ניצוצות מהדף היומי שיעורים של הרב ירון בן דוד

בבא מציעה קיא-קיח "טעמם של פסוקים"

בס"ד                                                                                                    ל מנחם אב תשס"ט
 
בבא מציעא קיא - קיח
טעמם של פסוקים
 
בפרשת השבוע שנקרא השבת, אנו מוצאים את הפסוקים הבאים העוסקים במינוי מלך:
1.     דברים פרק יז פסוקים יד - יז
 
כִּי תָבֹא אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לָךְ וִירִשְׁתָּהּ וְיָשַׁבְתָּה בָּהּ וְאָמַרְתָּ אָשִׂימָה עָלַי מֶלֶךְ כְּכָל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר סְבִיבֹתָי: שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ אֲשֶׁר יִבְחַר ה' אֱ-לֹקֶיךָ בּוֹ מִקֶּרֶב אַחֶיךָ תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ לֹא תוּכַל לָתֵת עָלֶיךָ אִישׁ נָכְרִי אֲשֶׁר לֹא אָחִיךָ הוּא: רַק לֹא יַרְבֶּה לּוֹ סוּסִים וְלֹא יָשִׁיב אֶת הָעָם מִצְרַיְמָה לְמַעַן הַרְבּוֹת סוּס וַה' אָמַר לָכֶם לֹא תֹסִפוּן לָשׁוּב בַּדֶּרֶךְ הַזֶּה עוֹד: וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ וְכֶסֶף וְזָהָב לֹא יַרְבֶּה לּוֹ מְאֹד:
 
באופן חריג, אומרת התורה לא רק את המצוה עצמה אלא גם את הטעם שלה: אסור למלך להרבות נשים פן יסור לבבו, ואסור לו להרבות סוסים פן ישיב את העם מצרימה.
הענין הזה מוביל אותנו לסוגיה מעניינת שלמדנו השבוע בדף היומי, והוא האם אנחנו חוקרים את טעמם של המצוות, ואף מגיעים להשלכות הלכתיות בהתאם לטעם המצוות כפי שאנחנו הבננו אותן. התורה מצוה אותנו שלא לחבול בגד אלמנה:
 
2.     דברים פרק כד פסוק יז
 
לֹא תַטֶּה מִשְׁפַּט גֵּר יָתוֹם וְלֹא תַחֲבֹל בֶּגֶד אַלְמָנָה:
 
התורה אינה כותבת מה הסיבה שאסור למשכן את הבגד של האלמנה. ניתן היה לומר שיש כאן רחמים על האלמנה, אבל זה לא מסביר למה המלוה צריך להפסיד את ההלוואה שלו. רחמים על אדם לא מצדיקים הוצאת ממון מאדם אחר. כמו כן לא ברור למה הדין של האלמנה שונה מיתום, נכה או כל מסכן אחר. חז"ל אומרים שיש כאן משהו נוסף. המשנה מביאה מחלוקת האם האיסור תקף לגבי כל אלמנה, או דוקא אלמנה עניה:
 
3.     משנה מסכת בבא מציעא פרק ט משנה יג
 
אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה שנאמר "ולא תחבול בגד אלמנה".
 
ומסבירה הגמרא את המחלוקת כך:
 
