשָּׁמַע זְעָקָה מִבָּתֵּיהֶם כִּי תָבִיא עֲלֵיהֶם גְּדוּד פִּתְאֹם כִּי כָרוּ שׁוּחָה לְלָכְדֵנִי וּפַחִים טָמְנוּ לְרַגְלָי: וְאַתָּה ה' יָדַעְתָּ אֶת כָּל עֲצָתָם עָלַי לַמָּוֶת אַל תְּכַפֵּר עַל עֲוֹנָם וְחַטָּאתָם מִלְּפָנֶיךָ אַל תֶּמְחִי וְיִהְיוּ מֻכְשָׁלִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת אַפְּךָ עֲשֵׂה בָהֶם.
 
הוא מבקש מהקב"ה דברים חמורים מאוד, וביניהם גם שהם יהיו מוכשלים, ובעת אפו יעשה בהם דברים חמורים. כביכול אומר ירמיהו: גם אם אתה רוצה להעניש אותם, עשה זאת כשאתה כועס, כדי שהעונש יהיה חמור יותר. בדרך כלל מומלץ לאב שרוצה להעניש את בנו על מעשה רע שהוא עשה, לחכות קצת עד שהאב אינו כועס, ואז העונש יהיה פרופורציונלי למעשה ולא לנזק שנגרם. צריך לוודא שהעונש אינו בגלל כעס של ההורה אלא אמצעי חינוכי לחנך את הילד. כאן אומר ירמיהו לקב"ה לפגוע בהם דוקא בעת כעסו, כדי שהפגיעה תהיה קשה יותר! אומרת על כך הגמרא שבקשתו לא כללה רק את זה, אלא שאפילו בזמן שהם כבר רוצים לעשות מצוה (וכאמור, מדובר באנשים שחלקם תפסו את עצמם כצדיקים וכאנשים שמקיימים מצוות!) הם לא יקיימו את המצוה:
 
2.     תלמוד בבלי, מסכת בבא קמא דף טז עמוד ב
 
דרש רבא, מאי דכתיב: "יהיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם"? אמר ירמיה לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, אפילו בשעה שעושין צדקה, הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהן שכר.
 
משמע שירמיהו רוצה שגם כשהם יתנו צדקה מרצונם החופשי הם יתנו את זה לאנשים שאינם מהוגנים ובאמת אינם עניים, ולכן אנשי ענתות לא יקיימו מצוות צדקה כי הם לא נתנו באמת את הכסף לעניים. השאלה היא האם אדם שנותן צדקה למישהו שהוא חושב שהוא עני, ובסופו של דבר התברר שרימו אותו - האם הוא קיים מצוה או לא.
הגמרא בתחילת מסכת בבא בתרא מביאה הרבה מימרות על הצדקה, וביניהם נמצאים הדברים הבאים:
 
3.     תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף ט עמוד ב
 
אמר רבי אלעזר: גדול העושה צדקה בסתר יותר ממשה רבינו, דאילו במשה רבינו כתיב: "כי יגורתי מפני האף והחמה", ואילו בעושה צדקה כתיב: "מתן בסתר יכפה אף"...
ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב: "רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד"? משום דרודף צדקה ימצא צדקה? אלא לומר לך: כל הרודף אחר צדקה - הקדוש ברוך הוא ממציא לו מעות ועושה בהן צדקה. רב נחמן בר יצחק אמר: הקדוש ברוך הוא ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה, כדי לקבל עליהם שכרו.
 
שוב רואים אנו שרק מי שרודף אחרי צדקה הקב"ה ממציא לו בני אדם מהוגנים לעשות צדקה, ורק כך הוא מקבל את שכרו.
ראיה נוספת ניתן להוכיח מדברי ה'עין יעקב' על הגמרא במסכת סוכה. הגמרא אומרת כך:
 
4.     תלמוד בבלי, מסכת סוכה דף מט עמוד ב
 
גדולה גמילות חסדים יותר מן הצדקה, שנאמר: "זרעו לכם לצדקה, וקצרו לפי חסד". אם אדם זורע, ספק אוכל ספק אינו אוכל. אם אדם קוצר, ודאי אוכל.
 