4.     תלמוד בבלי מסכת בבא מציעא דף קטו עמוד א
 
תנו רבנן: אלמנה, בין שהיא ענייה בין שהיא עשירה - אין ממשכנין אותה, דברי רבי יהודה. רבי שמעון אומר: עשירה - ממשכנין אותה, ענייה - אין ממשכנין אותה, שאתה חייב להחזיר לה ואתה משיאה שם רע בשכנותיה (=רש"י: שאתה יוצא ונכנס אצלה שחרית וערבית.) למימרא דרבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ורבי שמעון דריש טעמא דקרא? והא איפכא שמעינן להו, דתניא: "ולא ירבה לו נשים", רבי יהודה אומר: מרבה הוא, ובלבד שלא יהו מסירות את לבו. רבי שמעון אומר: אפילו אחת והיא מסירה את לבו הרי זה לא ישאנה, אם כן מה תלמוד לומר "ולא ירבה לו נשים"? - אפילו כאביגיל! - לעולם רבי יהודה לא דריש טעמא דקרא, ושאני הכא דמפרש קרא, "ולא ירבה לו נשים ולא יסור", מאי טעמא לא ירבה לו נשים - משום דלא יסור. - ורבי שמעון: מכדי בעלמא דרשינן טעמא דקרא - לכתוב רחמנא "לא ירבה" ולא בעינן "לא יסור", ואנא ידענא: מאי טעמא לא ירבה - משום דלא יסור, "לא יסור" דכתב רחמנא למה לי? אפילו אחת ומסירה את לבו - הרי זה לא ישאנה.
רואים אנו כי יש מחלוקת בין ר' יהודה לר' שמעון בכל המצוות שטעמם לא כתוב במפורש בתורה: ר' שמעון לומד את טעם המצוות, ואף לומד מכך נפקא מינה למעשה, כגון אצלנו, שהטעם הוא שהתורה אינה מעוניינת שהנושה ייכנס ויצא בביתה של האלמנה, (כשלוקחים משכון מעני צריך להשיב לו את המשכון בזמן שהוא צריך אותו) וממילא אלמנה עשירה, שאין צורך להיכנס ולצאת בביתה אלא רק לקחת את המשכון פעם אחת - אין איסור למשכן את חפציה, ואילו ר' יהודה אינו לומד טעמם של מצוות, ולכן אם התורה אמרה שאסור לחבול בגד אלמנה - אין לכך חריגים.
ואולם, כאשר התורה עצמה נותנת את הסיבה למצוה, המצב מתהפך: ר' יהודה, שבדרך כלל אינו דורש טעמם של מצוות, אומר שאם התורה בעצמה כותבת את הטעם, זה בא לסייג שרק במקרים שהטעם קיים האיסור קיים, ולכן מלך שמרבה נשים אבל הן אינן מסירות את לבו אין בכך איסור. ואילו ר' שמעון, שתמיד דורש טעמם של פסוקים יסביר שאם התורה מפרטת במקרה הזה, זה בשביל לומר שאין תלות בין המצוה והטעם שלה, ולמלך אסור להרבות נשים בכל מקרה ואסור גם לשאת אשה אחת שתסיר את לבבו.
הגמרא במסכת סנהדרין אומרת שברוב המצוות אנחנו לא יודעים את טעם המצוה, בדיוק כדי למנוע מאנשים לדרוש את טעם המצוה ולהחליט שהיא לא חלה לגביהם:
 
5.     תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף כא עמוד ב
 
ואמר רבי יצחק: מפני מה לא נתגלו טעמי תורה? - שהרי שתי מקראות נתגלו טעמן נכשל בהן גדול העולם. כתיב "לא ירבה לו נשים", אמר שלמה: אני ארבה ולא אסור, וכתיב "ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו". וכתיב "לא ירבה לו סוסים", ואמר שלמה: אני ארבה ולא אשיב וכתיב "וַתַּעֲלֶה וַתֵּצֵא מֶרְכָּבָה מִמִּצְרַיִם בְּשֵׁשׁ מֵאוֹת כֶּסֶף וְסוּס בַּחֲמִשִּׁים וּמֵאָה".
 
אגב, צריך לשאול: האם שלמה חטא רק בשני האיסורים האלה? והרי גם בכסף וזהב נראה שהוא חטא, כפי שכתוב:
 
6.     מלכים א פרק י פסוק כא
 
וְכֹל כְּלֵי מַשְׁקֵה הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה זָהָב וְכֹל כְּלֵי בֵּית יַעַר הַלְּבָנוֹן זָהָב סָגוּר אֵין כֶּסֶף לֹא נֶחְשָׁב בִּימֵי שְׁלֹמֹה לִמְאוּמָה
 