למה הצדקה נחשבת כמו זריעה וגמילות החסדים נחשבת כמו קצירה? מסביר ה'עין יעקב' את הדברים כך:
 
5.     עין יעקב (ר' יעקב בן חביב, המאה ה-15, ספרד), סוכה דף מט עמוד ב
 
אם אדם זורע, ספק אוכל - כן הצדקה, דנפישי רמאי, ויש מתרושש והון רב, מה שאין כן הגמילות חסדים, בין לעניים בין לעשירים, וזה 'זרעו לכם לצדקה', כלומר שהוא מכוון עצמו לצדקה, כמו הזורע שמכוון שיגדל התבואה, אבל הדבר בספק, אבל הקצירה הוא בודאי, וכן החסד.
 
שוב רואים אנו שאם אדם נותן צדקה אבל היא לא הגיעה בסופו של דבר לעניים הוא לא קיים את המצוה. לעניין זה יש גם השלכה הלכתית מעניינת, כפי שהובא בשו"ת של הבן איש חי:
 
6.     רב פעלים (ר' יוסף חיים, המאה ה-18, בגדד) חלק ד, חושן משפט סימן ז:
 
שאלה: בעל הבית שכר פועל ע"י שליח, ובא לפני בעה"ב ודרש שכרו, וג"כ בא עני לבקש צדקה... ואצל בעה"ב לא היה מזומן בכיסו רק מועט כנגד שכירות הפועל, אם יוכל ליתן המעות ההם לאותו עני בתורת צדקה ויאמר לפועל שיבא למחר ויתן לו, או דלמא שילום שכירות הפועל קדים לצדקה ויתן מעות לפועל ואת העני ידחה למחר?
 תשובה: ...מאחר שגם בפרעון השכר יש מצוות עשה מן התורה מאי חזית להקדים מצות הצדקה על זה? הלא אדרבה מצוה זו היא יותר ברורה בידו שהיא מצוה בודאי אבל צדקה אינה מצוה ברורה דדילמא אותו האדם שבא לבקש ממנו צדקה הוא רמאי ואינו הגון ונמצא לא קעביד מצוה כלל! ע"כ נראה דאין ראוי לדחות המצוה של פרעון שכר השכיר אלא ישלם לו תכף כאשר בא לתבוע שכר פעולתו אשר טרח בגופו מן המעות הנמצאים בידו ולא ידחנו בלך ושוב ויקיים בזה נמי מצות "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך" (משלי ג, כח).
 
ואולם, כל הדבר הזה תמוה מאוד, שהרי אם אדם מנסה לעשות מצוה, אבל נכשל באדם שאינו הגון, האם באמת אין הוא מקבל על כך שכר? הרי הגמרא כידוע אומרת שאפילו אם אדם רצה לעשות מצוה אבל נאנס ולא עשה כלום הקב"ה מצרף את המחשבה למעשה:
 
7.     תלמוד בבלי מסכת קידושין דף מ עמוד א
מחשבה טובה מצרפה למעשה, שנאמר: "אָז נִדְבְּרוּ יִרְאֵי ה' אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ וַיַּקְשֵׁב ה' וַיִּשְׁמָע וַיִּכָּתֵב סֵפֶר זִכָּרוֹן לְפָנָיו לְיִרְאֵי ה' וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ". מאי 'ולחושבי שמו'? אמר רב אסי: אפילו חשב אדם לעשות מצוה, ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. מחשבה רעה אין הקדוש ברוך הוא מצרפה למעשה, שנאמר: "אָוֶן אִם רָאִיתִי בְלִבִּי לֹא יִשְׁמַע ה'". ואלא מה אני מקים "הנני מביא אל העם הזה רעה פרי מחשבותם"? מחשבה שעושה פרי - הקב"ה מצרפה למעשה, מחשבה שאין בה פרי - אין הקב"ה מצרפה למעשה.
מדוע, אם כן, אומר ירמיהו הנביא שאם הם יתנו צדקה לאנשים שאינם מהוגנים הם לא יקבלו שכר? הרי הם לא פחותים מאדם שרצה לעשות מצוה ולא עשאה!
תשובה אחת לשאלה זו מתבססת על דברי התוספות, אבל לענ"ד לא לכך התכוונו התוספות. על הסוגיה שלנו ישנו תוס' קצר שאומר את המשפט הבא:
 
8.     תוספות מסכת בבא קמא דף טז עמוד ב
 
אפילו בשעה שעושין צדקה - ולא גרסינן ישראל, דאאנשי ענתות קאי
 
מדוע לא גרסו התוספות את המלה 'ישראל'? - כי מדובר באנשי ענתות. האם אנשי ענתות אינם יהודים? כך רצה, כנראה להסביר ה'נחלת משה', ובכך גם לענות על שאלתנו: מכיון שאין מדובר ביהודים, הרי שהקב"ה אינו מצרף מחשבה למעשה לגביהם, ולכן הם לא יקבלו שכר על הצדקה שהם נותנים לאנשים שאינם מהוגנים:
 
9.     נחלת משה (ר' עוזיאל משה רוטשטיין, המאה ה-20 ירושלים), בבא קמא טז, ב
 
כדי שלא יקבלו עליהם שכר - ואע"פ שמצינו דאף מי שנותן לעני שאינו הגון מקבל שכר, היינו דוקא בישראל, דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, אבל כאן כתבו התוספות דלא הוו ישראל, ובעכו"ם אין הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה, ולכן אם נתן לעני שאינו הגון אינו מקבל שכר.
 
אבל עם כל הרצון שלי לקבל את דברי ה'נחלת משה', ולרצות להאמין שיהודים לא היו מעוללים לירמיהו דברים כאלה, הרי שהמציאות כנראה שונה. אנשי ענתות היו יהודים. מדוע, אם כן, כתבו התוספות לא לגרוס 'ישראל'? - התשובה לענ"ד היא שענתות אינה עיר של ישראל, אלא עיר של כהנים:
 
10.יהושע פרק כא פסוקים יג - יט
וְלִבְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֵן נָתְנוּ אֶת עִיר מִקְלַט הָרֹצֵחַ אֶת חֶבְרוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת לִבְנָה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: וְאֶת יַתִּר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת אֶשְׁתְּמֹעַ וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: וְאֶת חֹלֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת דְּבִר וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: וְאֶת עַיִן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת יֻטָּה וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת בֵּית שֶׁמֶשׁ וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים תֵּשַׁע מֵאֵת שְׁנֵי הַשְּׁבָטִים הָאֵלֶּה:
וּמִמַּטֵּה בִנְיָמִן אֶת גִּבְעוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ אֶת גֶּבַע וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ: אֶת עֲנָתוֹת וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ וְאֶת עַלְמוֹן וְאֶת מִגְרָשֶׁהָ עָרִים אַרְבַּע: כָּל עָרֵי בְנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה עָרִים וּמִגְרְשֵׁיהֶן
 
ענתות היא עיר של כהנים, ושם נמצאת השדה של אביתר הכהן (מל"א ב, כו), ומשם מגיע ירמיהו, שגם הוא 'מן הכהנים אשר בענתות'. לכן ודאי שהקב"ה אמור לצרף את מחשבתם למעשה, שהרי לא גרעו כהנים משאר ישראל, וחוזרת שאלתנו הראשונה: מדוע אומר ירמיהו שאם הם יתנו צדקה לאנשים שאינם מהוגנים הם לא מקיימים בכך מצוה?
ובאמת, יש לציין שמהסיבה הזו אומרת הגמרא שעדיף לא לתת צדקה לקופה אם אתה לא יודע מי ממונה על הקופה:
11.תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב
ר' אליעזר בן יעקב אומר: לא יתן אדם פרוטה לארנקי של צדקה אלא א"כ ממונה עליה כר' חנניא בן תרדיון!
 