ואמנם, היו מפרשים שרצו לומר שבזה לא חטא שלמה, כי הכסף לא היה שלו אלא לצורך המוסדות הממלכתיים הגדולים. אבל נראה לומר על דרך הפשט שאכן שלמה חטא גם בזה, אבל בניגוד לאיסור להרבות נשים וסוסים, התורה אינה מנמקת את האיסור להרבות כסף וזהב, ולכן אין זה מעניין המדרש הזה לומר ששלמה חטא בזה.
וכמובן שצריך להבהיר: העובדה שהתורה אינה מנמקת את טעמן של המצוות אינה מתייחסת לטעמי מצוות כמו 'למען תזכור' או 'כי ששת ימים', אלא רק לטעם שהוא עצמו סייג לדבר אחר. כך אומר הרב מרגליות:
 
7.     מרגליות הים (הרב ראובן מרגליות, המאה ה-20, ישראל), סנהדרין כא, ב
 
ישנן כמה מצוות הזכרון שנתגלה טעמן, כמו גיד הנשה, פסח, מצה, סוכה וכדומה, בהן אין לחשוש למכשול ע"י כך כיון שהן עצמן מצוה. רק מצוות שלפי טעמן אשר בתורה הן כסייגים שלא יעברו על ציווי אחר, באותן המצוות יכול אדם לחשוב אני אעשה ולא אכשל, ולבסוף נכשל בהן גדול העולם. אמנם חשש זה הוא רק בטעם שנתגלה בתורה עצמה כיון דהתורה מנמקת בו עיקר האיסור, אבל לדרוש טעמי דקרא מדעתנו אינו בכלל זה כי האם מפני שאנו מדמים נעשה מעשה?
 
מדוע, אם כן, חרגה התורה ממנהגה דוקא לגבי המצוות של המלך וכתבה את טעמם של המצוות, ובכך גרמה לחטאו של שלמה? מסביר המאירי כך:
 
8.     חיבור התשובה (ר' מנחם המאירי, המאה ה-13, צרפת), מאמר ב פרק ט עמ' 415
וטעם התגלות אלו הטעמים בתורה יותר מן האחרים שלא נתגלה הטעם באחד מהם זולתי טעם כללי לזכירת עניינים עוברים שאין לחוש בידיעתם לחולשת עניין המצוה ובאלו נתגלה הטעם, נראה לי הסיבה בזה שלא חששה תורה למצוות מסורות ליחיד, כל שכן למיוחד שבעם, והוא המלך, שכל הנהגותיו ביושר ובעצה נכונה.
 
דוגמא נוספת ליישום המחלוקת שבין ר' שמעון לר' יהודה בחקר טעמי המצוות, היא הסוגיה של עשיית עיר הנידחת על הגבול. נאמר בתורה כך:
 
9.     דברים פרק יג פסוקים יג - טז
כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱ-לֹקֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר: יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם: וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ: הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר הַהִוא לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב:
 
הגמרא מדייקת מדברי הפסוק שעיר הנידחת אינה נעשית על הגבול אלא רק בתוך הארץ:
10.תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף טז עמוד ב
אין עושין עיר הנדחת בסְפָר. מאי טעמא? - "מקרבך", אמר רחמנא, ולא מן הסְפָר...
תניא כוותיה דרבי יוחנן: אין עושין שלש עיירות מנודחות בארץ ישראל, אבל עושין אותם שתים, כגון אחת ביהודה ואחת בגליל. אבל שתים ביהודה ושתים בגליל - אין עושין. וסמוכה לספר - אפילו אחת אין עושין. מאי טעמא - שמא ישמעו נכרים ויחריבו את ארץ ישראל. ותיפוק לי ד'מקרבך' אמר רחמנא, ולא מן הסְפָר! - רבי שמעון היא, דדריש טעמא דקרא.
 