אמנם אין דרישה שהגבאי יהיה צדיק כר' חנינא בן תרדיון, אבל לפחות ישר כמוהו:
 
12.תוספות מסכת בבא בתרא דף י עמוד ב
אלא א"כ ממונה עליה כרבי חנניא בן תרדיון - פי' נאמן כמותו אבל צדיק כמותו לא דהא גבאים דבימי אמוראים לא היו צדיקים כמותו. ולהכי נקט ר' חנניא בן תרדיון משום מעשה שבא לידו דאמר פ"ק דמסכת ע"ז (דף יז:) מעות פורים נתחלפו לי במעות של צדקה וחלקתים לעניים
הרי שלמרות שבדרך כלל אנחנו אומרים שלתת לקופה של צדקה זו מעלה גדולה מאוד במצוות הצדקה, לפעמים אנחנו אומרים שעדיף לא לעשות זאת, אם אתה לא בטוח מי הוא גבאי הצדקה ושהכסף באמת יגיע בסופו של דבר לעניים. כך פוסק הרמב"ם גם כשהוא מפרט את שמונה המעלות של הצדקה:
 
13.רמב"ם הלכות מתנות עניים פרק י הלכות ז - יד
 
שמונה מעלות יש בצדקה זו למעלה מזו:
מעלה גדולה שאין למעלה ממנה זה המחזיק ביד ישראל שֶׁמָךְ ונותן לו מתנה או הלואה או עושה עמו שותפות או ממציא לו מלאכה כדי לחזק את ידו עד שלא יצטרך לבריות לשאול, ועל זה נאמר "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך" כלומר החזק בו עד שלא יפול ויצטרך.
פחות מזה הנותן צדקה לעניים ולא ידע למי נתן ולא ידע העני ממי לקח, שהרי זו מצוה לשמה, כגון לשכת חשאים שהיתה במקדש, שהיו הצדיקים נותנין בה בחשאי והעניים בני טובים מתפרנסין ממנה בחשאי, וקרוב לזה הנותן לתוך קופה של צדקה, ולא יתן אדם לתוך קופה של צדקה אלא אם כן יודע שהממונה נאמן וחכם ויודע להנהיג כשורה כר' חנניה בן תרדיון.
פחות מזה שידע הנותן למי יתן ולא ידע העני ממי לקח, כגון גדולי החכמים שהיו הולכין בסתר ומשליכין המעות בפתחי העניים, וכזה ראוי לעשות ומעלה טובה היא אם אין הממונין בצדקה נוהגין כשורה.
פחות מזה שידע העני ממי נטל ולא ידע הנותן, כגון גדולי החכמים שהיו צוררים המעות בסדיניהן ומפשילין לאחוריהן ובאין העניים ונוטלין כדי שלא יהיה להן בושה.
פחות מזה שיתן לו בידו קודם שישאל.
פחות מזה שיתן לו אחר שישאל.
פחות מזה שיתן לו פחות מן הראוי בסבר פנים יפות.
פחות מזה שיתן לו בעצב.
 
ומכאן עלינו לחזור לשאלתנו הראשונה: מדוע מי שנותן צדקה לקופה שהתברר שלא חילקה את כספה לעניים לא קיים את המצוה? הרי הוא עשה את מה שנצטוה!
הרב פרנק מסביר שאם אדם נותן כסף למי שאינו הגון הוא לא יכול להגיד שהוא עשה כל מה שהצטוה, כי זה לא ממש אונס. אדם מחוייב לבדוק למי הוא נותן צדקה:
 
14.הר צבי (הרב צבי פסח פרנק, המאה ה-20, ירושלים) אורח חיים א סימן לה
 
ובאמת יש להקשות כן על הגמרא בב"ק הנ"ל, שאם נכשל בנתינת צדקה לבני אדם שאינם מהוגנים וחשב אותם למהוגנים, למה לא יקבל ע"ז שכר מתורת חשב לעשות מצוה ולא עשאה?
אבל באמת גוף המאמר הזה חשב לעשות מצוה וכו' לכאורה סותר להא דאיתא בסוכה במשנה, ירדו גשמים מאמתי מותר לפנות משתסרח המקפה, משלו משל למה הדבר דומה לעבד שבא למזוג כוס לרבו ושפך לו קיתון על פניו של עבד ואמר לו אי אפשי בשמושך, ומה"ט כתב הרמ"א בשו"ע (סימן תרלט) דכשיוצא מן הסוכה מכח גשמים יצא כנכנע וכו'. הרי שאפילו כבר עשה בפועל הסוכה ונאנס הוי ליה סימן קללה מכ"ש במחשבה בעלמא.
ועל סתירה זו בין הא דחשב לעשות מצוה כו' לההיא דסוכה כבר עמד בספר שבות יעקב (ח"ב, או"ח סימן י), ומחלק שם בין אונס דשכיח ואילו היה מן הזריזין במצוה היה אפשר לשמור מאונס ובין אם נאנס באונס דלא שכיח ולא הוי ליה לאסוקי אדעתיה ואי אפשר היה להנצל מאונס זה דהתם ודאי הוא בכלל כל החושב לעשות מצוה ונאנס דהוי כאילו עשה המצוה. ולפי"ז מתורץ גם ההיא דבב"ק הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים, דאינם בכלל חשב לעשות מצוה כו' משום דהוה אונס דשכיח ואפשר היה לברר דבר זה מקודם.
 
ואולם, תשובה זו לכאורה לא מספיקה לאנשי ענתות, שהרי ירמיהו מבקש שהם ייכשלו אצל אנשים שאינם מהוגנים, ומשמע שהוא מבקש שה' יכשיל אותם באנשים שהם לא יוכלו לנחש שהם אינם מהוגנים, ואם כן שוב מדובר באונס, ומדוע שהם לא יקבלו שכר על המצוה הזו, שהם השתדלו לעשותה?
את התשובה לשאלה זו ניתן להסביר לפי דברי הרמח"ל שלכל מצוה יש שתי תכליות:
 
15.דרך ה' (ר' משה חיים לוצאטו, המאה ה-18, איטליה), חלק א פרק ד
 
מעשה המצוות, הנה התכלית בו לאדם שיעשהו מבואר הוא, שהוא לקיים מצוות בוראו ולעשות חפצו. והנה הוא מקיים חפצו יתברך שמו בזה בשני דרכים נמשכים זה מזה. והיינו כי הוא מקיים חפצו במה שציווהו שיעשה המעשה ההוא והוא עושהו, ושנית כי הנה במעשה ההוא נהנה הוא משתלם באחת ממדרגות השלמות שהיא תולדת המצוה ההיא, וכמו שזכרנו. והנה מתקיים חפצו יתברך שמו שהוא חפץ שיהיה האדם משתלם ומגיע ליהנות בטובו יתברך שמו... ובכל אלה העניינים לא די מה שקונה האדם בעצמו מעלה ושלמות, אלא שמציאות הבריאה כולה בכללה ובפרטה מתעלה ומשתלם, ובפרט על ידי התורה.
 