אומרת הגמרא שר' שמעון דורש את טעמם של הכתובים, וממילא הוא אומר שאין עושים עיר הנידחת בספר בגלל הפסוק 'מקרבך', אבל הסיבה לכך היא כדי שלא יבואו הנכרים ויחריבו את הארץ.
ה'מנחת חינוך' אומר שבכל מקום שדורשים את טעמם של הפסוקים, יש לכך גם השלכה למעשה, והוא מביא מספר השלכות לעניין הזה, וביניהן גם אלו:
 
11.מנחת חינוך, (ר' יוסף באב"ד, המאה ה-19, אוקראינה) מצוה תסד
והנה בכל מקום שמצינו דר' שמעון דורש טעמא דקרא יש נפקא מינה לדינא. גבי חובל בגד אלמנה עיין בב"מ קטו,א דאלמנה עשירה ממשכנין, דדריש טעמא דקרא 'לא תחבול בגד אלמנה', וכן גבי ריבוי נשים למלך... בכל המקומות הנ"ל ע"י הטעם נשתנה הדין. וכי סלקא דעתך דנדרוש טעמא דקרא? הלא דרכי התורה הקדושה עמקו ורמו אין ביד שכל האנושי להשיג כטיפה מן הים, א-לוקים הבין דרכה, רק במקום דנפקא מינה לדינא דריש טעם דעל ידי זה נשתנה הדין, והנגלות לנו ולבנינו, אבל במקום שלא נשתנה למה נדרוש, ושבעים פנים לתורה וזה ברור, ועיין במקומות הנ"ל ותראה.
והנה כאן גם כן נפקא מינה לדינא, לפי מה שכתבתי דכל הנהו דאינם נעשין עיר הנדחת כגון ירושלים או ערי מקלט ושאר דינים שהם גזירת הכתוב, וכולם נלמדו מקרא גזירת הכתוב כך היא ואין טעם בדבר ומי עמד בסוד ה', אם כן במדיחין גם כן אין עושין דין, כי כך גזירת הכתוב כל היכא דאינה נעשית העיר עיר הנדחת אין עושין דין במדיחים, וכאן גבי עיר העומדת על הספר לתנא קמא דדריש דכתיב 'מקרבך' וגזירת הכתוב היא אם כן אין עושין דין במדיחין, ולר' שמעון דמצא טעם לפסוק הזה כדי שלא יחריבו הנכרים, אם כן באמת חייבים הם מצד הדין, רק דאין הבית דין יכולים מפני חשש חורבן הארץ והויא ליה כעיר הנדחת שעמדו על נפשם ואין יכולים לעשות בהם דין, מ"מ המדיחין בודאי חייבים סקילה כי הם באמת עיר הנדחת. ולר' שמעון דדריש טעמא דקרא, אילו ידוע לנו דהנכרים לא יחריבו דנים בהם דין עיר הנדחת, כמו אלמנה עשירה כיון דלא שייך הטעם הכא נמי... והנה הנפקא מינה פשוטה כאשר כתבתי כגון אם ידוע לנו דלא יחריבו. אמנם זה לא מוכרח, דמי יוכל לידע מחשבות לבבם, או מחמת שהעיר תהיה חרבה דלא תיבנה עוד יבואו אח"כ אויבים, אבל מה שכתבתי לעניין המדיחין הוא נפקא מינה דתמיד בעיר העומדת על הספר.
עוד יש נפקא מינה, דזה פשוט אם עדים מעידים על אחד שעבר עבירה לפני כמה שנים, דנין אותו והורגין אותו ונתלין ומלקין וזה פשוט. אם כן בעיר שעומדת על הספר שהודחה רובה על פי דין התורה, ואחרי זה היו ישראל כובשין עוד עיירות הסמוכים מיד הנכרים, ועתה אין עיר זו עומדת על הספר ואזיל לה החשש מחורבן ארץ ישראל, דלתנא קמא דגזירת הכתוב היא אם כן לא נעשית עיר הנידחת כלל כי כך גזרה התורה הקדושה, אבל לר' שמעון אז נעשית גם כן עיר הנדחת, רק הטעם דלא יחריבו, ועתה אזיל החשש בודאי עושין אותה עיר הנדחת כי אזיל החשש הנ"ל ודברים הללו גם כן ברורים בלי שום פקפוק.
 