כך מסביר ר' אלחנן וסרמן בקובץ שיעורים גם את השאלה שלנו: לכל מצוה יש שתי תכליות: מצד אחד זהו קיום ציוויו ה', ומצד שני זה מביא לתיקון האדם ולתיקון העולם כולו. כשאומרים שהאבות קיימו את כל התורה, הם לא עשו את המימד הראשון - קיום רצון ה' - כי ה' בכלל לא ציוה אותם, אבל הם כיוונו לתיקון העולם. לכן הם גם יכלו להרשות לעצמם להתגמש כשהיה צורך בכך, כגון לשאת שתי אחיות או לייבם באופן שאינו מותר ע"פ ההלכה וכו'. אבל מרגע שנצטוינו בתרי"ג מצוות, הרי שבכל מצוה יש את שני המימדים הללו. ידועה המחלוקת האם מצוות צריכות כוונה או לא. אדם שתוקע בשופר בראש השנה ומכוון לשיר, ישנה מחלוקת האם הוא יצא ידי חובת המצוה או לא. הוא ודאי אינו מכוון לעשות את רצון ה', ולכן את המימד הראשון הוא ודאי לא מקיים, אבל אולי הוא מקיים את המעשה שמביא לתיקון העולם.
מצד שני, אדם שרוצה לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה - אי אפשר לומר שהוא תיקן את העולם, שהרי המעשה עצמו לא נעשה בסוף, אבל בכל זאת הוא מקבל שכר על כך שהוא מקיים את רצון ה' - שהרי הוא רצה לעשות זאת ולא הצליח.
כך גם לגבי הצדקה: יש בה מימד של קיום רצון ה' - וגם מי שנותן צדקה לאנשים שאינם מהוגנים עושה את רצון ה', ואת השכר הזה אי אפשר לקחת ממנו. אבל מצד שני ישנה בכל מצוה גם בחינה של תיקון העולם, ובמצוות הצדקה הכסף נועד בסופו של דבר להיטיב את מצבם של העניים - ואת החלק הזה של המצוה הם לא יקבלו.
הרב קליין מסביר את הדברים באופן אחר. הוא אומר שמדובר פה בדבר מיוחד למצוות צדקה, שהיא אחת המצוות שאדם אוכל מפירותיהן והקרן קיימת לו לעולם הבא. אומר הרב קליין שמי שנותן צדקה לאנשים שאינם מהוגנים זוכה בשכר העולם הבא כמו כל מצוה אחרת, אבל את הפירות שניתנים בעולם הזה הוא לא יקבל:
 