דוגמא נוספת שבה נחלקו ר' שמעון ור' יהודה האם דורשים את טעם הפסוקים היא השאלה האם האיסור להתחתן עם גויה קיים רק בשבעה עממים או בכל הגויים. הפסוק במקורו אמנם מדבר רק על שבעה עממים, אבל הטעם שייך בכל הגויים באותה מדה:
 
12.דברים פרק ז פסוקים א - ד
 
כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱ-לֹקֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ: וּנְתָנָם ה' אֱ-לֹקֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם: וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ: כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר:
 
ובאמת, הגמרא במסכת עבודה זרה מביאה מחלוקת בעניין זה:
 
13.תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף לו עמוד ב
 
על פיתן ושמנן משום יינן, ועל יינן משום בנותיהן, ועל בנותיהן משום דבר אחר ועל דבר אחר משום דבר אחר (=עבודה זרה ומשכב זכור). בנותיהן - דאורייתא היא, דכתיב: "לא תתחתן בם"! דאורייתא ז' אומות, אבל שאר עובדי כוכבים לא, ואתו אינהו וגזור אפילו דשאר עובדי כוכבים. ולר"ש בן יוחי דאמר: "כי יסיר את בנך מאחרי" - לרבות כל המסירות, מאי איכא למימר? אלא דאורייתא אישות דרך חתנות, ואתו אינהו גזור אפילו דרך זנות.
 
רואים אנו שוב כי ר' שמעון, אשר דורש את טעמם של הפסוקים, אוסר להתחתן עם כל הגויות מהפסוק הזה, כי הטעם שייך בכל הגויות באותה מדה.
הרמב"ם אכן פסק שאין הבדל בכך בין שבעת העממים לבין שאר האומות:
 
14.רמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יב הלכה א
 
ישראל שבעל עכו"ם משאר האומות דרך אישות, או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות הרי אלו לוקין מן התורה שנאמר "לא תתחתן בם בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך", אחד שבעה עממין ואחד כל אומות באיסור זה, וכן מפורש על ידי עזרא "ואשר לא נתן בנותינו לעמי הארץ ואת בנותיהם לא נקח לבנינו".
 
אך הטור אינו מסכים עם הפסק של הרמב"ם, מכיון שהטור פוסק בכל מקום שלא דורשים את טעמם של הפסוקים:
 
15.טור אבן העזר סימן טז
 
כתב הרמב"ם ז"ל בא על הכותית משאר העכו"ם דרך אישות לוקה מן התורה או ישראלית שנבעלה לעכו"ם דרך אישות לוקה מן התורה משום לא תתחתן בם אחד ז' עכו"ם ואחד כל העכו"ם באיסור זה ע"כ. ונראה לי שאינו אלא בז' עכו"ם דלא קיימא לן כרבי שמעון דאמר כי יסיר לרבות כל המסירין.
 
רואים אנו, אם כן, כי הרמב"ם פסק כר' שמעון ודורש את טעם הפסוקים. ואולם, בהלכות מלוה ולווה, לגבי המשכון של האלמנה, הרמב"ם אינו פוסק כך אלא כותב שאסור לחבול בגד אלמנה בכל מקרה - בין אם היא עניה ובין אם היא עשירה:
 
16.רמב"ם הלכות מלוה ולוה פרק ג הלכה א
אלמנה בין שהיא עניה בין שהיא עשירה אין ממשכנין אותה לא בשעת הלואה ולא שלא בשעת הלואה ולא על פי ב"ד שנאמר ולא תחבול בגד אלמנה
את הקושיה הזו הקשה ה'לחם משנה':
 
17.לחם משנה (ר' אברהם די בוטון, המאה ה-16, יוון) הלכות מלוה ולוה ג, א
קשה דבכאן פסק רבינו ז"ל כרבי יהודה דלא דריש טעמא דקרא ובפרק י"ב מהלכות איסורי ביאה פסק דהבא על אחת מכל האומות לוקה מן התורה והיינו כר"ש דדריש טעמא דקרא דכי יסיר לרבות את כל המסירין...
 