16.שו"ת משנה הלכות (הרב מנשה קליין, ארה"ב וישראל) חלק ט סימן רה
 
...עוד יש לדקדק קצת אמה שאמר הכשילם בבנ"א שאינם מהוגנים שלא יקבלו שכר הרי אנן כעבדים המשמשים את הרב שלא על מנת לקבל פרס או על מנת שלא לקבל פרס והיל"ל הכשילם בבנ"א שאינם מהוגנים שלא יעשו מצוה, או שלא יקיימו מצוה. ועוד למה התפלל ירמיה הנביא אשר יותר מרעהו צדיק ויותר מצדיק נביא א-לקים יתפלל על בנ"י אפילו רשעים שבשעה שכופין את יצרן ורוצין לעשות מצוה יתפלל עליהם שלא יקיימו מצוה? הגם שציערו אותו, מ"מ בינו לבין קונו הוא ולמה לא יקיימו? הלא אפילו רשעים חייבים בקיום המצות כמבואר ברמב"ם ובש"ס...
ואשר נלפענ"ד בס"ד דמצות צדקה משונה משאר מצות ויש בה כמה מעלות ומדות ומדרגות להעושה ונותן צדקה לשמה או שלא לשמה או בשביל שיחיו בניי או מתן בסתר שהנותן אינו יודע למי נותן או שתרוייהו אינן יודעין או שהמקבל אינו יודע ממי מקבל והנה ספרו שם המעלות שמכפה אף, וגדולה ממשה רבנו, ומצלת מדינה של גיהנם, ומצלת מעניים מרודים שלא יבואו הבית, כמעשה דר"ע ור"א, ובני אחתיה דרבן יוחנן בן זכאי, ומצלת ממיתה כר"פ, ועושה שלום בין ישראל לאביהם שבשמים, ומקרבת את הגאולה וזוכה ומקבל פני השכינה, ותפילתו נשמעת, ומצלת ממיתה משונה, והויין לו בנים זכרים, בעלי חכמה, בעלי עושר, בעלי אגדה, ועוד כמה מעלות.
והנה הרבה ממעלות אלו הם בעולם הזה כגון מתן בסתר יכפה אף, וצדקה תציל ממות שאמר ולאו ממיתה משונה אלא ממיתה ממש וכן שמצלת מעניים מרודים לבא בית ומקרבת הגאולה וזוכה לבנים זכרים ותפילתו נשמעת ומקבל פני השכינה כל אלו וכיוצא באלו הוא שכרו בעולם הזה והוא בכלל דברים שאוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת לו לעולם הבא וכן עשר בשביל שתתעשר הוא ג"כ גדר של צדקה ובפרט בזה"ז ובחו"ל דליכא דין מעשר לכמה פוסקים... אבל מצלת מגיהנם הוא לעוה"ב והגם דקיי"ל דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא אבל פירות שפיר איכא שכר וכדחשיב התנא אלו דברים שאדם אוכל פירותיהם בעוה"ז והקרן קיימת כו'
ומעתה נראה לחדש דהאי קללה שקלל ירמיה לאנשי ענתות דאפילו בשעה שכופין את יצרן ורוצין לעשות צדקה יכשילם באנשים שאינם מהוגנים ולא יקבלו שכר היינו השכר מצוה בהאי עלמא שהוא נוסף על עיקר המצוה ששכרה בעוה"ב שמצלת מגיהנם ולא קללם שלא תהא עיקר המצוה מצוה דסוף סוף כיון שכופין יצרם ונותנין צדקה הם עשו שלהם ואם הקב"ה הכשילם באנשים שאינם מהוגנים אמאי לא יקבלו השכר של המצוה ואדרבה הרי בכל מצוה אמרו יצרו של אדם מתגבר עליו כל היום ואלמלא הקב"ה עוזרו לא הי' יכול לו א"כ לעולם הקב"ה מסייע בכל המצוה והכא כ"ש שמעצמן כפו את יצרן ורצו לקיים מצוה למה יכשלו לאבד כל המצוה אבל להנ"ל אתי שפיר דירמיה לא התפלל עליהם אלא שלא יקבלו שכר בעוה"ז וכיון שהם רשעים ולא יקבלו שכר צדקה בעוה"ז ממילא יאבדו מעוה"ז וימותו ברשעתם אבל לעוה"ב ודאי יקבלו שכר המצוה שעשו שהוא שכר העיקרי.
 
ולכל מי שקיבל רעיונות מהשיעור שאפשר להתפרנס מן הצדקה גם אם אתה לא עני, שהרי נותני הצדקה יקבלו את שכרם בעולם הבא בכל מקרה, חז"ל אומרים מה קורה למי שמבקש צדקה ואינו באמת זקוק לה:
 
17.מסכת פאה פרק ח משנה ט
 
מי שיש לו חמשים זוז והוא נושא ונותן בהם הרי זה לא יטול מן הצדקה. וכל מי שאינו צריך ליטול ונוטל אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות וכל מי שצריך ליטול ואינו נוטל אינו מת מן הזקנה עד שיפרנס אחרים משלו ועליו הכתוב אומר "ברוך הגבר אשר יבטח בה' והיה ה' מבטחו".
 
18.אבות דרבי נתן פרק ג
 
רבי עקיבא אומר: כל הנוטל פרוטה מן הצדקה בזמן שאינו צריך אינו נפטר מן העולם עד שיצטרך לבריות. הוא היה אומר: המכריך סמרטוטין על עיניו ועל שוקיו ואומר תנו לסומא זה למוכה שחין זה סוף שהוא אומר לאמתו.
 
 


קטגוריה: מסכת בבא קמה
AtarimTR