אבל אולי אפשר ליישב את פסק דינו של הרמב"ם לפי מה שהוא כתב בפירוש המשנה, ומשמע מזה שהחשש קיים לא רק באלמנה עניה שצריך להחזיר לה את המשכון כל יום, אלא גם באלמנה עשירה, כי המשכון יכול להתקלקל או שהיא תרצה לקחת את המשכון בחזרה:
 
18.פירוש המשנה לרמב"ם מסכת בבא מציעא פרק ט משנה יג
ונאסר למשכן את האלמנה כדי שלא תבוא לידי חשד כשתחזר אחר הממשכן בגלל המשכון, או יבואו ביניהם לידי קלקול, ולפיכך השוה בדבר זה בין העשירה לענייה.
 
ואולם, הגמרא עצמה אמרה שלדעת ר' שמעון מותר למשכן אשה עשירה, ולכן נראה שחייבים לומר שהרמב"ם לא פוסק כר' שמעון ואינו דורש את טעמם של הפסוקים. מדוע, אם כן, הוא אומר שאסור מדאורייתא להתחתן עם כל הגויות? מסביר הרב יעקב צבי יאליס, בספרו מלא הרועים שגם כאשר אנחנו דורשים את טעם הכתוב, הרי שזה רק להרחיב את האיסור, אבל לא להתיר את המותר. לכן הרמב"ם אכן פוסק כר' שמעון שדורש את טעמם של הפסוקים, ולכן אסור להתחתן גם עם כל הגויות, אבל מצד שני הוא פוסק שיש איסור למשכן גם את האלמנה העשירה, כי אין הוא מקבל את דעתו של ר' שמעון ולהקל על סמך מדרש הפסוקים:
 
19.     מלא הרועים, (ר' יעקב צבי יאליס, המאה ה-18, פולין) חלק שני סימן טו אות ט
להרבותעלמשמעות הכתובנוכללדרושטעמאדקרא.כךנלענ״דמסברא. ואבארלך הדמיון,כגוןשהתורההזהירהשלאלהרבות נשיםלמלךהנהדרשינןטעמאדקרא דהטעםשלא יסירולבוומחמתזההטעםנוכללהוסיףשאפי׳ אחתוהיאמסירהאסורה לואמנםלאנוכללגרע ולומרדאפי׳הרבהואין מסירות, דלא דרשינן טעמא דקרא אלא להוסיף.והנהאףשהסבראמכרעאלזהדהא ידעינןודאי דטעם הכתובבשבילההסרה א״כ הקפידאתורההוא בשבילההסרה, א״כאףכשאינו מרבהאםמסירותהריהוא עוברעלהקפידא שהואהתכליתוהטעםשלזוהמצוה,אףשאינו עוברעלחומרהמצוה שהואהריבוי,מ״מעובר עלהאיכותוהתכליתשלהמצוהשהואההסרה. אמנםכשמרבה אףשאינןמסירות,אףשאינועובר עלאיכותותכליתהמצוהמ״מעוברעלחומר המצוה ופשוטהשהואעניןהריבוי. ועודדבאמתאם אנודורשין טעםהמקראאיןאנואומרים שהתורה לאכיוונהרקלטעםזהכיאתמינועץויבינהו ומיעמדבסודה׳הלאדבריו כאשוכפטישיפוצץ סלע,מקראאחד מתחלקלכמהטעמים.רקדאנו אומריםדזהוג״כ טעםא'מהרבהטעמיםשל המקראכיוןשהדעתנוטהומחייבטעםזהוא״כ בזהיש לנוכחלהרבותולומרדאפי׳אחתומסירה דודאיטעםהמקראהיאבשביל טעםזהג״כ אבל לאנוכללגרעדבאינהמסירהמותרלהרבות,דמנ״ל דהטעםהוארקבשביל ההסרה? דלמאישעוד טעמיםלאסורהריבויוהואברורלכלמשכיל.
 
זה אמנם לא מיישב את כל הפסקים של הרמב"ם, והרבה דיו נשפך על יישוב שיטתו של הרמב"ם האם הוא דורש טעמא דקרא או לא, אבל זה נותן לנו כיוון ללכת בו...


                                                                                              
AtarimTR